קינות המעברה של ר' שלום רדאעי

בשנות ה-50 של המאה ה-20 נכתבו על-ידי הפייטן ר' שלום רדאעי, שעלה מתימן לישראל, קינות המעברה שלו, במתכונת קינות ט' באב, אשר מהפכות לחלוטין את נקודת הראות היהודית המסורתית בפיוט: תימן מופיעה בקינה כמקום שבו התקיימו חיים יהודיים מלאים, כמעין ירושלים של ימות המקרא או ימות המשיח במסורת היהודית, ואילו ציון מופיעה כמקום שבו מתפרקים אותם חיים יהודיים, כלומר כגלות. קריאה זאת של ציון כגלות ותימן כמולדת אבודה מתרחשת על רקע הקמת מדינת ישראל וההגירה של רוב יהודי תימן לישראל בין 1948 ל-1949, שגבתה קורבנות רבים בנפש במחנה המעבר "גאולה" בעדן, ואשר במהלכה נלקחו חלק גדול מספרי הקודש, כתבי היד והתכשיטים מן העולים, ומעולם לא הוחזרו; בישראל שוכנו העולים מתימן במעברות בתנאים כלכליים קשים, אף תוך עימותים אלימים, שעוררו את זיכרון אי קבלתם של עולי תימן בירושלים ב-1882, והניצול הכלכלי של העולים מתימן בתקופת היישוב וגירושם מן המושבה כנרת; כמו כן בשנות החמישים התפתחו שתי טראומות חדשות ביחסים שבין העולים מתימן לממסד של מדינת ישראל: חטיפת ילדי תימן, והטענות לגבי חילון כפוי של ילדי העולים בבתי-הספר במעברות, שהביאו למשבר ממשלתי ולהקמת וועדת חקירה ממלכתית. בפברואר 1950 התרחשה התקוממות של העולים מתימן במעברת עין-שמר, בשל טענה שילדי המעברה שם, וכן במעברת בית-ליד, נשלחים לבתי-ספר שאין בהם לימודי קודש; על רקע הטענות המפלגות הדתיות בקואליציה הכריזו על משבר, ושריהן החרימו את ישיבות הממשלה. בתגובה הקים ראש הממשלה דוד בן-גוריון וועדת חקירה לבדיקת החינוך במחנות העולים, ובעקבותיה הוסכם, שבניגוד למצב הקודם שבו כל ילדי העולים ל"חינוך אחיד", כלומר חינוך חילוני-ציוני-סוציאליסטי, יוקמו במעברות שני זרמי חינוך, דתי ולא-דתי; במעברות העולים מתימן, כך הוחלט, יוקמו רק כיתות דתיות.

ר' שלום רדאעי (אלרדאעי) נולד בתימן ב-1912, בעיר מנאכֵ'ה, עלה לארץ במבצע "על כנפי נשרים" ב-1949 ונפטר בישראל ב-1984. קינותיו נכתבו בשנות החמישים, וחיבוריו ראו אור לאחר מותו בקובץ "רבי שלום רדאעי וחיבוריו תאניה ואניה, האסיף ומערכי-לב", וכן בתוך "ספר השירים השלם ליהודי תימן", שהתפרסם כדיוואן במהדורה מצולמת [לקריאה נוספת על ר' שלום רדאעי: אילת אטינגר ופלטיאל גיאת, "מקינות החורבן של משוררי ימי הביניים לקינות עולי תימן בארץ ישראל", תהודה 27, תשע"א, עמ' 158-148]. קינתו "אש תוקד בקרבי" בנויה על-פי קינת ר' אברהם אבן עזרא לט' באב הנפתחת במילים אלו. זאת קינתו של ר' שלום רדאעי:

אש תוקד בקרבי, בהעלותי על לבבי,        בהיותי בתימנה.

נפשי תהימה, ותשתומם כמה,                 בבואי ציונה.

יהודים לסגולה ולשם ולתהִלה,                בהיותי בתימנה.

שולמית מכל סיג, גבולים תשיג,               בבואי ציונה.

לאל נורא ואיום, תפִלה בכל יום,                         בהיותי בתימנה.

ולמלאכתם שוקדים, ולא לאל עובדים,     בבואי ציונה.

מדי יום ולילה, עִתים לַתורה,                  בהיותי בתימנה.

רק תורת הגוף, עלֵי הכל תצוף,                בבואי ציונה.

דת משה ויהודית, לכל אִשה עברית,         בהיותי בתימנה.

את ראשן פְרוּעוֹת, וּמָתנים וזרועות,         בבואי ציונה.

עטרת בעלה בפנים, ולא תתראה פָּנִים,     בהיותי בתימנה.

יחד נשים ואנשים, מתהלכים ולא בושים,            בבואי ציונה.

בלבוש נהדר וטוטפות, וארבעה ציציות,   בהיותי בתימנה.

נקיים מכל אלה, וסות זר וראש מגולה,    בבואי ציונה.

יהודים בשבע פיאות, לְכָבוד נקבעות,       בהיותי בתימנה.

חוק גדל בלורית, ושבע פיאות להכרית,    בבואי ציונה.

ימי שבת ומועדים, לתענוג מיוחדים,        בהיותי בתימנה.

אוי על חילול שבתות, ומועדי האותות,     בבואי ציונה.

עִלזו נפשות נְכֵאוֹת, בסדרי משתאות,        בהיותי בתימנה.

צמאה נפשנו, כקדם מי עוד יִרְאֵנוּ,           בבואי ציונה.

בתי ספר למורה, כדת משה יורה,                        בהיותי בתימנה.

שמחו הילדים באפס לימודים,                בבואי ציונה.

מאין סוף לספור, כמה יש עלַי מחסור,      כמאז בתימנה.

חי וקיים ישיבנו, ובצדק ינחנו                 כקדם בציונה.

קינה זאת ושתי קינות נוספות פורסמו לראשונה בתוך קונטרס שהוציאו לאור אנשי נטורי קרתא בירושלים, תחת הכותרת "קינות מאת זקני חכמי תימן על הריסות הדת ע"י השלטון בארץ הקדש", תחילה במהדורת צילום בשנת תשי"א (1951), בהוצאת "אוֹם אני חומה", ומאוחרי יותר בשנת תשט"ז (1956) בצירוף עמוד מבוא בדפוס. על פי עדויות שונות נאמרו הקינות בליל תשעה באב בבתי-כנסת בירושלים. בקונטרס לא צויין שמם של אותם פייטנים, "זקני חכמי תימן", שכתבו את הקינות, אך הקינה השלישית, המצורפת כאן, חתומה באקרוסטיכון "אני שלום רדאעי בן יחיא עצב שמח", ונראה שגם שתי הקינות האחרות הן מעטו, אף על פי שלעיתים יוחסו לאחרים. במהדורה הראשונה צורפה הקדמה קצרה: "גולת תימן מייללת כאן על רוע מצבם בענין הדתי כשעזבו תימן ועלו לארץ. והמחבר התחיל בקינות בצורת דברים של התנגדות בין תימן וציון כדי שלא ייראה מדבריו שהאנחה על עזיבת תימן ויהיה כמוציא דיבה על הארץ ח"ו (חס וחלילה). ורק האנחה ושברון הלב על חסרון נועם התנהגותם הישרה שהייתה להם בתימן ואבדה עליהם בכניסתם לארץ. וסדר הקינות מוכיח על כל המכוון". במהדורה השניה נוספה הקדמה מודפסת תחת הכותרת "לפני אידיהן של הציונים": "הקינות שבקונטרס זה חוברו ע"י (על-ידי) זקני חכמי תימן בשנת תש"י ופורסמו בערב ת"ב (תשעה באב) תשי"א… קינות אלו רשפי אש קֹדש בערו בלב יהודי תימן שזה עתה עוד היה חי בקרבם כל רגשותיהם שהיו בהם במשך שנים שבתם בתימן. ועם בואם ארצה ראו תהפוכות הדור וישתפך לבם בקינה ונהי העלוהו על הכתב… למען העלות על הזכר מעט מן הרגשים הק' (הקדושים) נתעוררנו לחזור ולהדפיס קינות אלו, ויהא רעוא שנזכא במהרה לביאת ינון בב"א (במהרה בימינו אמן)". שלושת הקינות כתובות במתכונת קינות הכלולות בסדר הקינות התימני לתשעה באב, וניתן לבצען על פי הלחן המקורי.

הקינה שהבאנו נפתחת בדיוק באותן המילים כמו קינתו המקורית של ר' אברהם אבן עזרא: "אש תוקד בקרבי, בהעלותי על לבבי", אך בעוד שבקינה המקורית שורה זאת נחתמת בביטוי החוזר, הבא לבטא את הרגע הגאולי: "צֵאתִי מִמִּצְרָיִם", ממקם ר' שלום רדאעי את הזמן הגאולי "בהיותי בתימנה". השורה השניה נחתמה בפיוט המקורי ברגע החורבן, בביטוי החוזר: "צֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם", ואילו אצל ר' שלום רדאעי מתמקם זמן החורבן "בבואי ציונה". בעוד שבקינה המקורית שני הרגעים, של הגאולה בעבר ושל החורבן בעבר, הם רגעים של יציאה, ממצרים ומירושלים, הרי שבקינתו של ר' שלום רדאעי הזמן המתוקן בעבר מתואר כממושך, "בהיותי בתימנה", ואילו זמן החורבן הוא זמן ההגעה ההווה, "בבואי ציונה". משיקולי החריזה לא מופיעות כאן ציון ותימן, אלא ציונה ותימנה, כלומר עצם שמן הוא לא מקום אלא תנועה, כיוון והתכוונות. הצורה תימנה מופיעה פעמים רבות במקרא, ומשמעותה לכיוון דרום (הנמצא בימין כאשר פונים קדמה אל מזרח השמש), כגון בדברי האל למשה לפני מותו, על כך שלא יכנס לארץ כנען: "עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה–וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ כִּי-לֹא תַעֲבֹר אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה" (דברים ג', כ"ז). הקינה מסתיימת בנוסחה המקורית בשורה: "וְיָשִׁיב שְׁכִינָתוֹ  / אֶל צִיּוֹן וַעֲבוֹדָתוֹ / לְתוֹךְ יְרוּשָׁלָיִם", כלומר בפניה אל העתיד המתוקן, שבו תתרחש שיבת השכינה ועבודת בית-המקדש בירושלים; בנוסח האשכנזי מסתיימת הקינה מעט אחרת: "קוֹל שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה / וְנָס יָגוֹן וַאֲנָחָה / בְּשׁוּבִי לִירוּשָׁלַיִם", ומודגשת שמחת שיבת העם לארץ; אצל ר' שלום רדאעי, באופן מעניין, ההגעה לציון אינה מתוארת כשיבה, אבל גם אצלו בסיום הקינה, בשתי השורות האחרונות, שב חלקית הסדר המסורתי: בשורה הלפני אחרונה מצורפות לראשונה בקינה יחד תימן וישראל כרצף של מצב גלותי: "מאין סוף לספור, כמה יש עלַי מחסור, כמאז בתימנה", ואילו בשורה האחרונה ציון של העבר המתוקן והעתיד הגאולי שבה לבטא את תקוות המשורר: "חי וקיים ישיבנו, ובצדק ינחנו כקדם בציונה"; יש לשים לב שדווקא כאן מבקש הפייטן את שיבת העם לציון כאשר הוא יושב בציון, אך תפיסה זאת דומיננטית במסורת לאחר המקרא, כאשר הגלות שוב אינה מזוהה כשאלה של מיקום מחוץ לגיאוגרפיה של ארץ ישראל, אלא כזמן שבו השכינה גולה מבית-המקדש ואשר לא יתוקן עד זמן המשיח ושיבת השכינה למקומה; רק במאה ה-20 עם הציונות החילונית והציונות הדתית נוצרה מחדש הזהות בין שאלת הגלות לשאלת המיקום הגיאוגרפי, הזרה לרוב המסורת היהודית הרבנית.

בין פתיחה זאת לסיום זה מבקש ר' שלום רדאעי לצייר את ההבדלים שבין החיים היהודיים בתימן לחיים היהודיים במדינת ישראל, ומשתמש לשם כך בסמלים רבים:  הוא פותח בחיבורם של יהודי תימן להבטחה המקראית להיות עם סגולה: "יהודים לסגולה ולשם ולתהִלה", ולעומת זאת מתאר את מדינת ישראל כמקום שבו כל הגבולות והחוקים מטשטשים: "שולמית מכל סיג, גבולים תשיג"; את החיים במדינת ישראל מסמלת "תורת הגוף" וכן דת העבודה, מסמליה של הציונות הסוציאליסטית: "ולמלאכתם שוקדים, ולא לאל עובדים"; לעומת זאת החיים בתימן מאופיינים בעשייה יהודית: "לאל נורא ואיום, תפִלה בכל יום… מדי יום ולילה, עִתים לַתורה". מבחינה מגדרית מדגיש ר' שלום רדאעי את הערבוב המגדרי בארץ: "יחד נשים ואנשים, מתהלכים ולא בושים", ואת מנהגי הלבוש של נשים בארץ שהוא תופס כחשוף: "את ראשן פְרוּעוֹת, וּמָתנים וזרועות", לעומת אידיאליזציה (מבחינתו) של המצב בתימן ככזה שבו האישה בבית ואינה נראית: "עטרת בעלה בפנים, ולא תתראה פָּנִים"; גם לבוש הגברים ותספורותיהם מתפקד כסמל מרכזי מבחינת הפייטן, והוא מבחין בין מנהגי הלבוש הזרים שהוא פוגש בארץ: "סות זר וראש מגולה", לבין לבוש הגברים היהודים בתימן: "בלבוש נהדר וטוטפות, וארבעה ציציות", וכן בין תסרוקת הגברים בארץ: "חוק גדל בלורית", המזוהה עם הצבר, לבין תסרוקת הגברים היהודים בתימן: "יהודים בשבע פיאות, לְכָבוד נקבעות"; עוד מקונן הפייטן על חילול השבתות בארץ ישראל, ועל הפער בין נפשותיהם שהיו שמחות בתימן לבין הצמאון שנותר ואינו רווה בארץ, בבקשה "כקדם מי עוד יִרְאֵנוּ"; וראו בקינה שאליה מתייחס הפייטן, שם נכתב במקור: "חַגִּים וְשַׁבָּתוֹת / וּמוֹפְתִים וְאוֹתוֹת / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם // תַּעֲנִית וָאֵבֶל / וּרְדֹף הַהֶבֶל / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם"; המוקד האחרון בקינה, לפני סופה, הוא באופן מובהק החינוך, נושא המאבק המרכזי של יהודי תימן בישראל בראשית תקופתם במעברות, וכך הוא מנגיד באופן דיכוטומי בין החינוך בתימן: "בתי ספר למורה, כדם משה יורה", לבין החינוך בישראל: "שמחו הילדים באפס לימודים"; באופן מעניין הנגדה זאת נשענת גם על העמדת המורים במוקד בתיאורו את תימן, והעמדת הילדים במוקד בתיאורו את ישראל; וראו בקינה שאליה מתייחס הפייטן, שם נכתב במקור: "תּוֹרָה וּתְעוּדָה / וְסֵדֶר הָעֲבוֹדָה / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם / וְחֶסְרוֹן הַתַּלְמִיד / וּבִטוּל הַתָּמִיד / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם".

פורסם בגרסא מקוצרת בעיתון הארץ, תרבות וספרות, עמ' 2, 15/8/2014.

על שלום רדאעי וקינות המעברה

על שלום רדאעי וקינות המעברה

 

אודות almog behar

"צִמְאוֹן בְּאֵרוֹת", "אנא מן אל-יהוד", "חוט מושך מן הלשון", "צ'חלה וחזקל".
פוסט זה פורסם בקטגוריה בקורת שירה, עם התגים , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s