אמר חזקל על המלחמה

אמר חזקל

אין חכם ניכר אלא בתלמידיו, ואין התלמידים ניכרים אלא ברבם, כפי שהמעיין והמים קשורים ביניהם וכפי שהדבר, הדיבור והדובר אחוזים, ועליהם נוספת האוזן. ועל כן אני הקטן אלמוג בן סמירה כינסתי כאן אמירות חזקל בן אמל, תלמידו של חכם עבדאללה בן גורג'יה, למען ירוץ בהן הקורא וילמד מן הפרי על העץ ומן הבן על האב ומן התלמיד על מורהו. ואם נמצאתי מוסיף או מחסיר דבר מדברי המקור, ימצא בי הקורא את האשם, ואל ימצא בחזקל, ותבוא הברכה על כולנו.

–

כד.

אמר חזקל: אמר לי חכם עבדאללה כי אמר לו סבו חכם עבדאללה שלמד ממורו רבי שמעון בן פרידה: השלום הוא כתרופה, ועל-כן הוא מר בתחילה והאנשים מסרבים לקבלו, כי אף על גב שהוא יביא להם רפואה, הרי כשהם מכניסים התרופה לפיהם טעמה רע, ולא כן אלא שהם תמיד פוגשים התרופה בזמן שהם חולים, ועל כן בראשם הם מקשרים דברי רפואות לדברי מחלות, ושניהם רעים בעיניהם. וכך גם עניין השלום: שתמיד נזקקים אנשים אליו במצב מלחמה, ועל כן הם מקשרים דברי שלומות לדברי מלחמות, ולא זאת אלא שבתחילה השלום מר בפיהם, והם כילדים שאינם זוכרים כי אף על גב שהתרופה מרה בתחילה הרי שהיא מביאה עמה פתרון גדול, ועל הגוף לשאת המרירות כדי להבריא מחדש, שהבריאות באה מלשון בריאה, שכל פעם שמבריא אדם כאילו הוא נברא מחדש, וכך גם השלום, אחרי שהבריות כולן היו בסכנת כליה ממש בעצם ימי המלחמה העצומה, הרי הן נבראות מחדש לחיים. וכפי שהתרופה עושה אותה המרפא מתמצית הרעל שהוליד את המחלה, כפי שעושים בחיסונים כידוע, כך גם השלום שנעשה מתמצית המלחמה, ועל כך טעמו בתחילה. והוסיף חכם עבדאללה: ואם אין דברים אלה באים לשכנע הבריות, הרי שאתה מזכיר להם שהשלום אחד משמות הקדוש ברוך הוא, ולמען שלום בית נקבע שיוכל כהן גדול לקחת קלף ובו שמו המפורש של הקדוש ברוך הוא ולמחות אותו במים, ואם הקדוש ברוך הוא מוכן כך שימחק שמו למען שלום בבית, ודאי וודאי עבור שלום בעולמות, והרי לנו ללמוד למחוק שמותינו למען השלום, שודאי יש בו עניין גדול ונסתר.

 –

נט.

אמר חזקל: באתי אל חכם עבדאללה והימים ימי מלחמה, שטילים עולים ונופלים בין עזה לשדרות, ובין אשקלון לח'אן יונס, ואף עד ירושלים באו הדי הפיצוצים. ראיתי אותו שהוא טרוד מאוד. שאלתי אותו מה מטרידו. השיב לי שאינו פוסק מלשמוע קולות הפצצות והטילים והאעזקות, אבל דומה עליו שקול בני האדם נדם ושוב אינו שומע אותם. וביקש שנשב יחד לשיר, שאין הזמן מתאים ללימוד, שהנפש אינה פנויה והיא נפזרת, ואילו השיר יש לו איכות מיוחדת להשיב כל נפזרות הנפש, ונבחר שירים בניגון עצוב ובמילים קדושות, שישיבו דעת המקום עלינו. ופתח בספר פיוטיו של ר' ישראל נג'ארה ואמר, הוא שהיה רב העיר עזה מוכשר להתפלל עלינו ועליהם יחד, ונבחר משיריו שיעורר עלינו בשמיים דברי סנגוריה, שיהיו כל הטילים וכל הפצצות וכל הכדורים וכל הפגזים כאבק פורח וכענן כלה וכצל עובר וכחציר יבש וכרוח נושבת וכציץ נובל וכחלום יעוף, ויטלו אותם המלאכים מן השמיים שהרהיבו לעלות עדיהם וישימום כאין, ולא יהיו מאבדים אף אדם ואף חיה בגינם. והתחיל שר בניגון עצוב מיליו של ר' ישראל נג'ארה, "חץ נדוד ירה בי", והיה כמי שנפגע באותו חץ וכמי שמבקש בעבור כאבו לבטל כל כאבי החצים שבעולם. ואחר שר ולימדני: "בן אֲדָמָה הֶבֶל נִיבוֹ גַּבּוֹ גַּב חֹמֶר / אֵיךְ לִפְנֵי שׁוֹכֵן שְׁחָקִים יַעֲרוֹךְ אֹמֶר / מַלְאָכִים וְגַם אוֹפַנִּים אֵין הַלֵּל גּוֹמֵר / וְאֵיךְ אֲנִי פַרְעוֹשׁ קָטָן אָשִׁיר וַאֲזַמֵּר / שַׂמְתִּי זֹאת לְנֶגֶד לִבִּי שַׂעֲרִי תְּסַמֵּר / אֲבָל נִשְׁעַנְתִּי עַל הוֹד אֵל וּבוֹ אֶתְאַמֵּר / הוּא יָשִׂים בְּפִי מַעֲנֶה לֶאֱסֹף בְּאֹמֶר / דִּבְרֵי תִּשְׁבָּחוֹת מִשְׂגַּבִּי יִשְׂרָאֵל שׁוֹמֵר".

–

ס.

אמר חזקל: באתי אל חכם עבדאללה למחרת היום והימים עדיין ימי מלחמה. ראיתי שיושב הוא וקורא בכתב-יד ישן, ובתחילה לא רציתי להפריעו והייתי עומד מאחוריו. אחר שעה השגיח בי. אמר לי: אתמול שרנו משירי ר' ישראל נג'ארה שהיה רב בעזה לפני ת' שנים, שידבר עלינו ועליהם סנגוריה בשמיים, והיום החלטתי ללמוד בעבודתו של הרב נסים אוחנה, שהיה הרב בעזה לפני ק' שנה, לפני המלחמה העולמית הגדולה, ואת ספרו "ודע מה שתשיב לאפיקורוס" כתב יחד עם שייח' המוסלמים בעזה, השייח' עבדאללה אלעִלמי, כנגד המיסיון הפרוטסטנטי שהתיישב שם, ועדיין בבית-משפחתו כתב-היד בערבית של השייח' עבדאללה אלעִלמי לספר זה, ממתין לגואלו. שאולי ידברו גם הרב אוחנה והשייח' אלעִלמי סנגוריה עלינו ועליהם בשמיים. השייח' אלעִלמי והרב אוחנה ישבו מספר שבועות זה אצל זה, קוראים יחד בתנ"ך ובספרם של הנוצרים שהם מצרפים אחר התנ"ך, והיו שניהם כותבים בעברית ובערבית התשובות לכל פסוקי התנ"ך שהנוצרים מפרשים אותם כאילו על משיחם הם מדברים, ואחר-כך הדפיסו כתב הפולמוס בעברית ובערבית. וכך כתב הרב אוחנה בדברי הקדמתו לספרם: "זה ספר אור העולם המאיר לארץ ולדרים עליה ברחמים, ומאיר לעולם כולו, בו ביארתי פסוקים אחדים בראיות ברורות ביאור מספיק עד בוא גואל צדק, מספר התנ"ך, הספר הקדוש המוסכם לכל העמים. ואל יאשימני הקורא אם ימצא מה לתקן בדברי, שהרי גדול המשוררים אמר "שְׁגִיאוֹת מִי-יָבִין מִנִּסְתָּרוֹת נַקֵּנִי" (תהלים י"ט, י"ג), ומי שיש בידו להעיר על איזה עניין הרשות בידו, ובתנאי שלא יצא מפשט המקרא, כי אין כאן דרשות וסודות, ואין מקרא יוצא מידי פשוטו לעולם. בטחתי כי כל הקורא בספרי זה יפיק רצון מעבודה כבדה זו שיש בה חיפוש מחופש בספרים רבים. וכל חכם לב יקח ספר יקר זה בביתו, בכסף מלא מקנת כספו, ועל ידו יבין כל דבר לאשורו, כי דברי הנביאים צריכים תלמוד, דברו את נבואתם בקצרה וזקוקים המה לפירוש. ובדבר הזה תצילו את נפשיכם ונפש בניכם מרשת המסיתים ותאריכו ימים. כי בביאורי ביארתי הפרקים והפסוקים שהעתיקו שליחי ישוע הנוצרי ויכתבום בברית חדשה כנבואות על לידת ישוע ודברי ימיו ואופן הסתלקותו מן העולם הזה, ויהפכו היום לראיות בידי המתווכחים עם בני ישראל אודות המשיח, והמתווכחים סובבים המה מעיר לעיר, ממקום למקום, מבית לבית, לבשר ביאת המשיח, ובאים בדברים ומשמיעים פלא פלאות פרקים ופסוקים מהנביאים המראים את לידת משיחם, והנוכחים דוחים אותם בתשובות רעועות, וילכו הלוך וכשול, עד שהמוכיח יתן בקולו קול עוז בתרועת ניצחון. לכן קנאתי לה' שציוונו לאהוב את האמת, ואשים לילות כימים, וקראתי ושיננתי בספרים שונים, וביארתי את הפרקים והפסוקים הקשים, אני נסים ימין אוחנה השוכן בציון ולוחם מלחמתה של תורה". ואמר לי חכם עבדאללה כי אולי אם נשוב להתפלמס עם הפרוטסטנטים, כמימים ימימה, נוכל לשוב לכתוב ספרים יחד עם חכמי המוסלמים.

–

סא.

אמר חזקל: באתי אל חכם עבדאללה שוב למחרת היום, כך שלושה ימים יום אחר יום, והימים עדיין ימי מלחמה. שלא היה לי מה לעשות בביתי שאין לנו חדר בטוח לשבת בו מפני הטילים, ויצאה צ'חלה עם התינוקת מן הבית, ואני באתי אצל החכם. ראה אותי וסיפר לי שהחליט לנסח מחדש תפילת החיד"א זצוק"ל לזמן מלחמה, שיוכל כל אחד להתפלל על שלום עירו, ותחילה יאמר מי שמבקש רחמים את כל ספר התהלים, ולאחר מכן יאמר בשפתיו, ולפחות אדם אחד נוסף מאזין לו: "יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אבותינו שתתמלא רחמים עלינו ועל כל יושבי העיר הזו וכל גבולה ותצילנו ממלחמה וממצור ומשבי ומביזה ומהגלייה ומרעב ומהשמדה. ותשקיט כל גבול ארצנו, ולא יבוא אוייב וישפוך עליו סוללה, ולא יהיה אוֹרֵב וְשׁוֹלֵל וּבוֹזֵז. וכל צדקות ותלמוד תורה ותפילה אשר עשו ולמדו בעירנו ובעיירות אשר בגבולנו יִזָּכְרוּ לפני כסא רחמיך, ותבטל מעלינו ומעל כל אזרחים ותושבים ואושפיזין אשר בעיר זו כל גזירות קשות ורעות, וְתָחוֹן עלינו ועליהם מאוצר מתנת חינם ככל צדקותיך. וְתַצִּילֵנוּ מכל רעב ויוקר שְׁעָרִים, ולא ייחרב ביתנו, ולא ייחרב רחובנו, ולא תחרב עירנו. אלוהינו שבשמיים ראה בדוחק השעה, אלוהינו שבשמיים שעה את שוועתנו, אלוהינו ואלוהי אבותינו שית שלום בינינו, אלוהינו ואלוהי אבותינו שית שלווה בארמונותינו, אֵל מָלֵא רַחֲמִים תֵּן שָׁלוֹם בָּאָרֶץ, אֵל מָלֵא רַחֲמִים תן שובע בעולם, תֵּן שָׁלוֹם בַּמַּלְכֻיּוֹת. וּבְצֵל כְּנָפֶיךָ תַּסְתִּירֵנוּ בזכות אברהם אבינו עליו השלום איש החסד ומכניס אורחים שאוהלו תמיד פתוח, ובזכות יעקב אבינו עליו השלום איש תם יושב אוהלים, ובזכות משה רבנו רַעְיָא מְהֵימְנָא איש אמת, ובזכות אַהֲרֹן כַּהֲנָא שהיה הוא והיו תלמידיו אוהבי שלום ורודפי שלום, ובזכות תלמידי חכמים המרבים שלום בעולם. עָזְרֵנוּ אֱלוֹהֵי יִשְׁעֵנוּ והצילנו וכפר על חַטֹּאתֵינוּ למען שְׁמֶךָ, רַחוּם וחנון ומרבה לסלוח, שׁוֹמֵר תּוֹמֵךְ מַצִּיל יָשָׁר פּוֹדֶה, הַצִּילֵנוּ מִכָּל צָרָה וְטִרוֹף וּבִלְבּוּל, שיהיו כל מיני הרעה, ובתוכם כל הטילים וכל הפצצות וכל הכדורים וכל הפגזים, כאבק פורח וכענן כלה וכצל עובר וכחציר יבש וכרוח נושבת וכציץ נובל וכחלום יעוף, ויטלו אותם המלאכים מן השמיים שהרהיבו לעלות עדיהם וישימום כאין, ולא יהיו מאבדים אף אדם ואף חיה בגינם. ולא נהיה טרף לחיות הפרא הבאות אחר הכובש כשנופלת העיר. שים שלום טובה וברכה, חיים חן וחסד, צדקה ורחמים, עָלֵינוּ וְעַל כָּל-יִשְׂרָאֵל עַמֶּךָ ועל כל העיר הזאת. וברכנו אבינו, כולנו כְאֶחָד, באור פָּנֶיךָ, כי באור פָּנֶיךָ נָתַתָּ לָּנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ תורה וחיים, אהבה וחסד, צדקה ורחמים, ברכה ושלום. ותורתנו תורת חיים, ולֹא הַמֵּתִים יְהַלְלוּ-יָהּ, על כן עשה שנזכה לחיים, אנחנו ובנינו ובני בנינו. והבא לנו גואל ונזכה לחיות בעולם שכולו שלום, על פי שנאמר בחזון ישעיה: "וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית-ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל-הַגּוֹיִם : וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל-הַר-ה' אֶל-בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר-ה' מִירוּשָׁלִָם : וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת–לֹא-יִשָּׂא גוֹי אֶל-גּוֹי חֶרֶב וְלֹא-יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה" (ישעיהו ב', ב'-ד'). יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ יְיָ צוּרִי וְגוֹאֲלִי, ברוך אתה ה', המברך את עמו ישראל ואת העיר הזאת ואת תבל רבה בַּשָּׁלוֹם. אָמֵן". ואחר התפילה, אמר חכם עבדאללה, יחזור שלוש פעמים ויאמר: "קַבֵּל רִנַּת עַמְֶּךָ שַׂגְּבֵנוּ טַהֲרֵנוּ נוֹרָא", ויחזור שבע פעמים ויאמר: "שַׁוְעָתֵנוּ קַבֵּל וּשְׁמַע צַעֲקָתֵנוּ יוֹדֵעַ תַּעֲלוּמוֹת", ויחזור עשר פעמים ויאמר: "קרע שטן".

–

סב.

אמר חזקל: באתי אל חכם עבדאללה שוב למחרת היום, כך ארבעה ימים יום אחר יום, והימים עדיין ימי מלחמה. אמר לי שהחליט היום לכתוב תפילה לבטל השמועות הרעות ולהטיבן, שיום יום אנחנו מתבשרים בשמועות איומות ונוראות, על ילדים מתים ומבוגרים מתים, על הזקנים ועל הטף, על הנשים ועל האנשים, על הבריאים ועל החולים, על אזרחים ועל אורחים, על יושבי הקבע ועל ההולכים, על שוכני גבולנו ושוכני מעבר לגבולנו. וכל זמן שלא התבשרנו שהשמועה אמת אפשר עדיין להפרה, שעוד אינה קיימת כלל, ולכן עלינו להוסיף בזמן הזה על תפילותינו שאנחנו עושים אותן קבע גם תפילה זאת, בכל בוקר אחר תפילת שחרית, להפר כל שמועות הרעות שנשמע עליהן היום, שיהפכו כל הרעות לטובות, וכל האסונות לששונות, ולא יתמעטו החיים אלא ירבו חיים, ולא תתמעט דמות אלוה בעולם אלא להפך ישמר צלמו וימלא עולמו בהרבה פנים שונות. וזה לשון התפילה, ויש לחזור ולאומרה בכל פעם שאנחנו שומעים שמועה רעה שלא נודע עדיין כי נכונה היא: "אלוהינו ואלוהי אבותינו, הפר כל שמועה רעה ובטל כל לחישות זדון והרחק כל מילי דבִּישָא, וכל שנאמר לנו על הרוגים ופצועים ושבויים ואסורים ולכודים ומי שביתם נחרב או מקומם נגרש, עשה שלא יתקיים ויעשה הפך הדבר, שיהיו נרפאים ומחלימים ויולדים ויוצאים לחירות עולם ובונים את בתיהם. אלהינו ואלהי אבותינו, עשה שירבה מספר הנולדים על מספר המתים, ולא ימות אף אדם במלחמה וברצח ובשריפה וברעה, ולא יפצע ולא יאבד בית ולא יצא לדבר גלות. ועשה שלא תמות אף חיה בעוון חטאי בני האדם, ויהיו המלכים מדברים ביניהם דברי השקט ושלווה למען אזרחיהם, ולא יהיה אף אזרח נהרג בעוון מלכו, ויהיו המלכויות שקטות, והמצא להן שובע. ובעבור שתעשה בעבורנו, אנחנו מקבלים על עצמנו להרבות מן הקודש על החול, ולהרבות שמך בעולם, ולתקן כל תפילותינו תיקון שלם, ולהוסיף שעה של תלמוד תורה לפניך בכל יום עד יעבור הזעם, ולהמשיך אותה שעה של תלמוד תורה לפניך בכל יום משיעבור הזעם ועד יום מותנו בשיבה טובה, ואחר חיים שלמים וטובים, כשכל בני משפחתנו וחברינו סביב למיטתנו. ואנחנו מתחייבים לתת מעות לצדקה, ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזרה. מלך חפץ בחיים כָתבנו בספר חיים למענך שאתה אלהים חיים, חנון המרבה לסלוח חננו, שנאמר: "שְׁמַע- ה' וְחָנֵּנִי ה' הֱיֵה-עֹזֵר לִי : הָפַכְתָּ מִסְפְּדִי לְמָחוֹל לִי פִּתַּחְתָּ שַׂקִּי וַתְּאַזְּרֵנִי שִׂמְחָה" (תהלים ל', י"א-י"ב), ועוד נאמר: "וַיַּהֲפֹךְ ה' אֱלֹהֶיךָ לְּךָ אֶת-הַקְּלָלָה לִבְרָכָה כִּי אֲהֵבְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים כ"ג, ו'), וכפי שאמרת: "וְהָפַכְתִּי אֶבְלָם לְשָׂשׂוֹן וְנִחַמְתִּים וְשִׂמַּחְתִּים מִיגוֹנָם" (ירמיהו ל"א, י"ב). ברוך אתה ה', מלך עוזר ומושיע ומגן, המברך את עמו ישראל ואת העיר הזאת ואת תבל רבה בַּשָּׁלוֹם. אָמֵן".

–

אמר חכם עבדאללה

אני הקטן חֶזְקֵל בן אַמַל כינסתי כאן אמירות מורי ורבי חכם עובדיה בן גוּרְגִ'יָה, והשם ירחם אם חללתי שבתות מעט פה מעט שם כדי להעלות הדברים על הכתב, שלא נותר לי תמיד זמן בשאר השבוע מרוב טורח הפרנסה והימים, וחששתי לשכוח הדברים.

–

ח.

אמר חכם עבדאללה: מעשה באחד שהיתה בידיו תרנגולת והיתה מטילה ביצים מדי יום ביומו. והיה אוכל מהן במידה ומשאיר בידו לימים אחרים באומרו אולי יחסר לי. והביצים עומדות ומתקלקלות והוא לא נוגע להן. עד שהתרנגולת חדלה להטיל והוא חוזר לאותן ביצים שהניחן ומבשלן ואוכלן וחולה חולי חמור על שום קלקולן. ולְמה הדבר דומה, למי שמניח חלק מן התפילות לימים אחרים ומסתפק בתפילות אחדות בלבד, והאחרות הולכות ומתקלקלות, שמתגעגעות הן לעיניו ולפיו הדובר אותן, והן הולכות ומבאישות וכשיבוא להתפלל בהן כבר יהיו כולן סרוחות. ועל כן טוב לו לאדם שיעשה תפילתו למען החלמת ידידיו וקרוביו כשהם כולם בריאים, שביום שיֶחלו תהיה התפילה מיודדת עמו ורצונה לעוזרו, ולא תהיה זרה לו ומביטה לו כאילו רק עתה, משנצרך לה, נזכר בה, וחוששת כי יטילהּ אל השכחה מרגע שיסור מן הסכנה. אלא כשאינו בסכנה מתפלל על הסכנות וכשהוא בסכנה מתפלל על השלום. שהשלום מידה גדולה הוא ואחד משמות הקדוש ברוך הוא, וכפי ששמו שהוא שלום מוחקים כדי להביא שלום בין בעל לאישה ולמתק עליהם הזמנים, כך ילמדו בניו למחוק כבודם ושמם למען השלום במשפחות ובמלכויות ובכל העולמות. וברכה תבוא על כל המברכים בשם ובמלכות מי שאמר והיה העולם, אמן. עד כאן.

–

–

קי.

אמר חכם עבדאללה: קראנו בהלכות אבלות אצל הרמב"ם שאמר: מצוות עשה להתאבל על הקרובים. ואין אבלות מן התורה אלא ביום ראשון בלבד שהוא יום המיתה ויום הקבורה. אבל שאר השבעה ימים אינו דין תורה, ומשה רבנו תיקן להם לישראל שבעת ימי אבלות. ומאימתי יתחייב אדם באבל? משייסתם הגולל. אבל כל זמן שלא נקבר המת אינו אסור בדבר מן הדברים שהאבל אסור בהן. ומי שטבע בנהר או מי שאכלתו חיה רעה מתחילין להתאבל עליהן ולספור שבעה ושלושים משנתייאשו לבקש. ואלו שאדם חייב להתאבל עליהן דין תורה: אמו ואביו בנו ובתו ואחיו ואחותו מאביו, ומדברי תורה שיתאבל האיש על אשתו וכן האישה על בעלה, ומתאבל על אחיו ועל אחותו שהן מאמו. וכן נוהג אבלות בפני אשתו על אביה ועל אמה משום כבוד אשתו, וכן האישה שמת חמיה או חמותה נוהגת אבלות בפני בעלה. מי שמתו מוטל לפניו אוכל בבית אחר, אין לו בית אחר עושה מחיצה ואוכל, אין לו דבר לעשות מחיצה מחזיר פניו ואוכל, ובין כך ובין כך אינו מיסב ואוכל, ולא אוכל בשר, ולא שותה יין, ואינו מברך, ואינו מזמן, ואין מברכין עליו ואין מזמנין עליו, ופטור מקריאת שמע ומן התפילה ומתפילין ומכל מצוות האמורות בתורה. בשבת מיסב ואוכל בשר ושותה יין ומברך ומזמן, ומברכין עליו ומזמנין עליו, וחייב בכל מצוות האמורות בתורה חוץ מתשמיש המיטה. נקבר המת הרי זה מותר לאכול בשר ולשתות יין מעט כדי לשרות אכילה שבמעיו אבל לא לרוות. ומנהג ישראל במתים ובקבורה כך הוא: סכין אותו במיני בשמים, וגוזזין שערו, ומלבישין אותו תכריכין תפורין בחוט של שפתן לבנים, ולא יהיו דמיהן יקרים, ונהגו חכמים בסודר שווה זוז שלא לבייש את מי שאין לו, ומכסין פני המת שלא לבייש את העניים שפניהם מושחרין ברעב. ואסור לקבור בתכריכין של מי ובגדים המוזהבין הרקומין אפילו לנשיא שבישראל. שזהו גסות הרוח והשחתה ומעשה עכו"ם. וסובלין את המת עד בית-הקברות. ונושאי המיטה אסורין בנעילת הסנדל שמא תפסק רצועה מסנדלו של אחד מהן ונמצא מתעכב מן המצווה. וחופרין בעפר מערות ועושין כוך בצד המערה וקוברין אותו בו ופניו למעלה, ומחזירין העפר והאבנים עליו. והמלווין אותו אומרין לו לך בשלום שנאמר "וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל-אֲבֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם" (בראשית ט"ו, ט"ו), ומציינין את כל בית הקברות ובונין נפש על הקבר. האבל ביום ראשון בלבד אסור להניח תפילין ולאכול משלו, וחייב לישב על מיטה כפויה, ובשאר ימי האבל מותר לו לאכול משלו וליישב על גבי מפץ, שהיא מחצלת רכה מקנים, או קרקע, ומניח תפילין. אלו דברים שהאבל אסור בהן ביום ראשון מן התורה ובשאר ימים מדברי סופרים: אסור לספר, ולכבס, ולרחוץ, ולסוך, ולשמש מיטתו, ולנעול את הסנדל, ולעשות מלאכה, ולקרות בדברי תורה, ולזקוף את המיטה, ולפרוע את ראשו, ולשאול שלום. וכשם שאסור לגלח שער ראשו כך אסור לגלח שער זקנו וכל שער שיש בו. היה מגלח ושמע שמת אביו משלים תגלחת שערו. וכשם שהאבל אסור בכיבוס בגדים כך אסור ללבוש כלים לבנים חדשים ומגוהצין. להעביר את הזוהמא מותר לסוך מקצת גופו, ובצונן רוחץ פניו, ידיו ורגלים אבל לא כל גופו. וכן לא ישא האבל אישה ולא תנשא אישה. רמז לאבל שאסור בעשיית מלאכה זה שנאמר "וְהָפַכְתִּי חַגֵּיכֶם לְאֵבֶל וְכָל-שִׁירֵיכֶם לְקִינָה" (עמוס ח', י'), מה חג אסור בעשיית מלאכה, אף אבל אסור בעשיית מלאכה, וכשם שהוא אסור בעשיית מלאכה כך הוא אסור לישא וליתן בסחורה ולילך ממדינה למדינה בסחורה. כל שלושה ימים הראשונים אסור בעשיית מלאכה אפילו היה עני המתפרנס מן הצדקה, מכאן ואילך אם היה עני עושה בצנעה בתוך ביתו, והאישה טווה בפלך בתוך בית. שני אחים או שני שותפין שהיו בחנות אחת ואירע אבל לאחד מהן, נועלין את החנות כל שבעה. אפילו דברים שמותר לעשותן בחולו של מועד אסור לאבל לעשותן בידו בימי אבלו, אבל אחרים עושים לו. מנין שהאבל אסור בדברי תורה, שהרי נאמר ליחזקאל "הֵאָנֵק דֹּם" (יחזקאל כ"ד, י"ז). אסור לקרות בתורה בנביאים ובכתובים ולשנות במשנה ובמדרש ובהלכות. ואם היו רבים צריכין לו, מותר ובלבד שלא יעמיד תורגמן אלא ילחוש לאחר בצדו וזה שבצדו אומר לתורגמן והתורגמן משמיע לרבים. ואסור בשאלת שלום, כל שלושה ימים הראשונים מי שנתן לו שלום אין מחזיר לו אלא מודיעו שהוא אבל. ומשלושה ועד שבעה מי ששאל בשלומו מחזיר לו שלום, ומשבעה ועד שלושים שואל בשלום אחרים אבל אחרים אין שואלין בשלומו עד לאחר שלושים. ועל אביו ועל אמו אין שואלין בשלומו עד לאחר שנים עשר חודש. והאבל לא יאחז תינוק בידו שלא יביאנו לידי שחוק, ולא יכנס למקום שמחה כגון בתי המשתאות וכיוצא בהן. מדברי סופרים שיהיה האבל נוהג במקצת דיני אבלות כל שלושים יום, ומנין סמכו חכמים לשלושים יום? שנאמר "וּבָכְתָה אֶת-אָבִיהָ וְאֶת-אִמָּהּ יֶרַח יָמִים" (דברים כ"א, י"ג). ואסור בתספורת כל שלושים יום, ועל אביו ועל אמו חייב לגדל שערו עד שישלח פרע או עד שיגערו בו חבריו.

–

קיא.

אמר חכם עבדאללה: אבל חייב לקרוע על מתו שנאמר "וּבִגְדֵיכֶם לֹא-תִפְרֹמוּ וְלֹא תָמֻתוּ" (ויקרא י', ו'), הא אחר חייב לפרום. ואין קריעה אלא מעומד, ומהיכן קורע? מלפניו, וכמה שיעור הקרע? טפח, אבל על אביו ועל אמו קורע עד שמגלה את לבו, ואינו קורע בכלי אלא בידו. כל שבעת ימי אבלות הקרע לפנים. קורעין לקטן מפני עוגמת נפש. וחולה שמת לו מת אין מקרעין לו ולא מודיעין לו שלא תטרף עליו דעתו. וקורע אדם על חמיו ועל חמותו מפני כבוד אשתו, וכן האישה קורעת על חמיה ועל חמותה מפני כבוד בעלה. האומר לחברו השאילני חלוקך ואבקר את אבי שהוא חולה, והלך ומצאו שמת, קורע ומאחה ומחזיר לו את חלוקו ונותן לו דמי קרעו. כל הקרעים שקורע אדם על שאר קרוביו, שולל הקרע לאחר שבעה ומאחה לאחר שלושים. על אביו ועל אמו שולל לאחר שלושים ואינו מאחה לעולם. והאישה קורעת ושוללת מיד אפילו על אביה ועל אמה מפני הצניעות. כדרך שקורע אדם על אביו ועל אמו כך חייב לקרוע על רבו שלמדו תורה, ועל רוב הציבור שנהרג, ועל ברכת השם, ועל ספר תורה שנשרף, ועל ערי יהודה ועל ירושלים ועל המקדש. כל אלו הקרעים קורע עד שמגלה את לבו ואינו מאחה לעולם. כל מי שעמד עם המת בשעת יציאת נשמתו אף על פי שאינו קרובו חייב לקרוע.

–

קיב.

אמר חכם עבדאללה: כיצד מנחמין את האבלים? אחר שקוברין את המת מתקבצין האבלים ועומדין בצד בית הקברות, וכל המלווין את המת עומדין סביב להן בשורה לפני שורה, ואין שורה פחותה מעשרה ואין אבלים מן המניין. האבלים עומדין לשמאל המנחמין, וכל המנחמין באין אצל האבלים אחד אחד, ואומרים להן תנוחמו מן השמיים. ואחר כך הולך האבל לביתו, וכל יום ויום משבעת ימי אבלות באין בני אדם לנחמו. ואין המנחמין רשאין לישב אלא על גבי קרקע, ואין רשאין לומר דבר עד שיפתח האבל את פיו תחילה, שנאמר "וַיֵּשְׁבוּ אִתּוֹ לָאָרֶץ שִׁבְעַת יָמִים וְשִׁבְעַת לֵילוֹת וְאֵין-דֹּבֵר אֵלָיו דָּבָר–כִּי רָאוּ כִּי-גָדַל הַכְּאֵב מְאֹד" (איוב ב', י"ג). וכיוון שנענע בראשו שוב אין המנחמין רשאין ליישב אצלו, שלא יטריחוהו יותר מדאי. אין אומרין שמועה והגדה בבית האבל אלא יושבין דווין. וכן אין אומרין בפני המת אלא דברים של מת.

–

קיג.

אמר חכם עבדאללה: מי שבאה לו שמועה שמת לו קרוב, אם בתוך שלושים יום הגיעה השמועה, אפילו יום שלושים עצמו, הרי זו שמועה קרובה, וחייב לנהוג שבעה ימי אבלות מיום שהגיעה השמועה, וקורע ומונה שלושים לאיסור התספורת עם שאר הדברים. אבל אם הגיעה לו השמועה אחר השלושים יום הרי זו שמועה רחוקה ואינה נוהגת אלא יום אחד ואינו קורע. וכאילו יום השמועה הוא יום שביעי ויום שלושים ומקצת היום ככולו.

–

קיד.

אמר חכם עבדאללה: מצוות עשה להתעסק בכל צרכי הקבורה ולנחם האבלים, ואלו הן גמילות חסדים שבגופו שאין להם שיעור. ואף על פי שכל מצוות אלו מדברי סופרים, הרי הן בכלל "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא י"ט, י"ח), וכל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים, עשה אתה אותן לאחיך בתורה ובמצוות. ויראה לי במובן זה שנחמת אבלים קודם לביקור חולים, שניחום אבלים הרי היא גמילות חסד עם החיים ועם המתים יחד.

–

קטו.

אמר חכם עבדאללה: הגוסס הרי הוא כחי לכל דבר, ואסור לעשות לו דבר שיתקרב מיתתו. אין שומטין את הכר מתחתיו, כדרך שעושין למת, ואין נותנין אותו לא על גבי חול, ולא על גבי חרסית ולא על אדמה, שכן היה דרכן לעשות, וכן אסור לשום מפתחות בית הכנסת תחת ראשו כדי שיפרד. ואין נותנין על כרסו צלוחית של מים ולא גרגר מלח עד שעה שימות, והנוגע בו הרי זה שופך דמים. למה זה דומה לנר שמטפטף כיון שיגע בו אדם יכבה. וכל המאמץ עיניו עם יציאת נפש הרי זה שופך דמים, אלא ישהא מעט שמא נתעלף. ואף על פי שאנו רואים שמצטער הרבה בגסיסתו, וטוב לו המוות, מכל מקום אסור לנו לעשות דבר לקרב מיתתו. והעולם ומלואו של הקדוש ברוך הוא, וכך רצונו יתברך. וכתב רבנו הרמ"א: אבל אם יש שם דבר שגורם עיכוב יציאת הנפש, כגון שיש סמוך לאותו בית קול דופק, כגון חוטב עצים, או שיש מלח על לשונו, ואלו מעכבים יציאת הנפש – מותר להסירו משם. דאין בזה מעשה כלל, אלא שמסיר המונע. עד כאן לשונו. ואסור לעסוק בעדו בארון ותכריכים וקבורה בעודו חי, וקל וחומר שאין שוכרין חלילין להספד ומקוננות. וכל שכן שאין קורעין קריעה, ולא חולצין כתף כפי המנהג שבימיהם, ולא מספידין עליו, ואין פותחין עליו בצדוק הדין עד שימות. ויש אומרים דאין חוצבין לו קבר עד שימות, שאסור לקבר להיות פתוח עד למחר, ואם לא יקברו בו המת באותו היום יש סכנה בדבר, והוי כפתיחת פה לשטן חס ושלום. אבל אין קושיא שמותר לחי להכין תכריכין לעצמו, דזהו כשהוא בריא, אבל לא כשהוא מסוכן ועלול למות חס ושלום.

–

קטז.

אמר חכם עבדאללה: מת אחד בעיר, כל בני העיר אסורין בעשיית מלאכה עד שיקברוהו. כל מי שאינו מתאבל על המת הרי זה אכזרי, אלא יפחד הרבה וידאג ויפשפש במעשיו ויחזור בתשובה. ואחד מבני העיר שמת תדאג כל העיר כולה, כיצד: כל שלושה ימים הראשונים תראה את עצמה כאילו חרב מונחת לה על צווארה, ומשלושה ועד שבעה ימים כאילו החרב מונחת בקרן זווית באותו חדר ממש, ומכאן ואילך עד סוף ימים כאילו החרב עוברת כנגדה בשוק. וכל זה להכין עצמו ויחזור ויעור משנתו ויקיץ.

–

קכג.

אמר חכם עבדאללה: מה עלינו ללמוד מכך שעשה הקדוש ברוך הוא כך שיעמוד מסגד המוסלמים, מסגד אל-אקצה, על הר הבית? ראשית אנו למדים שעדיין אין לנו רשות להקים לנו את בית-המקדש, שכבר נמסר לנו שבית-המקדש השלישי יירד משמיים כולו מעשה ידי אלוהים, ועדיין לא ירד. שנית אנו לומדים שגם המוסלמים מבקשים לעבוד את הקדוש ברוך הוא, ולקיים את שנאמר בנבואת ישעיה: "הַדָּבָר אֲשֶׁר חָזָה יְשַׁעְיָהוּ בֶּן-אָמוֹץ עַל-יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם : וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית-ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל-הַגּוֹיִם : וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל-הַר-ה' אֶל-בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר-ה' מִירוּשָׁלִָם : וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת–לֹא-יִשָּׂא גוֹי אֶל-גּוֹי חֶרֶב וְלֹא-יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה" (ישעיהו ב', א'-ד'). ובגלל שהיו המוסלמים מתגעגעים אל האלהים, עלו על ההר והקימו מסגדם, והם שומרים את מקום הקודש לאחרית הימים, שלא יהלכו בו שועלים ושעפרותיו יחוננו בכל יום עד ביאת המשיח. ובאחרית הימים יעלו כל העמים אל ההר, ויקראו לו בכל הלשונות, לשון לשון כלשונה, מסגד וכנסיה ובית-כנסת ומקדש, ואין מבחין ביניהן, כי לכולם יהיה זה הר בית ה', וכולם יבואו לעובדו יחד וללמוד אורחותיו ולא ללמוד אורחות מלחמה.

אמר רבי שמעון

אמר חכם עבדאללה

אמר חזקל

מתוך:

אמר רִבִּי שמעון

קיבץ, בחר, תרגם מארמית ומערבית לעברית וסידר:
חכם עבדאללה בן גוּרְגִ'יָה, רבו של חֶזְקֵל

הוציא הקובץ ממסתור לאור, וצירף הקטעים בחלק "אמר חכם עבדאללה":
חֶזְקֵל בן אַמַל, תלמידו של עבדאללה

הביא לדפוס, וצירף הקטעים בחלק "אמר חזקל":
אלמוג בן סמירה, כותב קורותיו של חֶזְקֵל

–

האסופה "אמר רִבִּי שמעון" מורכבת משלושה חלקים: "אמר רִבִּי שמעון", "אמר חכם עבדאללה" ו"אמר חֶזְקֵל".
"אמר רִבִּי שמעון" מחבר יחדיו דברי רבנים מכל הדורות שנקראו שמעון, אך כמעט מחציתו מוקדשת למפורסם בשמעונים, בר יוחאי. ל"אמר חכם עבדאללה" ארבעה "אבות חכמה" המהווים גם הם כמחציתו – חכם עבדאללה סומך, בן המאה ה-19 בבגדאד, "הבן איש חי", רבנו יוסף חיים, גם הוא בן המאה ה-19 בבגדאד, הרב יוסף משאש, שעבר בין מרוקו וישראל במאה ה-20, והרב עובדיה יוסף. אליהם מצטרפים ובהם מתערבבים רבנים אחרים, רובם מן הדורות האחרונים במזרח-התיכון וצפון אפריקה, אך חלקם מוקדמים יותר או ממקומות אחרים, וכן עוד מקורות שבעל-פה מִדרשות בבתי כנסת עיראקיים, תורכיים, ספרדיים וסוריים בירושלים בתריסר השנים האחרונות. לעיתים "אמר רִבִּי שמעון" ו"אמר חכם עבדאללה" מאחדים שניים או שלושה מקורות שונים לגרסא אחת חדשה. החלק השלישי, "אמר חזקל", בניגוד לשני החלקים הראשונים, הוא בדוי.
כל העניינים אשר בשני החלקים הראשונים הזכרתי, כולם משל אחרים, אלא אם התגלגל אליהם רעיון אחד או שניים משפטים משלי, חדשים מקרוב באו, ולא שמתי לבי כי ממני יצאו. ובכל החלק השלישי דבר מדברי הספרים המצויים לא לקחתי, אלא אם שכחתי, או נפלה בתוכם מילה או שתים מן המקורות ואנוכי לא ידעתי, רק כל עניני החלק הזה מלבבי נבראו, חפרתי בורות והם נמלאו. לבד אם נשרו כמה פתקים של חזקל בין עמודי שמעון ועבדאללה ולא השגחתי, או נשרו פתקים מעבדאללה ושמעון אצל חזקל ולא חשתי.
–

להציג את המסמך הזה ב-Scribd