אמירה בת סלימה – פרק אחד

הערה לפני ראשית הסיפור:
סיפור זה עיקרו עשוי שברי שירים מחמשת ספרי שיריה של אמירה הס
(אך אין הוא עשוי מעיקר שיריה). על-כן יקשה עלי לטעון שזה הוא סיפורי
שלי, שלי ממש, יציר כפי, שנולד מתוך תוכי, מכוח איזו מקוריות
החבויה בי, או איזו רוח של יצירה. אבל, כדאי לשאול, מי יוכל
לטעון כך ועל מה?
איני בטוח, בכל מקרה, אם אמירה הס תסכים לקבל עליו בעלות. איני
בטוח אם היא תסכים לתת ידה לשיבושים המכוונים שהפלתי במילותיה,
ובקישורים שעשיתי בין שברי שירים שונים שהפכו אותם אחרים, אולי
זרים לה. וזרים גם לחייה שרק לכאורה מתוארים כאן בסיפור.
לא אנסה לטעון, מכוחה של מסורת עתיקה, שהיתה לי זכות לעשות מה
שעשיתי ביצירתה, ושאלו מדרשי שירים. אבל אומר שכל כוונתי, אם
היתה לי כוונה, היתה לעורר את הקוראים לשוב מן המדרש אל
הפסוקים, ומסיפורי אל שיריה. אם אצליח בכך – יהיה זה שכרי.
(והערה אחרונה: כותב שורות אלו אינו קרוב משפחה לאמירה הס,
ואינו יודע דבר מקורות חייה מלבד מה שנכתב בפנים ספרי שירייה
ועל עטיפתם האחורית. כל מה שחורג מאלו בסיפור הוא בדיה מוחלטת
שבדה מלבו).

הִיא אֲמִירָה בַּת סַלִימָה בַּת חַיִּים יִצְחָק יְהוּדָה בֶּן יֶחֱזָק-אֵל עָלָיו הַשָׁלוֹם, תינוקת רכת עַבָּיָה גוּנבה בין ארצות במטוסים, אל תוך מלתעות איזה זמן בו חושך חופר בְּחושך. בת בגדאד אמי, אך מוכנה להישבע כי ילידת לונדון היא. ובינתיים אביה אבדה לשונו, ורק עינו רק עינו עדיין חגה במסלול כואבים. כבת שלושים שנים ישראליות, ועוד שנים עיראקיות ספורות, הכריזה: "עם המזרח הנקלה הזה לא יבוא מגעי, לא אזכור בית הורַי, פני אמי תִּנְשֶׁמֶת – בוכה על חורבות, ופני אבי כרוּב – אלוהים לא הושיע לו…".
בוקר אחד, בעמידתה מול המראה בבית הוריה בישראל, בחנה התבוננה בעיניה, ומצאה אותן מלוכסנות, בצבע הדבש או השקד, ומיהרה אל מטבח אמה כדי לקרוא: "ודאי יש בי דם רוסי!" אמה צחקה ולא שמעה למחשבות בִתה הקטנה: "הלוואי יצמח לי יום אחד עור אחר, חדש, ויכסה על כל גופי. עד שאהיה גם לבנה גם חלקה". האם יצאה החוצה מן הבית אל ערוגת התבלינים, והבת שאלה אחריה בחשש: "לאן אמי לאן? גן של אנשים אינו צללים של דקל! נפלה בָּבֶל ואת בוכה?" אם היתה יודעת אמירה באותו יום להתנבא, היתה מודיעה כבר אז לכל הבנים והבנות בכיתתה מה שתכתוב אחר שנים הרבה כשתשורר: "הכו הכו בַּתוף, כי בבוא שעת הקטבים להיפתח, כל גובה אֲרָרַט אל כּוּס אמי יחפור".
שני סוסים אנחנו, הסבירה לאהובה הראשון, עומדים על קו האור ומתבוננים. והוא שלא זכה אף-פעם לדרוך על מפתן צריף הוריה בַּמעברה הקשיב לה כשאמרה: "אגיד לךָ, היו זמנים שלא ידעתי אולמות קונצרטים מה הם, ורק שמעתי צַ'לְרִי בגדאד, קונצרט שתיקה כל היום". הבטיחה לו בלחש שתוותר על הצלילים של בית אביה, על העוּד, הקַאנוּן, הכַּמַנְגָ'ה והנַאי, ובדבריה התגוששו קִרבה ומרחק, עד שבחלל שביניהם נפתחה הדלת לָאהבה. כשליטף את ראשה ואת שערותיה, והבטיח לה את בֶּטְהוֹבֵן וְמוֹצַרְט במחיר ההפסד שתפסיד ויפסידו כל צאצאיה, הזכירה לו שלא ישכח למי נתונה אהבתו: "אני מזרחית עגומה מנפש, צוענית של קול מחול ומפתן מדרגה, ובידי טבעת שהצלחתי לשמור, ולה צורת לב משופשף ואפור, טבעת לכשף בה אותךָ".
התגרתה בו והסבירה שאל לו לִיקְרַב אל הדלתא הפצועה של גופה, ונימקה שאם ייגע בה שם משוגע יהיה ומשוגעת תהיה, משוגעים עד שיפחדו ללחוש בחושך את השם בָּבֶל-שער-אֵל. ואחר-כך חיזרה אחריו במילים שהאמינה שבֶּן המערב יאהב לשמוע על אחיה בני המזרח: "אנחנו בני אטלנטיס, מן הים עולים שרידים. יש הגרים בִּשכונת התקוות. יש מהגרים פסלים נשברים". הוא נולד שנים לפני כן בעיירה קטנה בפולניה, ילד זך וקטן שהוריו כינו בטעות אֶלְקָה, וכך קרוביו מעיירה אחרת סרגו לו כובע ורוד וחליפה ורודה כמתנה ושלחו אותם בחבילה עם פתק בו נכתב "לְאֶלְקָה הרכה". בבוא הזמן הסתברה אֶלְקָה להוריה וקרוביה כבן זכר, אבל היא כבר הספיקה ללמוד שאיבר מינה נמצא בפנים גופה, חבוי כמו לבה, וכבר הספיק להתחבב עליה הצבע הוורוד. כשפגשה אמירה את אלקה סיפרה לו איך לימדו אותה בילדותה לתת עוד לחי, לעשות שפגט, להישאר בתולה, סיפרה לו שכשטסה במטוס לארץ-ישראל לא תיארה לעצמה שחליפה ורודה שנתפרה בפולניה עבור אלקה אהובה לעתיד יכולה להיות פסי פִּיזָ'מָה של בגדאדי.
באותם ימים של אהבת אהוב ראשון, של זיכרונות ילדות שביקשו להתנסח לְשירים, סירבה אמי לשיר את השירים שיוּעדו לה, את שיר הנענע, את שיר הבצל וקליפותיו. סירבה לקריאות הטָם טָם מן הג'ונגל הרחוק, וסירבה לקריאות המטבח הקרוב המבקש מן הנשים לשמור מסורת אמהות ומלאכתן לפני שזו תיפול קורבן לזמן החדיש. ביקשה ללכת בדרכים חדשות, וחשבה אולי תמצא רוחניוּת נופלת בצורת טיפות מן השמים, כמו צורת דמעה שיצאה לה פעם מתוך העיניים. התפללה אולי עכשיו הטיפה תטפטף מתוך האלוהים, מתוך בשר השמים, ותִנבע בלי געגוע, סתם גשם, שמצמיח כלום בְּחורף אפלולי. והחלה כותבת שירה לאהובה, חושבת אולי תזכה להבנה: "באתי ברכבת אשר צלחה את בגדאד והגיעה וִיָה פולין לישראל, וִיָה דוֹלוֹרוֹסָה לישראל. רכבות דהרו על אבי ועלי, ופסענו בחול, כפות רגליים תמימות טוּבעו בְּחול הַלילה של שער העלייה עד שמרחוק נצץ צריף".
חשבה לעצמה שאיש לא יודע את האמת, שהיא חיה כמה נשמות ונופלת וקמה כמו חתול, ושהיתה יכולה לחצות את הרחוב בריצת פחד בלי לצעוק הצילו, בלי שאיש ידע. איש גם לא יודע שהיא יכולה ללכת יחפה על המים, לשים צלב מים על אש הבוער במצחה, ולבכות זרמי תוגה. וכך חזרו ומילאו את ראשה מחשבות על ילדותה אשר הדר מים וריח תלתן היו לה, מחשבות על יוקנעם שהיתה מושבה עתירת ריח מלונים, בַּלילות העגלות היו עוֹמסוֹת את מלוני הדבש, וטסות בכביש הראשי של המעברה. בנחיריה היו נאבקים אז המלונים בריח אגוזי האדמה שהצמיח אביה, ופתאום שוב סערו בלבה השמועות שהיו רוחשות בַּמעברה, שאנשים משתגעים בַּצריפים, ושאישה אחת העלתה את צריפה באש, ונקברה תחת להבות חורבנה. נסחפת בין חיי המעברה לאהבתו אמרה לו: "גם באוהל היתה עששית הנפט מהבהבת חליפות ומעלה ריחות בעירה, ובשעה שלא היינו רואים זמנים נרמסו".
הוציא אלקה סיגריה להבהב מולה בחושך, במטבח בית הוריה שכבר מזמן עזבה אותו המעברה, ואמי אמרה לו: "לא זה המקום לעשן ולשים את הבדלים שלךָ בכוס הזכוכית של בית הורַי…". ביקשה ממנו לצאת את הבית, וכוס הזכוכית הפשוטה, השקופה, שרגילה היתה להתמלא בתה של נענע, הפכה בעיניו סמל לעצב חוסר יכולתו של אדם לוותר על עברו, וחשב על עברו שלו שעלה כעשן לַשמים שמעל ארובות טְרֶבְּלִינְקָה. הוא יצא והתרחק לאיטו והיא כבר תִרגלה בפיה איך תאמר לאהובה השני שיבוא אחרי אלקה: "המערב – אין בו רוח לטף למשל, תוכו כמו מבושל חרוך בתכריכים". היא זכרה אותו, שהיה לאבי, כְּנער בגדאדי שגדל לצדה במעברת יוקנעם, וידעה שיקשיב לה עם שתיקות מלוא הפה, למילותיה שיסתרו את כל ספרי הפיוטים, ועם שייזהר בקרבת גופה ירגיש איך בִּבשרה מזרח ומערב במקצבים סוערים משיקים.

***

אמי לחשה אז לעצמה כי בכוח האהבה, בכוח חיפוש אחר אהבה, גם תינוק קורא לחיק. והיא שנולדה ברחם כותבי סת"ם מִבָּרָזָאן קראה פתאום מול מצבת אביה: "מה פחדתי קברךָ אבי, אבני הוֹשַע-נָא-רַבָּה!", ובלילות התיישבה לכתוב, בעיקר בראשי חודשים: "אם נעלה ולא אתרפק אל האבן, כי לא אדע איך בוכים בַּשעה הזאת, אתה אֶרֶך החסד בוא אל חלומי, שם נבכה עוד ועוד. שם בחלום, נהלך בשבילי הגן האסור, ניכנס אל כל החצרות, עם כל עוצמת הכאב, מסע רחוק אל הגגות בבגדאד". וככל שהעמיקה לחשוב הרגישה כי אביה מת יחד עם צריף הפח ועם הימים, וכשניסתה להיזכר בילדותה ראתה רק משוגע בורח, נעלם בתוך השדות כאשליה.
ואני בילדותי ראיתי בגופה שהיא משתוקקת שוב לטוס בַּמטוס לארץ-ישראל, לחזור לשער העלייה, לנשק את החול, לטבוע בתקווה, לנגוס בפרוסת הלחם שנתנו לה אנשי הסוכנות, ולהתרסס פעם ועוד פעם ולהשתעל יחד עם אביה, ולבכות בתוך המדבר בלי דמעות. ופתאום כל מבט במרחבים של ילדותה גילה לה שאביה לא שם, ואמי גילתה ברגע ארוך כי קצות אצבעותיה סירבו לשכוח שהיא נצר למשורר חכם הרוּן בָּרָזָאנִי, נצר למשוררת אוסנת שעמדה בראש ישיבה בכורדיסטן, ומתוך שביקשה שלא להסתתר עוד דיברה על מרחבים של תעתועים וגעגועים העומדים מנגד, ופתאום יכלה לראות מולה את בגדאד גדה נשטפת, ופתאום יכלה לומר: "ארבעים שנה שקדתי על חקר פרט שולי, על גוון העַבָּיָה בה הלבישו אותי לפני שעלינו על המטוס בשנת אלף תשע מאות חמישים ואחת, או על צליל הרוח בפגיעתו בפחון שלנו במעברת יוקנעם בשנת אלף תשע מאות חמישים ושלוש, ופתאום במחשבה אחת הגעתי עד לִנהר פרת, קפצתי לַחידקל, והפלגתי כשריח דגים צלויים מלווה אותי".
ומאז החלה אמי אֲמִירָה בת סַלִימָה בת סַמְרָה ללחוש לעצמה על משכבה בלילות לפני התרדמה: "לַעָד אטוס בַּמטוס הזה שלא גומר לטוס לארץ-ישראל". וכך מתוך שעצמה עליה מאוד האהבה, ניגוני העוּד והכינור של בני בגדאד הפכו בהבהובי דמעותיה לְנחל, והיתה נהריים סַמְבַּטְיוֹן אור, עד שהציפורים הנואקות בתוך בטנה את מעופן, כבכי המתמשך להירפא אל הכיסופים, פרצו בסֵרֵנָדָה. וכך בלילה אחד כמו התרפאה והיתה כולה אור, וחשה כאילו לילה גנוז יצא מאופל חייה, ונזכרה באמה שפעם אמרה: "מעוף הציפורים הבוכיות זה חידקל".
אבל אז, במעברה, הרבה לילות עששית הנפט דלקה והעלתה ריחות של בעירה בחלל שלא היה בית, והמיטות היו מוצעות, ואמה כמנהגה היתה מסתובבת כמו רוח, מאיימת למות, כוויות עוברות בה, נפשה מִכְוַות אש, תופת שכזאת, וריח בשמים כהדר עיטר את השמים, ושער ראשה שער ראש אישה מזרחייה. ופעם אחת הגיע הדרוזי מדַלְיָית אֶלְ-כַּרְמֵל, שהכה בידיה ובשוקיה, והשקה אותה חלב עזים ודבש מלכות, עד שיצאה ממנה הרוח הרעה. שנים הרבה חלפו עד שנשק המוות לשפתיה של סלימה בת סמְרה, שנקראה בישראל שוּלמית, בסוף תשעים שנות גלוּת חיים, שלפני סופן ביקשה אמי לומר לה: "רחמַי משוועים לרחְמֵךְ אמא". וכשהלכה סבתי כתבה עליה תשבחות מפי אישה זרה ונוכרייה: "היא שרה במותה סולו, צדיקה, צדיקה, ובלילה לעת מצוא נפשה אור, היתה מפזמת לַמלאכים".
ומתוך תחושת בת בוגרת על אמה שהלכה הבינה שבימים האלה שאחרי מות אמה אין עוד אישה ממש בישראל, רק מחיק אל חיק מושאלת אש, עוברת מאישה לאישה, כדי לעבֵּר בבואות בעברית לא צחה. ונזכרה איך כיסתה אמה את ילדיה בשמיכתה, עם רטט של פחד ורחמים, מתוך אמהוּת שסוּעה ועור מהולל ליופי שלא היו בו צללים, ולב שפעמיו זכים, ורכות שיכלה לתת תחת כנפיה חסות.
אבל אמי, מתוך שיגעון ילדוּת, לא יכלה שלא להיות קטנונית על אורחות הימים, ולבקש כל הזמן את אמה אלוהית, אריה או דביר או סנפיר חזק בתהומות אוקיינוס גועש, לא יכלה שלא לפחד מאמה, שאיגפה עליה שוק וירכיים ושדיים, וכשכלה סוף-סוף הפחד כבר היתה אמה חנוטה, תכריכים על פניה, כולה חמה ובוהקת וסרה מרע ודוממה. ומול פני סופה של האם שוב לא טעתה בשורשי עץ הרימון המסתחררים מזמן עתיק בנגינותיה, וראתה את ראשה שהיה מחרוזת רוחות, וחשבה שתלמֵי עפרה יהיו זהב חיים, והצליחה לומר לה: "עכשיו לא אלחש שמךְ סַלִימָה בהסתייגות בשקט, כאילו היית מזרח רחוק. עכשיו בינינו קרבת לבבות, זהות פנימית מרחישה. לבי ששמר ישראל, ישמור עכשיו על אמא. פנינו לא יימָחַקו מהוויתנוּ. הֲלֹא גם אז כשצנחו הדרכים על שרטון הימים, גם אז קיסרית לי היית".

***

כך הַשִּׁיבה מתחילה במות ההורים, שיבה המתגעגעת למה שנישא בלבם ושוב אין לו תקנה. ושיבתי שלי אחר אמי בחייה, אחר מות הוריה. ואני קורא בספריהָ, והיא אומרת, מרבה להשתמש בשמה הפרטי שהוא ערבי ועברי בו בזמן: "אני אמירה הולכת בשבי של עצמי, ויש אבא שלי קבור בהר הזיתים". כך שיבה אל אב בעברית לא צחה של געגועים. ואני חי כמו אמי גולה בתוך מולדת, מולדת בתוך גולה, גולה בתוך גולה, מקדש מעט לאובדן אביה ואמה.
ואני הולך לאט אחר תהיותיה, מנסה בעקבותיה את שאלותיה: "אולי הייתי פעם ישמעאלית? אולי אני הָגָר שהיגרה מנבכי תמימויות עצומות של אהבה לתעצומות אובדן זהות? אולי רק חלמתי שהייתי ילדה יהודייה עולה חדשה משנת אלף תשע מאות חמישים ואחת שנדדה במטוס מבגדאד למעברת יוקנעם שהיתה מחנה פליטים, ואני ילדה פלסטינית פליטה שהלכה ברגל מאשדוד או אשקלון לחַ'אן-יוּנֵס בשנת אלף תשע מאות ארבעים ושמונה או תשע?".
אולי אני בן האמה, איש בודד, איש וצִקלונו עמו וְחֹרֶב המדבר כבד, וצעקָתי כצעקת יִשְׁמָע-אֵל בן אַב-רָם, או כצעקת המדבר של בן ילדה פליטה שהלכה ברגל מאִיסְדוּד או מַגְ'דַל לחַ'אן-יוּנֵס בשנת אלף תשע מאות ארבעים ושמונה או תשע, ולא כצעקת העיר של בן תינוקת פליטה יהודייה מעיראק משנת אלף תשע מאות חמישים ואחת? ואמי עונה לי: "אולי נולדתי ילדה אמירה בת שמעון בן פְרֵחָה בפאת בני מרוקו שבקצה המערב או במבואות לוּבְּנָאן כל הדרך עד לירוחם?".
אנחנו, אם ובן, משתחווים לפני כל אמהותינו ואבותינו בני בבל, נשבעים לספר בשמם זיכרונו לברכה כמוסים שלא אמרנו עוד, ומבקשים את סליחת הקוראים אם ילבשו פנינו קלסתרים אחרים מאלו שנשלחנו לספר. רק לא לפחד את כל אשר אמת אמרנו, רק לא לשוב להיות אדם לבד שאין לו ארץ, רק להישאר אֲמִירָה בַּר-חַיִים בֶּן יֶחֱזָק-אֵל ובנה. שניים נקרא תיגָר על הלילה, נבוא כל אהבת יצר האדם טוב מאוד מאוד מנעוריו, ניפול כתף אל כתף חובקת, ואם נחפור במבואות עיר עתיקה, בסמטאות עולם אפל, לא יבוא עלי פחד פני אמי בחושך, לא ייפול עליה פחד פני בנה בחושך. לא נשכח כי שייכים אנחנו מן הגוף ומן הנפש החלשה הרועדת, שניים לא בודדים, הולכים לא לבד בין חֶבֶל הַסָּאר לחֶבֶל נהריים.
ואני לא שוכח כי אהובה הראשון של אמי היה בן המושבה הסמוכה ובן פולניה, ורק השני היה בן המעברה ובן עיראק, ואיני יכול לשכוח איך הסבירה אמי לאהובה השני, אבי, אחר שבוע של התקרבות כששאל אותה למשפחתה ולמקצועה: "אני שיניתי את שמי בתוך התודעה. מה לי ולשירה? אם תחבק אותי אקיא כמו לווייתן!" ואחר-כך כתבה שירים הרבה ושיננה את שמה ואת שמות כל בני-משפחתה, וכשאיימה בשיר לעזוב את בעלה ואת ירושלים אמרתי לה: "אמא, אִיד וַוחְדִי מָא תְסַפִק? יד אחת מה תספיק? איך תשמיע קול מחיאת כפיים? ואת בלי אבא? ושירתךְ בלי בגדאד? מה תספיק?"

***

אמי גוּנבה הרבה לפני לידתי תינוקת רַכַּת עַבָּיָה אל תוך מלתעות איזו אדמה ואיזה זמן. וכילד היתה אמי שותה מעינַי את הדמעות, מתלוננת על מליחותן, מתרה בי שאוציא ממעיינות עיני הרבה מים מתוקים חיים. ויום אחד לחשה סיפרה לי בדאגה על דודתה סַבִּיחָה שבבואה לָארץ החלה משתנה מאוד, משתנה מסביחה לוַונְיָה, נכנסת בתוך בשר חדש, עושה בחמצן את שערה, ושוב בלי שום דבר משל עצמה. ומאז אהבה מבותרת היתה מפלחת את לִבה של סביחה, ואף בהיותה וניה היתה נשרפת, הופכת לרוח של עצמה, זכר ליציאה חפוזה שהיו אבותינו עוזבים את ארצם את מולדתם ונודדים במדבריות החיים, נעים בין רוח קדים לרוח ים.
וכך גם אמי החלה משתנה, למדתי, בשנים שהתחנכה בבית-הספר הישראלי. פתאום כשהיתה הולכת בשדות ליד יוקנעם היתה מדמיינת שקלגסים אצים אחריה, אחריה ואחר שלדים נודדים רבים הלובשים את צורת בֶּנְאָדָמִיוּתָה בתוך הגטו של הַאֲנָשָׁתָה, מונעים נפשה מלהתמזג בכל צורות השדה. וכשהיתה יושבת בכיתה היתה רוצה לחרות שוב ושוב בעיפרון או בטוש שש ספרות עמוקות על בשר פרק ידה השמאלית, ומדמיינת כיצד היא נוסעת עכשיו ברכבת עם מיליון שיות אובדות, שומעת את קול פעייתן. הוֹמָה על סף מפתן הפחד הרגישה מתוך אֶרֶס השיניים את כאב האוּשְׁוִויצִין, אומרת לעצמה אם תרוץ לא יימחק שמה ולא יילקח אביה אל המשרפות אשר במדור הרביעי, ולא תיגע בו אש הרע כי התגלגל מאוד בַּתַּלְאוּבוֹת, הכה אותו אדונָי מאוד בחייו ובמותו. לוחשת לעצמה: "אני אדם מן אֲרַם, הנחני בַלָאט אל ארץ תַּלְאוּבוֹת, לא, לא בשיגעון", ונשארת לבדה אצל שולחנה בסוף יומה חושבת שהתמזל מזלה להיוולד בבגדאד, בגדאד שהיתה פינה שמחה יחידה בעולם, כי פני כל כדור-הארץ שמחוץ לבגדאד טְרֶבְּלִינְקָה כבשן הנפשות והבשר, כל העולם תוגה, ונשארת לבדה עוד חושבת שהתמזל מזלה לצאת את בגדאד זאת שהיתה פינה שמחה יחידה בעולם, כי רוחות תרות עדיין אחר שוכני הערים השמחות לגרשם מהן, ואמת העולם היא כבשן ואם היתה נשארת בבגדאד לא היתה יודעת זאת, ונשארת לבדה עוד חושבת שהתמזל מזלה לצאת את בגדאד, כי גם בגדאד פַרְהוּד, כולה פרהוד, פוגרום ועיירה בוערת, לא עוד פינה שמחה יחידה בעולם, ועתה גם היא ניצולה בעולם ניצולים, בעולם רוחות מתים.

***

כשנגמלתי משדיה אמרה לי אמי במתינות שבשעת עיבורי לחשה הרחק מאוזנו של אבי: "הושע-נא את הנשמות המזדווגות בשנתן ללא ידיעתן", והיתה חוזרת ואומרת לי את המילים הללו שנה בשנה, תמיד בלילה שלפני יום-עיבורי אותו נהגה לחגוג לי מעין יום-הולדת, ואז היתה מוסיפה מתארת את אבי: "והוא היה יפה אז, והוא היה שקוף, וכל נפשו אלי מיליון ועוד מיליון דודים". וברגעי הולדתי, סיפרה, חשדה פתאום בנפלאות המוֹדֶרְנָה והטכנולוגיה, וביקשה מן הרופא לצאת ומן המיילדת להישאר, ובכתה דק את ההולדה, פניה רחומים ומרחפים, חוששת מעקשנותי לחפור לַחוץ, למצוא מוצא אל תוככי יום אחר, והתמלאה שיגעון של מזוזות שערים ושל קמעות מבוערים, עד שראתה ראש קטן בוקע, עיניו לא זועמות על השמים, אצבעות רגליו מכות קשות את האוויר. וכששאל אותה הרופא בצאתה לפשר גירושו ענתה: "מה אעשה אחי בנימין, במעבדות רוצים לשאוב מראשי חשמל ולְהָשִׂים לי מיץ תפוזים בַּדם. במו עיני ראיתי מילאו מבחנות במיץ תפוזים. ואיש אחד מדבר אלי תמיד בלשון תקיפה וזרה עד שבא עלי כאב ראש באִינְגְלִיזִית. ובאתי אליו פעם אחת כדי להגיד לו: ראה, אל תגיד מזרח ומערב, אל תגיד המזרח לא מדייק ויָשֵׁן המזרח, קובע זמן והוא לא בא. הנה באתי לַפגישה. והוא הציע שאבוא ביום אחר לקבוע את סוג מיץ התפוזים שֶׁיעָרו בדמי, ואחשוב אם ארצה שיזריקו אותו בתוך שינַי או אל תוך יומי".
ויום אחד נזכרה כי שמעה פעם שמי מבין סופרי המערב אמר "איננו בוגדים אלא במי שאנחנו אוהבים", ושאלה אותי במי יהיו בגידותַי ובמי היו בגידותיה. ומפרשת לא מפרשת את שאלתה אמרה שהיא בת האוריינט למדה על האוריינט ועל ביתה ועבָרהּ ושירתה מפי האוריינטליסטים, וסיפרה כי מעולם לא כתבה דבר-מה בערבית, מעולם לא עלה בדעתה לכתוב, לא ערבית ספרותית צחה, גם לא ערבית עיראקית של דיבור יומיום עם מוסלמים, גם לא ערבית-יהודית-בגדאדית. מעולם לא קראה ספרים בערבית, לא ממשוררי הגַ'אהֶלִיָה הקדמונים ולא מן המשוררים העיראקיים החדשים, לא נַאזֶכּ אֶלְ-מַלַאיְכָּה ולא בּוּלַנְד אַלְ-חַיְידֶרִי, אלא התמסרה והשתקעה כולה בָּעברית, שפתה החדשה, ומיהרה להיכנע לה, להיספג אל תוכה ולספוג אותה: "פתאום אני כאן קוראת זך ודוד אבידן, שמה לב אמנם מעט איך משוררים עיראקים מתחילים לכתוב עברית, פתאום שלמה זמיר משמיע קול מבעד לענף וזוכה לפרסים, פתאום יואב חייק תולה שירים על כפות המנעולים, פתאום יוסף עוזר כותב על סִילָאן טהור, פתאום רוני סומק נזכר בסבתו אשר אסרה להשאיר אורז בצלחת, פתאום חביבה פדיה פודה נפשה, פתאום אני קוראת אותם, אבל ילדַי כבר קוראים עמיחי ויונה וולך, קוראים גם אותי מעט, אבל בהסתייגות בשקט, לא מכירים משורר עיראקי מלבדי".

***

אמי לבה באר בתוך באר, ועומק לפנים מעומק, מפחדת מרוח הקברים ומבקשת הרבה את הכוח להלך אחר האלוהים בלי תרבוש, להיוולד מחדש עירומה ופשוטה, ולא לגלות במפתיע את פניה במקומות לא מוכרים בלי הכנה. חושבת יום-יום על שפתה החדשה, על העברית המתהפכת מדור לדור בין תנומות ותנודות, ומציעה לי בשיריה הצעות. והיום כשאני מתחיל במלאכת כתיבת הסיפורים אחריה, אני גונב ממילותיה, מילים שפעם עוררו אותי למבוכה. אני הופך גנב של מילים, ארכיאולוג של שירה, והמילים שלה הן לי תת-מודע להכיר בו את עצמי, ואת חוסר היכרותי עם עברי, כמו פסוקי התהילים, כמו נגיעות הקַאנוּן העיראקי מן העבר שקדם לעברי. ואני יודע שבגידותי הולכות הרבה אחר בגידותיה, במעין סימביוזה מסוכנת או זיווג של גילוי עריות, קוראות את כל מילותיה הכתובות, את כל שירי המשוררים שהזכירה, שרות עמה או בלעדיה שירֵי התנגדות לָעברית בְּעברית.
אמי גידלה אותי אל תוך עברית של פעלים המתחלפים בעצמים ועצמים המתחלפים בפעלים, בלי זכרות ונקבים, בלי רב ויחידים, אני הולכת קיר עמוקות היא אומרת לי בוקר בלי שדבריה יענו על דבר או ישאלו, מדברת עלי בלשון נקבה ועל עצמה בזכר. כך עד היום חייתי בַּשפה בלי זמן או מקום, ספוג עד סופי אל תוכה, לא יכול להקיא אותה, עמוק היא נתקעה בתוכי, לא יכולה להקיא אותי. ואני לומד עכשיו מחדש לשמוע את הערבית במילותיה של אמי, הופך גיאולוג של שפה שיש בה שכבות-שכבות של עידנים ויבשות ותורשה. ופתאום קמה לתחייה מול עינַי בגדאד שבספרים, בעברית, ממרחק כל המרחקים, אחרי שנים רבות שזרקתי מעלי תרנגולֵי כפרות אל פינות החדר והתקרבה נפשי אל דוד פוגל, אל קפקא, אל פראג, אל וינה, אל ערי אירופה המעטירות. ופתאום בספריות הציבוריות שמעון בלס מפתיע אותי, ופתאום סמי מיכאל נופל ממדפים, ופתאום אצל ששון סומך בגדאד אתמול, פתאום מתגלה רות נַקַאש המתרגמת את אחיה סַמִיר בין התרבויות, פתאום הזיכרונות שלי לא מתחילים בַּמעברה, לא מתחילים במטוס הזה שלא גומר לטוס לארץ-ישראל, כל הזמן באוויר.
ועתה מראה ילדותי כניילון שקוף, כצלופן, ואני מביט בבן-אדם צועק פנימו ורואה איך כל מרחב העולם לא מסוגל להרגיע נִסתרותיו. ואבי נזהר שנים לא ללכת אל בתי-החולים, מקום זיכרונות מתים, אך עכשיו פרפורי לבו מכריעים גופו והוא מבקש תרופה בין בנייני החולים הגבוהים. ואני יודע ערוות אבי לא עוד גן של ורדים, ולא רוצה במדרונות ההר אבכה הוֹי אבא, לא רוצה לחיות מעתה קבור עמוק בְּגעגועים, לא רוצה להיות צופה מרחוק על נְבוֹ שמורת הזמן, לא רוצה לשמוע מחרוזת תפילה מספרת על מהות הלב ועל מקום השבר. אני רוצה שוב, כמו בילדותי, שהורַי ידיהם תהיינה גשרים על החידקל, נושאות אותי בַּעולמות, ויודע שגעגוע יש בו לפעמים לקרב מרחק, ורוח מת לעתים נוגעת אֵינְמגע, גופה מתגמש באֵינְהיוֹתוֹ, מתרחק מאוד עד קץ ימים ישובו.
אני רוצה צמחים עולים עתיקים בתוך הבתים, רוצה אותם צומחים פקעות לימונים, עצי פלפלים בתקרה, לא רוצה לקטוף אותם, אם אזדרכת אם צמחי סחלב, אם אלמוגים יתדפקו בחלוני להעיר אותי לספר על הכחול של הנילוס המופלא מן הכחול האחר. רוצה אולי שכמו אמי בצעירותה, יום אחד של גשם ושפע ירדן ישכיח ממני את נפלאות נהרות בבל וסמבטיון שלא חרבו אלפי שנים מזכר גִלְגַמֶשׁ, וכך יוקל ממני מעט משא הגעגוע. לילות אני מתפלל, חלוני פונה לַמערב כיוון תפילותינו מבגדאד, קורא: "אל נא הושיעה נא לאמירה בת סלימה בת סמרה ולבעלה מפאת בני בבל, אל נא הושיעה נא לאמירה בת סלימה בת סמרה ולבעלה מפאת בני בבל, אל נא הושיעה נא לאמירה בת סלימה בת סמרה ולבעלה מפאת בני בבל". אל נא הושיעה נא לי, בנם של אמירה בת סלימה בת סמרה ובעלה מפאת בני בבל, תן כיוון ודרך ביד עבדיך, ללכת חוצה, לשוב פנימה, לסטות שוב ושוב, תן לעבדיך ללמוד לחוש בית במקומות רבים, או תן להם לא להיעזב על-ידי בית אחד, וגלה נא לי מה התכוונה אמי כשכתבה: "לךְ לךָ אל ארצך ארץ אמךָ וארץ אביך לגור בה".
אנחנו מתים מרוב אהבה, מרוב גן ועצי דעת הדעת משתגעת, מרחוק רואים תמיד עיר ומצבה, ולב מסותת על אבן, ומרחב שְמֵיהּ רַבָּא, ואדם בוכה מתוהו אל תוהו, אוחז ברוח החולפת ועדיין לא נוגע בנפשו.

תמוז ה'תשס"ד,
יוני-יולי 2004,
ירושלים.

לפרק השני של "אמירה בת סלימה"

מתוך "אנא מן אל-יהוד" (אלמוג בהר, קובץ סיפורים, הוצאת בבל, 2009).
אנא מן אל-יהוד, בבל, אלמוג בהר, 2008

אודות almog behar

"צִמְאוֹן בְּאֵרוֹת", "אנא מן אל-יהוד", "חוט מושך מן הלשון", "צ'חלה וחזקל".
פוסט זה פורסם בקטגוריה אמירה בת סלימה, אנא מן אל-יהוד, עם התגים , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על אמירה בת סלימה – פרק אחד

  1. Amira Hess הגיב:

    אלמוגים. תודה. זכיתי. בני היקר🙂

  2. אמירה הס הגיב:

    נחנה ״מן אל יהוד״.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s