אמירה בת סלימה – פרק שני

מוקדש לסַמִיר נַקַאש זיכרונו לברכה

הערה לפני ראשית הסיפור:

סיפור זה מהווה המשך, מעין פרק שני, לסיפור "אמירה בת סלימה".אם נמשיל את
"אמירה בת סלימה" למפתח, הרי שסיפור זה הוא חור המנעול. לפרק
הראשון צירפתי הערה בה ציינתי כי לא רק שאיני קרוב משפחה
לאמירה הס, אלא גם איני מכיר אותה מחוץ לספרי השירה שלה. בינתיים השתנו מעט הדברים.
כאשר הסיפור ההוא עמד להתפרסם בכתב העת "הכיוון מזרח", ביקשתי
כי לפני פרסומו הוא יועבר לעיונה של אמירה הס, כדי שלא אפתיע
אותה והיא תהיה מוצאת את פניה בעיתון בלי הכנה, ותיפגע מן
השימוש שעשיתי בשיריה בלי ידיעתה. כמו כן רציתי לקבל רמז
לתחושותיה לגבי הסיפור ההוא, לגבי הדרך בה אימצתי אותה להיות
לי אם ספרותית.
באותו יום בו הועבר אליה הסיפור, לאחר שקראה בו, היא התקשרה
אלי והשאירה לי בתא הקולי הודעה אשר נפתחה במילים: "שלום אלמוג
ב., מדברת אמירה בת סלימה…". לא ידעתי אם היא מכנה עצמה כך,
כשם הסיפור, מתוך כעס על הערבוב שעשיתי בין מציאות חייה לבין
בדיון כתיבתי, או שיש בקולה הזדהות.
אחר כך, כאשר דיברנו, שמעתי ממנה כי בתחילה כעסה כשנודע לה מפי
המפיקה של כתב העת שאיזה כותב צעיר לקח את מילותיה ועשה בהן
כראות עיניו, וניצל אותן, שהן שלה, לצורך בניית עולמו שלו.
אבל, הבהירה לי אמירה, כאשר סיימה את קריאת הסיפור הכעס התפוגג
והיא החליטה לאשר את פרסומו. באותה שיחה היא אף הציעה שניפגש
כדי לדבר וליצור, וכך אומנם עשינו.
כאשר נפגשנו חצי מן ההמשך ל"אמירה בת סלימה" (ולאו דווקא חציו
הראשון) כבר נכתב, ואני חוויתי מעצור כתיבה בהתפתחותו של
הסיפור לכדי סיפור שלם.
בפגישה בינינו, בביתה של אמירה, סיפרתי לה קצת על עצמי, שאלתי
אותה על עברה ועל חייה ומחשבותיה, וניסינו מעט כתיבה
אינטואיטיבית משותפת. העליתי בפני אמירה את הרעיון שאולי אכתוב
ביוגרפיה בדיונית אודותיה, מזווית ראיה של בן שהוא חצי אמיתי
חצי שקרי. לרגע עצם הרעיון החמיא לה במידה כזאת שהיא שקלה
להסכים, ואז סירבה.
ולאחר הפגישה פתאום יכולתי להמשיך את הסיפור זה, ודברים
משיחתנו, ומן הכתיבה האינטואיטיבית המשותפת, התגלגלו אל תוך
פרק הזה (שבתחילה, לפני שנפגשנו, אמור היה להיות מעין הכרזת
עצמאות שלי, וניסיון שלי לקחת חזרה את המילים, לתת למילים שלי
מקום, לפני שהחיפוש שלי נודד אל מילותיהם של עוד כותבים רבים
אחרים מבני בגדאד). אין כאן, אם כן, ביוגרפיה, לא בדויה ולא
אמיתית, של אמירה הס, אבל גם כאן אמת ושקר מתערבבים מתוך יחסים
סימביוטיים, כמו בחיים.
בפגישתנו הקריאה לי אמירה שיר חדש אשר הרגשתי כי מילותיו יוכלו
להוות מעין הקדמה או סימן דרך:
"טרם נשים פרגוד על הזכרונות, כמו פושי [רעלה] על הפנים,
נתערטל מעט להראות איך זנינו מאוד מכל חלון, השתלשלנו כל כך
רחב, כל כך מיצר הלב על כך שלאורך ורוחב החופים, הגוף רצה את
נפשו כמו שתי וערב".

 

***

אני בן אֲמִירָה בת סַלִימָה בת סַמְרָה, אמי איימה לשכוח בית הוריה ולשנות את שמה, ואחר החלה משננת בַּשירים שמות ואילנות של שמות ודורות על דורות. וגם אני אחריה, פתאום ממרחק כל השנים, לומד לשנן שמות, לומד לכתוב את שמי ושם אמי ושם אבי ושמות הוריהם והורי הוריהם. אני כותב את השמות כולם על הנייר שלא יימחק, שלא יימחקו, כותב על קלף ובמגילות, יוצר אילנות יוחסין ארוכים מאלו שבספרי הנביאים, רוצה עד אברהם, עד נוח, רוצה עד אדם הראשון וחווה הראשונה, רוצה לדעת מאין באתי ואיך עברו שנותי במחילות הדורות, רוצה לתלות האילנות על כל לוחות המודעות, רוצה לכתוב בכל השפות בהן דיברנו, בערבית ובעברית ובארמית, וגם בשׁוּמֵרִית ואַכַּדִית וכנענית. רוצה להיאבק בזיכרוני ובהתרופפותו, לראות את הפנים מאחורי הרעלות.
רוצה לכתוב שירים, לומר לעצמי לחָשים מרגיעים והשבעות כמו: "לא לפחד לומר את המילה נוסטלגיה, לא לפחד ללחוש געגועים, לא לפחד לומר: יש לי עבר מונח בתוך קופסא של זיכרון נעול. לא לפחד לקנות לי מפתחות, לתור אחר קרובים ורחוקים, לא לפחד להצמיד עיניים לחורי המנעולים, עד שהכול ייפתח, עד שאוכל להגניב מבט אל פנימי. לא לפחד לומר: אני אדם שוכח, אבל יש לי זיכרון שלא מוכן לשכוח אותי". לא שוכח איך לשון אמי חגה חגה במסלול כואבים, הרבה הרבה לשונות, ואני משנן, לא מולה, מול המראה במקלחת, בשפתיים מדממות: "אני יליד ירושלים מוכן להישבע כי יליד בגדאד אני", וחוזר שוב ושוב על מילים מן ההתחלה, לא שוכח את פני הינשוף של אבי מביטים בי בשנתי, בשנתו, עכשיו בחדר בית-החולים, לא שוכח את סיפורי אמי על אהובה הראשון, ועל נצנוץ בדלי הסיגריות שלו במטבח הוריה, לא שוכח את סמְרה וסלימה, לא שוכח את חַיִּים יִצְחָק יְהוּדָה ואת יֶחֱזָק-אֵל עליו השלום, לא שוכח את סַבִּיחָה ווַנְיָה ואֶלְקָה, את עליזה ועזרא וסניורה ולוֹרָה הזכה, לא שוכח את יעקב דהוד רובן ברזאני, לא שוכח את שאול בן מרסל וששון עינצ'י וכרים ואילֶן, לא שוכח את חכם הרוּן בַּרַזַאנִי והמשוררת אוסנת.
אמי אחרי שנים של חילופים אִי-נראים בתוך עצמה התייאשה מן השירה הפזורה, אמרה אם לא אקיא לבי כמו לווייתן מעמקים או כמו היפופוטם נהרות ענק לא יתחולל בי השינוי האמיתי, לא אהיה אחרת, אקלל בשפות נִשתקות, אסחף אל חופים בלי אַגִיעַ, אתאים עצמי לַזרמים, אוותר ויתורים בלתי-אפשריים, בלי לנגוע בַּקצוות, בַּחצרות. וכאשר ראתה כי בנותיה נוטשות את שירתה בלי לקרוא בה, בלי לגעת, ושמעה אותן אומרות לה לעזוב את היצירה הממיתה נפשה בטרם תשתגע, ולקנות לה מקצוע אמיתי עם סדר יום קבוע, ציירה אותן במכחולה בגוונים של כחול בלי לומר להן כמה אי-אפשרות יש בַּמילים, גם שלהן, כמה היא רוצה ולא יכולה שהן תכֵּרנה את אִמן שטרם המילים, שהיא ערש המוצא. וכך שנים היא צִמצמה את העולם סביבה, תפחה תפחה בתוך עצמה, עד שחשבה להתפקע, עד שהתחילה מדברת אל עצמה, אומרת: "כל הזמן התחבאתי בַּעולם בלי לדעת מה תווי פנַי, עכשיו אם רק אחביא את העולם אראה סוף- סוף את כל תווי פני בלי לנפץ את המראה".
שנים חיפשה ילדים שיצאו מרחמֵי אחרות לאמץ אל לבה, בכל מקום, חושבת אולי תהיה בשבילם אם אחרת, אולי תהיה גם עזה גם עדינה, תלביש אותם לאט במלמלת מילותיה ותסיר מהם את הצורך בשירים, עד יתנתק לו חבל הטבור של השירה, חבל הטבור הקושר גם בינינו, חבל הטבור הארור המשקר לה סחור סחור כל הזמן לא נותן לה מנוח, משאיר אותה בת-ערובה של הבטחות כזב להיקרע, והיא מפחדת משליחותו האיומה, לא יודעת לאיזה צד של חבל הטבור תתנקז השירה.

***

הרבה מראות מעמידה אמי, בכל החדרים, לפנַי ולפניה, הרבה מראות נושא אני עמי. ואני יודע כי בבואי לשים זיכרון לסיפור אמי אני יכול לכתוב אותו בגרסא חדשה, ולפתע אין היא מסרבת לקריאות המטבח ולקריאות השום והבצל וקליפותיהם, ושם, בין הסירים והאדים, מול התנור הגדול, אמי מתירה שדיים קשורים ומספרת על צַ'קְרָה בגדאדית שהתלבשה על בולבול לא נכון והרבתה בִּלבול בין נהרות גן-עדן. אני יכול לכתוב אותה גרסא חדשה אך חייב להיזהר, כי קול המוּאַזִין בבגדאד לא בכה את סגור נפשנו, רק כאן כוהנים של דת אחרת הפכו לנו בני-ברית של מנגינה. אמי הכריזה אז, כשעמדה על דעתה, על זיכרון עולם של ריח אוהלים שלא יקפח נפשנו, ואני יודע עתה כי בגרנו אך פנֵינו לְאֵין כיוון. ועכשיו אנחנו כותבים בנוסטלגיה דקה, דור שלם של סופרים צעירים השופכים דמעות כל לילה על ערים שלא ראו, ממש כפי שמספרים עלינו בעיתונים, כולנו מזרחיים חמי לב ומזג מסלסלים ערבסקות של בכי וגעגועים בהרבה מילים. ואולי אם אומר לך, אמא, שמתוך יגוננו, אשר הוליד בשעתו את שירייךְ, יֵצאו גם ספרַי, ספרים הרבה שאעמיד לגולתנו, תשמחי? או שתפילי עלי פחד הפסוקים, כדרך אבות על בנים, ותִמשכי מקֹהלת לומר: "בני היזהר עֲשוֹת ספרים הרבה אין קץ ולהג הרבה יְגִעַת בשר"?
בתוך ירושת שתיקת הזיכרון איני מוכן לשכוח איך אחרי שיצאה אמי מן המעברה פנתה אל סבתא ואמרה אמירה לסלימה בעיניים דומעות: "כל היהודים יִידִיש, אמא, כל היהודים יידיש. רק אני ערבייה, אמא, שפתַי מדובבות ניב גרוני בחיתוכים קשים. בתךְ ערבייה בת ערבייה, אמא, רוצה ללמוד דיבור רך ומלטף, רוצה לשים חיוך בסופי מילים, אמא. כל היהודים יידיש, אמא". ואני שעוד לא נולדתי באותה שעה הצטרפתי להתקוממות אמה, וניסיתי לומר לה במילותיה שלה: "שכחת את עצב מחשבתו האחרונה של אביך לפני מותו, איך כאב את מות שפתו שלא הוריש אותה לאף אחת מבנותיו, אביךְ שנפקד מקומו כי מת בעודו בַּחיים מתוך אלם שפתיו, שכחת? שכחת אמירה, בתי, שכחת? אל תישני אמירה, אל תישני, היי משמרת עצמך, משמרת עצמך לא לנום, שמרי עצמך לקום". אבל אמי שכחה אחר הרבה שנים ישראליות איך החליטה ללמוד יידיש מפי אם פולנייה שאימצה לה בבית אחת מחברותיה, ועתה אחרי שהעמידה בעברית הרבה בנות ונכדות היא אומרת לי: "אני לא ערבייה, בני, וגם אתה לא. לערבי שורש אחר, בני, ואילו אתה ואני מאותו גזע חלול של יהודי נימול וכואב לו קצה הזין".
ולא בלי פחד לענות אמרתי: "גם ישמעאלי נימול, אמירה, גם אני. אותו כאב בקצה הזין. ומי מל אותך, אמא? מי מל את אמך סלימה או את בנותייך? איפה הכאב שלכן? אני ערבי בן ערבייה, אמא, אבל הערבית שלי אילמת, עילגת, מקללת את עצמה, יְשֵׁנָה במקלטי נפשי, מסתתרת מבני-משפחה מאחורי תריסי העברית. והעברית שלי דוברת, אמא, שוטפת, לא שותקת, מחפשת את עצמה שכבות שכבות, בין הגְּלוּיות והכְּסוּיות, מנבאת בואם של אלוהים ושל ימים קשים, מספרת גָלויוֹת וגאולוֹת. הערבית שלי פוחדת, אמא, אומרת בעברית בשקט אַהְלַן אַהְלַן במפגשים הביתיים, ומול כל שוטר עובר ברחוב שולפת תעודת-זהות, מצביעה על הסעיף המסגיר: אַנַא מִן אַלְ-יַהוּד, אַנַא מִן אַלְ-יַהוּד. והעברית שלי חירשת, אמא, לפעמים חירשת מאוד".

***

ואבא שלי, עַזוּרִי, שלא מספיק דוּבר בו, תמיד עומד בצד ומבטו שקט, ולוואי יוליד את גופי מחדש בלי צורך בַּסיפורים. והוא שוכב עתה במיטת חוליו המעלימה אט-אט את פניו, אבי שהיה אָמן גילוף בַּנשמות, שהיה אמן סיתות הנפש ושיוף זיפיה הגסים. ודאי הוא מקונן עכשיו בתוך לבו, ודאי הוא מתפלל עכשיו בעשר אצבעותיו, מבקש מאלוהים: "שָׁמְרֵנִי אֵלִי כְּאישׁוֹן בת-עין, הָצֶל-נָא בִּכנפיךָ הרחמניות על מבטִי שלא אצטרך לִראות דבר, הַחְדֶּר נוצותיךָ החנונות אל עומק אוזנַי שלא יהיה עלי לשמוע קול, עצור לבי שלא ארגיש, ואת רגלַי שלא אלך מקרוב ועד רחוק, ובאחרונות נוצותיך הַעֲמֶד אוהל מעל ערוותי ברוב טוּבֶךָ, שלא יהיה בי מין מזכר ועד נקבה, שלא אוכל להעמיד לפניך צאצאים נוספים אשר יפרו את שלוות עולמךָ, שאוליד עצמי חדש בגוף אחר בלי זיכרון ובלי רחם או חיוּב מצוות מילה".
בילדותי סיפר לי אבי את כל אגדות הערבים וימי החַ'לִיפִים, ובעיני רוחי לא היו לא עיראק ולא סוריה ולא סעודיה, ובמקומן קמה לתחייה אימפריה ערבית גדולה, מהודו ופרס ועד מרוקו וספרד, ובגן הילדים כשנשאלתי מאין באו הורי לארץ סיפרתי כי מוצאם מבירת עַרַבְּיָא, אותה ערביא גדולה אשר כולה מדבר סהרה צפון אפריקאי, כולה אגדות וחולות נודדים אל תוך עינַי, כל-כך הרבה חולות דקים חדרו את רשתית עיני עד שכובתה ראייתי ושוב לא האמנתי בקיומן של כל הערים האגדתיות הללו, בבל ובגדאד ונינווה ואשור וחַלַבּ ואלכסנדריה וגרנדה וקורדובה, והן היו בעינַי כולן פָטָה-מוֹרְגָּנוֹת של בדווים-יהודיים מן התנ"ך שבאו לָארץ על כנפי נשרים, מגולגלים במרבדי קסמים, להקים כאן בחולות ובסלעים ים של אוהלים ופחונים.
וכל ילדותי התמלאה בסיפורי המעברה, על לילות חורף בהם מיטות צפו בין האוהלים בנהרות הגשם והבוץ ושיבשו את סדרי המשפחות, וכך ילדים החליפו אמהות ונשים החליפו בעלים. ואבא סיפר על הרומני אָדוֹלְף, אשר גר בַּאוהל הקרוב לאוהל משפחתו, ולילה אחד של גשם החליף בינו לבין אביו, וכך הוא התעורר לצד סבתי, ואילו לצד אשת הרומני וילדיו התעוררר סבא שלי, אשר אמר לפני מותו שהוא מרגיש כי הוא נתלה על ארץ-ישראל כמו הָמָן על העץ, שוב ושוב נתלה. והרומני אדולף התעורר במיטתו החדשה גאה, נשק לילדיו החדשים ויצא להסתובב בשבילֵי המעברה המוכרים בחזה נפוח, ואיש לא חשב לומר לו "אדולף בא מגרמניה" או להזכיר את אדולף האחר, והוא לא חשב לקצר את שמו לאָדִי. ורק אחרי שנים, כשעזב את המעברה ועבר לָעיר וילדיו היו שבים מבית-הספר בוכים, מתחננים שיחליף את שמו, התחיל קורא עצמו אהרון, אבל בלילות היה עדיין אדולף צף בסירת מיטה בין אוהלי המעברה, בין עיראק לרומניה.
ואבי אמי, סבי השני, היה אומר לי בילדותי חוּסָה-לָאָרֶס ומתכוון לפעמים לארץ-ישראל, ואני לא ידעתי, לא הבנתי, רק צפיתי מן הצד בצעדיו האציליים, בידיו האסופות מאחורי גבו, בשערו הכסוף בו כל שערה היתה ספורה ומונחת במקומה, בשפמו הלבן המוקפד, בחליפת חייו התופרת את גופו געגועי פליט, ובאצבעותיו המתוחות באחיזת אולר, מסירות קליפת תפוח בישיבה על ספסל גן ציבורי, ואוכלות אותו פלחים פלחים. ואמא לימדה אותי קינה על גורל משפחתי: "כשהגענו לארץ הסתכלו עלינו מלמעלה למטה כאילו היינו שרוך נעל, ואיש לא ידע על ארבעה בתים שהיו לאבי, או על יופייה של בגדאד וההיסטוריה הארוכה שלנו ושלה, איש לא שאל על המנהיגים שלנו והמשוררים שלנו והרבנים שלנו. לא רצו לדעת, אולי קיוו כי כמו בחזון נביאנו יחזק-אל ישבנו בבבל ובעיראק בין הנהרות כעצמות יבשות הממלאות בקעה וממתינות שיינתנו עליהן גידים ויעלה עליהן בשר וייקרם עליהן עור ותינתן בנו רוח. קיוו כי במשך אלפיים חמש מאות שנות גלותנו מאדמת ישראל שכַנו בקברים ולא בתוך בתים רחבים וערים בצורות ואוצרות תרבות ורוח שעל פיתוחם שקדנו דורות. קיוו כי כל זמן גלותנו ישבנו וחיכינו לבוא אחינו גואלינו בני המערב. ואנחנו לא התווכחנו אִתם, לא רבנו בגלל הבושה להרים את הקול ובגלל העדינות, קיבלנו הכול גם כשעברֵנו הפך חזיון תעתועים בספריהם וידי הסופרים שלנו נאלצו לחטוב עצים, קיבלנו הכול גם כשנאלצנו להצטופף בצריפים ופחונים חסרי שם וזהות, ועשינו את פנינו שיש יציב מול כל המתעמרים, אבל בפנים נפלנו מאוד, התחלנו חושבים על עצמנו כל מה ששמענו אותם אומרים עלינו, וגופנו התמלא בצעקותיהם ולחישותיהם קורעים את העור והבשר. ופנֵי אבי היו שיש יציב מגולף בצורת כפיר, אבל בפנים נפלו מאוד".
כך אמא מדמיינת את כולנו שבט סופרים עדיני אצבעות, שוכחת את הסוחרים בַּבַּסְטוֹת של הסוּק הגדול בבגדאד, רומזת כי עלייתנו ארצה היא סוד הנפילה. לאהובה הראשון סיפרה כי בגיל שמונה, כשבאה מעיראק עם הוריה, לא הכירה לא פולין ולא גרמניה ולא שווייץ, הכול היה פטה-מורגנה רחוקה, עולם אחר אירופה. ואחר התמלאה סקרנות של ילדה לפגוש עולם חדש, ובעיניה התפשטו כמיהות לַזר ולַיפה, מבקשת להגר הרחק מכיעור פחון הוריה במעברה ומשפתם הארורה שהפכה משפת אוהב לשפת אויב, לא לשמוע אותם אומרים לה אַבְּדַלֶכּ ברחוב, ותמיד היתה מקשיבה לבחוץ, צופה מרחוק על האנשים הגבוהים, החדשים, מנסה לחקות את מבטאם ולאמץ את מבטם הגאה. והוריה היו קוראים לאשכנזים במרירות "היידיש הללו", אבל היא החלה לחבב את אויבי משפחתה, מחפשת לה זיכרון אירופה, חושבת אולי אם תקרא על עולמם תוכל להצטרף עליהם: "וקראתי ספרים על גרמניה, על צרפת, על רוסיה, על השואה, וכשהתבגרתי אל תוך כתיבת השירים, השתדלתי לכתוב שירים על איטליה, על גרמניה, והחבאתי את השירים על בגדאד. התביישתי, שלא יאמרו האנשים זו לא שירה, זו לא קוּלְטוּרָה, אלו סתם געגועים מזרחיים, שלא יאמרו הנה עוד אישה בוכה. וכך לא כתבתי מעולם דבר על שמונה השנים שקדמו להגירתי והגירת הורַי, משכנעת עצמי שכוח השכחה חזק מכוח הזיכרון".
ועכשיו אמי מספרת לי איך גדלה כנער וקשרה בבד גס את שדיה אל פנים גופה עד שלא יכלה לעמוד בכאבים, עד שכל חוויותיה כאישה פרצו אל חוץ גופה וביקשו ממנה להתיר קשרים. אישה מהות אחרת, אומרת אמא, ואני, אחרי שקראתי אלפי גברים בנעורי והלכתי שולל בניסיונותי לכתוב כמוהם, קורא אותה וכותב דרכה מהות אחרת, מהות לא שקופה, מהות הרבה נסים והרבה סבל. וכל ילדותי אמרה אין מהויות, גברים נשים רק בני-אדם, שניהם אדם, אך בגרותי מסרבת לשכוח כי אמרתי אדם, לא אמרתי חווה. אמרתי כולם אדם, כולם גברים, ואמי אישה, אמי חווה תובעת-לא-תובעת ממני להיות בנה, בן-אדם-או-בן-חווה, ועכשיו אני קורא בשירתה, ודרכה גם אני פתאום אישה כותבת את חייה וחיי אמה.
ואמי שואלת אם אני רוצה להתלבש גוף אישה, גוף אם, וללדת את עצמי, לתת בי אהבה מיליון דודים, להיות חדיר ובלתי-חדיר, להיות עצמי ומחובר לנשמת אחר, להשתלב ולהִתפרד, להיות בן מין וחסר מין, לשבות מן ההתעלסויות של היומיום ולהגיע אל מעשה האהבה הנצחי של האלוהים, לא לקרוא לזה אהבה, לקרוא לזה תאוות קטנות של כלי מנגינה חסרי מיתרים, לומר שאיני רוצה נצח, אני רוצה שבוע של עירום הנפש והגוף, לבדוק כיצד ניתן להגיע עד קצה הבשר, לומר אני רוצה למכור עצמי בבשר תמורת בשר, רוצה להיות תמורתו, רוצה לעשות תמורות בפני אהוב או אהובה, עד ששנינו נכנס להיריון, עד שכל גופנו יתעגל, עד שאני אוכל לחזור אל פנים הבטן, ולהיוולד שוב ושוב, כל פעם נשטף במי השפיר, מתלכלך עם השִּׁליה. רוצה להיות חיטה פורייה, רוצה להיות מים חיים, רוצה להיות עפר בפיות השותקים, רוצה להיות כפר נטוש מזה דור, רוצה להיות שיח סַבְּרֶס דוקר מסמן גבולות.

***

אמי מבטיחה להיות לי שָהְרָזָאד, אשר נשאה עמה את כל הזיכרונות והשירים הערביים, והיא מיישנת את גופי במיטת מילותיה, ואז משכנעת את לבי לא לישון, תתעורר, אסור לשכוח, משאירה בכוח שברי מילים את הוריה בחיים עד קצה גבול ארץ המוות, עד ששוב איני יכול להישאר אדיש לעברי, עד שאיני יכול להיכנע שוב בחופזה לַקסם של שקר עתידי. והיא מציעה שנגנוב לעצמנו בחזרה את אבא, אבא הרדום, המאבד יום-יום את תווי פניו הדוהים יחד עם מיטת חוליו החיוורת בבית-החולים, נביא אותו בגניבה רך פיז'מה הביתה, ולילה לילה נשב לצד מיטתו ונספר סיפורים על עצמנו ועל אחרים, את כל הסיפורים שמן הזיכרון ומן הספרים, עד שנחזיר לו את תווי הפנים, עד שנעורר את לבו לגעגועים, לא למות עַזוּרִי, לא למות, להרבות נשימות ופעימות, כי לפעמים מתעורר אדם מתוך הסיפורים, כי במילים יש כוח להשיב חיים.
נתחיל מן הסיפור שלנו, היא אומרת, מן הזיכרון שלי ושלה, מן המשפחה הפומבית והלב הכמוס. שנים למדתָּ מפי זרים, היא לוחשת לי, הלכת לבתי-הספר של הממשלות, שמעת על בגדאד בכל מהדורות החדשות ובין דפי העיתונים, ועתה עליך לשוב אל המשפחה, כי כך כל הסיפורים מתחילים, מן המשפחה, מן הפנים הדומות של אם ואב, של אח ואחות. נבלוש האחד אחר השני ונשלים פרטים שלא ידענו, וכך נבנה מחדש את עירנו בזיכרון, ונרבה בה מסירות בנאים, ונלחש לה תפילות אוהבים, ונתחנן כל אחד אלֵי אביו שיפקיד שלוותנו בידיו וישוב אלינו. ואחר-כך נשמע על בגדאד שוב מפי זרים, ולבסוף מפי כל אחינו ואחיותינו, לילה לילה נספר את עירנו עד שהיא תיבּנה בלבנו ונהיה כקוסמים מלחשי לחשים מכשפי כשפים בוראי יש מאין ונס מחול וזיכרון משכחה.
אבל אני אומר לה אמא, הבעיה אינה בספרות ועל כן גם הפתרון חייב להיות מחוץ לדפי הספרות, אנחנו חייבים פוליטיקה של מעשים, של זהב וכסף, אי-אפשר להישאר כל הזמן סגורים בתיאולוגיה של מילים, כלואים בשבי הדיבור והתפילה והפיוט, בצינוק יפי החרוזים והפסוקים. די לנו מן הכתיבה הבלתי-נגמרת, השובה בתוכה את היופי ומשביתה אותנו ממרד, עלינו לקנות תרופות בכל בתי-המרקחת ולהרבות זריקות בבשרו. אבל היא, גם אחרי שהתייאשה אלף פעם מכתיבת השירה, לא מוכנה להסכים, אומרת לי עם קול רעם קולה: "שוב אל השוּלמית אשר לקול דודה מעיה חמרמרו, לך אל המדרש ודרוש עשרה מאמרות בהם העולם נברא, חזור אל הזוהר ואל הסוד הנמצא באותיות של שמות האלוהים, פנה אל הכוכבים אשר נולדו במיתוס בבלי, שנן את אֶנוּמָה אֶלִיש מול פסילֵי אלוהי בבל, ספר לילדיך את עלילות גִלְגַמֶשׁ ואֶנְכִּדוּ בלילות של חג. כי השמים כעשן נִמְלָח הם, והארץ כבגד תבלה, וכל יושביה גם כן ימותון, ורק המילים לעולם תעמודנה, ואמת האלוהים לא תיסוג, כמו נצח סיפורי המיתולוגיה של המקרא ובבל".
אמא מסבירה כי השירה היא לחש, היא יכולה להשקיט את הלב, להניח לו לישון, והיא יכולה להעיר אותו, לדפוק על חלונות הלב, ולהשביע את האלים לפעולה. היא מזכירה לי את אלימות המילים, ואומרת כי הפתרון נמצא בפסוקים, ובכוח לדרוש את הפסוקים עד שהם יכריחו את המציאות להתהפך: "אם נסיים את גלות השיר ואת גלות השפה ואת גלות הסיפורים שלנו, ונעלה אותם על דל שפתינו עד שייגעו בהרבה נייר ובהרבה לבבות, נוכל להמשיך לחיות בארץ הזאת אשר חשבה לגרש את זיכרוננו, ונתאקלם בתוך עולם של גלות גיאוגרפית, בתוך אירופה שפלשה אל המזרח-התיכון. אבל אם בתוך הגלות הארצית של הגוף נמשיך לשתוק את השיר ונמשיך להחביא את המנגינה ונמשיך להצניע את השפה ונמשיך לבלוע את הסיפורים עד אל עומק הריאות והקיבה, לא נוכל עוד לעמוד בתנאי החיים של הארץ הזרה הזאת אשר מונעת מאתנו את חיי הגלות הרוחנית, ונצטרך למצוא לנו ארץ חדשה".
אין לאמי כוח חוץ לַשירה, והאלוהים היא מילה שבני-אדם שוררו, או אנחנו חרוז בשיר שלה. ואולי הכול, כל גלגול חייה בתוך ההברות והפסוקים, נגרם מכך שגם התבוסה שלה היתה בַּמילים, כי את המעברה היא יכולה היתה לחוות, כך סיפרה לי, גם כחוויית ילדות נעימה, כחופשה ארוכה בלי עול הורים ומוסר אבות, כילדת תפנוקים בתחפושת עניים מתפלשת בשבילי הבוץ. אבל מהר מדי, מהר אחרי שירדו מן המטוס, הביסו אותה זרים במילים זרות, עבריות, עד שחשה כי אין לה עוד מילים משל עצמה מולם, והחלה משננת את המילים שלהם, מילים שלא נולדה עמן, ולחשה לעצמה מתוך שינה: "אנצח את משמיצַי בתוך השפה, עד שיהיה לי עבר ויהיו לי אבות ואמהות והיסטוריה ויהיו לי מילים משלי ושפה משלי. עד אז לא תהיה לי פוליטיקה של כסף וזהב ומעשים, רק פוליטיקה של מילים. אני רוצה להכריז על עצמאותי בתוך השירים. כי מה תועיל לי בגדאד של האבנים ושל הארמונות? מה אבקש בבגדאד דלמטה? כשאבוא לשם כתיירת, אחרי יותר מיובל שנות פרידה כפויה, כבר לא תהיה זאת עירי, ולא הרחובות שלי. כבר לא הבית שלי. עתידי שוכן בבגדאד דלמעלה, בגדאד של המיסטיקה והספרים, בגדאד של המוזיקה והשירה והמחשבה שבלב, בגדאד שהיא כל כולה דימוי למצב האנושי, וליחס בין בני-האדם לאלוהים. זאת בגדאד שלי. ומה לי ולבגדאד הבנויה? לבי ומחשבותי הם ביתה של בגדאד החלוּמָה".

אלול ה'תשס"ד,
אוגוסט-ספטמבר 2004,
ירושלים

לפרק הראשון של הנובלה "אמירה בת סלימה"

לסיפורים נוספים מתוך הקובץ "אנא מן אל-יהוד", וגם כאן