אמירה בת סלימה – פרק שלישי, לילה ראשון

ליוסף שם-טוב (יוּסוּף אל-עַוַואד) ואִבְּרַאהִים עובדיה זיכרונם לברכה

הערה לפני ראשית הסיפור:
הפרק הראשון ל"אמירה בת סלימה" היה מפתח. השני – חור המנעול. ועתה בפרק השלישי נפתחים הלילות בהם מסופרים הסיפורים, שהם החיים שמאחורי המנעולים.
פרק זה ראשיתו בשיקולי עריכה פשוטים אשר קדמו לפרסומו של הפרק הראשון בכתב העת "הכיוון מזרח", אז ביקשה ממני המפיקה לקצץ מעט באורכו. הפרק השני כבר היה בשלבי כתיבה ראשוניים, ורוב הקיצוצים נדדו לכאן, והולידו פרק שלישי. בינתיים התפרסם הסיפור הראשון בגיליון של הכיוון מזרח 9, וגם קראה אמירה הס בפרק השני (שפורסם בגיליון 12) והתאכזבה, שוב מצאה עצמה נגנבת בדפי אחר. כבר היתה מבקשת אולי נכתוב יחדיו דבר מה אחר ונפרסם אותו, דבר חדש, שאין בו את פעולת העיכול החוזרת ונשנית שאני עושה בדבריה אחריה.
קיוויתי בכל זאת שתהיה אמירה מוכנה ללכת עמי עוד מעט את המרחק אל בבל שער האל. סגור השער וסגורות האצבעות בדפיקתן עליו, ואם יהיה הוא נפתח תהיינה הן נפקחות, אך המבט לבטח יישאר עצום. נתתי לה לקרוא מעט ממילותי שלי, מן הימים לפני שהפכתי גנב מילותיה, התרככה מעט, והסכימה לפרסומו של הפרק השני. אולי תסכין עתה עם פרסומו של השלישי.
אבל הפרק השלישי הפך בינתיים לפרק אחרון (ואחר כך נצטרפו עליו עוד שני פרקים), אף-על-גב שהוא לכאורה נפתח להיות נמשך בלילות שיחה רבים. בראשית תכננתי שיהיה הפרק הראשון נמשך ל"החיפוש אחר הרומן העיראקי הגדול", רומן שכל פרק מפרקיו ישלב בין כתיבתם של יוצרים עיראקיים יהודים ולא-יהודים בני זמנים שונים ובין כתיבתי, בניסיון לבנות רומן "משותף". אחר-כך תכננתי שהפרק השני ימשך להיות אוטוביוגרפיה בדיונית של אמירה הס, דרך שירתה (ושירַי גם כן). ועתה אני יכול להודיע, כפי שהבנתי לקראת סוף כתיבת פרק זה, או לאחריו, כי הפרק השלישי הוא פרק אחרון, העוזב את דמויותיו בלילה, או לקראת בוקר, בציפייה ללילות הבאים (שכל קורא מוזמן להביאם בדמיונו).
לסיום הערה ביוגרפית/ספרותית, על המקום של מחזור סיפורי "אמירה בת סלימה", הבא כאן על סיומו, בחיי: המפגש בין בגדאד שלי וירושלים שלי החל בסיפור פלקטי של ימי מלחמה (חיצונית ופנימית), מלחמת אמריקה-עיראק השניה, שנקרא "איכה ישבה בגדאד" (פורסם ב"עיתון 77"), וציטט מעט אחר מילותיו של המשורר הסורי-לבנוני נִיזַאר קַבַּאנִי; אותו מפגש נמשך בשאילה המתמשכת-סימביוטית מהיוצרת הבגדאדית-ירושלמית אמירה הס, שאילה המגיעה כאן למיצויה; אחר כך הגיעה ההתעמתות עם נקודת החוסר, והפוליטיזציה שלה, ב"אנא מן אל-יהוד" (פורסם ב"הארץ"); ועתה נמשך המפגש הבגדאדי-ירושלמי בסיפור "הלכה למשה מסיני", אשר עדיין לא פורסם, ואשר מתעתד להפוך להיות נובלה; בנובלה זאת אני מבקש לחצות את מקומות החוסר והשתיקה, כדי להגיע אל מקום הדיבור, לשוב אל מקום סיפור הסיפורים.

 

ובלילה הראשון לצד מיטת חוליו של אבי אשר עברה אל ביתנו אני אומר לה, אמא, תתחילי אַת אֶת סיפור הסיפורים, אני זקוק לזמן, להשהיה, עד שיתחברו בי כל חלקי הסיפורים הפרומים, עד שיהיו הסיפורים הרדומים מתעוררים בי, מבעבעים, בינתיים ספרי את, תתחילי אַת אֶת הלילה, את הלילות, אולי קולך יאיץ בְּאבא להתעורר טוב מקולי. ואמי מסכימה, ולילה ראשון היא מגלה את לבה, ומספרת לי על ימים שהיו בחייה בְּצריף של מעברה כשהיתה ילדה והרגישה שהיא דבר חולה חשוך עזוב. נבלעת בתוך סיפוריה לחש קולה את חשכת הלילה אשר המתין מחוץ לחלון ונבלע באוזנַי ובאוזנֵי אבי, כמעט לא נשמע, כמעט כמו היה רק מלמול של תפילה, הנשמעת רק בלב ובשמים, ולא בין בני-האדם. ואני כמעט שואל אותה, מה הדיבור הזה לך, אמא, ואל מי אנחנו מדברים, אני ואת? אל אבא? אל הזמן? אל הלילה? אל האלוהים?
ואמי מספרת לי על ימים שהיו בחייה בין שני אהובים, ראשון ושני, אֶלְקָה ואבי, אז היתה רֶבֶּקָה, אישה של רב, מזמינה אותה לביתה, ובלילה ההוא כשבאה אליה אל הסלון המרווח שבעיר הקרובה היתה רבקה הרה חודש חמישי בגופה מעוגל, והיא נשקה לְשֵׁם אמי וליטפה את כל גופה עד שנפלה עליה מאוד והיא שוקקת מאוד, רוצה לבכות מראות ולנשום גוף אישה בא מן המזרח, ללמוד איך טעמו שונה חריף מתוק ולא חמוץ מלוח, ומה אחר בתנועותיו. רוצה לחוש את חום הצבע הדרומי של עורה, לצייר את נועזות תווי פניה המזרחיים, להריח את חוסר הבושה של שערה השחור בהרבה מקומות, לומר לה בתאווה גלויה: "במזרח אין פחד בַּתשוקה, הכול מקצב סוער כמו ריקודים של בטן, אין שעונים חוֹפְזִים, הזמן עומד מלכת כמו פירמידות מצרים וכמוהן אין הוא משתנה, קדמון ומדברי".


וכשהגיע אל הבית בעלה של רבקה, רבי מנחם מֶנְדְּל מקליפורניה, החלה אמירה בת סלימה מלחשת לעצמה בעיניים סגורות: "אני לא מן המִדבר, אני לא מִדבר. מדבר רחוק מלונדון, רחוק גם מבגדאד, קרוב לכאן. עיני ראו שלג בהרי כורדיסטן". ואחר היתה שואלת את הרב שאלות תמימות של הלכה, משל היה חכם בַּאשִׁי בבגדאד, כמו לא התלהט גופה דקות לפני כן באהבת אישה צפונית קרירה אשר ביקשה לעשות גופה מזבח, רק אימצה עוז לבה ושאלה: "מה יעשה אדם שאין לו הרים לשאת אליהם עיניים? ומה מראה חתול בליל הבתולין? ומה חַמוּלוֹת נודדות מבקשות אהבה בעבור חוט שהרגע נותק?" והוא, כשכבר שאלה את כל שאלותיה, עמד שעון אל אשתו, מרגיש את חום בִּטנה האוצרת את בתו, שכבר נעשתה יפה בעיניו, והיה מלטף בלי דעת את שערה, הופך שותף נסתר למסחר המגעים שבין האישה מן המזרח הקרוב לבין אשתו שֶׁמִן המערב הרחוק, תוהה אם שונה תחושת המים בין מי שחתר נגד זרם החידקל לבין מי שטבל גופו באוקיינוס ארקטי קפוא. עיני הרב נראו לה פתאום עשויות זכוכית, כחול שקוף מביט בה ממרחק, והיא חשבה על כל החטאים שחטאה ושיכולה היתה לחטוא, באותו הערב ובערבים הרבים האחרים, ונזכרה במצנפות שפיארו את ראשי הרבנים בבגדאד, ולחשה לעצמה בלי דעת: "עכשיו זרותי אילמת כציפור נודדת מן קִנה חסרת שפה בין יבשות".
ובמעברה, הזכירה לה האילמוּת קולות, מעט אחרי האוהל של הרומני אדולף ואוהל משפחתו של אבא, שכן נגן העוּד הבגדאדי המפורסם, וכולם קראו לו "אולי, יַא אֶלְ-עַוַואד, תבוא תשב עמנו באוהל לצַ'אי בעַרַאק, ותזכיר לנו את הלילות של החידקל ושל שָׁארִיע אֶל-רַשִׁיד?". ויום אחד הביא בנו גיטרה לָאוהל, כשכבר היה קרוב יומם לעזוב אותו, חושב ללמוד גם הוא לנגן, וביקש מאביו שיכוון אותה. אל-עוואד נגע במיתרים הרופפים בידי הקסם שלו והחזיר את הגיטרה לילד, וזה התחיל לפרוט ומיד שמעו אותו בכל האוהלים בוכה וצועק "עשית לי את הגיטרה ערבית כמוךָ!" והאב שלא ידע איך לנחם את בנו חשב שאם היו לו קירות צריך היה לשבור אליהם את העוּד והגיטרה יחדיו, אבל בדי האוהל הרופפים לא הצליחו אפילו להחזיק את מחשבותיו שלא ישמעו אותן השכנים, והוא החליט לצרף מיתר שישי לעוּד שלו, כך שיהיה מעט דומה יותר לגיטרה של בנו, עד שיוכלו אולי אוזני הבן להסתגל לצליל הערבי שמפיקות אצבעותיו מן הגיטרה.
והיא אמירה עמדה הקשיבה מבחוץ, שמעה את הצלילים הישנים והחדשים, ולא זכרה מה שתאמר לאהובה הראשון, אלקה, שנים אחר-כך: "כשבאתי בגיל שמונה מעיראק לא הכרתי פולין ולא גרמניה ולא שווייץ, הכול היה פטה-מורגנה רחוקה. עולם אחר". עמדה בחוץ והקשיבה, ואחר-כך שנים סירבה להתבגר, שנים סירבה שלא להתאכזר לבני-משפחה ולא לצעוק בְּחללים: "אני בת החזיר קוֹקוֹ, ואין שומע קול עֱנוּת גֶעוַאלְט, חזיר קורא, אתון בלעם אני, אולי בת מִדְיָנִי. ואין שומע". שנים סירבה שלא ללחוש לעצמה: "אני הגִ'ין, אני הדַארְק, אני האופל, אני תינוקת-אישה".
אבל כשהולידה בן סיפרה לו, סיפרה לי בלי שידעתי מילים: "כשהגענו ארצה הסתערו עלינו כאילו אמרו אלו ערים בצורות, חשבו צריך לכבוש אותן, לפרק אותנו שנהיה שוב לבֵנים מסודרות בערימות, ואז יוכלו לבנות מחדש מחומרי הגלם המרכיבים אותנו בתים חדשים וערים חדשות. כמו אויבים צרו עלינו להחריבנו, כבשו את הרחובות רוקנו את הבתים ופירקו את הבניינים אבן אבן, כמו שעשו כמה שנים קודם לכן בהרבה כפרים וערים בארץ, הרבה יישובים שהתרוקנו באורח פלא לצד הדרכים. וכך בנו בתוכנו את בתיהם החדשים, ודרו בהם בלי לחשוב על יושביהם הישנים, דרו בהם בלי להבין כי הם עדיין יושבים בבתים הישנים וכי אנחנו עדיין חיים. לא רצו לבזבז מן החומר, ולא הבינו שעם החומר באה רוח. ואבא סיפר לי שכך גם קרה לפוּסְטַאט שבמצרים אחרי מגפת הדֶּבֶר שהחריבה אותה בשנת אלף שלוש מאות ארבעים ושמונה, שרפו את העיר ובנו מאבניה את אַלְ-קָאהִרָה היפה הסמוכה לה. חלפו שש מאות שנה ועשו אותנו לפוסטאט. אבל, הסביר אבא, ידעו שלא יצליחו לרוקן את בנייני הזקֵנים ועזבו אותם בבדידותם, או פירקו אותם בלי לבנות מחדש. וכך השליכו את כל יהבם על הצעירים. עליךְ בִּנְתִי".

***

רצונה של אמי לֶאֶבֹד בתוך החיים של ליל הגשם הנעלם ההוא בו הגיעו לארץ, רצונה להיעלם בעוד הרבה רגעים, הזכיר לה כי לא נותרו לה זיכרונות מבגדאד הנעזבת ומן הערבית-היהודית. כמו מעבר לערפיח השכחה, בתוך טשטוש תחומים צף, הזיכרונות התחילו בְּעברית, או לכל המוקדם במטוס הזה שלא גומר לטוס, בַּאוויר. וכמו הגשם שהיה אחֵר אז בתוך צריף הפח, כמו העצב השמימי שכיסה פתאום את נפש הילדה ביום הגשם, היא נזכרה איך מתוך הערפל הגיח מת ופניו כמו בתמונה עם מסגרת מוזהבת, וקול אמה קרא מן העבר באוזניה: "הַלָאגִ'יִין לובשים לבן. הפליטים לובשים לבן. על עורם כותנות לבנות ובטנם תפוחה". פתאום החלה חושבת לעצמה בקול אמה, ורואה דרך עיני ילדותה שורות שורות של לָאגִ'יִין פוסעים בדרך למעברה, על גופם כותנות לבנות, ובטנם עגולה, תפוחה, ולכולם, ידעה, גברים כנשים, הריונות בַּבטָנים.
קול אֵם קורא מן העבר בערבית, ואמי מספרת איך בשעה אחת, מסוימת, כשהפך בעיניה כל העולם למרדף, הבינה כי שוב לא צועקת אמה, רק היא צועקת אמא אמא, ופני אמה קמטים, ואישה בשעת קמטים מפחידה כמו כל תולדות הפחד, כמו הכאב בשעת הפחד כשאישה הופכת שונאת לעצמה בְּלַבִּירִינְת מנהרת חייה. ומכיוון ששנים שחקרה את תת-המודע של עלמה בגדאדית אחת השכיחו מאמי את בגדאד שבמודע ואת העלמות האחרות, התחילה בבגרותה לתעד את זיכרונותיה מזמן המעברה שגבלה במושבת יוקנעם, שם בשעה מוקדמת של בוקר שמעה קול שֶׂכְוִי, וכך נקשרו זו לזו בשירתה קריאת שמע וקריאת הגבר. ומפתח לול המעברה היו יוצאות מתרוצצות התרנגולות, כפותיהן רגלי כוכבים, משאירות עקבות בחול, משרטטות נתיבי שבילים בין האוהלים לפחונים. שם, בין עצים ונוף קדומים שוֹקֵט, שם טבעה באהבת אמת בתוך כל נרקיס, ועם בוקר היתה יוצאת אל השדות. והערב היה יורד בתוך פניה, בוהק בריח נרקיסים, ומרחוק מחנה צריפי הפח היה לוהט בחשכה, מתוך תוגת האופל של הנרקיסים ולובנם. והיא היתה דוברת אל הסביונים ולוחשת: "נפלא זמן הדמדומים, כי נצבע הדם צבע אוכמניות, ובתוך שדות חיים אני מריחה את האדמה, והיקום מפכה בדהרת שמש". ואז היתה דוברת אל כל נרקיס לוחשת: "ורק אלוהים לבדו נטמע אל הסביונים, וכל נפש הפרח הצהובה כולה יופי, והעין תביט את האור כאילו ראתה את האלוהים".
נזכרה אמי איך שמעה באותם ימים על ילד בית-מדרש שבא מבַּצְרָה, יודע רק עברית של תנ"ך, מבקש בחדר אוכל של קיבוץ מַאֲכֶלֶת לחתוך בה שניצל אירופאי, וכולם צוחקים ומתפעלים, מתפעלים וצוחקים, שוקלים בדעתם אם לגלות לו את המילה סכין, או להסכין לפלא הזה, בא להם יהודי בדווי שחום ממדבר התנ"ך אשר סביב לבצרה ומדבר אליהם כפי שדיבר אלוהיהם אל אִבְּרַאהִים אביו. נזכרת אמי ומספרת איך דודה סֶנְיוֹרָה היתה מנצלת עמידה בחום התחנה של האוטובוסים שבקצה המעברה כדי ללמד את נכדיה פיוטים ושירים בצרפתית, נזכרת ומספרת ומסבירה איך השתיקה את אמה כשאמרה לה סלימה באוטובוס בִּנתִי, איך ביקשה מדודה להעלים את רבעי הטונים מן הכַּמַנְגָ'ה, איך שמחה כשהוריד אחיה הגדול ממנה, אחרי שנתיים של מעברה, את השפם הערבי, ובמקומו קנה שרשרת של מגן דוד, או כיפה, והיה יושב כל הימים בצעירותו לצד מקלט הרדיו, מכוון עצמו בסבלנות אין-קץ לקול קהיר, ובבגרותו מול הטלוויזיה שקנה, אומר לשון זרוּת "אח… הערבים האלו, יימח שמם…", ואז צופה בתוכניות של תחנות השידור מלבנון, ירדן, מצרים.
אמי ידעה לומר לעצמה בשתיקה כי בקפלי הסתירות מתגוררות הנפשות, מחילות מחילות המכילות את עצמן, מְחלוֹת לִמחילה, מכלות עצמן, ואני ידעתי לענות לה כשאני מקיף את עצמי במרכאות ושאילות מלשון זרים: "ולמדנו לשנוא ערבים מפחד צל של עצמנו, לימדנו את הורינו לשתוק את שפתם, להיות זרים בחתונות ילדיהם ובין חבריהם, ולימדנו את שערנו להתחמצן כדי להתחסן מפני לעג הבריות, הבחורים והבחורות, והתרגלנו שעלינו להבהיר את שפתנו ולקנות לעצמנו סימנים יהודיים, שרשראות ח"י ודיבור ברוך השם, כדי שלא יִטעו בנו חלילה, כדי שלא יבלבלו בינינו לביניהם".
ואמי מספרת לי על טיול ראשון לאירופה, ואין היא זוכרת אם היה הוא לאיטליה או לפולין, לשווייץ או ללונדון, אבל היא זוכרת הרבה ומספרת: "והייתי כבת הקוֹלוֹנְיָה הבאה בשערי ארצו של הקוֹלוֹנְיַאל ומתפעלת מנימוס הליכותיהם של כובשַׁי עם ילדיהם, ומן הסדר המופתי והניקיון השולטים ברחובותיהם הרחבים. וכמה קיללתי אותנו, את עצמי ואת אחי, שאיננו מצליחים לנקות אפילו את סמטאותינו הצרות המעוקלות. הייתי ילד קטן ויחפן הבא בשערי הארמון, ולא שאלתי מֵאַיִן בא הזהב לכתרו של המלך, האם שלח אותו קוֹרְטֵס באוניות אחרי מותו של מוֹנְטֵסוּמָה ונפילת ממלכת האַצְטֵקִים, לא שאלתי מאין באו הפסלים היפים לפאר את המוזיאונים השקטים, האם הם נשלחו בספינות ממצרים העליונה או מן התחתונה, לא הצקתי לאנשים העוברים מולי ברחוב, והצופים כמוני בחלונות הראווה, מי תפר להם את החולצות והנעליים, האם היו אלו ילדים בהודו או בסין, ולא הטרדתי אותם מי מנקה את רחובותיהם ומי בונה להם בתים ומי נלחם להם מלחמות. הסתובבתי כילדה ברחובות ערי אירופה המעטירות, ווִינָה ופַּארִיז ולוֹנְדוֹן היו שוות בעינַי, עיר אחת. והייתי מרימה את אצבעי כדי להצביע על בית זה או אחר באחד הרחובות, כדי לומר לעצמי שם נולדתי, גדלתי שם. כאן חייתי חיים אחרים".
כך נולדה לה אמירה חדשה בת אליזבת, ורק אמירה האחרת נותרה בת סלימה ילידת בגדאד. היא שעלתה על הגגות בקיץ לצפות נצנוץ כוכבים, היא שטסה במטוס למעברת יוקנעם ועברה מאוהל לפחון, היא שהיתה פליטה בת פליטים במחנה פליטים בארץ-ישראל והתנערה מחוסר תרבותה. ואילו אמירה החדשה היתה אריסטוקרטית בת אריסטוקרטים, היא היתה התרבות עצמה והפכה להיות בת הקולוניאל עצמו, או מאהבתו, ולרגעים אף אמו, היא התחנכה בבתי-הספר הפרטיים של לונדון ודיברה אנגלית יפה אל המשרת השחור ואל הנהג הפקיסטני.
כך מטמורפוזות התחוללו בגוף אמירה, לא עוד יצור חשוך, פתאום התמלאה אור, ועדיין: "כל הזמן הרגשתי איך מבטאי עלול להסגיר אותי, כל פעם שהשתדלתי לדבר במילים של אנגלית אוקספורדית. כל הזמן הרגשתי איך עורי וצבע עינַי עלולים לחשוף אותי, כל פעם שניסיתי להתלבש במיטב מחלצותי. כמו בביקור הראשון ברחובות תל-אביב, הכרך הרחוק שנות אור מן המעברה, אחרי שהתרגלתי לחיי המעברה. ידעתי שהילדים האחרים מזהים בבגדי פליטה מזרחייה, שומעים בחיתוך התנועות והעיצורים שבפי דיבור זר ומתועב, וכמה שלא ניסיתי לבלוע את החשוך הזה ולהיעשות זרה לעצמי, בא אבי וקולו ערבית רועמת, דיבור של אויבים בתחנות הקשר הצבאי מעבר לגבולות".

***

לקראת בוקר אמי כהוזת הזיות, נזכרת בזיכרון אחד נכון, ואז נעשית אחוזת דיבוקים ושדים, אומרת רק כך נעיר את אבא, נזכיר לו כל מה שחשבנו אי-פעם, עד שימצא עצמו במילים ההן, שיטבע כל-כך במילים שלנו עד שיבקש אוויר, יבקש חמצן לנשום לא לטבוע, הוא ששתק כבר יותר מדי מילים והעביר לי את מכסת מילותיו בנעוריו, הוא ואלם פיו אשר טרף דיבורו, כדי להאריך את חיי ולקצר את חייו, כדי להשאיר אותי בזִקנתי לבד, טֶרֶף לַימים. ואני, מסבירה אמי, אני חצי אישה חצי איש, ובשרי חצי נשר, פנַי חצי דמעה, והתאהבתי לבכות בתוכה, בתוך הדמעה ההיא שהיא הרוח, שהיתה רוחי, בוכה לבכות בתוכה לךָ ואחריךָ, וגם עלֵי עשב רבים, עלי עשב של צדי דרכים, כמו מאהבַי הרבים שלא היו אביךָ, שתמיד דיברתי אליהם אחרת מכפי שדיברתי אל אביךָ.
כי הבן-אדם הוא כל הצורות וגם קרש, אומרת אמא, וכיסופיו אלו כיסופֵי המסע של המכושפים לצאת מתוך מעגלי הגעגוע ולהתנפץ, והזמן בכלל אין לו שערות על הראש, היא אומרת ולא ממשיכה, חושבת אולי אם מָרִיָּה מגדלנה הבוערת תדאה עוד פעם אחת לבוא אל אהבתה, ותאמר לה היכנסי בתוכי כי צלחתי, אני כל חושך הדם בחושך, ורציתי להוציא לך את הסבל מהפנים, שנאתי עצמי לאהוב אותך, אני מחותנת לָרוח ואני בת-זוג שלי תמיד, מאוהבת לשנוא עצמי עד אהבת תופת, אוהבת עצמי לשרוף אותך נקייה, אִספי אותי אליך שאוכל בתוך מַשָׁק היופי, ואת תשבי למרגלותי יודעת שכל הפנים שלי זה אלוהים, ואש שורפת אותי לעקוד אותך אל מזבחותַי.
וכך שנים היא מדברת אל עצמה, אמי, עם כל אהבתה לעַזוּרִי ולכל יצורי הנשמה, מלחשת: "אהבת המים שלי רוחצת להפריד הבשר מן הרוח, לתת גופי כפרה לנפשי, וצפעונֵי שְׁאוֹל מפרשֵׁי קוֹדש טוּמאתִי לא יוכלו לאכול לי אותיות". ויודעת כתמיד כי תצטרך גבר לגור אִתו, אם עַזוּרִי אם גבר אחר, תצטרך עֶלֶם בביתה, שיהיו לה לעזר לטפס מדרגות נפשה אל הרחוב. ולי היא אומרת: "שנים התייסרתי אל פירמידות מצרים שהאריכו ימים מגלגמש, שנים בנדוד אנשים הייתי, ובדמעתי אני עודני משוטטת, אני הדמעה המים, והמיית משך המים שטה בזרימת חיי, עד כי ביקשתי נילוס, לא היות פרת, לא חידקל, לא חידקל, נילוס כחול שקט".
ואני אומר לה "אמא, גם בנילוס עולות מערבולות, אַת ספרי לי את סיפורו של גלגמש. הביאי לכאן לחדר את האלים הבבליים אולי ייתנו בנו כוחות. שנים התנגדנו, שנים היינו עומדים מולם לא מוכנים, מאז בן-תֶּרַח, ועכשיו אולי ייתנו הם לנו כוחות לשאת חיים בארץ הזאת, הרחוקה מגבולותיהם ומבקעת ארץ שִׁנְעַר, ואולי נשוב אל תרח אבינו שלפני אברהם, אל ידיעותיו אודות תִיאַמַת ואַפְּסוּ, אודות המים הרבים. אמא, אני כועס לך, כי מול פירמידות מצרים אשר לעגו למגדלֵי לבנֵי הַטִין של בבל אשר מזמן קרסו, עומדים עכשיו לוחות הטין של ארכיונֵי שׁוּמֵר ואַכָּד וארם ואשור ובבל שנשמרו לך והִתרגמו לך תחת הריסות הזמן והערים החרבות ונחלצו מגורלם של פַּפִּירוּסֵי מצרים שהיו לעפר. אמא, ספרי לי את סיפורו של גלגמש אשר נשמר לך, ואיך שנים התייסרת אליו".
ואמא מתחילה לספר את רעש האלים הצעירים אשר הפריע את מנוחת האלים המבוגרים, איך הגעישו את תִיאַמַת כשגאתה צווחתם במשחקיהם, איך האזין אַפְּסוּ לשאונם בלי יכולת לישון, איך קמה מלחמת הדורות למוות, איך מרדכי הוא מוּרְדוּךְ יצא אלֵי קרבות מול זמן האבות וזמן האמהות. היא משננת את ההתחלה: "בעת ממעל לא נקראו שמים, בעת מתחת אדמה בְּשם לא נזכרה, רק אפסו אב-ראשית, והאם תיאמת יולדת כֻּלָּהַם, מימיהם נבללוּ יחדיו". היא משננת ומרגישה איך קרעים אוכלים אותה בַּנשמה, בוצעים באצבעותיהם חתיכות ממנה ללעוס בבואה לספר את מותו הארוך של גלגמש, איך יצא לנדודים ועל מה, ואיך גם היא יצאה לנדודים ועל מה, ועל מה לא חזרה אל עירה ואיך הוא חזר ולמה לא מצאה לה בן-זוג כבן-זוגו אַנְכִּידוּ. "אני מפחדת מאהבה, ניגון שאול-עדן, ועל כן אני רוֹחֶקֶת מאוד כל הימים, משאירה מאחורי רק דרכים אִי-נראות שאין לשוב בהן ואין עקבות. לא מצאתי לא סוד חיים ולא סוד מוות, כל רצוני לא למות ולא לחיות. ואני פוחדת סִפריות, ספרים נופלים וגעש אותיות, אפילו הכתב שלי נעשה כמו נמלים ועינַי פרגוד מים, ואמא שלי מתחבאה בתוך ברכות הדקל, והשדיים השמנים של דודתי תובעים שאחזיר את כל ילדותי כפות תמרים, ולבי זועק מלמעלה אולי ויתרתי מוזיקת בית אבי, אולי ויתרתי תהומֵי קריסה בלבי, אבל אני רואה סולם דליקה וחופן של עפר וים של שתיקה".
ומה אעשה, אומרת אמא, הדעת יודעת שפנֵי השקט מציקים מאוד, ובין מעשינו אנחנו באים לאין מעשה, ויש שעמוקה ההתבוננות ורב הסבל של השט במרחקיו, והסלחנות נובעת מן החוכמה הנסתרת שהיא האין ברירה. ואם תשוב בזיכרונותיה אל ילדותה תוכל להישבע כי שם מקצה האוהל ראתה את אלוהים נשרפת שולי שמלה, והיא פצעה לה הבשר אבל בנשמה לא נגעה, והיא קראה לה, צעקה אחריה בכל צערה ושנאתה את עצמה: "עד הסוף עד הסוף יהא גחוני על עפר כי אני הנחש הַנִמְבְזֶה, אישה, ממנה נהמת האנושות עולה עד האלוהים, יודעת אני כי מרחמי הוצאתי יַא אללה, אַלְלָהֻ אַכְּבָּר". אני יודעת, היא לוחשת, רפש פני אינו נרקיס, וגם אם נדמה לי כי נהיו לי פנים של צדיק, ולעתים אני משתכנעת כי נר נשמה הייתי ופרחים באיזו מרפסת, לא צריכה לא דומֶן ולא מים, מתפללת שמתוך הפנים שלי אצא חמנית, בלי ישימון. אני זוכרת שיש מהפכה בפנים שלי, כאילו קורצתי פתאום ובאתי לבושה בחן ובחסד וברחמים ובמורא גדול מפני עצב קיומי, וזה צוואר הבקבוק של נשמתי, כי הפנים שלי אוקיינוס, הם מים כבירים, יש מים אדירים בְּסַף המלח.
אמי מזמן שהיה לה גוף לא השתמשה בו, וגם צורכי נשמתה עשתה מעט, רק אספה מאהבים מעט בתחנות האוטובוסים מעט בסדנאות השירה, ולפני שנולדתי כתבה: "מה אעשה עם בעלי עם הנשמה עם המשפחה אחים ואחיות ואמא, ועוד מעט ייוולד לנו דבר מופלא ויש אפחד את בטן ההיריון? מה אעשה לאן אלך ואני בוכה כל היום נורא? ואיך אחמול לבני לסרק לו תלתלי זהב? ואיך אמחל לו לסרק שיער אַסְמַר כהה? לאן אשוב וכל פחדַי כבר ידועים בין מרפסות השכנים, כי אדע להודיע בתרועות, כי אדע לשתוק לפחוד רוב השעות?"
ויום אחד הכריזה מול אחד מאהביה ברחוב, שישמעו כל עוצרֵי ברמזור אדום באחד ממעברי החצייה של ירושלים, וכל אצבעותיה טבעות לנישואיה לבגדאדי שותק: "ירצה אגזוז שערי בעבורו, ירצה אגדל צמותיו, ירצה אנשוך עצמותיו, שלא נותר אלא הוא בן זכר צועק לָעקדה, ירצה אהיה לו ילדה או ביזה, שֵׂערִי ושַׁעֲרַי לו, יתפוס ציפור נפשי שלא תעוף מן החלונות ושריפה בערוותה". ואחרי שנים של מכאובות שלא נתנה בהם שֵׁם היתה שואלת אותי בתמימות בין הארוחות: "בניתי לך בית ומשעולים המובילים לבית בתוך בטן דג, אבל בית שלי ושלך איפה, תאר לך כמה בכי בלי אדמה אפשר, כמה איש נתלש מעצמיו אפשר? אני האוהלים שלי, ידעתי, בגומחותי שִכּנתי ערפל, יתד תקעתי בי וראיתי בו את ארץ-ישראל, הצלחתָּ לתאר? הצלחת להבין אותי הולכת ונמוגה אל תוך לב שלי? ושלום לך, אני הולכת אחרי עצמי, כציפור אחר כנפיה לאחות גוף ונשמה, וסלח לי היפרדותי, אני הולכת עד הסוף להתחבר כנף וגוף, סלח לי בן שלי אח שלי אב שלי שאני ממעוף זה רואה אותך וזוכרת הפנים שלך והולכת, ואם אבכה לא ייגמר הדבר הזה שהתחתנתי עם עצמי לעזוב, כי בכי גדול תהום המציאות בתוך המציאות, ובכי גדול נפרד מתהומות אל הבשר החי, להתארס עבד עולם".
ומשריפת הגוף שלה בכל הימים ההם אני זוכר כיצד היתה אומרת או כותבת, ואני הייתי כועס כי שמעתי או קראתי, אומרת לָאהובים שלה שלא היו אבי, בלי פחד בלי דעת כי אוזנַי בַּעולם: "ואם נזדיין האם תשקוט נפשי? ומה ישתנה מה יתחולל שנהיה נושפים ונושמים ומאבדים זיקת הרוח לנבוח כמו כלבים אסורים? סוסים דואים אחרַי וכלבים רוכבים עלַי והמים מלאים חמצן כבדים באגפַי ואש בוערת בתוך הנפט במולדתי ואתה רק אדם אפילו לא מילים רק אדם ואיך אשמע אותך ואיך אראה אותך?". כך הפכה אמי עצמה לעקרה עם השנים, משכנעת משתכנעת לומר האמהוּת היא אשליה, לא אוכל להיות לו אם, בקושי נושאת אני את עצמי להגביה ראשי מעל התהומות, לא אוליד אותו מחדש ולא אוולד לו מחדש פשוטה ועירומה, כי אין בי מתום ואין בי פשטות, כמו שבמזרח לא היתה מעולם פשטות, רק חלומות מערביים, ועכשיו כל מאהבַי בוכים, רק אביו שותק, לכן סוף-סוף אני שומעת אותו והולכת מהם.

***

אני אומר לה, אמא, אני כמעט נמלט משאונך, ופנֵי אמי לא שאונם, הם שאון אחר, וברחוב עַבְּדַאלְלָה סוֹמֵךְ אני מכיר יש משוררת, והיא דומה לך בצעירותך, מסרבת לכתוב שירה ארוטית וכל דפיה לבנים, היא מסתפקת בתליית מיטב שמלותיה ברוח, מפרסמת ברבים את גודל חזיותיה ואת צמצום תחתוניה, כולם תלויים על אטבי עץ רזים של כביסה במרפסת הפונה לָרחוב, מחכָּה עד שכל שכניה יכירו, עד שכל שכונת נחלאות תדע, עד שתקרא ירושלים כולה שהיא משוררת צעירה כותבת שירה במעשים ובתבשילים ולא בדפים או על מסכי המחשבים, מסרבת לכתוב תרגילי ארוטיקה לסדנאות השירים. ולצד הבגדים היא תולה שירים רבים, אמא, גם שירים שלך, לייבוש, והם נוטפים על כפות רגליה יחפות. ואחרי תליית הכביסה היא נכנסת אל ביתה, מקריאה לבעלה החוקי שתי שורות ראשונות בשיר חדש שכתבה בַּלילה טרם שנתה, לא מספרת לו על האחר הממתיק את בדידותה ועומק לילותיה, איך היא יכולה לספר לו ששיריה נגרמים לפעמים מתוך תנועות הגברים האחרים בחלל חייה, לנוכח כל שעותיה החסרות.
אמא, אני מכיר הרבה סיפורים, אחד אנוּש אחד פלוּש, ואיך כל הכאב הזה חודר אל בין העצמות שלי, מחכה לומר אני לא עצמי, מחקה עצמי לומר אני בדידות איש אחֵר בגוף שמתחקה אחר אמו של אחר, תוהה איך לעצב עצביה, ומה עם בדידות רגל שלי או כף-יד, בדידות עצב שלי פתאום, יוצא מתוך קרום היום אל תוך הלילה, ומה עם כל בדידות הגוף הזה לאהבה, הלב הזה, לא מספקת תזוזת הגוף לְאהבה, לא מספקת. כך, אמא, אני מכיר הרבה סיפורים, ותמיד מבט באור חלון בבית רחוק מזכיר לי בדידות בית שלי, כמו מבט בלב רחוק מזכיר לי בדידות לב שלי: "הרבה מרחק בניתי בַּשנים, הרבה סייגים, הרבה פירורי עלבונות שהפכו מרורים, ועכשיו לבי רחוק אפילו מעצמי, עכשיו אני איני מכניס אורחים, ואין לי בית אלא דירה שכורה, אלא חדר בדירה, אלא מיטה צרה, ועט ופיסת נייר קרה, ארורה, כותבת את חיי, במקום אולי חיי יהיו כותבים אותה, ובעינַי שטף דם או שטף דמעות, קשה לראות, הרבה הרבה לשטוף, עד אין לי דם, עד אין דמעות, עד יִכְלוּ ימַי אל הבאות". הרבה סיפורים, אמא, וגם הרבה מאהבים ומאהבות, גם לי היו מאהבות, גם לי היה קיץ בו פַּאבְּלוֹ נֵרוּדָה שכנע אותי כי הכול ייפתר בהתבשמות עכורה של אהבה, גם לי היה זמן בו חשבתי אולי אשמור לי מאהבות בסדנאות השירה ובין הקופאיות, חשבתי אולי אם מבטַי לא ירמזו לדיבורים הן יִזכּרו אותי מתוך הציפייה לְמילים.
אבל עכשיו מול אבא ומול מיטתו אני מכריז כי אין לי מאהבת עוד, אני מבקש גם את כי תכריזי אין לי מאהב, אני יודע את עצמי ורוצה תדעי עצמך לדעת, ולא תוסיפי להכחישו בגבב המילים הרב הזה, אשר אינו מגלה את ההסתר, ומשאיר אותי שוב צופה בך שוב מחכה בך את כל הדיבורים ההם. אני רוצה עכשיו נהיה כמשפחה מול המיטה הזאת, ונדבר את העבר הפשוט, אולי היו לך אבא ואמא פשוטים, עם סיפור חיים שמתחיל ונגמר, אולי הייתם את ואבא הורים פשוטים. אמא, החלטתי שאהיה מנסה אותך יותר, אחדל מרמיזות הפואטיקה העיוורת, אתרחק משפת כזבי הדימויים ואכתוב לך פרוזה ממושמעת, אצא סוף-סוף מצוף הדרש המתוק והנסתר שאת מציעה לי אל הפשט הנִצעק ברחובות. ואז אולי תבואי גם את בדרישות אחרַי, ותתבעי בשם אבי ממך אהבים או גירושין. ואולי תגרשי מעלי את שדי הייסורין של שירתך המסיתה אותי, המוליכה אותי מחוץ לביתי, המשתוקקת לָאחרים יותר ממני. גם לך הספיקו אמא, בנעורייך שקודם לשירה, תצוגות האופנה הנועזות שעל חבלי הכביסה.

***

אמי אמרה לי פעם בקשה שאניח לה, והניחה לפני מילים ששיננה לעצמה אלף פעם ואמרה לאלף גברים שונים שנקרו בדרכה: "הנה בתנ"ך גברים הולידו גברים בשושלות ארוכות, בלי תיווך נשים, ותרח הוליד את אברהם, ואברהם את ישמעאל ויצחק, ויצחק את עשיו ויעקב, ויעקב את יהודה, כל-כך הרבה גברים בלי רחמים, ומה אתה מחפש אצל אמך? רחם? רחמים? רחמתיים? לך אצל אביך, כמו יהודי בן יהודי טוב, כי ביניכם קרבת כאב המילה, ולא תדעו אף-פעם את כאב ההולדה, ותאמרו ברוך שלא עשני אישה שלא עשני כמו אמי או אחותי או אשתי או בתי או מאהבותַי, ועשני כמו אבי ואחי ובני וחברַי. לך דבֵּר עם אביך, דבר, דבר, אל אביך לא אלַי, ושמע ממנו על גלגוליו סוף-סוף, עשה סוף-סוף שידבר".
ועתה אבי מיטה לא יכולה לשוט בין אוהלים, והוא מלא כל-כך בשתיקתו, מיטתו ריקה כל-כך ממבטו, אני נזהר לא להביט בו, מדבר אליה כל הלילה עד יבוא הבוקר, עד בא הבוקר, לא מדבר אליו, וגם היא מדברת אלי, לא אליו. ורק עם בוקר עניתי לה, מבטיח בשם אבי: "נאמר הרבה מילים, אני וְאב, ולא נהיה גברים שותקים בסלון אוחזים עיתונֵי שבת ואינם מצטרפים לשיחה, משאירים את הנשים לבד לדבר. אנחנו נאמר נהרות של מילים כי המילים שטפו עלינו, כל-כך הרבה דפים אילצו אותנו להיכנע, לומר כאלו אנחנו וכאלה לא היינו. ועכשיו כאשר בנו רשות הדיבור, בעזרתה של רשות, נוציא את כל המילים שנאמרו לנו בחיינו עד שנמציא מילים משל עצמנו לדבר".

לפרק הראשון של הנובלה "אמירה בת סלימה"

לפרק השני של הנובלה "אמירה בת סלימה"

לסיפורים נוספים מתוך הקובץ "אנא מן אל-יהוד", וגם כאן

אנא מן אל-יהוד, בבל, אלמוג בהר, 2008

אודות almog behar

"צִמְאוֹן בְּאֵרוֹת", "אנא מן אל-יהוד", "חוט מושך מן הלשון", "צ'חלה וחזקל".
פוסט זה פורסם בקטגוריה אמירה בת סלימה, אנא מן אל-יהוד, עם התגים , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

3 תגובות על אמירה בת סלימה – פרק שלישי, לילה ראשון

  1. אור הגיב:

    הסיפר מטוד דיבר אלי

  2. פינגבאק: אמירה בת סלימה – פרק רביעי: לילה שני | אלמוג בהר

  3. פינגבאק: אמירה בת סלימה – פרק חמישי: לילה שלישי | אלמוג בהר

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s