אמירה בת סלימה – פרק רביעי: לילה שני

למחמוד דרוויש זיכרונו לברכה

ובלילה השני לצד מיטת חוליו של אבי אשר עברה לדור בביתנו אני אומר לה, אמא, זקוקה נוסחת פתיחה, סיפורנו זקוק לנוסחת פתיחה וגם אנחנו זקוקים לה, כמו קסם קבוע או לחש. אמא, אנחנו חייבים להתחיל כל לילה באותה דרך, כמה שורות קבועות שידע הקורא הנה מתחיל סיפור חדש, שידעו קוראינו לנוע קלוֹת בין הקולות והלילות, לומר בשמחה הלילה מתחיל, לומר בעצב לילה הסתיים. וקוראינו לא יהיו מוכרחים לקרוא כל לילה, אני אומר לה אמא, אם יהיו לנו קוראים לסיפור הזה שאנחנו כותבים יחד. נכתוב הרבה לילות והם כבר יעשו מבחר, אולי יעשו הרבה ספרים של מבחר, אולי כל קורא יעשה מבחר משלו, אולי יוציאו לילה אחד מכל המבחרים, אולי לילה אחד יחזור בכל האוספים, אולי ינסו להפריד בין לילותייךְ ולילותַי.
אבל אנחנו נקשה זאת עליהם, נערבב, נתערבב. והם ינסו, כאן אסופה של סיפורים, שם אגודה של מחשבות. יהיו לנו הרבה עורכים, אינשאללה אמא, ואנחנו לא נתנגד לעריכתם, לא נתנגד לאף עורך ועריכתו. נכתוב הרבה לילות, הרבה מעשיות, נאמר מלך בשר ודם טובע מטבעות זהב וכולם שווים, ואילו מלך מלכי המלכים טובע צלמו באדם וכל בני-האדם שונים, ואנחנו כל פתיחות הסיפורים יהיו מוטבעות באותה פתיחה, אבל אחריהן יבואו סיפורים שונים. לא כי היינו כאלוהים, אמא, אבל חלקנו באלוהים אם נהיה בוראי סיפורים, כי אין סיפור שראשיתו אינה באלוהים. תורתו פרשנות לעולמו, ועולמו פרשנות לתורתו, ואנחנו מבקשים להיסגר בתוך סיפורינו, בתוך תורתנו, די עולם, ידענו די עולם, חיינו די עולם, עתה רק התורה.
אמא, עתה תורי בסיפור הסיפורים, את כבר סיפרת הרבה אתמול, סיפרת הרבה כל חייך וזמני אוזל ואין עוד השהיה. וגם אם לא יתחברו בי כל חלקֵי הסיפורים הפרומים, וגם אם לא יתעוררו כל סיפורַי הנרדמים, עתה קולי יאיץ באבא להתעורר, עתה אפזר אני את השברים של הדומייה, עתה אגלה אני לבי לפנייךְ על ימים קודם שידעתי כי ציפור שיר גולה היא ערש המוצא. וגם מחר בְּלילה שלישי לצד מיטת חוליו של אבא שגנבנו מבתי-החולים, מול פניו האילמות ואוזניו הקשובות קשב נצח, אבקש ממך אמא לילה נוסף לספר, לדבר, אחרי שנים ארוכות של שתיקה, לא להתחלף בפשטות לילה את לילה אני. ואספר גם את סיפורייך גם את סיפורי, זוכרת את אמא שסיפרת לי על בני-זוג שבאו להיות שכנים לכם בירושלים, גם הם פליטים ממציאות אחרת, נכנסו לדירה מולך ומול הורייך, כבר באירופה הלבין שערם, ובערב הראשון בביתם החדש בארצם החדשה ראית אותם נצמדים למקלט הרדיו, אחר-כך ראית אותם כך כל ערב, מעבירים תחנות באצבעות חסרות שקט, שומעים הרבה ערבית של מדינות זרות, לא מוצאים דיבור אירופי בין כל הדיבור המדברי, עוד לא מבינים עברית, אומרים זה לזה שוב ושוב בייאוש: "אנחנו באמת מוקפים ערבים, איפה באנו לחיות?"
תראי, אמא, צריך להבין אותם, הם באו לכאן ממזרח-אירופה כדי להקים מדינה ליהודים ולא ידעו בכלל שיש יהודים שלא מדברים יידיש, וגם אנחנו, עד שבאנו למעברות שהם הכינו לנו, לא האמנו שמי שלא יודע את הערבית-היהודית-הבגדאדית הוא באמת יהודי. ואז, רגע אחרי שהם ניצחו במלחמה וגירשו מאות אלפי פלסטינים, אחרי שהצליחו להעלים את הערבים שכל-כך הפחידו אותם, והגשימו את החלום שלהם והיתה להם מדינה, הם היו זקוקים לנו שנמלא את הבתים הריקים שהותירו הפליטים. והיינו בשבילם סטטיסטיקה, בלי שפגשו בנו מעולם, היינו יהודים למלא את החלל שהותירו הפלסטינים, היינו עסקה טובה שבן-גוריון חתם עם נוּרִי סַעִיד, ופתאום, שלוש שנים אחרי שהם הקימו את המדינה, כל יהודי שמיני כאן הוא עיראקי. ותחשבי מה הם הרגישו כשהם ראו אותנו יורדים מהמטוסים והבינו שאנחנו ערבים, רק לפני רגע הם ניקו את הארץ מהערבים הפלסטינים, ומה הם מקבלים בתמורה, ערבים עיראקים, עם אותם שפמים, אותה מוזיקה, אותה שפה ודיבור ומבטא? הם אפילו לא ידעו להבחין בינינו, להבדיל מבטא עיראקי מפלסטיני, וצחוק הגורל התפוצץ להם בפרצוף. אז אנחנו גם יהודים, ויש לנו בתי-כנסת ולפעמים מתפללים, ובעברית, אבל כל-כך ערבים, והם התמלאו תדהמה, לא ידעו מה לעשות עם הערבים האלה, אולי נצטרף לערבים שמעבר לגבולות וניקח מהם את המדינה, אז החליטו להציל את הילדים שלנו, שלא יהיו ערבים כמונו, שיהיו יהודים כמותם, ואז יסכימו לקבל אותם.


היום מה החוכמה, הם מכירים אותנו, אנחנו נעשינו דומים להם, הם נעשו דומים לנו, כבר לרובנו אין שפם, שכחנו את הערבית ואת המבטא, הם שכחו את היידיש, אנחנו כבר לא כל-כך מפחידים, גם אנחנו חולמים אמריקה כמותם, מיהרנו כל-כך לשכוח את העבר שלנו, אולי כי גרנו לידם. התעקשנו לגור בתל-אביב ורמת-גן ופתח-תקווה, והיינו המזרחים היחידים שהם הכירו, יחד עם התימנים, ואילו את המרוקאים הם זרקו אחר-כך לעיירות בנגב ובגליל, וככה הם נשארו אחד עם השני, עדיין זוכרים את עברם, האשכנזים לא התעניינו בהם והם לא התעניינו באשכנזים, ואילו אנחנו היינו ראשונים לחתן נפשנו באשכנזים.
איך השתגעתי כשאמרת לי אמא, הייתי רק בן חמש נופל מנדנדה בגן שעשועים, ואת כבר נוטפת עלי דברי מסתורין, אומרת: "אני לא אלוהים, לא אוכל הכול לשאת עד הבטן, תהיה צריך לשאת עצמךָ בין נדנדות בין עולמות. אם לא אתה כופה אותי להשתגע. אני המון כוכבים המנסים לספור את החול שלשפת המדבר, את השתיקה שעל שפת הדיבור". איך אפשר כך אמא? להודיע בן שהוא כופה אותך לשיגעון? מה התפלאת כשהתחלתי לברוח? אני צריך לברוח, אמא, ואם לא שמעת אותי אומר לך זאת מאז נולדתי אל תתפלאי, ילד מחכה עשרים וארבע שנים לומר לאמו שהוא מבקש לברוח, מן החיים הרודפים אחריו, מן השלטונות המבקשים לשלוח אותו אל הגבולות לעמוד כזקיף, מאהובותיו, מאמו. אולי תבריחי אותי את, אמא, תבריחי אותי אִתך במזוודה, בין כל מעברי הגבול, או תישאי אותי שוב בבטנך כאילו עודני עובר שלא נולד? תיקחי אותי רחוק גם מאבא, או ניקח את אבא אתנו בבריחתנו, ושם אמא אולי נשנה את כל תולדות חיינו. או שאברח פנימה, אל תוכי, אל תוכך, אל המילים הללו המכשפות, אשאר לפחות עוד לילה כאן, לדבר, לעורר את אבא, וכשיבואו לאסור אותי קציני הצבא אומר, תראו את אבא, אקח אותם לפני מיטתו שירחמו עלי, שלא ישימו אותי בבית-מאסרם, לא ללכת לצבאם, רק אומר להם כי אבא, כי אבא, כי קרוב מותו אם לא נקרב חייו.

***

לוּ הייתם מקפידים עמי יותר על לימוד השירה הערבית, אמא, הייתי לומד על אפשרות אהבתו של משורר פלסטיני לאישה יהודייה בָּארץ הזאת, והייתי מבקש מכם שתתארו לי את רִיתָא אדומת השיער, אותה אשכנזייה בטעם תות-שדה או דובדבני בוסר שלא הגזימה ביופייה, ובאה עם ביתה מן הַכרמל, מביאה בתיקה מעט מנוף הים הכחול אל פגישותיהם הארציות במישור. אבל אתם לא קראתם לי שורות של מחמוד דרוויש, אמא, ואני לא חיכיתי שמשוררת ערבייה תכתוב עלי פואמה ארוכה של אהבה, לא חיכיתי לבואה בשׁערַי עם תלתליה הארוכים והשחורים ועם פניה היפות כַּלְּבָנָה. וכך בערב אחד של ראשית חודש אוגוסט, ארבעה שבועות לפני גיוסי לצבא, נכנסתי לבדי לבית-קפה בתל-אביב לקרוא שירה, ושמעתי את רִים מקריאה שיר בעברית, ומילותיה נדבקו שעה ארוכה אל שפתַי: "בחֵפֶץ לב הלב הופך חֵפֶץ, חָפֵץ להידמות לַצעצועים האחרים, צעצועי הגוף והנפש. ובכובד ראש הראש הופך כובד, מכבד עצמו מדי הוא משתוקק לבטל את משקלם של האיברים האחרים. ואני כל גופי רחם, מרחם על זרים ומבקש להולידם מחדש מוכרים".
כשירדה מן הבמה הקטנה הביטה בי רִים ודנה אותי לאהבה. בלי אומר מילה התיישבה לצדי, משוררת פלסטינית בראשית דרכה אשר בחרה בי להיות לה אהובה היהודי. מעט שתיקה החלפנו, ואז סיפרה לי את סיפור חייה הקרועים וביקשה שאספר לה גם אני את סיפורי, אבל אני הודעתי שאין לי סיפור עדיין, עלי עוד להקשיב. "האהבה היא רחם", אמרה כשביקשתי ממנה להסביר לי את מילותיה, "בתחילה היא צרה, האהבה, כמעט צרה מלהכיל, שמה מצור על האוהבים ויש לחזר אחריה, לומר לה משפטים של הרגעה, של מתיקות לחה, ולהקיף אותה בהרבה מילים ושירים וידיים. ואז, כשהיא כבר מתגברת ונעשית אחוזת דיבוק וממהרת, היא מתרחבת ומתרחבת, ומוציאה מתוך עצמה אהבה חדשה. כמו רחם, האהבה מכפילה אהבות". היא סיפרה לי על הקראת שירים בַּלילות, בבתי-קפה הומים בשפתו של אויב, ועל החזרה אל הבדידות בתום הקריאה, אותה בדידות אשר נוצקה בה בכל איברי גופה, מאז עזבה את בית הוריה, מאז בית הוריה עזב אותה, ושפתה כמעט וּויתרה עליה.
התקוממתי בפניה על המילים שמסרה אודות האהבה ואמרתי: "רחם, תמיד אצלכן זה רחם, רק להוליד ולהוליד. לִפְרות ולהרבות בילדים. הרחם הזה שלך מפחיד אותי, ואת מבקשת לשאוב אליו את כל הקדושה שבעולם. ואת לא מבינה שלימדו אותך לומר רחם, כל הזמן רחם, ועליך להתנגד. וזה מפחיד לא רק בגלל מה שאומרים אצלנו שהרחם שלכן הוא האויב הכי מסוכן, אִתו תביסו בסוף את כל פצצות האטום שאנחנו אוגרים במרתפים". היא השיבה במבט מתרה, שוב אני ממהר לעשות אותה אויבת, לחלק בינינו על-פי עמים, היא פלסטינית ואני יהודי, והיא עוד לא יודעת, רק לה מותר לעשות את החלוקות הללו כשהיא רוצה, לי אסור. היא החליטה שעכשיו החלוקה בינינו תהיה לגבר ולאישה, על כן אמרה: "אני רוצה להוליד את עצמי מחדש, ואותך, שתהיה ילד שלי. ועוד אלף דברים. אני רוצה להוליד הרבה חיים בעולם הדומם הזה, הריק, הזר. איך אתה יכול לוותר על האפשרות להוליד בלי שלפחות תקנא בי? הרחם שלי מרחם על שתיקת העולם, ומבקש להפר אותה, ואתה מפחד מילדַי? ומה אם הם יהיו גם ילדיך?" הצעה כהצעתה לא קיבלתי עד אותו הרגע מאף אישה, ערבייה או יהודייה, על כן לא מיהרתי לסרב. נשארתי לשבת לצִדה בשולחנה, החלטתי להמעיט באידיאולוגיה, להמעיט בכאבים, להתרכז ביופי של פניה, גם אני נראיתי לעצמי פתאום יפה במראה שניצבה בשירותים.
התחלתי אוסף את כובד מילותיה, מנקה מאבק את מילותַי הישנות. יוצא אליה לא ידעתי אם אני הולך אל ליל-קרבות או אל ליל-אהבים, רק ידעתי שגופה קשה כַּאלון ורך כקני-סוף, וכי מקום חיוכיה הוא גם מקום חִצי כעסה. אז עוד לא ידעתי כמה הרבה צריך לעבוד על הכעס כדי לשמר אותו, כדי לטפח אותו, שלא ישְׁכּח, שלא יישָׁכח, שלא יחדל לרגע מלמלא את משימתו בעולם, שהיא להזכיר, או למנוע את השכחה הבלתי-נמנעת. אני באתי בשבילה מירושלים לתל-אביב הרבה לילות, והיא באה מיפו לתל-אביב, ועוד קודם מיַאפַא ליפו, בבגדים שחורים תמיד ושער ארוך ושחור, בת עשרים ושתיים ואני בן שמונה-עשרה, צעיר בדרכַי בין האהובות. היא לא לקחה אותי לדירה שלה, מפחדת מפני שותפתה, שהיא גם בת-דודה, הסבירה, ולומדת לתואר שני באוניברסיטת תל-אביב, ועלולה להזכיר את קיומי לבני-משפחתה. אני לקחתי אותה במכונית של אבא, ולילה לילה כשחזרתי הביתה הייתי נשאר עוד רבע שעה באוטו ברחוב שלנו אחרי שחניתי, מדליק את האור ומלקט שערות ערווה שלה ושלי שנתלשו מגופינו ונשתלו במושבי המכונית, והשעה שלוש לפנות בוקר.
אמרתי לה, את אישה שבויה בין עולמות, מרבה כעס פוליטי בשירים שכתבת בשפת האויב, מרבה היכרות אינטימית עם המילים של העברית רק כדי להשיב אותן אל חיק הערבית, הנה כבר החזרת אותי אלייך, אידיאולוגית במסווה של אישה אוהבת. היא נהגה בי כאילו הייתי אשכנזי שלא שמע דבר על התרבות הערבית, וכשאמרה אתם כולכם באתם אלינו מפולניה ומגרמניה, התקוממתי ואמרתי, אני באתי מעיראק, דווקא אתם שוכחים אותנו תמיד, לא מוכנים לזכור שחיינו כאן אִתכם, שגם אתם דחפתם אותנו ללכת מארצותינו ביניכם. השיבה לי אתה היית ראשון לשכוח בית הוריך בעיראק, אם אתה רוצה לזכור, אמרה, למה לא תלמד, למה לא תהיה יהודי כותב שירים בערבית כפי שאני ערבייה כותבת שירים בעברית? ואחר-כך אמרה, אני פלסטינית בישראל קצת כמו יהודייה בעיראק, יודעת שתי שפות ושתיהן שוכחות אותי, היהודים לא רוצים אותי מדברת עברית, הערבים אומרים מה לערבייה אצל העברית.
בערב השני בבית-הקפה קיבלה על עצמה את תפקיד הבדווית הערבייה אשר נדדה אלפי שנים במרחבי המדבר, עד שיצאה מן האוהלים אל העיר ובתי הבטון הקרירים שלה, ורחובות האספלט הלוהטים, למרות שנולדה כל כולה ביפו, וכל אבותיה ואמהותיה ביאפא, וקראה לפני הקהל: "מזגנים אילפו אותי לחוש חום בלתי-נסבל בַּרחובות ולהירתע מריח הזיעה של גופי, ובוהק פלורוסנטים הרגיל אותי לפחד מהפסקות חשמל, מאימת החושך ומאורם הצנום של הנרות. וכך רק עברו מספר דורות וכבר בדידות הלילות המדבריים הפכה בלתי-אנושית בעיני, וכבר מסעות הגמלים הפכו פרה-היסטוריה שלי. ומי לימד אותי להתפנק, לפחד, להיקרע מעברי, לבקש לי גוף אחר ומחשבה אחרת, להתבונן בסבי וסבתי ולראות שבטים פרימיטיביים…"
כשהתיישבה לידי לקול תשואות הקהל שאלתי אותה, גם בערבית היית כותבת שיר זה? גם שם היית מקוננת על שרידי המאהל כך? אמרה שהחליטה לא לחזור ליפו, תעבור לגור בתל-אביב, כבר אינה משם. הצעתי שתבוא לירושלים, ובמקום לענות סיפרה על שיר ראשון שכתבה, כשעוד כתבה בערבית, ביום הזיכרון הראשון ליצחק רבין בבית-הספר, המנהל הקריא וכולם מחאו כפיים, לא כל יום ילדה בת חמש-עשרה כותבת בפֻצְחַא בלי אף שגיאה דקדוקית, והיא הקשיבה לתשואות הקהל ההוא, בדיוק ביקר בתיכון שר מן הממשלה, אינה זוכרת איזה שר, רק את לחיצת-ידו זוכרת, והחליטה שתמשיך לכתוב שירה, והחליטה שתכתוב בעברית.
התחילה קוראת לי את שירו של מחמוד דרוויש לרִיתָא בערבית במנגינתו של מַרְסֶל חַ'לִיפֶה, והיתה מפרשת לי את מילותיו עברית, על שולחן בית-הקפה, מדמיינת את ישיבתם של דרוויש וריתא במטבח בין סִפלי תה של לילה כאשר היא דוברת אליו חיבה עברית ומבקשת שישיב לה בְּאותה לשון ונושקת לשפתיו, ולא ידעתי האם היא מדמיינת שאני ריתא, שהיא דרוויש. בַּמיטה, הסבירה, היתה מספרת לו ריתא בְּאִמה הבוכה על אובדנה ומקללת את העולם, מקללת את הגויים, את הגרמנים, את עמו ואותו, ואחר מחבקת את שתיקתו, מתבוננת כיצד הוא מסתיר פנים מאחורי זיפים שחורים. שם, באותו מפגש של משורר פלסטיני עם אהובתו היהודייה, הקירות שמעו אותה אומרת: "הזיפים שלךָ פוצעים אותי כמו חרסים מנופצים", ואחר ראו אותה מקרבת את פניו אל בין רגליה, מתאווה להכיר ברחמה את כאבי ילדוּתו ואת כובד סודותיו. ולמספר רגעים, הסבירה רִים, הצטמצמה כל הארץ הקטנה הזאת לחדר אחד בבניין לא גדול המתמלא הזיות יומיום ומבקש להכחיש את בוא חילופי העונות. וכשהיתה נרדמת לפניו ריתא היה כותב לה, לקצב פעימות לבה, שורות בפואמה ארוכה, לה הוא קרא אחרי שעזבה "החורף הארוך של ריתא", ובאותם לילות היה תובע את חלקו בספר בראשית, באיוב, בחג הקציר ובשירי האהבה הקדמוניים.
ובאמצע הלילה הוא דרש מן הדף להסביר לו למה הסיתה ריתא את האל נגדו, ולא הציע לה לנדוד עמו אל מחוץ לקללת אהבתם הנצורה, אל הים, אל המדבר, אל ארץ רחוקה. ובבקרים היתה ריתא נוסעת ממנו, נרתעת משאלות שומרי העיר, שבה אל שכונתה המטופחת ואל ביתה הערני ואל אהבת הדורות של אמה, מקדימה לנסוע לעבודתה כדי שלא ידובר בה, שלא ישאלו: "איפה היית הלילה ריתא? מה פשר עייפותךְ הריחנית? מי בִּלגן את תלתלייךְ האדמוניים?". ובערבים היתה שבה אליו, מאלפת את הסוסים שבדמה, מקוננת על אורכו של החורף, על קריאתו העיקשת בעיתוני המלחמה. למה קראת כל-כך הרבה בכותרות העיתונים, שאלה רִים והרימה את מבטה כלפי, כשהיא עמדה מולך? איך יכולת להכחיש את ערגתךָ אל ניחוח ערוגות בתי-השחי שלה, אל כפתורי חולצתה, אל פני השיש שלה המלאים נמשים? ולמה לא יכולת להאמין שתסכים להאזין לסיפוריך, רק ישבתָּ על ברכיה וניסיתָּ לשתות משדיה את כל ייסורי עמה? האם חשבת שבסוף תהיה היא מוכנה להקשיב לסיפורךָ?
ורים המשיכה לספר לי, בערבית ובעברית, איך כשהתעוררה ריתא בוקר אחד מאוחר בתוך שבר של אור שחדר דרך סורגי הברזל של החלון הצר, המצמצם עצמו, אחרי שהבטיחה בשנתה לשוב אליו כשישתנו הימים והחלומות, אולי אחרי החורף הארוך, היא הוציאה מן התיק שלה אקדח קטן עטוף בשקית ניילון דקה, שכנראה נועדה להגן עליו מפני הגשם והרטיבות, והניחה אותו על השרפרף, על גבעת דפי הטיוטה המלאים אותיות ערביות מחוברות ששוררו לה פואמה ארוכה שמעולם לא קראה. וכשהלכה הוא הביט בשקט אל תוך לוע האקדח הטעון בכדור אחד, הבין שחשבה כי אולי יחוס על חיי השירים, ועמד וקרא אותם מול החלון המתרוקן בעוד ריתא הולכת ומתרחקת בַּרחובות, שבה אל ביתה הכרמלי. כל דף שקרא הוא קרע, וכבר יכול היה לחוש איך גלותו מתקרבת כשירד הערב והוא ראה את השתקפותו בחלון, עדיין מקריא לה מילים אובדות, כבר יכול לחוש כיצד חייו עומדים לצאת בעקבות נדודי עמו.
רִים עדיין לא נולדה אז, והיא הזכירה לי שגם אני לא נולדתי אז, ושהיא לא תכתוב עדיין את הפואמה הארוכה שלה לאהובה היהודי, אולי אכתוב אני לפניה את הפואמה שלי אליה. היא הלכה במחאה על כך שלא סירבתי למדים, וכשעמדתי בעמדת שמירה במוצב על גבול הלבנון, למרגלות החרמון, ודמיינתי דמיונות אוריינטליסטיים על נערה בדווית שרעתה מולי עדר כבשים, עלו בראשי השורות הראשונות בפואמה שלי על רִים, והתחלתי לכתוב.

***

ואת אמרת לי אמא להזהירי, כשהייתי ילד, תחילה אמרו לך מזרח אישה צנועה, סגורה בחדרי חדרים, בת-מלך פנימה מכסה כל גופה בבד שחור, על פניה עוטה רעלה, רק עיניים לה לראות ולהיראות, אחר אמרו לך מזרח אישה מפתה, מרבה חיוכים מאחורי רעלה, וכל גופה פרוץ, מזמין אותך לחדרי חדרים, לצפות בריקודי בטנים, בריקודי שבעה צעיפים, אחר אמרו לך מזרח גבר פרא אציל, איש מִדבר קשה הממעט בדברים, מקפיד על כבודו וכבוד אחרים, מכניס אורחים ומארח זרים ומוסר להם את חוכמתו הפשוטה, פשוטה כמו המדבר בו הוא חי וקשה כמותו ומסתגלת, גופו חזק להעמיס מסעות ולהרבות בנדודים, וראשו תמים, ובסוף אמרו לך מזרח גבר גס ולו נשים רבות, מרבה יריקות וצעקות, מקלל ומאיים ומשפיל את אשתו, את כל נשותיו, מכה את ילדיו, אמרו לך שאין לסמוך על מילתו, תמיד הוא משתכר מעַרַאק, תמיד אופף אותו ריח הנרגילה והאופיום, ורעש קוביות המזל המכות בדפנות לוח השש-בש שלו, אין בו עידון או תרבות, לא נימוס ולא תמימות, הוא הומוסקסואל והומופובּ בו-בזמן, מחבק ומנשק גברים אך מקלל את אהבתם ומאיים עליהם בסקילה. אמרת לי להזהירי שלא אאמין לאיש מן האומרים, שלא אשפוט אותך על-פיהם, שלא אשפוט אותי, ואני התחלתי מדמיין חדרי החדרים, מדמיין המדבריות הארוכים, והייתי מספר אזהרותייך לרים והיא צוחקת אחרי.
היא ידעה לשחק בשפתי, ואני בשפתה ידעתי רק לשאול אַשְׁלוֹנֶכּ, לחבב אותה אַבְּדַלֶכּ, ללחוש אַנַא בַּחִיבֶּכְּ או לצטט את המשפטים של אבא מהסיפורים על המילואים בצבא, הרבה אִפְתַח אֶלְ-בַּאבּ, הרבה אִפְתַח אֶל-סַנְדוּק, הרבה שׁוּ אִסְמַכּ ותַעַאל תַעַאל, או לשיר "יַא סַדַאם יַא חַבִּיבּ, אוּדְרוּבּ אוּדְרוּבּ תַל-אַבִּיבּ!" מן ההפגנה של הפלסטינים בירדן בתשעים ואחת. שרתי לה והיא צחקה, ולא ניסתה ללמד אותי את שפתה. הקריאה את שיריה העבריים במבטא ערבי, ואז כשהיתה מתיישבת לצִדי ומדברת פתאום היה נעלם מבטאה. ובינינו חלפו ארבעה שבועות של אהבה, של הקראת שירה וליקוט שערות ערווה, והייתי אומר לה לבי מלון דרכים, הוא כמו האבן של שפינוזה, זורקים אותה מראש בניין ועוד דקה היא מתנפצת, אבל כששואלים אותה כשהיא עדיין באוויר האבן עונה שהיא אוהבת ליפול, היא בוחרת ליפול. כך, אמרתי לה, גם אני מאמין באהבה, בוחר באהבה.
והיא אמרה לי שאסור לה להגיד מה שתאמר לי, כי זה מה שאומרים לה להרגיש כל הסופרים האירופאים השוביניסטים ביותר שהיא קוראת בתרגום לעברית, אבל כאישה היא מרגישה כמו אדמה, כמו שדה המחכה לטיפות של גשם, ואתה, שאלה, אתה מרגיש כמו גשם? אתה לא הכי יפה בעולם, אמרה, אבל אתה צעיר וחזק, וזה מסוכן, כי עוד שבועיים אתה הולך לצבא, לצבא של היהודים, ואתה עוד עלול לעשות שטויות, להתפתות למוסר המלחמה, ואז אחרי שתניח בתוך רחמי ילד פתאום תמות לי, ולמה אני צריכה את זה? מה אני אעשה אז? אהיה אלמנה של חייל ישראלי, אמו של יתום מלחמה? מה אני הוּדַא של סמי מיכאל? ככה בחיים לא יקבלו אותי בחזרה, וכמה שברחתי יום אחד ארצה לשוב הביתה. האהבה היא יתומה, אמרה, ואני לא רוצה ממך ילדים שיגדלו יתומים. אחר-כך אמרה לי, כמעט מיואשת, בסוף אתחתן עם אשכנזי, או עם מישהו מהגדה או מעזה, ומי שם יקרא שירה עברית, המתנחלים?
לפעמים, הסבירה לי, אין בעולם מקום עצוב יותר מן הבית. אתה יודע, סיפרה, סבי שלח את אבי ללמוד יידיש בארבעים ושמונה אצל פליטים מפולניה, לא האמין שהעברית תהיה שפת הארץ הזאת, ורצה להבטיח את עתידו של אבי. שנים צחקנו על היידיש של אבא, ועל הבדיחות היהודיות שהיה מספר, עד שהבנתי כמה עצוב הניסיון הזה לשלוח את בנך אצל זרים, לנסות להשכיח ממנו אותך. והיא, העידה, כבר התייאשה מניסיונות המשוררים להשיב את השמות הערביים לרחובות יפו וחיפה, לגבעות הגליל, התעייפה מלשאת על צווארה את כל מפתחות המגורשים עוד לפני שניסתה. ואני הייתי אהוב כל סבלותיה, שותה מילים מפיה, מעיניה, משדיה, מערוותה, מאחיזת כף-יד שלה. כשרק נפגשנו אמרה, בחייו אוהב אדם אהבות רבות, ואין סיבה שאהבה אחת, חדשה, תבטל אהבה קודמת, ואיך יכולה להיבטל סיבתה של אהבה. על כן, אמרה כשהודיעה שהיא עוזבת אותי, אוהַב אותך גם מחר, וכשסיימה להגות את המילים נשקה לי והלכה.

***

עכשיו, אמא, אספר לך באהבה קצרה נוספת. כל אהבותַי היו קצרות, כל פרידותַי היו מהירות. ואספר לך גם על בגידה שהיתה בתוך האהבה, איך נמשכו אהבותי לאחרות למלא את כל שעותינו החסרות. אז בימים שלא ידעתי שציפור שיר גולה היא ערש המוצא כתבתי שיר ראשון אחרי שנים ארוכות של שתיקה פנימית, בשנה הראשונה ללימודי באוניברסיטה, אחרי הצבא. בשרה היה חיוור ומשפחתה צמחה דורות רבים על אדמת פולניה, היא ערש פֹּה-לִין, והיא היתה מפנה לי מקום בין שעותיה ולוקחת אותי להופעות של מוזיקה מן המזרח בשכונת מוּסְרַרָה, לוקחת היכן שאת לא לקחת. וזמרת עיראקית עולה על הבמה, סוּעַד דוֹרִי, שרה שירים של אוּם כּוּלְת'וּם בעוד אנחנו מכאיבים מגעים, ואני מגלה כיצד אנחנו אסורים בגלות פנימית, כיצד דווקא היא האהובה החיצונית מצליחה לשחרר אותי מן הגלות, ואני כותב לה בשיר: "מתיקותן הלילית של צביטות אהבתה בבשרי, בחצר ירושלמית, בין אבנים וגפן, בין צלילי עוּד ולַאדִינוֹ, בין קירות גופי, מתיקות דבש אדמונית. בקצה החצר גדר מתכת ישנה, ואצלה נדבקה זקנה בשביסה, שנשאבה מן הסמטה בדרכה הביתה מבית-התפילה, טועמת ממתיקות הצלילים, מְדַמָּה לעצמה שלרגע היא שוב בת-מלך, בארצות ההן הרחוקות. העוד, שהיה שפה אסורה לאוזנַי, הותר בחצר מכבלי איסוריו, ואני, שלימדתי עצמי להיות יונק דבש מסלע, לומד לשתות צוף מפי נערה. עיני הזקנה צוחקות מאחורי גבם של הנגנים והזמרת השמנה היפה, והיא מִדַּמָּה בעיני לסבתי, שלפני מותה חזרה לדבר רק ערבית, בלי עברית".
לפני מותה חזרה סלימה לדבר רק ערבית, אמא, בלי העברית שלנו, ואני, גם אם אלמד עתה את הערבית הבגדאדית, ירושת אמהותי ואבותי, כאשר יתקרבו ימַי אל קִצם והשפות השאוּלוֹת ינשרו ממני, שפה שפה לדרכה, תאבד לי הערבית יחד עם האנגלית, ותישאר לי דווקא העברית, רק העברית. אבל אז, עם סלימה, אני הייתי נכד שלא יכול לדבר עם סבתו, שסבתו מדברת אליו והוא חירש לה. ואת, אמא? איזו שפה תישאר לך בסוף? באילו מילים תדברי עם המלאכים? בערבית או בעברית? ואולי, אחר שבזבזנו כל-כך הרבה מילים, רק שתיקה תישאר? אני חזרתי עם אותה אהובה אל חדרה במעונות הר-הצופים, והיינו מנסים לכבות את שריפת הצלילים במי נשיקות, טובעים בים הגופים, עד שאני מרגיש ששפתיה כמו לוחות פלדה כבדים, כמו עוגנים המושכים אותי למצולות, וכל גופה אצבעות קשות, חופרת בי עוד ועוד איסורים, אומרת קודם ננהג כאילו היינו עירומים, ורק אחר-כך נשלח ידיים במעטפת הבגדים. וכך עד שעות קטנות, משכיחים מעצמנו את חובות הלימוד והמבחנים, משכיחים את המילים, אמנם לא מצהירים אמונים אבל נסגרים מאחורי קירות בהתנגשות גופים. וכשחזרתי באותו הלילה אצל חדרי כתבתי לה את השיר ושפתי רכות מנוסטלגיה, עוד מעט נושקות לַמילים, הרבה יותר מכפי שמותר לשיר.
שיר ראשון, אמא, שבא בעקבֵי המוצא ההוא החמקמק, בימים ההם שעוד לא ידעתי כי ערש המוצא הוא יונת רחוקים כבולה ואסורה. ומאז אמא, יש בי הדיבוק הזה, שוב ושוב להזכיר שם עירנו, להיזכר במילים ההן שגרמו לנו לשנוא עצמנו, כאילו הרגשתי שאם נאמר אותן במקצב מכשף נירפּא מהן, אבל אולי לא, אולי אנחנו נבלעים בתוך הדיבור הזה, הדיבור הזה שלא מותיר לנו פתח יציאה החוצה, ששוב ושוב שואב אותנו אליו, עד שאולי ניזכר בְּמילים שיגרמו לנו לאהוב את עצמנו ונצא, גם אם שוב הנוסטלגיה תהיה שופעת מתיקות אין-קץ, גם אם יהיה בה כדי לזייף, עד שנצא, עד שנשתחרר. אחר-כך נעזבנו זה מזאת אני ואהובה ונסעתי לחודש לספרד, ופַּאבְּלוֹ נֶרוּדָה רמז לי שהכול ייפתר בהתבשמות עכורה של אהבה, ופגשתי את מָרִיָּה וִיקְטוֹרְיָה קַאסְטַאנְיוֹ בַּכפר קַאנְדֵלַארְיוֹ. ואחר-כך חזרתי לארץ, כדי לחזור אל האהובה למספר ימים, כדי לשוב ולהיפרד באצבעות קשות.

***

הייתי יושב בערבים וכותב שירים בבתי-הקפה של הערים בספרד, אמא, מתכנן עם מי מהנשים בבית-הקפה אחזור לחדר מלוני, מתכנן לכתוב שירים דווקא לכל הנשים האחרות, שלא ילכו עמי. הייתי קורא בשיריו של פאבלו נרודה בספרדית וכותב לו שירי תשובה בעברית, עד שבבית-קפה אחד, בעיר בֵּחַאר, נערה בשולחן סמוך ניסתה כוחי בחיוכים ארוכים, והיא מוקפת סבים וסבתות ואוספת שערה ומפזרת חליפות, ואני בן עשרים ושלוש והיא אולי בת שבע-עשרה, וקצה גבול כוחי בשדות חוסר המעש שלי. את שמה אַלְבָּה, שחר, השאירה על כרטיס של המסעדה יחד עם מספר הטלפון שלה בידי אחד המלצרים, להעבירו אלי, ואני הולך ממרחק אחריה, והיא בין סבים וסבתות, משיבה לי מבטים. עלים מלקטים את קולך, רציתי לומר לה שורות של נרודה, אני הולך לעשות מכל המילים כולן תכשיט ענק לצווארך. ולעצמי לחשתי, שלושה ימים לפני יום-הכיפורים, גדול החטא המתוכנן מזה שבשגגה יסודו. ונסעתי באוטובוס הבוקר שלמחרת לכפר קַאנְדֵלַארְיוֹ, כדי ללכת ברחוב היהודים שברובע הכלבים, כדי להכיר באוטובוס שיחזור מן הכפר לעת ערב את מָרִיָּה וִיקְטוֹרְיָה קַאסְטַאנְיוֹ, שנולדה בקַאנְדֵלַארְיוֹ והוריה עברו למורת רוחה לבחאר שנה קודם לכן, כדי לשאול אותה אם יש בית-קפה עם אינטרנט בעיר, כדי שהיא תוביל אותי ותיכנס עמי, לקרוא במכתבַי לַאהובה, לשאול למעשַי.
לצלילי סַנְגְרִיָה אדומה קראנו יחד עשרים שירי אהבה ואחד חסר תקווה, אמה מתקשרת שוב ושוב אל הטלפון הנייד שלה והיא לא עונה, ואני חולם כיצד בתה כבר נעלמת מעמה אתי. היא בת תשע-עשרה וידִי כבר מלטפת את אצבעותיה, ומחשבותי כבר מלטפות את עיניה, והשפה הספרדית מסמנת סימנים לאהבה, שלא הצליחו להסתמן בעברית ובערבית ובאנגלית, ובשעת חצות נפרדנו כדי לקבוע להיפגש שוב למחרת בבוקר בצומת הרחובות הסמוך למלוני. ולנו יום אחד כדי ללכת את כל רחובות בחאר מבוקר ועד ערב, כדי להיפרד בתחנת האוטובוסים המרכזית בהרבה נגיעות קשות, כדי לשמוע שלה חבר אֶן פַּאוּסָה, בהפסקה, כדי לספר שגם לי חברה אן פאוסה, כדי לשבת מול הקְרֵפּוּסְקוּלוֹ, השקיעה הספרדית, ולדבר על אלוהים, על כנסייה, על בית-כנסת, על משפחה. לבסוף, שעה לפני הפרידה, משחקי ילדות החליפו את המילים הקשות, ואני לוחש לה שורות של נרודה, אֶס לָה אוֹרָה דֶה פַּארְטִיר, זאת השעה של הפרידה, והיא מחבקת אותי חיבוק אחרון שכבר אין בו את הקשיות והמרחק שהתעטפה בהם בדרך לתחנת האוטובוסים, ואני לוחש לה בעברית, "בחיבוק אחרון את תמיד מתרככת", ואחר-כך מסביר, בעודי חושב על כל הציפורים שהיו תלויות מעלינו באוויר, "כולנו מדברים שפות זרות". ובעוד האוטובוס מתכונן להסיע אותי לסֶבִילְיָה הריקה מיהודיה לקראת יום-הכיפורים, עניתי לה על משפטה האחרון יוֹ טַמְבְּיֵן, אני גם כן, בלי שהבנתי את מילותיה.
ובנסיעת הלילה הייתי טרוד בהכרחיותן של הפרידות, נזכר איך ברגע של התפארות שווא לקחתי אותה למסעדה בה ראתה אותי אלבה, להרשים את המלצרים, קובע משימות לחיי, להעביר כל התפילות היהודיות ללשון יחיד, חושב מה אוכל עד שייכנס יום-הכיפורים. יום אחד הייתי נע ונד ברחובות סביליה הרועשים כדי להתקשר לויקטוריה, כדי לבקש ממנה לחכות לי בתחנת האוטובוסים, כדי לאכול עמה סעודה אחרונה לפני בוא יום-הכיפורים, כדי להתבודד כל היום הקדוש בחדר המלון, קורא בתנ"ך באין סידור. בתהילים שאלתי: "למה תישן אדונָי הקיצה אל-תִזנח לָנצח, למה-פניךָ תסתיר, תשכח עָנְיֵנוּ וְלַחֲצֵנוּ… קומה עֶזְרָתָה לנו", ואילו משלי הזהיר אותי מפני נשים נוכריות ורגליהן וצעדיהן. ולמחרת יום-הכיפורים נסעתי עם ויקטוריה שוב לכפר קאנדלאריו, והרבינו מילים, וחיוכים, וליטופי ידיים רעבים, ונשיקות לחיים, לא יותר, והכול בהתבשמות לא עכורה, עד שכתבתי לה: "סליחת חוף גופךְ בים זר של אויבים קשים, בסעיפי סלע שהיו פעם גופי".

***

אביה של ויקטוריה סירב לתת לי את בתו. ישב וקרא עיתון בזמן ששוחחתי בסלון עם אשתו ועם אחותה ואחיה. כשיצאה מן הבית לנסוע אתי לקאנדלאריו, וחזרה כעבור דקה לקחת עוד מטרייה בשבילי, שאל אותה "למי?" וכשענתה "לַחבר שלי", שאל: "התייר?" באכזבה גלויה. הוא חשד שאהבתי זמנית, חולפת, כאילו הכיר אהבה שאינה כזאת, והעדיף את החבר הקודם שעזב לעיר אחרת וקרא לויקטוריה לבוא אחריו, והבטיח שאהבתו נצחית. ויקטוריה עומדת בתווך, מתערבת ואינה מתערבת, מציעה את דבשה ומקמצת בנוזל המתוק, שרה עמי לאורך הרחובות הישֵׁנים של בחאר בזמן של גשם: "בֵּסַמֶה, בֵּסַמֶה מוּצ'וֹ, קוֹמוֹ סִי פְוְורָה אֶסְטָה נוֹצֶ'ה לַה אוּלְטִימָה וֶס, בֵּסַמֶה, בֵּסַמֶה מוּצ'וֹ, קֶה טֵנְגוֹ מְיֵדוֹ אַ פֵּרְדֵרְטֶה, פֵּרְדֵרְטֶה דֵיסְפְּוֵוס", מוצאת עמי מחסה תחת גגון סניף הדואר, מבקשת שאכתוב לה על דף דברים אחרונים.
אמה של ויקטוריה שאלה אותי מי משתי בנותיה יפה יותר, ויקטוריה או אִיסַבֵּל, וניסתה לשדך לי אחת מחברות בתה הקטנה ויקטוריה. החלה עושה יד אחת עם בעלה להרחיקני מבתה. ואני, בשעה האחרונה שלנו, כשטיילנו על הר הצופה לבחאר, המצאתי לה שירים בעברית ושרתי באוזניה: "אהיה לך איש ותהיי לי אישה, כך לא נולדת דת חדשה", מסרב לתרגם את עצמי לשפתיה.
ביום האחרון, לאחר שבוע, ביקשה שוב שאכתוב לה מילים אחרונות, לפני שאני נוסע, ואני דחיתי מילות הפרידה לרגע אחרון שנהיה רק שנינו, בלי חברותיה המצטרפות בכל עת עלינו, בלי בני-משפחתה הרבים. לבסוף התיישבה נעלבת בלי כוונה לנוע, ואני כתבתי מולה, מערבב עברית, אנגלית וספרדית: "ויקטוריה, קו עובר בין העצים, נופל בין רגלינו, עולה לשמים, מנשק את הירח. הקו הוא הזמן, רגלינו הן העכשיו, השמים הם בחאר, והירח – את. אהבות קיץ קצרות ומהירות קיימות רק בעולם שבחוץ, בנפשנו הן יכולות להיות איטיות וארוכות. אֶן אֶסְטֶה פּוֹבְּרֶה אוֹרָה, בשעה ענייה זאת, מילותי הן כפות ידיים פקוחות לנדבות, ועיניים קוראות הן קהל רחוב אדיש של נפשות קמוצות. אֶן אֶסְטֶה פּוֹבְּרֶה אוֹרָה, לַאס פַּאלַאבְּרַאס, המילים, עניות גם כן, כקבצנים ברחובות. מילותי מבקשות את זיכרונך, שיתגבר על המרחקים, והן מבקשות גם חיוך אחד, עכשיו, לפני הפרידה".
באוטובוס קראתי את מילותיה: "לַאס דֶסְפֵּדִידַאס סוֹן טְרִיסְטֶס, פֵּרוֹ מַאס טְרִיסְטֶה רוּבְּיֵרָה סִידוֹ קֶה נוֹ אוֹס אוּבְּיֵרַאמוֹס קוֹנוֹסִידוֹ. קוֹן אוּן גְרִיטוֹ דֶה אֶסְפֶּרַנְסָה מֶה דֶסְפִּידוֹ דֶה טִי", וכבר הייתי מתגעגע לדרך בה יכולנו לומר קרובים: "מוּי לֵחוֹס". מרחקים רבים.

***

אמא, את נרדֶמֶת? למה את נרדֶמֶת? עוד סיפורים רבים אודות האהובות יש לי לספר לך, ואת נרדמת? אולי תסבירי לי את למה הנערות העיראקיות רוחקות ממני, מסרבות לרמזַי? למה, אמא, יודעת את? התעוררת? הלילה אשאר לישון אני כאן, ליד מיטת אבא, לא אשוב לישון במיטת אהובתי הלילה, היא תחכה, לא הגעתי לספר לך בסיפורֵי ההווה. אשאר כאן, כי אם את נרדמת, מי יעורר את אבא? מי יביט בו לעורר שנתו?

חלק מסיפור זה תורגם לערבית על-ידי מוחמד עבוד בעיתון "אל-מצרי אל-יום" באוגוסט 2009, תחת הכותרת "בין רים לעיניי אקדח" – "بين ريم وعيونى بندقية":

بين ريم وعيونى… بندقية
تأليف: ألموج بيهار
ترجمها عن العبرية محمد عبود

هل تذكرين يا أمى عندما حكيت لى عن زوجين يهوديين جاءا ليسكنا إلى جواركما فى القدس. كانا لاجئين أيضا، أتيا من واقع مختلف. دلفا إلى الشقة المقابلة لشقتك، وشقة والديك. وقد خطَّ الشيب شعرهما فى أوروبا. فى أول ليلة أمضياها فى بيتهما الجديد وفى أرضهما الجديدة، رأيتهما يلتصقان بالراديو. وبعد ذلك كنت ترينهما كل مساء يلهثان بين محطات الإذاعة بأصابع لا تعرف الهدوء، فيسمعان لغة عربية آتية من دول أخرى، ولا يعثران على لغة أوروبية فى صحراء الكلمات. كانا لا يعرفان العبرية بعد، ويقول أحدهما للآخر، وقد أكلهما اليأس: «العرب يحاصروننا من كل حدب وصوب، كيف جئنا للعيش هنا؟».
اسمعى يا أمى، يجب أن نتفهمهم، لقد جاءوا من شرق أوروبا ليقيموا دولة لليهود هنا. ولم يعرفوا من قبل أن هناك يهودا لا يتكلمون اللغة الإيديشية، ونحن أيضا، قبل مجيئنا إلى مخيمات الإيواء المؤقت التى جهزوها لنا، لم نكن نصدق أن هناك يهودياً حقيقياً لا يتكلم اللهجة العربية اليهودية باللكنة العراقية.
وبعدما انتصروا فى الحرب، وطردوا مئات الآلاف من الفلسطينيين، ونجحوا فى تغييب العرب الذين أشاعوا الرعب فى نفوسهم، وحققوا حلمهم، وصارت لهم دولة، باتوا فى حاجة لنا لكى نملأ البيوت الخاوية التى تركها اللاجئون وراءهم. وكنا بالنسبة لهم مجرد معادلة حسابية، رغم أنهم لم يلتقوا بنا من قبل. كنا مجرد يهود لملء الفراغ الذى تركه الفلسطينيون خلفهم، كنا مجرد صفقة جيدة عقدها بن جوريون مع نورى السعيد، وعلى حين غرة، وبعد مرور ثلاث سنوات على إقامتهم للدولة، أصبح يهود العراق يمثلون واحدا على ثمانية من إجمالى السكان اليهود.
هل تذكرين شعورهم عندما رأونا نهبط من أبواب الطائرات، وأدركوا أننا عرب، لقد «نظفوا» الأرض- مؤخرا- من الفلسطينيين العرب، وها هم يحصلون فى المقابل على عرب عراقيين، لديهم نفس الشوارب، ويستمعون لنفس الموسيقى، ويتحدثون نفس اللغة واللهجة واللكنة. لقد فشلوا حتى فى التمييز بيننا، ولم يدركوا الفروق بين اللكنتين الفلسطينية والعراقية، فانفجرت سخرية القدر فى وجوههم.
لكننا فى النهاية يهود أيضا، لدينا معابدنا، ونحافظ على الصلاة أحيانا، ونصلى بالعبرية، مع أننا عرب فى كل شىء. لقد ألجمتهم الدهشة، ولم يعرفوا ما العمل مع هؤلاء العرب، فربما نتحالف مع العرب الرابضين وراء الحدود، ونأخذ منهم الدولة، لذلك قرروا إنقاذ أبنائنا، حتى لا يكبروا ويصيروا عرباً مثلنا، فليكونوا يهوداً مثلهم، وعندئذ فقط يقبلونهم فى دولتهم.
لكن ما الداعى اليوم، فهم باتوا يعرفوننا، ونحن أصبحنا نشبههم، وهم أضحوا يشبهوننا، وحَفَّ معظمنا شاربه، ونسينا اللغة العربية، واللكنة، وهم نسوا اللغة الإيديشية، ولم نعد نخيفهم كما فى الماضى، وصرنا نحلم بأمريكا مثلهم، وتسابقنا فى نسيان ماضينا، ربما لأننا سكنَّا بينهم. فقد صممنا على الإقامة فى تل أبيب، ورامات- جان، وبيتح تيقفا، وصرنا اليهود الشرقيين الوحيدين الذين عرفوهم، نحن واليمنيون، أما المغاربة فقد ألقوا بهم بعد ذلك فى «مدن التطوير» بالنقب والجليل، فعاشوا مع بعضهم البعض، ومازالوا يذكرون ماضيهم. ولم يهتم اليهود الغربيون بهم، ولم يهتموا هم باليهود الغربيين، أما نحن فقد كنا أول من ربط نفسه باليهود الغربيين.
آه يا أمى، لو بذلتم معى مجهودا كافيا لدراسة الشعر العربى، لكنت عرفت باحتمال وقوع شاعر فلسطينى فى غرام فتاة يهودية تعيش فى هذه البلاد. وكنت سأطلب منكم أن تصفوا لى «ريتا» ذات الشعر الأحمر، تلك الفتاة اليهودية الغربية بطعم توت السياج، وحبات الكريز، تلك الفتاة التى تأتى من الكرمل وهى تحمل بيتها بين ضلوعها، وتحضر فى حقيبتها قليلا من روعة البحر الأزرق إلى لقاءاتهما فى الوادى. لكنكم يا أمى لم تقرأوا علىَّ أبياتاً من شعر محمود درويش، وأنا لم أنتظر أن تكتب عنى شاعرة عربية قصيدة حب طويلة وملحمية، لم أنتظر قدومها عند أبوابى بضفيرتها السوداء الطويلة، ووجهها الجميل كبدر التمام.
وذات مساء فى بدايات شهر أغسطس، وقبل أربعة أسابيع من تجنيدى فى الجيش، دلفت وحدى إلى مقهى فى تل أبيب لكى ألقى الشعر، فسمعت «ريم» تقرض شعراً بالعبرية، وشقت كلماتها نهراً فى روحى: «القلب يشتهى.. فيصير القلب شهوة. ويرنو لاحتواء بقية العرائس.. عرائس الجسد والروح. ويتزن العقل.. فيصير العقل راجحا.. مختالا بنفسه. ويرنو لاحتواء سائر أعضاء الجسد. وأنا اختزلت جسمى فى رَحِم ترق لحال الآخرين، وتحتويهم لكى تلدهم من جديد».
عندما هبطت من المنصة الصغيرة، نظرت إلىّ ريم، فحكمت علىَّ بالحب. بدون أن تقول كلمة جلست بجانبى، شاعرة فلسطينية فى بداية طريقها، اختارتنى أنا لكى أكون حبيبها اليهودى. تبادلنا قليلا من الصمت، ثم حكت لى قصة حياتها الممزقة، وطلبت منى أن أروى لها قصتى. أخبرتها أننى ما زلت بلا قصة، وما زلت أرغب فى الإنصات إليها.
«الحب.. رَحِم»، قالت هذه الجملة عندما طلبت منها أن تشرح لى قصيدتها، واستفاضت: «فى البداية يكون الحب ضيقا، فالحب قاصر عن الاحتواء، يُحْكم حصاره حول المحبين، ويجب علينا مغازلته، ومراودته بعبارات الغزل الندية. ونحاصره بالكلمات والقصائد والأيدى. وعندما يحاول أن يستجمع قوته ويتماسك، تنهار مقاومته، وتتسع رقعته فيلد حبا جديدا، الحب مثل الرَحِم، يلد مشاعر جديدة دائما».
حكت لى عن قراءة الشعر فى الأمسيات، وفى المقاهى الصاخبة بلغة العدو، وعن العودة إلى العزلة فور انتهاء القراءة، تلك العزلة التى سرت فى أوصالها، واستوطنت أعضاء جسدها، منذ غادرت منزل أسرتها، منذ غادرها منزل أسرتها، ومنذ هجرت لغتها تقريبا، فتخلت عنها.
كلامها عن الحب أثار جنونى، وصرخت: «الرَحِم دائما عندكم هى الرَحِم، الهدف منها تناسل يتلوه تناسل. تتكاثرون، وتتناسلون لتزيد أعداد أولادكم. رَحِمك هذه تثير رعبى، وأنت تحاولين أن تمتصى بداخلها قداسة العالم كله. إنك لا تدركين أنهم علّموكِ أن تقولى رَحِم، وتعيشى طوال الوقت فى فلك الرَحِم، يجب أن تعترضى.
إنها مسألة مخيفة، ليس بسبب ما يقولونه عندنا فقط، من أن رَحِمكن هى ألد أعدائنا، ومن خلالها ستهزموننا فى النهاية، وتقضون على كل القنابل النووية التى نودعها فى أقبيتنا». ردّت علىّ بنظرة تحذير، فوجدتنى- ثانيةً- أتعجل نقلها إلى خانة الأعداء، وأتعجل بناء جدار فاصل بيننا، هى فلسطينية، وأنا يهودى، وهى ما زالت لا تعرف، ومن حقها أن تتصنّع هذه الاختلافات وقتما تشاء، أما أنا فليس من حقى.
هى قررت أن تكون علاقتنا بين رجل وامرأة. وقالت: «أنا أريد أن ألد نفسى من جديد، وأن ألدك، لتصير ابنى. وأريد آلاف الأشياء الأخرى. أريد أن ألد حيوات كثيرة فى هذا العالم الساكن الخاوى الغريب. كيف يمكنك أن تتخلى عن الرغبة فى التناسل، دون أن تغير منى؟ رَحِمى تشفق على صمت العالم، وتريد اجتراحه، وأنت تخاف من أولادى؟ فماذا لو كانوا أولادك، وجزءا منك أيضا؟ لم تقترح علىَّ امرأة، من قبل، اقتراحا كهذا، سواء كانت عربية أو يهودية، فلم أتعجل الرفض. وظللت جالسا إلى جوارها، وقررت تقليل جرعة الأيديولوجية، ومحاصرة الآلام، والتركيز فى وجهها الجميل، وأنا أيضا، بدا لى فجأة أننى صرت جميلا، بينما كنت أتطلع فى مرآة الحمام.
بدأت أتتبع رصانة كلماتها، وأنفض التراب عن كلماتى القديمة، خرجت إليها، ولم أكن أعرف إذا كنت مقدماً على ليلة حرب، أم ليلة حب، عرفت فقط أن لها جسداً قويا كالسنديان، وندياً كسهول الوديان، وأدركت أن ينبوع ابتساماتها هو مكمن غضبها. ولم أكن أعرف وقتها كم يحتاج الغضب من جهد وكد للحفاظ عليه، ورعايته، حتى لا يتلاشى، ولا يُنسى، ولا يكف لحظة عن أداء مهمته فى العالم، مهمة التذكرة، والحيلولة دون النسيان الذى هو آفة حياتنا.
من أجلها قطعت الطريق من القدس إلى تل أبيب فى ليالٍ كثيرة، وهى جاءت من يافا إلى تل أبيب، وقبلها عبرت الحاجز النفسى بين يافا العربية، ويافو العبرية. كانت ترتدى ملابس سوداء دائما، ويلحق بها شعرها الفاحم الطويل. كانت فى الثانية والعشرين من عمرها، وكنت فى الثامنة عشرة، أقطع أولى خطواتى فى دنيا العشق. لم تأخذنى إلى شقتها خوفاً من ابنة خالتها وشريكتها التى تدرس الدكتوراه بجامعة تل أبيب، فقد تخبر أهلهما بوجودى فى حياتها.
كنت أضاجعها فى سيارة أبى، وفى كل ليلة قبل عودتى للبيت كنت أظل داخل السيارة ربع ساعة، أركن فى الشارع، وأضىء النور، لألتقط الشَعْر الذى أمطر المقاعد، وغرس جذوره فى بشرتها، ولا أنتهى قبل أن تدق الساعة الثالثة صباحا.
قلت لها: أنت امرأة أسيرة بين عالمين، تسكبين الغضب السياسى بغزارة فى قصائدك المكتوبة بلغة العدو، ولا تكفّين عن إقامة العلاقات الحميمية مع الكلمات العبرية، وأنت تحاولين إغواءها لتعود إلى أحضان اللغة العربية. ها قد أعدتنى إليك، أيتها المرأة الأيديولوجية التى ترتدى قناع العاشقة.
كانت تتعامل معى وكأننى يهودى غربى لا يعرف شيئا عن الثقافة العربية، وعندما قالت: جميعكم جئتم من بولندا، وألمانيا، ثارت ثائرتى، وقلت: أنا جئت من العراق، أنتم تتعمدون نسياننا دائما، لا تريدون أن تتذكروا أننا عشنا هنا معكم، وأنكم دفعتمونا للخروج من بلادنا، للخروج من بينكم.
ردت علىَّ: أنت أول مَنْ نسى بيت آبائه فى العراق، إذا كنت تريد أن تتذكره فلماذا لا تتعلم، لماذا لا تكون يهودياً يكتب قصائده بالعربية، مثلى أنا عربية تكتب شعرها بالعبرية؟ ثم قالت: أنا فلسطينية تعيش فى إسرائيل، تقريبا مثل يهودية تعيش فى العراق، أعرف لغتين، وكلتاهما لا تعرفاننى. اليهود لا يريدون أن أتحدث العبرية، والعرب يقولون ماذا تفعل فتاة عربية باللغة العبرية.
فى ثانى أمسية بالمقهى تقمّصت دور فتاة بدوية ارتحلت فى الصحراء آلاف السنين قبل أن تخرج من الخيام، وتقصد المدينة وبيوتها الخرسانية الباردة، وشوارعها الأسفلتية الملتهبة.
على الرغم من أنها ولدت فى يافا العبرية، وكل آبائها وأجدادها ولدوا فى يافا العربية. وألقت قصيدتها أمام الجمهور: «أجهزة التكييف عوّدتنى أن أشعر بحرارة لا تحتمل فى الشوارع.. وأن أخشى رائحة عرقى. ووميض المصابيح أورثنى الخوف من انقطاع الكهرباء، والرعب من الظلام، ومن ضوء هزيل تنشره الشموع.
وهكذا مر جيل بعد جيل.. وصارت عزلة الليالى الصحراوية غير آدمية.. وقوافل الجمال باتت مشهدا ينتمى لما قبل التاريخ.. ومن علمنى حياة الترف، والخوف، والانقطاع عن ماضىَّ، وأن أبحث لنفسى عن جسد آخر، وأفكار أخرى، وأن أتطلع فى جدى وجدتى فأرى قبائل بدائية…».
عندما جلست بجانبى بينما يحتضنها تصفيق الجمهور، سألتها: هل أنت على استعداد لكتابة قصيدة كهذه بالعربية؟ هل ستنوحين على أطلال الخيام بالطريقة نفسها هناك؟ قالت إنها اتخذت قرارها، ولن تعود إلى يافا، ستنتقل للإقامة فى تل أبيب.
وأنها لم تعد تنتمى لـ«هناك». اقترحت عليها الإقامة فى القدس، وبدلا من أن تجيب، حكت لى عن أول قصيدة كتبتها، عندما كانت لا تزال تكتب بالعربية. أثناء الاحتفال بالذكرى الأولى لوفاة إسحاق رابين ألقى مدير المدرسة قصيدتها، وصفق لها الجميع. فلن تجد كل يوم فتاة فى الخامسة عشرة تكتب بالعربية الفصحى دون أخطاء نحوية. أنصتت لتصفيق الجمهور فى هذا اليوم، وكان من ضمن الحاضرين وزير فى الحكومة لا تتذكر اسمه، لكنها تتذكر مصافحته لها. ومنذ ذلك اليوم قررت أن تواصل كتابة الشعر، لكن بالعبرية.
بدأت تلقى علىَّ باللغة العربية قصيدة محمود درويش لـ«ريتا»، كانت حريصة على لحن مارسيل خليفة، وكانت تشرح لى الكلمات بالعبرية. وعلى طاولة المقهى كانت تتخيل جلسة درويش وريتا فى المطبخ بين أكواب الشاى الليلية، بينما تمطره ريتا بكلمات الغزل العبرية، وتطالبه بأن يرد عليها باللغة نفسها، وتقبّل شفتيه. ولم أعرف هل كانت تتصور أننى ريتا، وأنها محمود درويش.
استغرقت فى الشرح: «فى فراش الحب كانت ريتا تحكى له عن أمها التى تبكى ضياعها، وتلعن الدنيا، وتلعن الأغيار، والألمان، وتلعن شعبه، وتلعنه. وبعد ذلك تعانق صمته، وتتأمل كيف يدارى وجهه خلف شعيرات خشنة سمراء نابتة فى ذقنه. وأثناء هذا اللقاء الذى جمع بين شاعر فلسطينى وعشيقته اليهودية، سمعتها الحيطان تقول: «شعر ذقنك يؤلمنى كشظايا الخزف المكسور»، ورأتها الحيطان تمسك بوجهه، وتدسه بين ساقيها، تشتهى أن تدرك برَحِمها آلام طفولته، وتفض مكنون أسراره. مرت عدة لحظات، تواصل ريم روايتها، وتقلصت تلك البلاد الصغيرة، واحتشدت داخل غرفة فى منزل صغير يغص بأوهام يومية، ويحاول تجاهل اقتراب موعد تبدل الفصول. وكلما نامت ريتا كان يكتب لها، كان يكتب على إيقاع نبضات قلبها، كان يكتب أبياتاً من قصيدة ملحمية طويلة، سماها بعدما تركها «شتاء ريتا الطويل». وفى تلك الليالى كان يطالب بحقه فى سفر التكوين، وفى سفر أيوب، وفى عيد الحصاد، وفى قصائد الحب القديمة.
وعند منتصف الليل طلب من الصفحة أن تشرح له لماذا حرضت ريتا الإله ضده، لكنه لم يعرض عليها الرحيل معه إلى خارج لعنة حبهما المحاصر، إلى البحر، إلى الصحراء، إلى أراضٍ بعيدة. وفى الصباح كانت ريتا تبتعد عنه، تخشى من أسئلة حراس المدينة، تعود إلى حيها الراقى، وإلى بيتها فى المدينة، وإلى حب أمها الأبدى. تذهب إلى عملها مبكرا حتى لا يتكلم عنها أحد، ولا يسألها أحد: «أين أمضيتِ الليل يا ريتا؟»، «ما سر إرهاقك البادى؟»، «مَنْ عبث بضفيرتك الحمراء؟» وكانت تعود إليه فى المساء، تروّض الخيول الزائفة، وتتذمر من الشتاء الطويل، ومن قراءته المستمرة فى صحف الحرب.
لماذا تطيل القراءة فى عناوين الصحف، سألتنى ريم، وصوّبت نظرتها نحوى، عندما وَقَفَتْ أمامك كيف استطعتَ أن تُنكر اشتياقك إلى عبير البساتين الذى يفوح من تحت إبطيها، إلى أزرار قميصها، إلى وجهها المرمرى المزركش بالنمش المبعثر؟ ولماذا لم تؤمن أنها قد تنصت لحكاياتك. جلستَ فقط على ساقيها، وحاولت أن تنهل من ثدييها كل آلام شعبها؟ هل ظننت أنها فى النهاية قد تنصت إلى قصتك؟
استمرت ريم تحكى لى بالعربية والعبرية كيف استيقظت ريتا ذات صباح متأخرة، وغمرها شعاع نور مكسور تسلل إلى الغرفة عبر القضبان الحديدية التى تحاصر النافذة الضيقة، بعدما قطعت على نفسها وعدا أثناء نومها أن تعود إليه عندما تتغير الأيام وتتبدل الأحلام، ربما بعد انقضاء الشتاء الطويل. أخرجت من حقيبتها مسدسها الصغير، الملفوف فى كيس من النايلون الرقيق، ربما تستخدمه فى الحفاظ عليه من المطر والرطوبة. وضعته على المفرش، على ظهر مسودة مليئة بحروف عربية متصلة تعزف لها قصيدة ملحمية طويلة لم تقرأها أبدا. وعندما ذهبت، نظر هو بهدوء إلى فوهة المسدس المحشو برصاصة واحدة، وفهم أنها ظنت أنه قد يشفق على القصيدة من الحياة، فوقف يلقى القصائد أمام النافذة الخاوية، بينما تسير ريتا وتبتعد فى الشوارع، وتعود إلى بيتها فى الكرمل. كل صفحة قرأها، مزقها، وبدأ يشعر بمنفاه يقترب أكثر وأكثر مع حلول المساء، ورأى ظله فى الشباك ما زال واقفا يلقى عليها كلمات تائهة، كان يستطيع أن يشعر بروحه تكاد تخرج إلى التيه وراء شعبه.
ريم لم تكن ولدت عندئذ، وأخبرتنى أننى لم أكن قد ولدت وقتها، وأنها لم تكتب حتى الآن قصيدتها الملحمية الطويلة لعشيقها اليهودى، ربما أكتب أنا قبلها قصيدتى الملحمية عنها. لقد ذهبت، وتركتنى احتجاجا على عدم رفضى أداء الخدمة العسكرية. وعندما وقفت فى نقطة حراسة بموقع عسكرى على الحدود اللبنانية، عند سفح جبل الشيخ، داهمتنى خيالات شرقية عن فتاة بدوية ترعى أمامى قطيع خراف، ودارت بخلدى الأبيات الأولى من قصيدتى الملحمية عن ريم، وبدأت أكتب.

 

ומאמר של מוחמד עבוד באותו עיתון על הסיפור:

أديب إسرائيلى يُهدى محمود درويش «قصة عبرية» عن التعايش المستحيل / محمد عبود
٢٠/ ٨/ ٢٠٠٩
مرت منذ أيام الذكرى الأولى لوفاة نبى الشعر الفلسطينى محمود درويش. والحق أن درويش قد مات، لكن شعره حىٌ لا يكف عن استفزاز طاقات أعدائه قبل أصدقائه.
ولك أن تعلم أن غالبية قصائد درويش مترجمة إلى العبرية، وأن حجم الكتابات النقدية الإسرائيلية لإنتاجه أكثر من قدرتنا على حصرها فى هذه السطور. لكن ما يثير الاهتمام، حقا، فى ذكراه هى تلك المعارضة القصصية المهمة لقصيدته الشهيرة: «شتاء ريتا الطويل».
فقد لجأ الشاعر والأديب الإسرائيلى المعروف «ألموج بيهار» لمعارضة تلك القصيدة التى تحكى عن علاقة محكوم عليها بالفشل تربط الشاعر الفلسطينى بفتاة يهودية من أصول غربية. «بيهار» واحد من أبرز كتاب القصة القصيرة فى إسرائيل، ويعبر فى قصصه عن عُزلة «اليهود العرب» فى مواجهة اليهود الغربيين (الأشكنازيم) الذين يستعمرون المشهد السياسى والثقافى فى إسرائيل. ويشكّل «شعر محمود درويش» موتيفا مهمة فى إنتاج هذا الأديب الإسرائيلى شعراً ونثراً.
ويصل هذا الاهتمام ذروته فى قصته القصيرة المهداة لدرويش «بين ريم وعيونى.. بندقية» التى يقدم فيها شخصية شاب يهودى عراقى عانت أسرته من سيطرة الثقافة الأشكنازية، واضطرت للتنكر لأصولها الشرقية ولغتها العربية.
وفى لحظة درامية يرتبط بشاعرة فلسطينية مبتدئة من عرب ٤٨، تظن أن صعودها الاجتماعى مرهون بالتنكر للغتها العربية وأصولها وماضيها أيضا، وتحاول الاندماج فى المجتمع الإسرائيلى، وتبنى لغته العبرية، كما فعل «اليهود العرب» من قبل! وتطرح القصة، بشكل غير مباشر، قضايا عميقة مثل التشويه الناتج عن (أسرلة) عرب ٤٨، وعزل اليهود العرب عن أصولهم لصالح مفاهيم المستوطن اليهودى القادم من أوروبا بثقافة كولونيالية.
وعلى خلفية قصيدة محمود درويش الشهيرة، تتعقد العلاقة بين «ريم» والشاب اليهودى، فهو يحاول القفز للوراء نحو أصوله، وهى تحاول القفز نحو أحضان العدو.. لكن آلة الضغط الاجتماعى تسحبهما نحو هاوية الاغتراب. فلا هو يقدر على مواجهة أهله بعلاقة مع فتاة عربية، ولا هى تقدر على مصارحة أهلها بحقيقة علاقتها بجندى إسرائيلى تفصل بينها وبينه بندقية، كما غنّى مارسيل خليفة من شعر محمود درويش.

לפרק הראשון של הנובלה "אמירה בת סלימה"

לפרק השני של הנובלה "אמירה בת סלימה"

לפרק השלישי של הנובלה "אמירה בת סלימה"

לסיפורים נוספים מתוך הקובץ "אנא מן אל-יהוד", וגם כאן

אנא מן אל-יהוד, בבל, אלמוג בהר, 2008

אודות almog behar

"צִמְאוֹן בְּאֵרוֹת", "אנא מן אל-יהוד", "חוט מושך מן הלשון", "צ'חלה וחזקל".
פוסט זה פורסם בקטגוריה אמירה בת סלימה, אנא מן אל-יהוד, العربية, עם התגים , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על אמירה בת סלימה – פרק רביעי: לילה שני

  1. פינגבאק: אמירה בת סלימה – פרק חמישי: לילה שלישי | אלמוג בהר

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s