אמירה בת סלימה – פרק חמישי: לילה שלישי

ובלילה השלישי לצד מיטת חוליו של אבי אשר עברה לדור בביתנו, מול פניו האילמות ואוזניו הקשובות קשב נצח, מגלה אני את לבי לפני אמי ואומר לה, אמא, לילה נוסף רוצה אני לספר, לדבר, אחרי שנים ארוכות של שתיקה, על ימים שלא ידעתי שציפור שיר גולה היא ערש המוצא. עדיין תורי בסיפור הסיפורים, אמא, תורי להאריך, את כבר כתבת ספרים רבים, ואני עדיין קולי כמעט שלא נשמע. אתמול נרדמת, אמא, איך נרדמת לפני סוף הסיפור? כמה ממנו לא שמעת? לא אחזור עליו, לא אשמע ממך תשובה אפילו לשאלתי הראשונה אם תסכימי להבריח אותי. התקרב סיפורי אמש להווה עד קצה הסכנה, אמנם עדיין לא אל אהובת לילותי אלו, אבל אל הקודמת הגיע, ואיך אפשר לספר את שהווה כשאין מרחק? צריך לחזור עוד אחורה, לספר את שקדם ללילות הללו.
אולי צריכים אנחנו לחזור דורות רבים אחורה, לחזור מאות שנים ולדובב שפתי מתים וישנים, ניתן להם רשות לדבר מפינו, נרכוש גם אהבתם גם שנאתם הרבה רגש הרבה זיכרון, עד שהם ידובבו אותנו דרך עיניהם. אבותינו נדדו במטוסים, קרועים מרכושם ומעברם, עד שהגיעו אל זמן נטול שירה, נושאים רק את סוף שלוותם במזוודותיהם, ועתה אולי נחזור אנחנו אל התלמוד לכפר בַּגְדַת שעל שפת נהר דִגְלַת, הוא בַּגַא-דַטַא מתת-האל הפרסית, אולי נעבור עם בנימין מטודילא בדרכים מספרד לבגדאד לפני יותר משמונה מאות שנים, אולי נקרא במַקַאמָה שכתב אַלְחַרִיזִי בגנות תושבי בגדאד וקמצנותם, אולי נעיין בדוד סלימאן ששון שכתב אנגלית מסעו מבומביי עיר הולדתו אל עיר מוצא משפחתו בגדאד בשנת 1910. כבר הרבה שנים אנו לומדים על עירנו בעיקר מפי זרים, כפי שאמרת לי, אמא, ועם שחשקה נפשי לאחרונה במספרים מבני ארצי ועירי שיספרו לי את עברי, ועם שרציתי להקשיב לך אמא, לשמוע אותךָ אבא, אמרתי לעצמי אצא אלמד על בגדאד מפי זרים, כי כבר זר אני לעירי, מכיר שפות הזרים ומחשבותיהם ולא הערבית שלנו. אביט בבגדאד, העיר החלוּמה, ממרחק, דרך עיני אחרים, אביט בה דרך אלף עיניים ורק לא דרך העיניים שלי, שתישאר דמות ספרותית שהיא חצי אשליה, לפני שמתעוררים בי כל הגעגועים, לפני שהיא הופכת להיות עיר ממש, בשר ודם, רחובות ובתים, כשאני עוד רחוק ממנה כמרחק כל הגעגועים.
נלך אמא לבקש תהילת בגדאד אצל הזרים, לשמוע האם היתה עירנו מעטירה על יושביה ומבקריה כפי שסיפרו בניה וכתבו סופריה, או שהפלגנו בשבחי עצמנו חינם, כפי שכתבו עלינו מבקרים מאוחרים, והעלינו על גדותיהם את נהרות הדמיון כשאמרנו עליה נסים ונפלאות. נצא לילה לילה, אמא, למסע עד בגדאד, בגדאד שאסורה לנו יובל שנים בהליכה ברחובותיה הגשמיים ובביקור בבתיה, בתינו. מעתה, אמא, נקדיש את הלילות לבגדאד ולא לנו, ואת הימים נמלא באותם דברים רבים הנזקקים להיעשות, אנקה כל פינות הבית, אכין לנו ארוחות, אצא ללמוד ולעבוד, אתכתב עם כל הפקידים והפקידות של הממשלות, אהיה זר לעצמי בימים, מרחיק את לבי מעצמי, עד שנבנה בלילות את עירנו מחדש מן הספרים שסביבנו, מן הזיכרונות והסיפורים של אנשים שמתו, עד שנאזור כוח ללכת אל האנשים החיים ולשמוע, עד שנאזור כוח להקשיב שוב לעצמנו. ואולי לא נשוב לבגדאד עצמה, נעדיף את דפי הספרים, את קולות המוזיקה ברדיו, את הצילומים הדהויים, את הזיכרונות השאולים, את צלילי זרימת החידקל בדמיוננו, לא נחוש שוב את פיח המכוניות ברחוב הַארוּן אֶל-רַשִׁיד, לא נעלה על הגשרים הצפופים הנושאים את ריח הפצצות.

***

אמא, התחלתי פותח ספרי המסעות הישנים, מספרים מקצווי עולם באים אל עירנו רק כדי לתאר את ארמונותיה, את החַ'לִיף היושב בה, את רבניה ובתיה ואת הנהר הגדול. הרבה עובדות הם מספרים ולא נזכרים לרגע בסבתא שלך ובסבתה, מה הן עשו, מה שרו, מה בישלו, מה העלה חיוך על פניהן, למי העניקו אהבתן, כמה התפללו, ואיך. אולי לא שאלו כלל לשלומן, אולי שאלו ולא כתבו תשובותיהן, לא התעניינו לדעת מחשבותיהן. הלילה אני קורא אִתך בכתבי הנוסע רבי בנימין בן רבי יונה, אשר יצא מטודילא אשר בצפון ספרד סוף המערב בשנת 1165 לספירת הנוצרים, ועבר דרך רומא וקונסטנטינופול ודמשק, ובא במסעותיו עד בגדאד היא העיר הגדולה בקצה המזרח, ואחריה הגיע לתימן, להודו, לרוסיה ולפאריז, ושב לקשטיליא בשנת 1173. נקרא אמא, ונראה אם נזהה עצמנו.
הנה רבי בנימין מספר לנו על בגדאד שהיא ארץ תמרים וגינות ופרדסים שאין כמותם בכל ארץ שנער, ובאים אליה בסחורה מכל הארצות, ובה אנשים חכמים, פילוסופים יודעים בכל חוכמה, וחרטומים יודעים בכל מיני כישוף, ובה יושבת חַ'לִיפוּת הערבים, ובראשה אַמִיר אֶלְ-מֻאְמִינִין אֶלְ-עַבַּאסִי ממשפחת מוחמד, הוא הממונה על דת הישמעאלים וכל מלכי ישמעאל מודים לו, והוא כמו האפיפיור על הנוצרים. הנה רבי בנימין מרחיב בתיאוריו על המלך שיש לו ארמון בתוך בגדאד ובתוכו יער גדול מכל מיני אילנות שבעולם, בין עושי פרי בין שאינם עושים פרי, ושם כל מיני חיות, ובתוך היער מקווה מים הבאים מנהר חידקל, ובשעה שירצה המלך לטייל בו ולשמוח צדים לו עופות וחיות. והמלך הגדול הוא אוהב ישראל מאוד, ולפניו משרתים רבים מישראל, והוא יודע בכל הלשונות, קורא וכותב בלשון הקודש ובקי בתורת ישראל, והוא איש אמת ובעל אמונה ודובר שלום לכל הבריות. ואינו רוצה ליהנות אלא מיגיע כפיו, על כן עושה מחצלאות וחותם חותמו בהן ומוכרין אותן שריו בשוק, וקונין אותן גדולי הארץ ומדמיהן הוא אוכל ושותה. ואין יכולין בני ישמעאל לראותו, וכאשר באים התועים מארץ מרחק ומבקשים לראות פניו, באים שריו המשרתים אותו ואומרים לו אדוננו פרוש שלומך על האנשים הבאים מארץ מרחק המתאווים לחסות בצל נעימותיך, ובאותו שעה יקום וישלשל כנף בגדו מן החלון, ובאים התועים ונושקין אותו, ואומר להם שר אחד לכו לשלום כי כבר רצה ונתן לכם שלום אדוננו אור הישמעאלים, והוא בעיניהם כמו מוחמד הנביא שלהם, והולכים לבתיהם שמחים על-פי הדיבור שדיבר להם השר שנתן להם שלום המלך, ונישקו בבגדו.
וכל אחיו של המלך וכל בני-משפחתו כל אחד ואחד יש לו ארמון של זהב ואבנים טובות בתוך חצר המלך, אבל כולם אסורים בשלשלאות של זהב, ועל כל בית ובית שלהם שומרים שומרי המלך שלא יקומו עליו, כי פעם אחת קמו האחים על מלך שקדמהו והרגו אותו והמליכו אחד מהם, ונגזרה גזירה באותה שעה על בני-משפחת המלך שיהיו אסורים בשלשלאות של זהב, וכל אחד יושב בארמונו בכבוד גדול. איזו תמונה נהדרת זאת, אמא, כל אחד מן הנסיכים יושב בארמון של זהב ואסור בשלשלאות של זהב, ויש לו המון רב של משרתים, והמון רב שומרים סביב המשרתים, וכבוד גדול במאסרו הגדול. ובארמון המלך הגדול עמודי שיש וכסף וזהב ומשכיות וכל אבן יקרה תקועה בכתלים, ועושר גדול. אבל גם המלך כלוא בארמונו, אמא, לא רק אחיו ואחיותיו, ואינו יוצא מארמונו אלא פעם אחת בשנה בחג שחוגגים אותו הישמעאלים בסוף הרַמַדַאן, ובאים אנשים מארץ רחוקה באותו היום לראות פניו, והוא רוכב על פִּרְדָּה, ולובש בגדי מלכות עשויים מזהב ומכסף, ועל ראשו מצנפת ועליה אבנים יקרות שאין שיעור לשוויין, ועל המצנפת סודר שחור בשביל צניעות העולם, כלומר תראו כל הכבוד הזה חושך יכסה אותו ביום המיתה. ובאים עמו כל קציני ישמעאל מלובשים בבגדים נאים ורוכבים על סוסים, שר ערב ושרי תוגרמה ודילם, ושרי פרס ומדי וגוז, ושרי ארץ טיבת ושמרכנד.
והולך המלך מארמונו עד בית-התפילה הגדול, שהוא בשער בצרה של העיר העגולה, ובדרך שהוא הולך הכתלים בבתים כולם מלובשים בגדי משי וארגמן, ואנשים ונשים יושבים בחוצות ובשווקים ומזמרים בכל מיני זִמרה ומרננים ומרקדים לפני המלך הגדול הנקרא אֶלְ-חַ'לִיפָה, ונותנים לו שלום בקול גדול, ואומרים שלום עליך אדוננו המלך ואור הישמעאלים, והוא רומז להם שלום בתפיסת כנף בגדו בידו ונושק אותו, והולך עד חצר בית-התפילה ועולה במגדל עץ ודורש להם תורתם, ויקומו חכמי הישמעאלים ומתפללין עליו ומשבחים אותו על רוב גדולתו וחסידותו, ועונין הכול אמן, ואחר-כך הוא מברך אותם. ומביאים לפניו גמל ושוחט אותו, וזהו שחיטת פסחם, ונותן לשרים והם משגרים ממנו לכל הארץ לטעום משחיטת יד המלך הקדוש להם, והם שמחים בדבר. ואחר-כך יוצא המלך מבית-התפילה והולך על שפת נהר חידקל לבדו עד ארמונו, וגדולי ישמעאל הולכים באוניות בנהר כנגדו עד שייכנס בארמונו, והוא לא שב בדרך אשר בא בו, ואותו הדרך אשר הוא הולך על שפת הנהר שומרים אותו כל השנה שלא יעבור שום אדם במקום מדרך כף רגליו. ואינו יוצא מהארמון יותר כל השנה.
ואחרי שגמר רבי בנימין להתעניין במלך, אמא, ובארמונותיו ובמעשיו, מתעניין הוא גם בנו ומספר כי בבגדאד יש כמו ארבעים אלף יהודים, והם יושבים בהַשְׁקֵט ובשלווה ובכבוד תחת המלך הגדול. וביניהם חכמים גדולים וראשי ישיבות מתעסקים בתורה, ושם בעיר עשר ישיבות, החכם רבי שמואל בן עלי הוא ראש הישיבה הגדולה גאון יעקב, והוא לוי ומיוחס עד משה רבנו עליו השלום, ואחריו עוד תשעה רבנים על תשע ישיבות, ואחד הרבנים מיוחס עד שמואל הנביא הרמתי עליו השלום, והוא ואחיו יודעים לנגן הזמירות כמו שהיו המשוררים נוגנים בזמן שבית-המקדש היה קיים, וכל עשרת ראשי הישיבות נקראים יחד עשרה בטלנים, שאין הם מתעסקים בדבר אחר אלא בצורכי הציבור, ובכל ימי השבוע הם דנין לכל אנשי הארץ היהודים.
והראש לכל היהודים הוא רבי דניאל בן חסדאי, ויש לו ספר היחס עד דוד מלך ישראל, וקוראים לו היהודים אדוננו ראש הגולה, והישמעאלים קורין לו סַיִדְנַא אִבְּן דַאוּד רַאְס אַלְגַ'אלוּת, ויש לו שררה גדולה על כל קהילות ישראל תחת יד אַמִיר אֶלְ-מֻאְמִינִין אדון הישמעאלים, שכך ציווה מוחמד לתת לראש הגולה חותם שררה על כל קהילות ישראל הדרים תחת יד תורתו, וכך ציווה שכל בר-אינש ישמעאלי או יהודי, או מכל אומה שבמלכותו, יקום לפניו וייתן לו שלום, וכל מי שלא יקום לפניו מלקין אותו מאה מכות. וראש הגולה נוהג שררה כמלך, אמא, והולכים עמו פרשים מן הגויים ומן היהודים בכל יום חמישי שהוא הולך לראות פני המלך הגדול, ומכריזין לפניו: פנו דרך לאדוננו בן דוד כראוי לו, ואומרים בלשונם "אִעְמַלוּ טַרִיק לִסַיִדְנַא אִבְּן דַאוּד", והוא רוכב על סוס ולובש בגדי משי ורקמה ומצנפת גדולה על ראשו, ועל המצנפת סודר לבן גדול, ועל הסודר רביד וחותם מוחמד כתוב עליו. ובא לפני המלך ומנשק ידו, והמלך יקום לפניו ויושיבהו על הכיסא כנגדו, וכל מלכי הישמעאלים הבאים לראות פני המלך כולם עומדים לפניו, כי כן ציווה מוחמד לקיים הכתוב לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו. וכל קהילות שנער ופרס ושבא היא אַלְ-יַמַן, וכל ארץ ארם נהריים והיושבים בהרי אררט, וכל ארץ התורגמים, ועד שערי שַמַרְכַּנְד וארץ טיבת וארץ הודו, ראש הגולה נותן רשות לכל הקהילות האלה לשים על כל קהל וקהל רב וחזן, והם באים אליו לקחת הסמיכה והרשות, ומביאין לו דורונות ומתנות מאפסי הארץ.
ולראש גולת ישראל גינות ופרדסים בבבל, ונחלות הרבה מאוד מנחלות אבותיו, ואין אדם רשאי לגזול ממנו כלום, ואוכלים על שולחנו בכל יום רבים מישראל. וכנסת גדולה של ראש הגולה היא בניין מעמודי שיש, ובעמודים אותיות זהב מפסוקי תהילים, ושם לפני הארון מדרגות מאבני שיש כמו עשרה, ובמדרגה העליונה יושב ראש הגולה עם נשיאי בית דוד. ובעיר בגדאד יש עשרים ושמונה בתי-כנסיות, והנהר חולק את המדינה. וממשיך רבי בנימין, אמא, ומספר על בגדאד של פאר אדיר, של גנים סגורים מן החוץ, ומכביר תיאורים במדינת בגדאד הרבה מעבר לכל עיר אחרת בה עבר במסעו, ולא מגיע לספר עלינו, ולא מגיע לספר בנו ובמשפחותינו, ואיך נמצא עצמנו בתיאוריו? אולי טעינו ועלינו לנוח מכותבי המסעות, לשוב לסיפורינו וסיפורי המשפחה?

***

אמא, את זוכרת את הדוד של אבא, מנשה סְחַיֵיק, שהלך רק לפני שלוש שנים, כמעט בן תשעים? שעות היה מושיבי לצדו לשמוע סיפוריו, משכנעי אל המילים לכתוב, האמין כל-כך בכוחן, כמה התגאה שהוא עיתונאי בשלוש שפות, ערבית, אנגלית ועברית, כמה הצטער שלא נעשה סופר באף אחת מהן. בבגדאד התחיל כותב בעיתונים, ובעיקר באנגלית דווקא, וכשעבר לכאן התחיל כותב בעיתונים של הקומוניסטים בערבית, והוסיף על כך כעבור עשור את העברית, ובשנותיו האחרונות שב גם אל האנגלית. כשהפסיקו להעסיק אותו בעיתונים, שנעשתה כתיבתו מיושנת לבני הדור החדש, המשיך קורא בכל יום העיתונים מראשם עד תומם, בשלוש השפות, והתחיל כותב בכל יום מכתבי תגובה למערכות העיתונים על מאמרי האחרים. כמובן שלא היו מפרסמים את רובם, ואז היה הוא שולח מכתבי תלונה אודות מכתביו למערכת שאינם נענים. יום אחד הראה לי את שורת הקלסרים שצבר על מדפיו, בראשונים היו שמורים עותקים מכל מאמריו לעיתונים, מאז בגדאד, ואחריהם קלסרים רבים עוד יותר ומתפקעים מכל מכתביו שכתב למערכות, אלו שפורסמו ואלו שלא פורסמו, וכן מכתבים ארוכים שהיה כותב לאנשי שלטון, ראשי ממשלות ועיריות, חברי כנסות ומועצות, בהם התריע על טעויותיהם הרבות. הראה לי ואמר, אם הייתי מקדיש את כוחותי לכתיבת ספרים כבר הייתי מסיים ספרים רבים, ומתקנא אני בכותבי הספרים, אבל אני עיתונאי, תמיד רציתי שדברי יתפרסמו ביום המחרת, תמיד רציתי להגיב על דברי אחרים, לא נתתי כוחי לחיבור עלילות בדיוניות כשהמציאות דפקה בחלוני.
הכין לי כוס תה ואמר, שב, איש כמעט לא קורא בתגובותי, קוראים לי זקן נרגן ומחזירים את מעטפותי בלתי-פתוחות. תקרא אתה, לפחות את העבריות, תבחר את התגובות היפות יותר, שעדיין יעניינו את הקוראים שנים אחרי שנכתבו, ותוציאן אחר מותי בספר, שאזכה לפחות אז שיישמע שמי על כריכה. ותפתח בזאת, שאני גאה בה יותר מכול, אף עיתון לא הסכים לפרסמה, אבל אני לא פחדתי, ואחרי שעמוס עוז נאם באחת הכיכרות בשנות השמונים, וסיים ברמיזה שהמזרחים הם המכשול האמיתי לשלום, ובלעדיהם כבר היה בא השלום המיוחל, וקונן קינה נרגשת על אחוז מצביעי הליכוד בעיירות-הפיתוח, כתבתי תגובה עוקצנית במיוחד: "בין חיילי ההגנה והאצ"ל והלח"י והפלמ"ח וצה"ל שגירשו את הפלסטינים מכפריהם בארבעים ושמונה ימצא עמוס עוז מעט מאוד בגדאדים. בזמן שהוא או הוריו עשו מעשיהם אנחנו עוד ישבנו בבגדאד בין אחינו הערבים, ובזמן שהקיבוצים שלו התחלקו בשלל הקרקעות אנחנו ישבנו באוהלי המעברות. גם ההתנחלויות, מר עוז, כמו הנַכְּבָּה, הן בסופו של דבר עניין אשכנזי, על כן ילך אצל חבריו להתלונן, ולא יבוא אצלנו. קשה לעוז לשאת את אשמת הנכבה, לה אחראית המפלגה בה גדל, מפא"י, או את העובדה שהאשכנזים הוותיקים הם שבחרו לנו את חיי החרב, והם הראשונים שיצטרכו לפצות את הפלסטינים על העוולות שעשו להם, והוא מחפש פתרון פשוט: היהודים האירופאים תמיד היו חפצי שלום, בנימוסיהם המהודרים, ובאו לכאן לנפוש בשמש המזרח-תיכונית החמימה, ורק מאז שבאו היהודים-הערבים המתלהמים החלו המלחמות עם הערבים. אך מה לעשות שלסיפור זה אין כל יד ורגל בהיסטוריה, ובמקרה זה לא תועיל למר עוז זכותו לחירות ספרותית. ובכל זאת, מודה אני כי מאז באנו לכאן הפכנו רובנו משתפי-פעולה אִתכם, ואם היה זמן בו אני ובני-דורי חלמנו שאנחנו היהודים-הערבים נהיה גשר לשלום בין יהודים לערבים, הרי שמאז דרכו עלינו כל-כך הרבה שהגשר מזמן התמוטט".
הוציא בהתלהבות עוד תגובה ואמר, את זאת תשים שנייה בספר, מישהו כתב מאמר בו מחה על ההתנהגות הקולוניאלית של הציונות כלפי יהודי המזרח, ואני כמובן הסכמתי אִתו, אבל השתמשתי בו גם כדי לבוא חשבון עם ההיסטוריה הגדולה יותר שלנו, שלא התחילה כאן, וגם כדי להזכיר לכל המבקרים המזרחים החדשים ללמוד את ההיסטוריה שלנו שם, לא להתחיל הכול במעברות: "הסַהְיוּנים לא היו הקולוניאלים הראשונים שהכרנו: במרוקו, תוניסיה ואלג'יריה, וגם בסוריה ולבנון, פגשו את הצרפתים; בלוב את האיטלקים; ואנחנו במצרים ובעיראק, אולי גם בעדן, פגשנו את האנגלים. ושם כבר התחיל הפיצול שלנו מול הערבים, למרות שאלו היו גם רגעי האחדות הגדולה ביותר שלנו עמם בהיסטוריה המשותפת, במאבק נגד האימפריאליזם ובהתחלה של התנועה הלאומית הערבית. שם נולד הקרע כי גילינו שהקולוניאל מוכן להשתמש בנו כנציגיו ומתווכיו כלפי ה"אוכלוסייה המקומית", ושמחנו, ובעיני עצמנו כבר לא היינו מקומיים, לא היינו נֶיְיטִיבְס, כבר היינו קצת אנגלים, קצת בריטים, ואימצנו חלק מן הגינונים שלהם, והתלבשנו בחליפות שלהם, עמן הגענו לארץ. והתחלנו להתנשא על המוסלמים שהפכו לנו קצת אחרים, קראנו להם המון ולא רצינו להיות חלק מן המזרח החולה, רצינו להיות חלק מן המערב הגואל את המזרח החולה, או רצינו לברוח אל מקום שקיעת השמש. וכך התחלנו שונאים את עצמנו, וכמו כל נתין תחת קולוניאל למדנו להביט על עצמנו דרך העיניים הזרות. אמנם נשותינו עוד לא התחילו לצבוע שערן לבלונד, אבל כבר למדנו את היררכיות הצבעים והמראות החדשים. אחר-כך בארץ עוד המשכנו להתרחק מן הערבים שהיינו, שהיו אחינו, המשכנו להיות מתווכי השלטון המבקש לשלוט בהם ולנצל את שפתנו ומבטאנו ושפמינו, והתחלנו שונאים לעצמנו, לערבי שבנו. ועדיין היינו כמהים לחַאפְלוֹת בבתי-הקפה, למוזיקה הערבית שלנו, לאוכל שלנו, בינינו לבין עצמנו עוד המשכנו לדבר ערבית דיבורֵי אמת, אבל הילדים שלנו כבר היו מתרחקים, לוחשים לנו לשכוח את המזרח, כאן מערב, כאן ישראל, ואנחנו אומרים להם איזה מערב, מערב הכרנו כבר שם בין האנגלים, והצברים היו פחות מערביים מכל מי שהכרנו".
מנשה התבונן בי ושאל, משכנע לא? מיהרתי להסכים אִתו, והוא מיהר להוציא עוד פיסת נייר שגם אותה אף-אחד לא טרח להדפיס בעיתון. הסביר שאחרי שכתב מישהו עיראקי על הגזענות בארץ כלפי המזרחים, ועל הצורך שלהם לעמוד מאוחדים כנגדה, כתב: "בבגדאד הרי אנחנו לעגנו לבדווים ולכורדים; היינו יושבי העיר, הכרך הגדול, בגדאד סִית אֶלְ-בִּלַאד, אֵם הארץ וכפריה, ואהבנו את עירנו הבנויה לתלפיות, את הבתים והרחובות, את החידקל החוצה כנחש את עירנו. אני מעולם לא הייתי בדווי בן המדבר, אין לי נוסטלגיה לאוהלים וגמלים, ואני לא כורדי בן ההרים; העשירים מבינינו הלכו לחופשות בהרים המושלגים של הכורדים, אבל מי פנה דרומה או מערבה, אל אזורי הבדווים? הבדווים במאה העשרים כבר לא היו סמל לערביות הטהורה, כמו בספרו של אִבְּן-חַ'לְדוּן; אנחנו, בערים, יצרנו את הקשר הפַּאן-ערבי בין בגדאד, דמשק ואַלְ-קָאהִרָה, היינו הערבים האמיתיים, שנאבקו בפולש הזר האימפריאלי וביקשו להם עצמאות מחודשת, והעדפנו לשכוח את בני הכפרים, ואת הכורדים והבדווים והפרסים".
תגובה שדווקא פורסמה, סיפר, הוא שלח לאחד המדורים שעסקו בעידן החדש, אחרי כתבה רומנטית על חוכמת המזרח: "עכשיו כל ההִיפִּים שלהם, שמחפשים אותנטיות, חושבים אנחנו חוכמה עתיקה, וכמו שחבריהם באמריקה מקשיבים מדי פעם לאיזה צ'יף אינדיאני, מהשבטים שלא נטבחו לגמרי, הם באים עכשיו להקשיב לחוכמה הנדירה שלנו. אומרים אנחנו אנשים חמים, אנשים טבעיים, אנשים שלא התקלקלו מהתעשיות הכבדות. אנחנו תמימים כמו ילדים, כמו חופי-הים, חפים מרציונליות, כמו שפעם היה מותר להם לכתוב על נשים והיום עלינו. וכל מי מהם שחפץ במיסטיקה, באיזה מכשף או מגרש שדים או סתם כותב קמעות סת"ם, מבקש לבוא אלינו. ואנחנו יכולים לעשות אִתם קואליציה, עם כל אלה שאוהבים אותנו באקזוטיקה של ריקודי בטן, שאוהבים את האוכל שלנו כי הוא אותנטי בעיניהם, כי אנחנו לא מדע קר, אנחנו אנשים של אמירת שלום וחיבוקים. אבל בסופו של דבר לרומנטיקנים האלו יש קואליציה כנגדי עם האוריינטליסטים הלא-רומנטיים, ועם הריאקציונרים המזרחיים החדשים נוסח ש"ס, שרוצים שאספר להם על המזרח הבלתי-משתנה. ואני כל עיני רואות רק שינוי, ביני ובין אמי ובין אמי לסבתי וסבי ובין דורות לדורות לפניהם, לפעמים המזרח כבר אובד לי מרוב התהפכויות לאורך הדורות והחיים".
מה אעשה, אמא, עם כל הרשימות הללו של דוד מנשה? עוד רבות כמותן העביר לי בקלסריו העבים מעט לפני מותו, כל-כך בטוח שישנה את העולם דרך המילים אם רק יזכיר את ההיסטוריה, כל-כך רצה להשמיע את קולו ולא נשמע, כל-כך הרבה רשימות, ומי יקרא אותן, ומי לא יצביע עליו לומר זה זקן משוגע, מריר, שקוע באובססיה? לְמי יהיו אוזניים בשבילו? אפילו אני עייפתי ולא הצלחתי לקרוא כל רשימותיו עד סופן כפי שביקש.

***

אמא, איני יכול לזרוק סתם כך את קלסריו של מנשה. אני יושב מולם, ואיני יכול להתחיל, ואיני יכול להפסיק. הוא ביקש ממני שאקרא לספר שאוציא מרשימותיו: "מנהרות בבל אל נהרות השכחה", ואיך אניח אותו לשכחה? הוא שהיה צעיר מסבא בשבע שנים ונשאר לחיות אחת-עשרה שנים אחריו, לא היו לו ילדים ואולי לכן החליט לאמץ אותי כנכד אחרי שסבא נפטר, היה מְזַמֵן אותי אל ביתו לשיחות ארוכות ואני עדיין לא בן שלוש-עשרה. הייתי מתייעץ עמו על שירים שכתבתי, והוא היה קורא אותם ברצינות איומה ומעיר הערות שרק אחרי שנים הבנתי, ואז היה מתייעץ עמי על איזה מאמר להגיב ולאיזה להניח, והיה קורא לפני את תגובותיו בקול של נואם כיכרות, מצפה להערותי.
היה מספר לי על אַנְוַואר שאול שערך את כתב-העת אליו הוא שלח את כתבותיו הראשונות, והסביר ששאול כינה עצמו בשם הספרותי אִבְּן אַל-סַּמַוְאַל. אתה לא יודע מי היה אל-סמואל זה, שהוא היה בנו, נכון? שאל, אתה גם לא מכיר את השם אנוואר שאול, נכון? אנחנו הכרנו את שניהם. אַל-סַּמַוְאַל אִבְּן עַאדִיַא, כלומר שמואל בן עַדִיָה, היה משורר יהודי בימים שלפני מוחמד, בגַ'אהֶלִיָה, ואנוואר שאול שלנו, הבגדאדי, היה גאה לומר לקוראי כתב-העת שהוא צאצא של משורר יהודי-ערבי מחצי-האי ערב לפני יותר מאלף שנה, ששיריו היו למופת של השירה הערבית. אתה יודע שעד היום אומרים על מישהו לברכו שהוא "אַוְפַא מִן אַל-סַּמַוְאַל", יַעְנוּ "נאמן משמואל", כי אל-סמואל זה נודע לתהילה בנאמנותו?
הייתי צעיר מכדי להבין, ובאתי אליו עם עבודת השורשים מבית-הספר, הוא סיפר ואני כתבתי: "כשבאנו לארץ מבגדאד במטוס אל המעברות, הפכנו באחת מאנשים מוכרים, שיש להם חברים ויש להם מעמד ויש להם עבר, לאנשים חסרי שם ועבר. מנותקים, קרועים מן העולם המוכר לנו, זרוקים אל תוך קלחת התרחשויות זרה. ואני בחרתי להיצמד אל מה שהכרתי, אל הערבית הבגדאדית ואל הכתיבה בערבית הספרותית, למרות שאט-אט זה נעשה בלתי-אפשרי. כשבאנו הייתי לתקופה קצרה המשורר של המעברה, כל שבוע הייתי מדביק שיר על קיר בית-הקפה של המעברה, בערבית המדוברת שלנו, היהודית, הבגדאדית, ובשיר הייתי לועג לבן-גוריון ומנסה להכניס את חוויות היומיום הקשות שלנו כאן לרקע של העבר שלנו שם, כותב את סערות השבוע האחרון ומזכיר מן ההיסטוריה שלנו, כדי שלא נשכח מאיפה באנו, כדי שלא נישבר מן המכאובים פה, כדי שנדע להתקומם, שלא נבטל עצמנו מול הכאבים לומר אין תרופה ואין עצה, אין לנו עבר אחר ואין עתיד אחר. רציתי שקוראֵי שירַי יהיו כגוף אחד מול העוולות, ולא ישבו איש איש בכאבי אוהלו. באתי לכאן לא נשוי, עם אהבה שהשארתי מאחור לאישה מוסלמית שעד היום איני מוכן להזכיר שוב את שמה, ולא התחתנתי כאן, לא הסתדר לי להתחיל חיים חדשים של אהבה. והמקצוע שלי היה עט הכותב ערבית, ולא את לחפור באדמה, כפי שציפו מאתנו פה. וכך הייתי מובטל מפרנסה זמן רב, עד שהתחלתי לעבוד בשמירה, ובמקביל הייתי כותב רשימות קצרות לעיתונים של הקומוניסטים, מקבל שכר מועט אך שמח סוף-סוף לכתוב שוב, להיקרא שוב".
מעט לפני מותו ביקש שאבוא אליו, ושוב לא ערך חשבונות לחייו אלא לחיי עדתו, הסביר ואמר, מה שהכי כואב לי זה שגנבו לנו את ההיסטוריה, את הזיכרון. היו שם דברים טובים ורעים, ויש דברים טובים ורעים כאן. אבל השאירו אותנו בלי זיכרון של העבר, וכך הילדים שלנו בכלל לא יודעים לשפוט או להשוות בין השם לעכשיו, בין הכאן לאתמול. ומה נשאר לנו, מתירים לנו או להחזיק בנוסטלגיה דביקה, כזאת שתמיד סלדתי ממנה ושיש בה הרבה שקרים, ולומר ששם חיינו כולנו כבני-מלכים, או שנאמר שכל עברנו אפלה, ששם חיינו בגולה בין ערבים אנטישמים, בפרימיטיביות ובבורות ובעוני, התחתנו עם אחיותינו וראינו את הורינו באמצע תשמיש המיטה, עד שבאו המטוסים של הסוכנות להציל אותנו ולגאול אותנו מעצמנו ומהערבים, ולהפוך אותנו למתורבתים ומשכילים בארץ רודפת השלום הזאת. אסור לנו לומר שום דבר מורכב, להיזכר בטוב וברע יחדיו, עם או בלי השוואה למצבנו כאן.
כל הזמן עוצרים אותנו במילים נוסטלגיה ובכי, אמר לי, מדביקים לנו את המילים האלו כמחסום לפני הפה כל פעם שאנחנו פותחים את הפה לדבר על בגדאד. וכך עברנו כבר הפך דמיוני בעיני ילדינו, כאילו עברו אלף שנים ולא חמישים או מעט יותר, כאילו היינו חלום שמעבר לנהרות השכחה. ואני מנסה להזכיר לך מעט, שלא תשכח, שמשהו תדע משם, כי עליך להיזהר, עליך ועל בני-דורך, אם תחכו יותר מדי, עד שאני ובני-דורי נמות, וילידכם יתבגרו, כשתרצו לשוב אל הערבית, אל הערבים, כשתיזכרו כי אתם ערבים, כבר לא יהיה בכם דבר ערבי, כבר לא יזהו בכם הערבים אחים.
תראה איך משטה בנו ההיסטוריה, אמר, אנחנו היהודים האחרונים לשאת את שם בבל, דווקא אנחנו היהודים שקיללנו את שם בבל בנבואות הזעם החריפות ביותר שידע העולם. אנחנו הבבלים האחרונים, ואולי נהיה עכשיו גם העיראקים האחרונים, עכשיו כשעיראק מתפוררת בין שיעִים וסוּנִים וכּוּרְדִים. הוא נואם לי מונולוגים ארוכים, של איש פוליטי שמעולם לא הקשיבו לו. מספר לי איך עברנו מהבליל-לשון הנפלא שלנו לחיים בלי-לשון. השפה היא בית, הוא אומר, מחקו לנו את הבית הקודם ומנסים לשכנע אותנו שכאן שוב אין אנחנו גולים, שכאן ביתנו האמיתי, אבל אנחנו פליטים ממקום אחר, ממקומות אחרים, אתה פליט בן פליטים מרחף באוויר בין הבתים, עוד לא הגעת לזה וכבר אינך זוכר את זה. אני, הוסיף, לפחות זוכר את הבית הקודם.

***

אדם זקוק לעוד אדם שיחבר כל הנקודות הנפרדות שבחייו, אמא, אדם שיעניק משמעות בהקשבת אוזניו לכל הפרטים המתארעים, שלמענו יהפכו לסיפור ויתחברו לרצף אחד, לא לרגעים מנותקים. ובלילות הללו אנחנו מנסים לתת אוזניים זה לזאת, להעניק משמעות לחיינו ולחייו של אבא, אבל על רצף הזמן אדם גם זקוק לחורים, חורים של זמן כדי שיוכל לצאת דרכם החוצה, לצפות מבחוץ על רצף חייו המתארע לפעמים מהר מדי. על כן מתחלקים בני-האדם לזוגות, מעניקים זה לזה חודשים או שנים חסד חיבור הנקודות, עד שפתאום שוב ביניהם חלק מן הרגעים הופכים נסתרים, שוב אין סיפור אחד לחייו של אדם. האם אבא לא הצליח לחבר הנקודות של חייך? האם לכן חיפשת את פיצולן אצל מאהבייך? או שפחדת פן יתחברו הנקודות, לא ידעת מה תעשי אז? אני ניסיתי לחבר חיי אצל האהובות, אך נותרתי תמיד עם כמה נקודות שלא הצלחתי להצמיד אל הקו הישר, כמה נקודות שסירבו להצטרף, שלא הצלחתי להוציא מפי ומלבי, למשל אודותייך.
אותה אהובה של שיר ראשון אודות ערש המוצא היתה מתלוננת ואומרת לי, לפעמים אתה מעדיף את המחברת, בה אתה כותב רעיונות לסיפורים ולשירים, על פני, לא מספר לי כדי שתוכל לספר לעט או למקלדת, לעתים אתה ממתין שאירדם כדי לתקתק על המחשב את אהבתך אלי, כאילו לא די לך לומר אותה מולי. ואני הייתי מצטדק באוזניה בלי מילים, בקווי הכתפיים והגב הפונים אליה בישיבתי לכתוב. וכשנפרדנו, הצטערתי על פרידתי דווקא מסבה, נקשרתי אליו אחרי שתמו כל סבַי וסבותַי. היה מחבב אותי כאילו בטח בי שאהיה בעל לנכדתו, גבה קומה וכל שערות ראשו שמורות עמו, והיה מספר לי חייו שאספרם לילדינו. מאז שפרש מעבודתו כארכיאולוג התחיל יוזם מאבקים של שימור בלב תל-אביב, בשכונה בה נולד ובה חי ואליה הגיעו הוריו מפולין, מעודד הפגנות נגד גורדי-השחקים המבקשים להחליף את הבתים הישנים הנמוכים, ממלא כך מרבית שעותיו. ויום אחד סיפר לי, בארבעים ושמונה הייתי בן עשרים, למדתי להתעסק בהגנה עם אמצעי חבלה בפעולות נגד הבריטים, ואז לקח אותי אחד שהיה פקיד בכיר בקק"ל, יחד עם חבורה של אנשי חבלה מיחידות שונות, לעבור בין כפרים נטושים בגליל ולפוצץ את הבתים. אתה לא יודע כמה בתים הידיים הללו שלפניך פוצצו, כמה קירות הפלתי, כמה אבנים גלגלתי במדרון, פחדו אז שהערבים יחזרו ושיהיה להם לאן לחזור, ואנחנו היינו עוברים מכפר לכפר. שקט כמו השקט של הכפרים ההם שהתרוקנו מאנשים, כשעמדנו שם רגע לפני הפיצוצים, כשאנחנו העדים האחרונים לקיומם, שקט כזה לא שמעתי שוב בחיי. כך הכרתי את הגליל כולו, ושמחתי לא להיות בגבולות, לא להסתכן לירות או להיות נורה, עד שקיבלנו הוראה מגבוה להפסיק, אמרו שצריך את הבתים האלו כדי לאכלס את העולים החדשים היהודים, ואנחנו אמרנו לעצמנו, אלו לא מבינים מה חשובה העבודה שלנו. ועוד הספקנו לפוצץ בתי כפר אחד קטן אחרי ההוראה.
אחרי שנגמרה המלחמה הלך ללמוד ארכיאולוגיה, נקשר אל אבני הארץ שפוצץ והתחיל חופר בחיפושיו אחר אבנים שהזמן פוצץ, מוצא עדויות ליהודים, לכנענים, לאנשים קדמונים ולצלבנים. אבל לי הסביר שחלם תמיד לעסוק בארכיאולוגיה בבלית, לחפור בערש תרבויות שומר ואכד בין הפרת והחידקל, והיה מספר לי סיפוריהן. במקום לשאול אותו איך מתחברים חייו בין ההרס, החפירות והשימור הייתי מספר שוב ושוב סיפור חייו לאהובה, והיא היתה שותקת מעט, מסרבת לרמזַי, ואז אומרת, הוא היה כוחו באבנים, לנתץ ולשמור, ואנחנו מה כוחנו, במילים? היא שואלת ואני רואה אותה תמונה שתיאר אחד המשוררים, איך בעיניה נקווים כל סיפורי הכזבים שלי, איך מתקרבת הפרידה.

***

אנחנו יושבים כאן כבר לילה שלישי, אמא, רואים כיצד הגוף של אבא פגיע, כיצד הנפש שלנו פגיעה. כמה שניסיתם לגונן עלי שנים, עכשיו אנחנו לומדים יחד כמה רב הכאב האפשרי, אבל לומדים גם כי דרך הפתחים בהם חודר הכאב אנחנו יכולים לצאת, לפנות מהם אל אלוהים, דרך כל החלונות בגופים ובחדרים. תמיד במחלה, אמא, הגוף פתאום נוכח יותר, נכון, כמעט בלתי-נסבל בנוכחותו? האם גם את מרגישה כך אמא? האם אבא עכשיו העייף, הישן, מרגיש את גופו כבד וקשה מתוך מחלתו? או שהוא השתחרר כבר מן הגוף, נותר רק נפש? האם נותרה נפשו מרגשת אותנו עומדים סביבה?
למה אני יודע מעט כל-כך על חייו של אבא? למה סיפרנו מעט כל-כך על אודותיו, רב כל-כך עלייך ועלי? מה מפחיד אותך בחייו שאינך מספרת לי? אמרת לי פעם כי המצרים מתגאים במשפט: "כולם פוחדים מהזמן, הזמן פוחד מהפירמידות". איך נצליח להפחיד את הזמן מאבא, שלא ייגע בו?
אמא, החלטתי ללכת לחברה קדישא לבני העדה הבבלית, הם יושבים ברחוב יפו, אנבור שם ברשימות הנפטרים ואעתיק את שמותיהם, החלטתי ללכת לכל בתי-הכנסת שלנו, אקרא כל השמות בלוחות הזיכרון ואעתיק, ארשום את כל שמותינו ברשימה ארוכה, כל שם ולידו שם אמו ושם אביו, שם בנותיו ושם בניו, שם אשתו ואחיותיו ואחיו, עד שנזכור את כולם. אמא, את מאמינה שאצליח? שיכול להיות פתרון פשוט כל-כך? שאוכל לברוח ממיטת אבא?
אמא, אני שומע את שהרזאד אומרת: "הניחו לבית לקונן על יושביו" ועונֶה לה אמן, אני שומע אותך אומרת כילדה בהתפנקות לאביך: "אַנַא חִלְוָוה, אַנַא צִ'יצִ'י, אַנַא אַגִ'בְּלוּ אֶל-סִידִי מַאי?", אני יפה, אני חמודה, אני אגיש לאדוני מים? אני שומע אתכן ואומר לעצמי, אכתוב עצמי דרך שירייך, דרך סיפוריה, עד שהנפש תַאֲמֵּן שאלו השירים שלי, הסיפורים שלי, עד שהנפש תתאמן לכתוב שירים משלה, סיפורים משלה, הַס הַס אמירה לא לבכות.

***

אמא, כולנו בעלי שמות על תנאי, כל יום שוקלים ונשקלים אולי נתאימם לקצב אשכנז וללשונות מערב, מתווכחים עם הורינו שיוותרו על אות אחת, שימירו הברה בהברה. הם ירדו מבגדאד לארץ-ישראל, ואנחנו נשתכחה מאתנו תורתם, לא שמרנו לא על שפתם, לא על שמותיהם ולא על בגדיהם, ואיך יגאל אותנו אלוהים ממצרים שלנו? יום-יום אנחנו מתגרשים מעצמנו, מרוחנו, מלבנו. ואנחנו זקוקים לזיכרון, כי מה הוא ההווה ללא העבר? מה העבר ללא הווה?
ואת אומרת לי שמזל שהם בחרו שהעברית תהיה שפת ארצם, בכל זאת עברית היא גם שפתנו, אינה רק שפתו של איזה קולוניאל, אינה צרפתית, אינה אנגלית. אלף שנה דיברנו עברית, אלף שנה ארמית, אלף שנה ערבית, את אומרת, עוד קודם להן דיברנו כנענית ושומרית ואכדית. תאר לך, את אומרת, שהם היו מחליטים שהיידיש תהיה שפת המדינה שהקימו, אז היה הרבה יותר מצחיק, היית קורא לי מַאמֶע מַאמֶע, ומלטף את שערי במילים צפוניות רחוקות. ואני אומר לך אִמִּי, אִמָּא, אֻמִּי, שמח הייתי לקרוא לך מַאמֶע שלי, בכל לשון.

***

תראי, אמא, משה לימד תורה מן השברים של הלוחות, וכך גם אנחנו נאלצים ללמוד מן השברים, יום-יום אנחנו נאלצים להשלים עם גלות אחרת, לומר אנחנו חיים מן השברים ואין בידינו את כל הפיסות כדי להרכיב מהן חיים שלמים, אם היו חיינו אי-פעם שלמים. ואני מבקש לא להוסיף ולנדוד, עדיין ההגירה שלך והגירת אבא מתנדנדות כל הזמן בבית, מאיימות עלינו להישפך משולי הכד האוסף אותנו, ואני לא רוצה שוב להיות פליט, לא רוצה לוותר על בית בו גדלתי, לא רוצה לבנות הרבה בתים, רוצה בית אחד, ולא בית עצוב של מהגרים הנזהרים לא לתלות תמונות על הקירות, נשבעים לא לתלות מקישוטי בתיהם הקודמים שנשארו מאחור, או רצים לתלות הרבה תמונות חדשות על הקירות לכסותם, תמונות זולות של נופי מקומם החדש שאולי יכניסו אותם אל המקום. אני רוצה בית של אדם שנולד בבית הוריו ובארצם.
אמא, סבא היה אומר חוּסָה-לָאַרֶס ומתכוון לפעמים לארץ-ישראל, את זוכרת? ואני לא ידעתי, לא הבנתי, רק צפיתי מן הצד בצעדיו, והיום כשאני כותב את דבריו כך אני מרגיש כבוגד, אני כותב חוּסָה-לָאַרֶס כדי שאחרים יבינו, אבל מסתכן בכך שהם יחשבו כי הוא טעה. גם אני כששמעתי אותו כילד חשבתי שהוא טועה, לא הבנתי שהוא נכון ואני טועה, שהצד"י שלי רחוקה מרחק רב מן העברית, ועכשיו הצד"י שלו נשתכחה, ואני מוכרח לכתוב מפיו חוסה-לארס, כאילו שגה בעברית שלו, ולא שזו השתנתה.
אמא, אני מקנא בגבורת השולחן לא לקרוס תחת מעשי-ידי ותחת מילותי המבוזבזות, מקנא בגבורת המראה לא להתנפץ מול המבטים בהם אני מתקשט. ובינתיים אני רואה מן החלון את ירושלים מתקשטת בשַׂלמה לקראת אחרים, אף-פעם לא לקראתי, קוראת בספרי ההיסטוריה שלה נבואות על עתידה, אף-פעם לא על עתידנו. היא צופה ממגדלי עברה המפוארים על הקברים אשר סביב לה, רואה כיצד הכאב בונה גדרות סביב לבה וכולא מים. האם נספר לה על שמות שהחלפנו בינינו וחומות שקרסו בינתיים?
אני אומר לך, אמא, שביתת קול המואזין בשכונתי החדשה הותירה את אוזנַי בציפייה בלתי-משתלמת, עד שהתחילו שינֵי האבן שלי נוגסות בבשר השמים, מחפשות פיסות שומן ללעוס בקול ולירוק בקול, לומר קדוש קדוש, לענות אמן אמן, לדעת שאיני קדוש ושאיש לא עונה אחרי אמן, גם לא אישה, גם לא את.
הערב כשחזרתי הביתה ראיתי כיצד פנס הרחוב עומד בצל של עצמו, והוספתי להתרחק, נזכר איך הייתי בילדותי ילד מזרחי שותק, לא מחייך לעוברים מולו ברחוב, כל סבל העולם על כתפיו, מדמיין מחשבות העוברים ושבים מולו וכבר כועס. אמא, קראת לי פעם מִסֵּפר עצות לגולים, והיה כתוב שם לגולה, בעוזבך את ביתך לנדודים אל תיקח עמך את אלבומי התמונות, כי הם לא יחזיקו מעמד במסע, והשאר מאחור את ספרי השירה, כי הם יירטבו בגשם הלילות שבהם תישן תחת השמים. אבל אמא, את זוכרת מה המליץ הספר לקחת עמנו? במה עלינו בכל זאת לאחוז?
אמא, האם נצליח לצאת מן המילים בסוף? את מרבה שירים בכל מגירותייך, בערימות מדפייך, בקופסאות, מקימה ארכיון ענק שאין מי שיסדרו, כותבת שירים לכל שם ולכל רחוב ולכל סקאד, בתחילה פחדת לומר את שם בגדאד, ועתה את כותבת שם בגדאד שירים רבים. האם עדיין נותר בך פחד? אמא, אני מרבה אחרייך מילים, כותב שירה דו-לשונית, בעברית ובשתיקה, וקורא במפת העולם טרם השינה, מתכנן לי מסלולי בריחה.

***

אם הייתי כותב את קורותַי היום אולי הייתי פותח בהליכתי לתפילה בְּערב של תשעה באב, אמא, בהליכתי הרגלית מהר-הצופים אל העיר העתיקה בירושלים, חושב הלכות: "הרואה ירושלים בחורבנה יקרע קרע בבגדו, ואז יתפור הקרע שלא יהיו בגדיו עשויים קרעים קרעים". והייתי מספר בשוטר שפנה אלי בערבית בעיר-העתיקה, לשאול מאיפה אני בא ולאן אני הולך, ואני מבין למשמעות דבריו, ואני רוצה להשיב לו בערבית ואיני יודע כיצד. הייתי מספר איך שמחתי שסוף-סוף חזרנו לשפת הדיבור האמיתית של שנינו, שפת אמי ושפת אמו, והייתי מספר איך התעצבתי, שני מזרחים והאפשרות האחרונה שלנו לדבר זה אל זה ערבית היא כחושד אל נחשד, חושדים איש ברעהו זה על ערביותו של זה. הייתי מספר איך התעצבתי כשהשבתי לו עברית, ואיך התנצל על מילותיו הערביות ולא ידעתי איך לסרב להתנצלותו, על כן מיהרתי בלשון של זירוזים להאיץ עצמי בלחש לקראת הערב הקדוש: "וימהר ויצא ויחפש אחר חיים בעיר, בכל לשון ובכל הסמטאות, שלא נהיה בוכים שווא, מרבים בקינות על אסון בת-ציון, והיא כבר בנויה בניין-עולם וכל-שעריה שוב אינם שוממין".
אמא, אני יצאתי ומצאתי חתול עובר בתחנת ביקורת של המשטרה ומתלבט מול הכותל בין עזרת נשים וגברים, וראיתי אנשים רבים חיים חיים כל אחד בשפות רבות, נשים ואנשים חיים בשפת אביהם ושפת אמם, בשפת המקום ושפת הדרך, בשפת עסקיהם ושפת תפילותיהם, בשפת החיוכים שלהם ושפת הייאושים הגדולים. וקרעתי קרע גדול על מחשבות הרעש והשבר של לבי הרודפות אותי בכל מקומותי בין כל החיים החיים הללו. ולא איחיתי הקרע שיהיו מזהים כולם שפקד אותי האסון. והאצתי בעצמי, אומר כל דור צריך לכתוב לעצמו הלכות חדשות: "הרואה אדם בחורבנו יקרע קרע בבגדו ויימנע מכתיבת שירים, שלא תהא נפשו עשויה קרעים קרעים קרעים". והאצתי בעצמי להתנבא שסופי להקים מחתרת נגד הצער, סופי לשלוח גדודים של מחשבי קִצם של הקִצין, סופי לחיות בעיר הזאת. אמא, את מגילת איכה לא כותבים על קלף כי היא עתידה להימחק לכשיבוא המשיח, ואת מגילת אסתר לא כותבים אלא על קלף כי אין היא עתידה להימחק אף כשיבוא המשיח, ואת קורותינו אסור להעלות על קלף, שנמחק אותן כשנרצה ונתרצה.
אם הייתי כותב היום את קורותייך, אמא, אולי הייתי פותח כך: ובלילה ההוא נדדה שנת אמי על אחד הגגות של בגדאד, והילדה אמירה בת סלימה בת סמרה הרימה מבטה אל כוכבי הרקיע של עירה, וראתה הרבה חוטים של חסד נמשכים עליה ומכסים אותה. והגג בבגדאד, בבית בן שתי הקומות, היה גבוה בלילה ההוא יותר מכל המגדלים של בבל, יותר מן הלבבות המפוחדים, קרוב אל הכוכבים ואל כל מעשי האלוה. ובלילה ההוא נדדה שנת המלך, ריבונו של עולם, אדון על כולם, ונפלה מילה בדעתו, ופנה להביט בנעשה בעולמות התחתונים ולחקור מציאות בריאתו, וירד מכיסאו שבשמים כמו לפני חורבן סדום ועמורה, לתור פינותיו של עולם נברא, להכיר קיומם של הנבראים ופשר חייהם, ולבדוק טיב מעשיהם, ונדדו מלאכים לפניו, מכינים צעדיו, פמליות של כבוד בדרכי רקיעים, חופרות בתוכם בקיעים, עד שירד אל הגגות של בגדאד וידע לספר נבואות על אמירה בת סלימה הילדה, על זיכרון ואבידה, על ילדוּת ומרידות, על עבירות ועתידות, ועל דרכים בין בבל לארץ-ישראל. הייתי פותח כך, ואיני יודע כיצד הייתי ממשיך, אולי מתוודה הייתי בגעגועי אל הגגות ההם, שם, עכשיו.

***

אמא, סוף הלילה הזה קרוב, אולי סוף הלילות, אבל הסיפור צריך גם התחלה, לא רק סוף, ספרי לי את ההתחלה כדי שאחיה, כדי שאדע לזהות את הסוף כשזה יגיע, שלא אהיה תלוש ממנו. כי יודע אני שלא תצא בת-קול משמים לפתור בינינו הכול, לצוות אותנו להמשיך בלילות או לשתוק, להקים את אבא או להניח לו לישון. למה את שותקת אמא? למה שותק אבא? מה מניח לו לישון? אולי נבכה יחד, אמא, אחרי שבכינו בנפרד פעמים כה רבות?

 

לפרק הראשון של הנובלה "אמירה בת סלימה"

לפרק השני של הנובלה "אמירה בת סלימה"

לפרק השלישי של הנובלה "אמירה בת סלימה"

לפרק הרביעי של הנובלה "אמירה בת סלימה"

לסיפורים נוספים מתוך הקובץ "אנא מן אל-יהוד", וגם כאן

אנא מן אל-יהוד, בבל, אלמוג בהר, 2008

אודות almog behar

"צִמְאוֹן בְּאֵרוֹת", "אנא מן אל-יהוד", "חוט מושך מן הלשון", "צ'חלה וחזקל".
פוסט זה פורסם בקטגוריה אמירה בת סלימה, אנא מן אל-יהוד, עם התגים , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s