"ואני הוא המעורר שירת קֶדֶם"

ר' יחזקאל חי בן עזרא אל-ביג נולד בשנת תר"ע (1910) בבגדאד. בילדותו התחנך בתלמוד-תורה בבית-הכנסת צלאת מנדלי, ובגיל שמונה החל ללמוד במדרש תלמוד-תורה הגדול. בשנת תר"ף (1920) החל ללמוד בבית המדרש בית זלכה. כשהיה בן חמש עשרה, בשנת תרפ"ה (1925), עלה יחד עם הוריו לארץ-ישראל והם התיישבו בירושלים, שם למד בישיבת פורת יוסף והוסמך לרבנות, וכן למד באותו הזמן שחיטה ומילה. בשנת תרצ"ז (1937) עזב את הארץ, שהה מספר חודשים באלכסנדריה שבמצרים, ואז המשיך לעיר ניו-יורק שבארצות-הברית. בניו-יורק שימש בהתחלה במשך שבע שנים כמגיה בהוצאת הספרים "היברו פאבלישינג קאמפני", ואחר כך שימש בשכונת ברוקלין חזן קבוע בבתי-כנסת של יוצאי סוריה.
פרסם לאורך חייו מספר ספרי שירה ופרוזה חרוזה בצורת המקאמה: "רינת יחזקאל" (ירושלים, תרפ"ז), "כנף הארץ – שירים" (ירושלים, תרצ"ו), "כנף רננים – חרוזים, שירים ופזמונים" (ניו-יורק, תש"ב), "מזמור שיר – שירים ופזמונים" (ניו-יורק, תש"ך), "מארם נהרים עד ירושלים – חרוזים" (ניו-יורק, תשכ"ג), "משא נינוה – חרוזים" (ניו-יורק, תש"מ), "עיר ומגדל" (ניו-יורק, תש"מ), "מגילת ספר" (לוס-אנג'לס, תשמ"ג), "דיואן" (לוס אנג'לס, תשמ"ג), "עשרה ראשונים – חרוז ושירה" (לוס אנג'לס, תשמ"ז); הקובץ "דיואן" למעשה מקבץ את כל קובצי שירתו הקודמים, והוא השם הניתן בערבית למכלול שירתו של יוצר. בארצות הברית גם ערך ופרסם מחזורים וסידורים, שבתוכם כלל כמה מפיוטיו. מאוחר יותר עבר ללוס אנג'לס, ושם נפטר בתחילת שנות התשעים.
ביצירתו שילב שירי חול, גם במשקל הספרדי, ושירי קודש, אשר רבים מהם הורכבו למנגינות של שירים ערביים מוכרים. במובן זה חלק משירתו ביטאה מגמות שהושפעו מן ההשכלה העברית והנהצ'ה (النهضة) הערבית, של ניסיון ניאו-קלאסי לשוב וליצור בז'אנרים של ספרות החול הספרדית, בשירת החול ובמקאמה; חלק נוסף בשירתו ביטא את החיבור ההדוק שבין הפיוט לבין העולם המוזיקלי, הן בפעילותו כחזן והן בעובדה שכתב פיוטים חדשים למנגינות של המוזיקה הערבית, בעיקר של הקלאסיקה של המוזיקה המצרית מסוף המאה ה-19 ועד אמצע המאה ה-20; בכך הוא המשיך את דרכו של ר' ישראל נג'ארה, בן המאה ה-16, שהשפיע על הפיוט בכל העולם הערבי והמוסלמי, ובאופן ספציפי, בחיבור למוזיקה המצרית, המשיך את מסורת יהודי חלב, שעמדה אחר-כך גם בבסיס המסורת הספרדית-ירושלמית; במובן זה פעילותו כיליד בגדאד, שחי גם בירושלים והמשיך את פעילותו בברוקלין בקהילה הסורית, מבטאת את עירוב הקהילות שנוצר בעולם הפיוט במאה ה-20. כמה מפזמוניו נכללו בספרי פיוטים, כגון "שיר חדש", וכן בתוך "ספר שירה חדשה השלם".
בדברי הקדמה אוטוביוגרפיים לספרו "מארם נהרים עד ירושלים" (תשכ"ג) סיפר את סיפור היכרותו עם שירת החול הספרדית: "עד שנת התרפ"ט הכרתי את רבי יהודה הלוי ושלמה בן-גבירול רק מתוך המחזור. הפיוטים "יה שמך", "ידי רשים", "שנאנים" ועוד אחרים שהושרו מתוך המחזור היה בהם די כֹח לקשור את נפשי בעבותות בל ינתקו לסגנון ולקצב… בשנת התרפ"ט התודעתי אל "מגילות לבתי הספר" אשר בהן הובאו חלקים משירי הקֹדש והחול למשוררי ספרד. בהן מצאתי את שאהבה נפשי – אחזתים ולא ארפם. הם הם שהטביעו את חותמם עלי והם הם שקבעו את דפוס מחשבותי לרדוף אחרי סגנון שהכל בו: תנ"ך, פיטנות וקצב שקול הדומה לדפקי הלב"; כך אנו רואים כיצד דווקא התיווך של מערכת החינוך העברית הארץ-ישראלית, שבה יצאו סדרת ה"מגילות לבתי הספר" עם כתבים יהודיים שונים, הביאה את ר' יחזקאל חי אל-ביג להכיר את שירת גדולי ספרד באופן נרחב, ובפרט את שירת החול שלהם. את ספרות המקאמות העברית, מתאר ר' יחזקאל חי אל-ביג, הוא פגש לראשונה במצרים: "שם באלכסנדריה קרה דבר חשוב ומשמח בחיי כי בפעם הראשונה ראיתי וקניתי מאחד המורים את ספר "תחכמוני" לאלחריזי והוא היה לי למשיב נפש. גם ספר "עמנואל הרומי" הושאל לי מאותו מורה. בצד המזרח שבלבי קבעתי מקום ל"אלחריזי" ול"רומי" וחרוזיהם. בקיאותם העצומה בתנ"ך, בתלמוד ובמדרשים אשר בה עלו על כל החרזנים סחררתני". ניסיונותיו בכתיבת המקאמה מקבילים מצד אחד לרצף כתיבת המקאמה במאות האחרונות, בעיקר ביהדות תימן, ומצד שני לניסיונות החדשים, הניאו-קלאסיים, להכניס את המקאמה לספרות הערבית המודרנית.
בנימה אפולוגטית כתב ר' יחזקאל חי אל-ביג על לשונו ויחסה לעברית החדשה: "ידעתי ביני ידעתי כי עודני סגור בפנים מחיצת התנ"ך, התלמוד ושפת ימי-הביניים ולא הרהבתי בנפשי להציץ החוצה. לשמחתי אני מכריז כי אשאר בפנים חומה זו עד אחרון ימי חלדי. שפת התנ"ך אפילו במקום שלא לוטשה כל צרכה, אפילו במקומות שהדקדוק לא נשמר כהוגן, עדיין היא השפה היוצאת מן הלב ונכנסת ללב". בספרו "כנף רננים" (תש"ב) כלל הפייטן ר' יחזקאל חי אל-ביג מספר שירים על נדודיו במצרים, בדרך מארץ ישראל לארצות הברית; באחד השירים אימץ את דמותו של קין, שאחרי רציחתו את הבל קולל על-ידי האלוהים: "נָע וָנָד תִּהְיֶה בָאָרֶץ" (בראשית ד', י"ב):

קָיִן / יחזקאל חי אל-ביג

ולכל-בני תבל חלק וחֶבֶל
ורק לי אָיִן
וממדינה למדינה אמשך בחֶבֶל
ולא אדע לאָיִן
ואנוד בארץ נֵכָר כמצִיר וחֶבֶל
וכמתרונן מיָיִן
וכל רעַי ויודעי נחו כהֶבֶל
ורק אני קָיִן

שיר צימוד זה מבוסס על ריבוי המשמעויות של המילה חבל: בתחילה מתאונן המשורר כי לכל שאר האנשים מלבדו נחלה; לאחר מכן מסביר המשורר כיצד הוא עובר ממקום למקום בלי לדעת מה יעדו כאילו הוא נמשך בחוט; ולבסוף הוא מתלונן כי נדודיו מארץ לארץ נובעים ממכאובים (ומשכרות). השיר הופך את התמונה המקראית על קין והבל: הבל, אשר במקרא נרצח על-ידי קין, הופך כאן לסמל של מנוחה במקום אחד וביטחון, ואילו קין שומר על זיהויו כמי שקולל לחיות בנדודים, אך ללא סיבת הנדודים, מעשה הרצח.
בשיר הפתוח את מחזור שירי הנדוד והפרידה של ר' יחזקאל חי אל-ביג, "בדרך למצרים", קובע הפייטן כי גורלו להיות נודד ולא להישאר במולדתו:

בדרך למצרים / יחזקאל חי אלביג

ואת, מולדתי, את עצם מעצמַי, / אשר כל-טוב בך צפון, כָּנוּס
איך אשכחך ולדרך אשים פעמַי / בחפזון אצא, נעלִי ברגלִי ומָתני שָנוּס?
הלא את נותנת לחמִי ומימַי / ואיך אעזבך ולנפשי אברח, אָנוּס?
לא! כי איש נוד אנֹכי כל-ימַי / בלי רצוני, וארד מצרימה אנוס

מזמור "על נהרות בבל" מכיל שבועת זכרון לירושלים מפי הגולים לבבל, הנאמרת שוב ושוב בכל חתונה יהודית: "אִם-אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם– תִּשְׁכַּח יְמִינִי : תִּדְבַּק-לְשׁוֹנִי לְחִכִּי– אִם-לֹא אֶזְכְּרֵכִי אִם-לֹא אַעֲלֶה אֶת-יְרוּשָׁלִַם– עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי" (תהלים קל"ז, ה'-ו'); הפייטן שנולד בבבל, עזבה לטובת ירושלים ואז יצא ממנה מצרימה, הופך את השבועה לשאלה, לכאורה רטורית: "איך אשכחך"? אך השיר לא מאזכר רק את הגלות מירושלים לבבל, שהפייטן עשה את היפוכה בנעוריו, אלא גם את יציאת מצרים, שהפייטן עושה כעת את היפוכה, ומול דברי הפסוק "כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם" (דברים ט"ז, ג') מתאר כך את יציאתו מירושלים: "בחפזון אצא"; ומול הגדה של פסח המפרשת את דברי הפסוק "אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה" (דברים כ"ו, ה'), ופרשנותם בהגדה של פסח: "אָנוּס עַל פִּי הַדִּבּוּר", המבארים כי הירידה מצרימה של בני ישראל היתה אנוסה בשל דברי האלוהים לאברהם, יוצר הפייטן חיבור בין דברי הפסוק לדברי הפרשנות: "וארד מצרימה אנוס". והשיר, הנע בין הפניה למולדת הנעזבת לבין הירידה מצרימה, מנבא על חייו של הפייטן, שאחר-כך עוד המשיך מאלכסנדריה לניו-יורק ומניו-יורק ללוס אנג'לס: "כי איש נוד אנֹכי כל-ימַי / בלי רצוני".
במקאמה "קבלת שבת בבבל", שכתב ר' יחזקאל חי אל-ביג, וכלל גם כן בספרו "כנף רננים", פוגש המספר, יחזקאל חי, אחרי שתיאר טקס קבלת שבת בבגדאד, וכן את בתי-הקפה בבגדאד וזמריהם, את גדעון המשורר, שהוא הגיבור, ולפני שיראה אותו ממש הוא שומע את שירו:

ובמרומי תבל משכני / ולי עד-שמים סֻלם
ושָחֲקו היצורים ושִמחוני / מקטנם ועד גדולם
הן כל נוצר למעני! / ולי לִצְווֹת נבראו כֻלם!
ומה העולם אם לא אני? / ואם אין אני מה העולם?

שמיעת השיר מיד מולידה במספר תשוקה לפוגש את מחברו: "ואתחיל לחפש בגבעה לראות מי אבי הקול ומי הולידו? / ומי הוא זה, אשר אלֹהים אצל עליו מהודו / וילבישהו בקסם ערבות קול, כמדו? / איהו ואיה מקום כבודו?". אחרי שהמספר אכן מתוודע אל גדעון המשורר, הוא מזמינו לחבורתו לסעודה שלישית, וגדעון משמיע לפני חבריו שירים, ובתוכם שיר שכותרתו "שירת קדם":

שירת קדם / יחזקאל חי אל-ביג

וארא בשלל פניני שיר ואחמדם / בְּלַעְתִּים ובקרבי יתרֹצצו
וִילַדְתִּים בלי עצב ובשמות אֶפְקְדֵם / וימה גם קדמה יפרצו
ופני בני דורי בהם אֲקַדֵּם / ולחִכם מדבש נמלצו
ואני הוא המעורר שירת קֶדֶם / אם תמאנו ואם תרצו

השיר אומנם מובא מפי גיבור המקאמה, גדעון, כמעין מניפסט לתפקיד שהוא מועיד לעצמו, אך אפשר לזהותו במידה של זהירות גם עם המחבר ר' יחזקאל חי אל-ביג: ראשית הפניה אל השירה והתשוקה אליה נובעים מן המפגש עם פניני השיר היפות והיקרות, הגורמות למשורר לחמוד אותן ולהכניסן אל קרבו ממש, כאשר גם אחרי שבלע אותן הן מוסיפות לחיות בתוכו בחוסר שקט או באנרגיה מרובה; לאחר מכן המשורר יולד מתוך השירים שעיכל שירים חדשים-ישנים, ומעניק להם שמות ושולח אותם אל העולם להרחיק ולפרוץ לכל כיוון; עתה פעולתו של המשורר אינה רק אישית, בין השירים שקרא לבינו, ובינו לבין השירים שכתב, אלא גם ביחס לבני דורו שלהם הוא מבקש "להגיש" את השירים, והם אכן טעימים להם אף יותר מדבש; בבית האחרון מודיע המשורר כי תפקידו כלל אינו תלוי בתגובת הקהל, ברצונו או בחוסר רצונו, כיוון שכך או כך תפקידו להשיב לחיים את השירה העברית הקלאסית, שבהקשר זה נראה שהיא שירת ספרד והמקאמה הספרדית: "ואני הוא המעורר שירת קֶדֶם / אם תמאנו ואם תרצו".
בתגובה לשיריו המרשימים של הגיבור גדעון, שעד כה לא היו נתונים במשקל הספרדי, שואלים אותו האנשים: "וישאלוהו עוד: אם אתה בקי בכל המקצועות, / ובמליצה וחרוז, עלית הרים וירדת בקעות, / האם ניסית כֹחך בשיר של יתדות ותנועות? / והאם יצאת ללקוט שושנים ובגנים לרעות?"; לאחר שגדעון מוכיח יכולתו במשקל הספרדי מסתיימת המקאמה בדברי הבאים: "אמר יחזקאל: ויהי כאשר כִלה לדבר, ויאמרו לו החייתנו / כי מנבכי תהום אל הררי השירה העליתנו / ומיין רקח מליצתך ועסיס שירתך השקיתנו / למשמעתך נסור והננו לך, כי אתנו [באנו]… ואני בראותי כי רוח השירה עליו מולכת / וכיוסף הצדיק מפי ה' ארצו מבורכת / דבקתי בו כאשר לבונה זכה על המערכת / ואלך אחריו אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת".

פורסם בגרסא מקוצרת בעיתון הארץ, מוסף תרבות וספרות, 3.10.2014, עמ' 4.

 

לקריאה נוספת:
דיואן, יחזקאל חי אל-ביג, לוס אנג'לס, תשמ"ג.
ניצני היצירה העברית החדשה בבבל, לב חקק, המכון לחקר יהדות בבל, אור יהודה, תשס"ג, 2003.
שירה ופיוט של יהודי בבל בדורות האחרונים – אוסף ומבחר, העתיקם ורשמם והקדים להם מבואות: אברהם בן-יעקב, הוצאת מכון בן-צבי באוניברסיטה העברית, ירושלים, תש"ל, 1970.

 

 

אודות almog behar

"צִמְאוֹן בְּאֵרוֹת", "אנא מן אל-יהוד", "חוט מושך מן הלשון", "צ'חלה וחזקל".
פוסט זה פורסם בקטגוריה בקורת שירה, עם התגים , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על "ואני הוא המעורר שירת קֶדֶם"

  1. Amira Hess הגיב:

    בתחושה שהשיר שיגר, אני חושבת שאולי אנחנו קרובי משפחה🙂

  2. השיר "קין" מביא גולה לגרון ורטיבות לעיניים…

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s