אמר חכם עבדאללה בין יהדות לאיסלאם

אני הקטן חֶזְקֵל בן אַמַל כינסתי כאן אמירות מורי ורבי חכם עובדיה בן גוּרְגִ'יָה, והשם ירחם אם חללתי שבתות מעט פה מעט שם כדי להעלות הדברים על הכתב, שלא נותר לי תמיד זמן בשאר השבוע מרוב טורח הפרנסה והימים, וחששתי לשכוח הדברים.

 

א.

אמר חכם עבדאללה: נאמן אני לשתי התורות, לתורת בבל ולתורת ארץ ישראל, שלידת אבותי בבגדאד העיר הגדולה לה', שישבו בה אוכלוסין גדולין והתורה היתה נישאת על כפיים, וירדו לירושלים בשל הצרות שפקדו אותנו, וירושלים נאה והדורה ותורתה מלוא הטנא, אך רחובותיה צרים, ואין היא מבטלת תורתנו הקדומה. שבתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל סופן להיקבע בארץ ישראל, דאמר רבי אֶלְעָזָר הַקַפָּר, עתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל שייקבעו בארץ ישראל, דאמר רב יהודה אמר שמואל, כל ארצות עִיסָה לארץ ישראל וארץ ישראל עיסה לבבל, דאמר רב יהודה, כל העולה מבבל לארץ ישראל עובר בעשה.

 

ב.

אמר חכם עבדאללה: למה לעברית כ"ב אותיות ולא כ"ח כאחותה הערבית? בתחילה ביקש הקדוש ברוך הוא לברוא גם לעברית כ"ח אותיות, והיה בונה כל אות במקומה, והיה חוצב האותיות מעמודים המחזיקים את העולם, שעליהם הכל עומד, והיה יוצר האותיות בלי שידע איזה צליל תקנה כל אות. אחר שצייר כ"ח האותיות שלח את חֲנוֹךְ בן יֶרֶד בן מהללאל בן קינן בן אנוש בן שת בן אדם להתבונן בהן ולקרוא כל אחת מהן בשמה ובצלילה. והיה חנוך קורא בשמותיהן של כ"ב אותיות ראשונות, ומוסיף להן פתחים וקמצים ושוואים ודגשים וסימנים עליונים ותחתונים ומגלה צליליהן. ואילו ו' אותיות שבאו אחריהן לא הצליח לקרוא להן שמות, והיה מתאמץ בהן התאמצות גדולה, והיה הולך ובוכה לפני אלהים, חוזר ובוכה. מה עשה הקדוש ברוך הוא? לימד אותו ו' סוגי בכיות שהם ו' אותיות אלו בסימניהן וצליליהן, שלא יהיה בוכה בכי אחד על הכל ותהיה בכייתו פותחת השערים המתאימים לה, וכל בכי קולו שונה מקול חברו. נמצא שאנו יודעים היום רק גימ"ל בכיות ואילו חנוך ידע ו' בכיות, וכך גימ"ל בכיות אחרות נשכחות, והן הולכות הלוך ובכֹה, חזור ובכֹה, ואין מי שיבכה בהן.

 

ג.

אמר חכם עבדאללה: מהו שנאמר "בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ" (תהלים ל"ד, ט"ו)? פירשו שעליך לבקש תחילה, ואם אין מענה לבקשתך עליך לרדוף, רדפהו במקומו וכשאינו במקומו רדפהו להשיבו למקומו. ומהו "צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף" (דברים ט"ז, כ'), ומהו שנכפל הצדק בפסוק פעמיים? פירשו שנכפל פעמיים כיוון שעליך לרדוף הצדק במקומך, ואם אינך משיגו במקומך לא תישאר במקומך ותמתינוֹ ממקומך אלא תצא ממקומך למקומו ושם תרדוף הצדק מחוץ לעצמך. דבר אחר, פירשו שמלמד עניין הכפלת הצדק פעמיים שאין צדק אחד, אלא יש סוגים שונים של צדק בעולם, והצדק עצמו משתנה, ואינך יכול בסוג אחד של צדק לתקן את העולם כולו, כפי שאינך יכול למוד כל הדברים בסרגל אחד, אלא עליך ללמוד סוגים שונים של צדק, צדק צדק, מאנשים שונים, כדי להביא לתיקון עולם.

 

قال الحاخام عبد الله : ما معنى قوله في سفر المزامير (15:34 ) " اطلب السلام واسع في أثره" ؟ فسره بأن عليك أن  تبدأ بطلبه, فإن لم يكن جواب لطلبك فعليك أن تسعى، اسعَ إليه في موضعه , فإن لم يكن في موضعه فاسعَ إليه كي تعيده إلى موضعه . وماذا عن قوله في سفر التثنية ( 20:16) " العدل العدل فاطلب" . ولماذا تكررت كلمة العدل مرتين في هذه الآية ؟ فسر العلماء التكرار مرتين بأن عليك أن تسعي إلي العدل في مكانك , فإن لم تنله في مكانك فلا تبق في مكانك وتنتظره من مكانك، بل عليك أن تذهب من مكانك إلى مكانه وهناك تسعي إلى العدل من خارج نفسك . مسألة أخرى , فقد فسر العلماء تكرار كلمة العدل مرتين بأن العدل ليس واحد، وإنما هناك أنواع مختلفة من العدل في العالم , والعدل نفسه متغير . وانه لا يمكنك أن تصلح العالم كله بنوع واحد من العدل, مثلما لا يمكنك أن تقيس الاشياء بمقياس واحد , بل عليك أن تتعلم أنواعا مختلفة من العدل، العدل العدل من ناس مختلفين، لكي تؤدي إلى إصلاح العالم.

 

من العبرية

תרגם: : Federer Kral

 

ד.
אמר חכם עבדאללה: חלק מן הבריות קורות אותי עבדאללה וחלק מן הבריות קורות אותי עובדיה, חלק קורות אותי חכם וחלק קורות אותי רב. ובאמת אין הפרש ביניהם. והיה מי שאמר אחר מותי שנכנסתי לעולם בשם עבדאללה ונפטרתי מן העולם בשם עובדיה. ואין הדבר נכון כלל. שאומנם קרתה לי אמי בילדותי בקולה עבדאללה, וכתבו ילדי על מצבתי אחר לכתי עובדיה, אבל על פי האמת נקרתי בשני השמות, וכל תלמידי המובהקים פנו אלי בשם עבדאללה-עבד-אדני. וכך גם רוב האנשים שהכרתי נקראו בכמה שמות, ולא היה שם אחד מוחק שם אחר או מחלישו, אלא להפך, השמות מחזקים זה את זה ומעמיקים חריטת כל שם בלבבות.

ה.
אמר חכם עבדאללה: פעם אחת ישבתי אצל הספר בקהיר, ולפתע שמעתי המולה עולה מן הרחוב. שאלתי אחד האנשים שנכנסו לסיבת אותה המולה. אמר לי שהזמר המפורסם מוחמד עבד-אל-והאב עובר ברחוב. זינקתי מכסא הספר לצאת אל הרחוב, ורצתי אל המקום שאליו הלך עבד-אל-והאב, שביקשתי לברך אחריו ברוך הבורא בריות מבורכות והמפליא ליצור חכמים מופלאים. אבל כשראיתיו נזכרתי ששכחתי כיפתי אצל הספר, ולא רציתי לברך בשם ובמלכות בגילוי ראש ועצרתי מילותי, וברכתי על הפלא שראיתי בלבי, בלא שם ומלכות, בדרכי חזרה אל חנות הספר, באחד מניגוניו ממש של עבד-אל-והאב.

 

ו.
אמר חכם עבדאללה: כתב הגאון מנחם די לונזאנו בספרו שתי ידות בזו הלשון: "ולפי שהשיר והשבח להשם יתברך ראוי שיהיה בתכלית השלמות, שכך נאמר "בְּנֵבֶל עָשׂוֹר זַמְּרוּ-לוֹ" (תהלים ל"ג, ב'), כלומר, בכל מאמצי הכח, זאת היתה לי לחבר רוב השירים שלי על פי ניגוני הערבים, לפי שהם מגביהים קולם ומנעימים את שירתם יותר מזולתם. ואמנם ראיתי קצת חכמים שמתאוננים רע על המחברים שירות ותשבחות לה' יתברך על פי ניגונים אשר לא מבני ישראל המה, אולם אין הדין עמם, כי אין בכך כלום". עד כאן. ובאמת שמעשה רב בכמה גאוני ישראל שחיברו שירות ותשבחות על פי הלחן של מנגינות שירי עגבים, ומהם שירי הבקשות הנאמרים כיום בכל ליל שבת ברוב קבל ועדה בבתי הכנסת של הספרדים ועדות המזרח בארץ ובתפוצות הגולה אשר יסודתם בהררי קודש, וחוברו על ידי הגאונים רבי שלמה לניאדו, מחבר שו"ת בית דינו של שלמה, ורבי אברהם ענתבי, מחבר יושב אהלים ועוד, ורבי מרדכי לבטון, מחבר ספר נוכח השלחן ועוד, ורבי מרדכי עבאדי, מחבר ספר מעין גנים. וכהנה וכהנה רבנים גאונים גדולים ועצומים בתורה, לקדושים אשר באר"ץ המה. והבקשות והפיוטים האלו חוברו על פי הלחן של שירי עגבים. וכן בדורותינו אלה זכינו לשמוע מפה קדשם של שליחי צבור תלמידי חכמים צדיקים וישרים בעלי קול נעים שהתפללו בנעימה מזרחית, ובהרכבת מנגינות של שירי עגבים בקטעים מסויימים שבתפלה ובקדיש ובקדושה, ולקחו מזמרת הארץ בידם, לשורר לה' יתברך הבוחר בשירי זמרה, בנועם שיח סוד שרפי קודש. ולב הקהל נמשך אחריהם בדחילו ורחימו בשמחה וטוב לבב בתודה ובקול זמרה, אשרי העם שככה לו. וכתב רבי יהודה החסיד בספר חסידים: "כשאתה מתפלל אמור ברכות התפלה בניגון הנעים והמתוק שבעיניך, ובזה ימשך לבך אחר מוצא פיך, ובבקשה ותחנה בניגון המושך את הלב, ולשבח ולהודות בניגון המשמח את הלב למען ימלא לבך אהבה ושמחה בעבודת השם יתברך". וידוע מה שכתב רבינו הגדול הרמב"ם, שהשמחה בעבודת השם יתברך ובאהבתו בעשיית מצותיו, עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחת מצוה זאת ראוי ליפרע ממנו, שנאמר בפרשת התוכחה, "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא-עָבַדְתָּ אֶת-יהוה אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב–מֵרֹב כֹּל : וְעָבַדְתָּ אֶת-אֹיְבֶיךָ אֲשֶׁר יְשַׁלְּחֶנּוּ יהוה בָּךְ בְּרָעָב וּבְצָמָא וּבְעֵירֹם וּבְחֹסֶר כֹּל" (דברים כ"ח, מ"ז-מ"ח). ועל זה סמכו גדולי הדורות של עדות המזרח לחבר שירים ופזמונים בלחן של שירי ערבים לשורר ולזמר להשם יתברך במסיבות של חתן ובר מצוה ובמילה, ובשבתות וימים טובים, בשירים המיוסדים על פי לחן של שירים ערביים. ויש להמליץ על זה: "עַל-עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ– תָּלִינוּ כִּנֹּרוֹתֵינוּ" (תהלים קל"ז, ב').

 

ז.

אמר חכם עבדאללה: היהודים שחיו בין המוסלמים, דבק בהם מלשון המוסלמים וממנהגיהם ואף משיריהם לאלהים, והיהודים שחיו בין הנוצרים, דבק בהם מלשון הנוצרים וממנהגיהם ואף משריהם לאלהים. ועל כן על דרך האמת כשפגש יהודי מארצות ישמעאל יהודי מארצות עשיו, קרא לו בלבו יהודי-נוצרי, וכשפגש יהודי זה מארצות עשיו אותו היהודי מארצות בן הגר, קרא לו בלבו יהודי-מוסלמי או יהודי-ישמעאלי. אבל אין זה נכון לקרוא עתה כשהכרנו אותם את יהודי ארצות הנוצרים אירופאים, או אף בשם זה שהיו קוראים האירופאים עצמם, לבנים, שנקרא אדם על שום צבע עורו, וגם התבלבלו לזהות צבעם, שכלל אינו לבן. שאם כל זה שנדמו להם בלשונם ומבטאם ומנהגיהם וגם מאכליהם, הרי שהיהודים בארצות הנוצרי כלל לא נחשבו לפני האירופאים אירופאים, ולא נקראו בפיהם לבנים, אלא להפך היו קוראים להם בני אסיה ובני מזרח וקדם, ושיוו ביניהם לעכברים ולעכברושים כאילו היו חיות השדה ולא בני-אדם, כפי שנהגו גם כלפי בני הארצות הרבות שכבשו בני אירופה, שקראו אותם גם בצבעים שונים, כשחור וכאדום וכצהוב וכצבעוני, וגם בהם התבלבלו לזהות צבעיהם. והגרמנים בבירתם אוושויץ אף קראו ליהודים האשכנזים מוזלמן, לאמור מוסלמים. ורק אצלנו עתה בארץ ישראל נהיה כדבר הזה שנקראים יהודים לבנים ואירופאים, אבל הם באמת ניצולי אירופה וניצולי הלבנים, ואף אם לעיתים עשו בנו כמעשה כובשים לבנים בשאינם לבנים וכמעשה כובשים אירופאים בשאינם אירופאים, וקראו אותנו שחורים ואפריקאים ואסייתים, הרי עלינו להזכירם כי אינם כאלו, ואז אולי שלום ישכון בינינו, ונהיה "גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ" (דברי הימים א', י"ז, כ"א).

 

ח.

אמר חכם עבדאללה: בית-המקדש השלישי, האחרון, ירד משמיים באחד הימים כולו מעשה ידי אלהים, והמשיח יציב דלתותיו כשירד אל הארץ. ויהיה בית-מקדש זה שונה מבית-המקדש השני והראשון שהיו מעשה ידי-אדם. כך למשל פשוט וברור שאם היה אור האלקטריסיטי מצוי בזמן המקדש, ודאי שבו היו מדליקין המנורה, משום שאי אפשר להיות שנמלא בתינו החולין באורים גדולים של אור החשמל היקר הזה, שהוא מעין דוגמא של מעלה, ובבית אלוהינו הקדוש נדליק בשמן זית, שאפילו העניים הגרועים מואסים אותו בזמן הזה, ופשוט שממנו נדליק בבית האחרון שיבנה במהרה בימינו אמן, וכל זה פשוט וברור לכל בעל שכל ישר.

 

ט.

אמר חכם עבדאללה: כי לשון ערב אין בכל הלשונות כמוה צחה ונקיה, ברה יפהפיה, מליצתה כלולה, ודרכה סלולה, והיא מכל לשון ערבה, ולשומעיה אהובה, מלהבי אש חצובה, מני ים רחבה, כי לשון ערב היא מבחר הלשונות, האחרונות והראשונות, וכולן לנגדה בזויות ומשונות, חוץ מלשון הקודש, כי בלשון הקודש דיבר אל עם נביאיו, והקדיש בהר סיני קרואיו, ונתן דתו ותעודתו, ללומדי תורתו ועובדי עבודתו, וחלילה לאל בורא כל הלשונות לבחור מהם לעמו השפה החסרה, ולדבר בלשון צרה וקצרה, אך בעת גלינו מאדמתנו, למדנו לשונות גויים ועזבנו לשונותינו, וזה סיבת קוצר לשוננו וחסרונה, אחרי תמימותה ויתרונה, כי מיום גלו עם קודש מאדמת קודש, דיברו לשון חול ועזבו לשון קודש, ואבדו פניניה ופסו חכמיה, ובניהם חצי מדברת אשדודית, ואינם מכירים לדבר יהודית, על כן רוב לשוננו אבד, ולשאול ירד, ומעט ממנה שרד, אבל במעט ההוא נפליא לעשות, ונרוץ בצל החוכמה לחסות, ונחבר בה מליצות, בזהב השיר משובצות, ונצמיד אמרים מעולפים בספירים, וזה לך מופת ואות כי לשוננו היא לשון נפלאות, ודבריה דברי נבואות, כי היא צרה ותתרחב לנו, קצרה ותספיק לכולנו, בדברי מליצות לדבר ושירים לחבר.

 

י.

אמר חכם עבדאללה: בזמן האמוראים הוא זמן הגמרא, קראו לחכם בארץ-ישראל רבי ולחכם בבבל רב. אחר-כך כינו את ראשי הישיבות בסורא, פומבדיתא ובגדאד גאונים. וכשלמדנו לשון הערבי ודיברנו בו שוב לא יכולנו לקרוא לחכם רב, שהוא אלהים בלשון ערבי, ולא רבי, שהוא אלהי בלשון ערבי, והתחלנו קוראים לחכם חכם. והחכם חכם משום שהוא מלמד לתלמידי חכמים ומשום עיסוקו בחוכמה. ורב ורבי באים מן הריבוי, שהרב הוא אנשים רבים, אולי כל הדורות המגיעים עד אליו, וכן משום "אַחֲרֵי רַבִּים–לְהַטֹּת" (שמות כ"ג, ב'), שהרב לבדו הוא כמניין עשרה וכמעין כנסת ישראל זוטא, ועוד שהוא לפי "אַתְּ הֲיִי לְאַלְפֵי רְבָבָה" (בראשית כ"ד, ס'), שהוא בלימודו מקיים "יָפוּצוּ מַעְיְנֹתֶיךָ חוּצָה" (משלי ה', ט"ז), שמן העין האחד הולכים יובלים ונחלים רבים. אבל שמו בא לו גם מן המריבה, שהוא רב את מלחמתה של תורת עם ישראל, שלא יהיו נוטשים אותה במדבר, וכן הוא רב את מלחמתם של ישראל עם התורה והדינים, שהם החוק, כדי להמתיקם ולהופכם לחסד. ועוד היפוכו של רב בר, שהוא מן הטבע וחסר הלימודים והנימוסין, ואילו הרב בא ומכניס לימודו כדי לשפר הבר ולהופכו עיר נושבת ושדה פורח ותלמיד חכם ובן המכבד את מולידיו, אך באמת מדרגתו הבאה, לאחר שהפך הבר לשדה פורח, היא להשיבו אל הבר, להשיב המילים מן הספר אל המלמול מפי היונק, האומר כל החוכמה שנמסרה לו מפי הגבורה בלשון שאין איש מלבדו היכול להבינה. ואנחנו כשאנחנו הוגים מילת רבי, אנחנו הוגים אותה רִבִּי, להבחין ממילת רַבִּי שהיא כנזכר אלהי בלשון ערבי.

 

יא.

אמר חכם עבדאללה: הנכון הוא לפרש לבני ביתו דברי ההגדה של פסח בלשון שמבינים. ואם גם בעצמו אינו מבין לשון הקודש, יאמר מתוך הגדה שהוא עם פירוש, ויאמר לאחר כל פיסקא בלשון הקודש פיסקא בלשון ערבי או ספרדי או אשכנזי או איטלקי או שאר לשון. וכל שכן המאמר "רבן גמליאל היה אומר" וכו', שצריכין כולם להבין את הטעם של פסח מצה ומרור. ועל ההגדה נאמר "מַצּוֹת יֵאָכֵל אֵת שִׁבְעַת הַיָּמִים וְלֹא-יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא-יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר–בְּכָל-גְּבֻלֶךָ : וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יהוה לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם" (שמות י"ג, ז'-ח'), ואיך תספר לבנך אם לא בלשונו? על כן נהגנו לכתוב בהגדה של פסח שהדפסנו בבגדאד: "סדר הגדה של פסח שנהגו בה ישראל בזמן הגלות כך היא, ונדפסה באותיות גדולות העברי, והערבי עם נקודות עם כמה הוספות, וסדר הפסח בלשון ערבי צח שיובן לכל אדם, עם שירים ושבחות", שכמעט כל אדם נזקק היום לשַרְח פִי אֶלְ-עַרַבִּי. וכך כתבנו בראש סדר ההגדה: "יבדי אל-הגדה בחס ובנגם חלו ובפרחת אל-קלב, ויכוין לית'בת מצוות עשה מאל-סיפור יציאת מצרים", ופירושו, יתחיל את ההגדה ברגש ובניגון יפה ובשמחת הלב, ויכוון לקיים מצוות עשה של סיפור יציאת מצרים. וגם בהגדה של פסח "אהבת הקדמונים" במגרב כתבו לעורך הסדר: "וירג'ע יקולהא באלתפסיר אלערבי באש יפהמו אלפאמיליא דיאלו", ותרגומו ויחזור ויאמר אותה בפירוש הערבי כדי שיבינו משפחתו, ועוד הודיעו: "אידא מא יפהמש בלשון הקודש יקדר יקולו בלסאן אלדי יערף והאדא תפסירהו בלסאן אלערבי", שהוא במילים עבריות: אם לא יבין בלשון הקודש יכול יאמר ההגדה בלשון שאותה יבין וזה תרגומה בלשון הערבי.

 

יב.

אמר חכם עבדאללה: לא נכון מה שאומרים הבריות "הֵיכּ וַהֵיכּ אֶסְטַמוֹס אַבּוּדִין", שאין לך לחוש שכך וכך אנחנו אבודים, שהייאוש מסוכן. אלא להפך, משום שאתה יודע סוף כל בשר, אתה מזכיר לעצמך יום יום כי שעה שעה אתה נשפט, וכי לעתיד לבוא, כשתחזור עפר אל עפר, הרי אתה גם עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים, ועל כן נתון לך בכל רגע לתקן דרכיך, שהצדיקים הגמורים הם בעלי-תשובה שגמרו אומר לשוב בהם מרשעתם, ואין לך צדיק גמור שלא ידע טעם רשעה, ועל כן יכול כל אחד בדקה אחת לקנות את עולמו, ואינו אבוד אלא עד ממש ברגע המיתה, וגם אז הרהור של תשובה יכול לחלוף בראשו, והדברים ידועים.

 

יג.

אמר חכם עבדאללה: רבנו יוסף חיים, שקורין אותו הבריות הבן איש חי, היה חובש על ראשו הטורבאן, ובאמת כבר לא היה המנהג בדורו בין החכמים לחבוש הטורבאן על הראש, שכבר נטלו לעצמם כובעים מודרניים יותר. אבל הוא שידע ששוב אין המצנפת חביבה על הבריות, המבקשים להיות מודרניים ולאמץ את כובעי התורכים, התעקש להמשיך להעלותה על ראשו, והסביר באחת תשובותיו כל דרך לבישתה, ואם מותר לתקנה בשבת: "בעניין המצנפת שהיו לובשין גדולי בני עמינו פה עירנו בגדאד, יגן עליה אלהים, מזה עשרים שנה נתבטלה, אך אנא עבדא עד היום אני לובש אותה, וזה סדר לבישתה: תחילה לובש על ראשו כובע עב וחזק שקורין: "כימא", והיא מלאה מצמר גפן מעשה מחט. ועל כובע זה לובש כובע אחר שקורין: "פֵיס", וכורך עליהם חתיכת בגד לבנה לחזקם, ואחר כך כורך עליהם הבד הגדול שקורין: "שַאל", בכריכה מהודקת ומהודרת בכמה קיפולים זה על גבי זה מעשה אמן, שאין כל אדם יודע לכרוך אותה, ומחזיק אותה במחטים קטנים שתוחב בה, ובזה תהיה המצנפת הזאת חזקה שיוכל להסירה מעל ראשו, ולהחזירה כמה פעמים ביום, ועד חודש ושני חודשים ויותר תישאר בתיקונה כמו שהיא, לשום אותה בראשו ולהסירה ולהחזיקה שלא תתקלקל. ובאמת פה עירנו בגדאד, יגן עליה אלהים, היה המנהג פשוט לתקן המצנפת בשבת וביום טוב, ולא שמעתי מי שחושש בזה, אף-על-פי שבדור שלפנינו היו כל תלמידי חכמים וכל בעלי בתים הזקנים לובשים מצנפת זו".

 

יד.

אמר חכם עבדאללה: אם לשוננו הקדוש מעלה מעלה מכל הלשונות, ושני לו במדרגה לשון תרגום ארמי, גם לשון ערב רוב מילותיו הוא מלשוננו הקדוש, אלא שנשתבש, והוא שלישי במדרגת כל הלשונות, אחר העברי והארמי. ועל דמות פניהם של ספרינו בגלות בן הָגָר הנכתבים שלוש לשונות אלו נאמר: עינךָ ישמעאלי אך פיךָ ישראלי, והאוזן מאזין לקול ארמי.

 

טו.

אמר חכם עבדאללה: שאול נשאלתי אם מותר ליטול רשתית של עין ולהשתיל אצל חברו זה שאינו יהודי, או אצל מי שאינו מכיר ואינו יהודי. עניתי שאין רע, כי היום או מחר יהיה ודאי ההפך וחוזרין חלילה, וגומלין זה את זה, ופשוט וברור כי הם יתנו יותר כי הם המרובים, ובזה תהיה ניכרת אהבת אדם לאדם בלי הבדל דת, כי כולם בריותיו של הקדוש ברוך הוא הם, וכביכול הקדוש ברוך הוא מצטער אף על דמן של עכו"ם שנשפך, ופרט שכל האומות עתה יודעין את ה' ידיעה נאמנה ומאמינים באחדותו והשגחתו, והכירו כל באי עולם במציאותו.

 

טז.

אמר חכם עבדאללה: בואו וראו כמה גדול כוחה של שכחה, כמו שאומר הפתגם הערבי המוגרבי של אחינו בני מערב: "לוכאן מאהוסי נסיאן די כ'אלק מעאנא די ביה כא נסאו ז'מיע צרות, לוון כ'יירנא מותנא מן חייאתנא", שפירושו: "אילולא השכחה שנבראה עמנו שבה אנו שוכחים את כל הצרות כי אז היינו מעדיפים למות מלחיות".

 

יז.

אמר חכם עבדאללה: מה עלינו ללמוד מכך שעשה הקדוש ברוך הוא כך שיעמוד מסגד המוסלמים, מסגד אל-אקצה, על הר הבית? ראשית אנו למדים שעדיין אין לנו רשות להקים לנו את בית-המקדש, שכבר נמסר לנו שבית-המקדש השלישי יירד משמיים כולו מעשה ידי אלוהים, ועדיין לא ירד. שנית אנו לומדים שגם המוסלמים מבקשים לעבוד את הקדוש ברוך הוא, ולקיים את שנאמר בנבואת ישעיה: "הַדָּבָר אֲשֶׁר חָזָה יְשַׁעְיָהוּ בֶּן-אָמוֹץ עַל-יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם : וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית-ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל-הַגּוֹיִם : וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל-הַר-ה' אֶל-בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר-ה' מִירוּשָׁלִָם : וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת–לֹא-יִשָּׂא גוֹי אֶל-גּוֹי חֶרֶב וְלֹא-יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה" (ישעיהו ב', א'-ד'). ובגלל שהיו המוסלמים מתגעגעים אל האלהים, עלו על ההר והקימו מסגדם, והם שומרים את מקום הקודש לאחרית הימים, שלא יהלכו בו שועלים ושעפרותיו יחוננו בכל יום עד ביאת המשיח. ובאחרית הימים יעלו כל העמים אל ההר, ויקראו לו בכל הלשונות, לשון לשון כלשונה, מסגד וכנסיה ובית-כנסת ומקדש, ואין מבחין ביניהן, כי לכולם יהיה זה הר בית ה', וכולם יבואו לעובדו יחד וללמוד אורחותיו ולא ללמוד אורחות מלחמה.

 

יח.

אמר חכם עבדאללה: הר הבית הוא מקום מקדשנו, מקדש שלמה החכם ומקדש שהקימו שבי ציון מבבל ומפרס בזמן כורש. וכשם שאנו בנינו לו הבית פעמיים לרצונו, החליט הקדוש ברוך הוא פעמיים לשרוף ביתו ולזרות כוהניו לכל רוח בין העמים ולשלח השכינה לגלות. ומאז שנחרב הבית באים אנו עד מרגלות ההר, הכותל המערבי, ובוכים, ומבקשים שישוב וירחם ציון ויבנה מקדשו וישיב השכינה ויקבץ נדחיו ויסיים גלותנו הקשה. ובאמת טוב להוסיף ולהתפלל, שעדיין לא התקיימו בנו מה שנאמר: "לָמָּה לָנֶצַח תִּשְׁכָּחֵנוּ תַּעַזְבֵנוּ לְאֹרֶךְ יָמִים : הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם" (איכה ה', כ'-כ"א). וקדושת ההר לא פסקה על אף חורבן הבית, שראשית העולם מאבן השתיה שעל הר הבית, ושם נקבר אדם הראשון, ושם עקד אב זקן את בנו, ושם ישן יעקב בלילה בדרכו חרנה וראו בחלום את הסולם העולה השמימה, ושם הניחו את ארון הברית בבית המקדש הראשון. ואנחנו איננו מותרים לעלות להר הקדוש משום טומאת מת, שאסור ליקרב ולהיכנס למקום העזרות והחיל בטומאת מת, וכיום שאנו כולנו טמאי מתים, ובעוונותינו אין לנו אפר פרה אדומה להיטהר, הדבר אסור לנו בכל תוקף, והנכנס למחנה שכינה בטומאה חייב כרת, ועונשו יבוא לו מידי שמיים. ונודע האיסור החמור על פי דין תורתנו הקדושה שלא להיכנס להר הבית בטומאה מימים ימימה, והדברים נכונים גם היום. ולכן אסור גם בזמן הזה להיכנס להר הבית אפילו לאחר טבילה במקלו ובאבק שעל רגליו וכו', וכן אסור להיכנס להר הבית דרך טיול בעלמא. ולא הותר אף לאחר שטבל, שמשום טומאת מת, שאין הטבילה מעבירה אותה, צריך להיזהר מאוד ולהתרחק באופן שלא יכשל ויכנס למקום העזרות והחיל. ובאמת שקשה מאוד לצמצם ולדעת את מקום העזרות והחיל, שברבות הימים נעלם מאיתנו המקום המדוייק של המקדש. ואף שפסק הרדב"ז שאין ספק שהאבן הנקראת אלצח'רא בערבית, ואנחנו קוראים אותה כיפת הסלע, היא אבן השתיה, באו גדולים אחרים לפקפק על זה כי מצאו עוררים על כך. ואין לנו ידיעה גם ממה שאומרים הארכיאולוגים בזמננו, שאולי רק למקדש הורדוס נכונים דבריהם ולא למקדש שלמה. וגם אף שידוע לנו שהכותל המערבי הוא חומת הר הבית המערבית, ומשם לחומה המזרחית ת"ק אמה, מכל מקום הרי אין ידוע לנו המרחק שבין הכותל המערבי לכותל בית קודשי הקודשים, ולכן בודאי שיש להתרחק ולהישמר שלא להיכנס להר הבית, כי יבואו ההמון לפרוץ ולהיכנס בטומאה לשטח העזרות והחיל, דילפי איניש מקלקלתא ולא מתקנתא. וכעת כבר נמנו וגזרו והסכימו כל גדולי הדור בכל מקום לגדור גדר ולהזהיר באזהרה חמורה לבל יהין שום אדם להיכנס לשטח הר הבית, עד כי יבוא שילה. ולכן כתבנו במכתב לכל עם ישראל: השמרו לכם מעלות בהר ונגוע בקצהו, כי חובה קדושה להעיר הלבבות לאיסור גמור שנאסר על-ידי כל גדולי ישראל. לפיכך, אנו חוזרים ומזהירים על כל מה שהוזהרנו מכבר שבל יהין איש ואשה להכנס לכל שטח הר הבית, בלי הבדל דרך איזה שער שנכנסים בו, ומלבד עצם הזהירות מאיסור חמור זה של פגיעה בטהרת מקום הקודש והמקדש, יש גם מצווה רבה של מורא המקדש ושמירתו, שאנחנו מצווים כשבית המקדש חרב להביט במקומו ולקבל מוראו עלינו ולא ליקרב אליו, ויש בכך עבודה גדולה בדבקות הנפש הפנימית בהשם שלא להיפתות ללכת אל המקום קודם בוא משיח צדקנו, והפיתוי גדול לאנשים ריקנים. ובהיות ובתקופה האחרונה כל מיני אנשים קוראים אל הציבור לעלות אל הר הבית, ואנשים שאין בהם דעת תורה אלא רק לאומיות חופשית ממורא שמיים חולקים על כל גדולי הדור, ורבנים קטנים מכשילים בעניין זה את הרבים, והם אינם ראויים להיקרא בשם רב, שבמקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב, ויש להתייחס אליהם כאל שבתי צבי בזמנו, שהם מזידים באיסור כרת, וממרים דעת תורה, ומסבירים סברות שגויות בדינים חמורים, וממרידים יהודים תמימים להפר ההלכה, ונמצא שאינם אשמים רק באיסור כרת על עצמם אלא על הציבור כולו, והדברים חמורים עד כדי סכנה שיש לנדותם בפומבי שלא ילך איש אחריהם. שהם מבקשים ללבות להבות אש אסורה ולא לעבוד את השם ביראה ובאהבה ובאש קודש ולהרבות את שמו, שמי שבא להר הבית שלא כדי להתפלל ולהשתחוות עונשו נכפל מן השמיים. ויש לעורר את הציבור להפסיק ההסתה הזו, "שׁוּבוּ בָנִים שׁוֹבָבִים" (ירמיהו ג', י"ד). וראייה שהם עצמם יודעים שהם מזידים, שמתירים לגברים ואוסרים על הנשים. וכאשר יבוא משיח צדקנו ויבנה בית מקדש השלישי, יביא עמו גם פרה האדומה, ויטהר אותנו מטומאת המת, ונעלה להר בשמחה, וכמה שנעמוד צפופים כך נשתחווה לפני הקדוש ברוך הוא מרווחים, "וְהָיָה ה' לְמֶלֶך עַל-כָּל-הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד–וּשְׁמוֹ אֶחָד" (זכריה י"ד, ט'). ונתפלל על ההר כל העמים יחדיו, שנודע שכל העמים מבקשים את קרבת ההר, שנאמר "כִּי בֵיתִי בֵּית-תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל-הָעַמִּים" (ישעיהו נ"ו, ז').

 

יט.

אמר חכם עבדאללה: מעשה שהיה ביהודי אחד שהמיר דתו לדת ישמעאלים אצל הממשלה, וכפי דתם לא תתקיים המרתו אלא עד שיבוא חכם היהודים שבעיר וידבר עמו בינו לבינו באיזה דברים שירצהו לחזור בו, וכאשר זה ישמע דברי הריצויים של החכם ויסרב ולא יקבל דברי החכם, אלא רק להמיר, אז תהיה ההמרה שלו חזקה שאינה תלויה בשום אונס וסיבה אלא נמצא שהוא אוהב דתם מלב ונפש. ואותו היהודי בא אצלו החכם שבעיר וידבר עמו כמה דברים יקרים וטובים למשוך לבו לדת ישראל, ולא יכול אלא זה עודנו עומד במִרדו להמיר. וקודם שנסתלק החכם בא יהודי אחד שהיה חבר של זה והוא יודע בו שמקטנותו ערֵבים לו הביצים של שבת אשר מניחים אותם על חמין של קדרה, ואוהב לאכול בכל שבת שבע ושמונה ביצים מחמת שערֵבים לו הרבה. ויגש אליו ויאמר לו אם תמיר דתך מה תעשה בשביל הביצים של שבת, כי זה הערבות של הביצים לא תמצא אלא אצל היהודים שומרי השבת. ודבריו של זה תיכף עשו פֵּרות בלב זה האדם, וחזר בו מן ההמרה בשביל הביצים של שבת.

 

כ.

אמר חכם עבדאללה: שמענו מדברי הרמב"ם שאמר: "אלו הישמעאלים אינם עובדי עבודה זרה כלל, וכבר נכרתה מפיהם ומלבם, והם מייחדים לאל יתברך ייחוד כראוי, ייחוד שאין בו דופי. ואם יאמר אדם שהבית שהם מקלסין אותו, מסגדם, בית עבודה זרה הוא, ועבודה זרה צפונה בתוכו שהיו עובדין אותה אבותיהם באותו הבית, מה בכך? אלו המשתחווים כנגדו היום אין לבם אלא לשמים. וכבר פירשו רבותינו ז"ל בסנהדרין (דף ס"א ב), שאם השתחווה אדם לבית עבודה זרה, והוא סבור שהוא בית הכנסת הרי לבו מסור לשמים, וכך גם באשר למסגדיהם. וכן אלו הישמעאלים היום כולם, טף ונשים, נכרתה עבודה זרה מפיהם, וביחוד השם יתעלה אין להם טעות כלל. ובאמת שהיה לישמעאלים מקודם, מקודם שתעמוד דת הישמעאלים, באותם המקומות שלושה מיני עבודה זרה, פעור ומרקוליס וכמוש, והם עצמם מודים בדברים אלו היום וקוראין להם שמות בלשון ערבי. פעור עבודתו שיפעור עצמו לפניו או שיניח ראשו ויגביה ערוותו למולו, ומרקוליס עבודתו ברגימת האבנים, וכמוש עבודתו בפריעת הראש, ושלא ילבש בגד תפור ודברים אלו כולם מפורשים וידועים אצלנו. אבל הישמעאלים היום אומרים זה שנפרע ראשנו ושלא נלבש בגד תפור בתפירות הוא כדי להיכנע לפני האל יתעלה ולזכור היאך יעמוד האדם מקברו, וזה שנשליך האבנים בפני השטן אנו משליכים אותם כדי לערבבו. ואכן עכשיו הם כולם לבם לשמיים".

 

כא.

אמר חכם עבדאללה: למדנו מדברי הרמב"ם שאמר: "ומחשבות בורא עולם אין כוח באדם להשיגן, כי לא דרכינו דרכיו ולא מחשבותינו מחשבותיו, וכל הדברים האלה של אותו האיש, ישוע, ושל זה הישמעאלי, מוחמד, שעמד אחריו, אינן אלא ליישר דרך למלך המשיח, ולתקן את העולם כולו לעבוד את השם ביחד, שנאמר: "כִּי-אָז אֶהְפֹּךְ אֶל-עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה' לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד" (זכריה ג', ט'), כיצד? כבר נתמלא העולם מדברי המשיח ומדברי התורה ומדברי המצוות, ופשטו דברים אלו באיים הרחוקים ובעמים רבים ערלי-לב, והם נושאים ונותנים בדברים אלו ובמצוות התורה. אלו אומרים מצוות אלו אמת היו וכבר בטלו בזמן הזה ולא היו נוהגות לדורות, ואלו אומרים דברים נסתרים יש בהן ואינן כפשוטן, וכבר בא משיח וגילה נסתריהם. וכשיעמוד המלך המשיח באמת ויצליח וירום וינשא, מיד הם כולם חוזרים, ויודעים ששקר נחלו אבותיהם, ושנביאיהם ואבותיהם הטעום, ושבים לאלהי אמת ומכירים באמת". ואמר כגון זה גם ר' יהודה הלוי: "אלה האומות, הנוצרים והמוחמדים, הם הצעה והקדמה למשיח המחוכה".

 

כב.

אמר חכם עבדאללה: לעניין כניסה למסגד של הישמעאלים, נמצא שהגאונים הראשונים שאמרו שהישמעאלים עובדי עבודה זרה הם, כוונתם על הישמעאלים בדורות ראשונים שעדיין היו אדוקים בעבודה זרה, וכמו שאמר הרמב"ם בהמשך הדורות הגיעו למסקנא נכונה ביחוד ה', שאין עוד מלבדו. ומעתה נראה שהמסגדים של הישמעאלים אין להם דין בתי עבודה זרה, ומותר להיכנס בתוכם. והוא הדין שמותר להתפלל במסגד של הערבים, שאין שם עבודה זרה, ותפלתם להשם יתברך בייחוד שאין בו דופי, ואין שום איסור להתפלל שם, וכן ראיתי לכמה גאונים וצדיקים שהיו מתפללים בתוך המסגד של מערת המכפלה בחברון. ויהי רצון שנזכה לשלום מבורך בארצנו, ושנזכה לראות אחווה בין כל צאצאי אברהם, יצחק וישמעאל, יעקב ועשו. אמן.

 

כג.

אמר חכם עבדאללה: אמר סבי, שנקרא גם הוא עבדאללה, בדבר הלשונות: עד זה מקרוב אפשר היה לומר את רעיונותינו בשפת ישמעאל, ועתה אנחנו נאלצים בכל עת לתרגם עצמנו, והדברים אובדים בתרגום, וגם אנחנו אובדים.

 

 

ל"אמר חכם עבדאללה" ארבעה "אבות חכמה" המהווים גם הם כמחציתו – חכם עבדאללה סומך, בן המאה ה-19 בבגדאד, "הבן איש חי", רבנו יוסף חיים, גם הוא בן המאה ה-19 בבגדאד, הרב יוסף משאש, שעבר בין מרוקו וישראל במאה ה-20, והרב עובדיה יוסף. אליהם מצטרפים ובהם מתערבבים רבנים אחרים, רובם מן הדורות האחרונים במזרח-התיכון וצפון אפריקה, אך חלקם מוקדמים יותר או ממקומות אחרים, וכן עוד מקורות שבעל-פה מִדרשות בבתי כנסת עיראקיים, תורכיים, ספרדיים וסוריים בירושלים בתריסר השנים האחרונות. לעיתים "אמר חכם עבדאללה" מאחד שניים או שלושה מקורות שונים לגרסא אחת חדשה. החלק "אמר חזקל" הוא בדוי.

 

לכל חלקי "אמר רבי שמעון"

אודות almog behar

"צִמְאוֹן בְּאֵרוֹת", "אנא מן אל-יהוד", "חוט מושך מן הלשון", "צ'חלה וחזקל".
פוסט זה פורסם בקטגוריה אמר רבי שמעון, עם התגים , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s