"שתיים / اثنان" – כל הביקורות עד כה

"שתיים / اثنان" – 2 / ٢
אנתולוגיה ליצירה עברית וערבית צעירה ועכשווית / انطولوجيا ثنائية اللغة لأدب عربي وعبري شاب ومعاصر
עורכים: תאמר מסאלחה, תמר וייס-גבאי, אלמוג בהר
تحرير: تامر مصالحة، تمار فايس -غباي، ألموج بيهار

יוני ליבנה על "שתיים / اثنان" במדור הספרות של ידיעות אחרונות 5.12.2014

בשבת בלילה הציתו בית ספר דו־לשוני בירושלים, שבו לומדים ומלמדים ערבים ויהודים. אחת מכיתות א' נשרפה. המציתים ריססו במקום, בכתב יד גדול וילדותי: "מוות לערבים", "כהנא צדק", "די להתבוללות". איך הופכים את השילוב הזה של אותיות עבריות וסימני שריפה לספרות, לשיר, לסיפור? צריך להפוך, אפשר? למי יש יותר כוח במאבק הזה: למי שמלמדים בתוך הכיתה איך להשתלט על שפה, על שתי שפות – או למי שמצית את הכיתה?

ללכת בין הלהבות. זאת אולי השיטה של 'שתיים', אנתולוגיה של שירים וסיפורים שכתבו יהודים וערבים ישראלים, 'יצירה עברית וערבית צעירה ועכשווית'. לא להפוך לביטוי דביק ומיתמם של דו־קיום. לא להתמקם במשבצת של ספרות מחאה או התגייסות פוליטית. לא ללקק, ולא להתקיף או להטיף באופן ישיר. לא לכפות קו מנחה נוקשה – סגנוני או אידיאולוגי, על הכותבים ועל והקוראים, ובכל זאת לשמור על מסגרת מאחדת.

הפיתרון של 'שתיים' למתיחות הזאת מוצלח ומעודד. ההישג הראשי שלו הוא הישג מוחשי – היכולת לקבץ אוסף של טקסטים מאוסף של כותבות וכותבים בעלי יכולת, יהודים וערבים ישראלים, ולתרגם אותם מעברית לערבית ולהפך. מאמץ ורצינות של העומדים מאחוריו שיוצרים רושם נגיש ומזמין מבחינת הקורא.

מוקד העניין בקובץ, מבחינתי, היו הסיפורים שתורגמו מערבית. הטקסט הפותח, 'נוק אאוט' של איאד ברגותי, כבר התווה את הדרך. סיפור קצר על מתאגרף ערבי ישראלי – כתוב בסגנון כמו ביוגרפי־היסטורי, כמעט צמוד למבנה של סיפורי 'עלייתו לצמרת'. דרמה שצומחת באופן מואץ, מקוטע ואמין מתוך חיי המשפחה של הגיבור, מתוך תנאי החיים של ערבים אזרחי ישראל בשנות השבעים, מתוך ההתנגשות ביניהם לבין השלטון הישראלי. אלה מתלבשים על הנקודות הקלאסיות של סרטי מתאגרפים וסיפורי סינדרלה – הניסיון שלהם להילחם במערכת, במשפחה, בעצמם, להשיג כוח, להפוך מבן מיעוטים לנציג, לשגריר. אם המתאגרף של ברגותי רק כמעט מצליח להתחמק מכל המהלומות סביבו, הממשיות והשקופות־הסמליות – הסיפור של ברגותי עומד בכבוד במשחק בין ז'אנרים שונים, בין הריאליסטי למלודרמטי, בין ההקשר הפוליטי לעיצוב הספרותי. וכל זה, במסגרת המרובעת והקשיחה של סיפור קצר בן שישה עמודים.

שאר הסיפורים המתורגמים מציעים הזדמנות דומה לקוראי עברית, ליהודים: להתבונן בשטח שכמעט מוכר להם, אבל הגישה אליו כאילו חסומה. החדשות מציגות את חיי הערבים בישראל כשאלה 'ביטחונית' ו'דמוגרפית'. ספרות המיינסטרים משתמשת בדמויות ערביות כחומר לפנטזיה או למירוק מצפוני – מ'מיכאל שלי' ועד הרומן האחרון והחלבי של דורית רביניאן. יוצרים ועיתונאים ערבים מקבלים זמן מסך מוגבל וחסר סבלנות.

עצם הבחירה של עורכי האנתלוגיה בסיפורים קצרים מאוד, שמתמקדים באפיזודה, בסצינה, בהתרחשות מרכזית אחת – מוכיחה שהמגבלות ותנאי החיים הייחודיים של המיעוט הערבי בישראל הם קרקע לדרמה מעולה. שאפשר להגיש אותה גם בצורה קוּלית ולא נפוחה. למשל, 'וייט כריסטמס?' של תמרה נאסר. תיאור בגוף ראשון של אשה צעירה. נסיעה עם המשפחה לבקר קרובים בחג המולד. מישראל לרמאללה, מסיפור אהבה טרי כנראה, אל הקניות, הדת, המשפחה. השלג, המחסום הצבאי, ההסתמסות עם האהוב בטלפון, החלונות הכהים של המכונית. כולם שייכים לתפאורה 'רגילה' לחלוטין, מקבלים נפח ספרותי, קיומי, בלי מאמץ ניכר ובלי התנשפויות.

 

במילים אחרות, הסיפורים בקובץ מצליחים לתת רמז לשאלה הפוליטית בעזרת התושייה הספרותית: מי שמצליח לשלב בין סגנונות וז'אנרים, בין הקשרים חוץ־ספרותיים לתוכן הסיפור – יכול, לפחות נקודתית, ליצור לעצמו במה, למצוא לעצמו מקום. והאפשרות הזאת מוצגת באופן לא פחות חי ביחס לחוסר המוצא הפרטי והלאומי שמצטייר בסיפורים.

מעניין היה לגלות אם הסיפורים בקובץ שכתבו יהודים יוצרים אפקט דומה על קוראי ערבי. בעיניי, גם הטובים שבהם, היו בדרך כלל פחות מגרים או פוקחי עיניים. בוודאי אלו מהם שמיקדו את המבט בדמויות חלשות, כאילו חסרות אונים, זרות – והקבילו בין חוסר האונים שלהן לחוסר האונים של המתבונן בהם (היהודי, המספר). גם רוב השירים בקובץ, בשתי השפות, פחות עבדו מבחינתי.

אבל גם העניין הזה ממחיש את ההישג של האנתולוגיה. העובדה שהיא מציעה לקוראים שונים לעבור בשבילים שונים דרכה. להפוך את ההבדלים והגבולות – בין עברית לערבית, בין הפוליטי לאסתטי, בין השירה לפרוזה – למתח חיובי שמאפשר בחירה, השתייכות, העדפה. כל זה, בלי לבקש למחוק את שאר האנשים בחדר או להתעלם מהם. יותר מזה, 'שתיים' לא מכריח את הקוראים לבחור צד, אבל הוא רומז להם על העושר והסיפוק הממשיים ששמורים למי שמסוגל לעבור בין שפות, בין ז'אנרים, בין נקודות מבט. על הרווח הזה, ועל האפשרות לחיים טובים יותר, צריך להילחם גם מחוץ לספר, ומול האנשים ששורפים כיתות לימוד.

שתיים, יצירה עברית וערבית צעירה ועכשווית, עורכים: תאמר מסאלחה, תמר וייס־גבאי, אלמוג בהר, הוצאת כתר.

בידיעות אחרונות

בידיעות אחרונות

 

נאאל אלטוח'י על "שתיים / اثنان" ב"אח'באר אל-אדב" במצרים ב-5.12.2014:

"‬يعتبر عمل الترجمة باتجاهين بين العربية والعبرية في أيامنا هذه،‮ ‬سواء أكان الحديث عن هذه الأنطولوجيا أو بشكل عام،‮ ‬عملاً‮ ‬متشائلاً،‮ ‬إن صح لنا أن نستعير هذا المصطلح من عنوان رواية إميل حبيبي‮ "‬المتشائل‮"‬،‮ ‬إذ أن هذا العمل يتزاوج فيه الأمل مع اليأس‮".‬
بهذه الكلمات بدأت مقدمة أنطولوجيا‮ "‬اثنان‮.. ‬أنطولوجيا ثنائية اللغة،‮ ‬أدب عبري وعربي شاب ومعاصر‮" ‬والصادرة في إسرائيل وحررها الفلسطيني تامر مصالحة واليهودي من أصل شرقي ألموج بيهار واليهودية من أصل‮ ‬غربي تمار فايس‮ ‬غباي‮. ‬ضمت الأنطولوجيا عشرات النصوص لمبدعين يهود وعرب من داخل فلسطين التاريخية،‮ ‬وكل نص مكتوب بالعبرية أو العربية كان مصحوباً‮ ‬بترجمة إلي اللغة الأخري‮. ‬
الأنطولوجيا صدرت في‮ ‬434‮ ‬صفحة،‮ ‬واحتوت نصوصاً‮ ‬لمبدعين عرب مثل‮ "‬إياد برغوثي،‮ ‬رجاء ناطور،‮ ‬مروان مخول،‮ ‬ياسمين ضاهر،‮ ‬راجي بطحيش،‮ ‬خير فودي،‮ ‬أنوار سرحان،‮ ‬تامر مصالحة،‮ ‬رأفت آمنة جمال،‮ ‬عناق موسي،‮ ‬ناريمان كروم،‮ ‬رجاء بكرية،‮ ‬رشيد إغبارية،‮ ‬نمر سعدي،‮ ‬تمارا ناصر،‮ ‬مني ظاهر،‮ ‬شيخة حليوي‮". ‬كما احتوت علي نصوص لمبدعين يهود مثل‮ "‬عنات عينهار،‮ ‬ديئة هدار،‮ ‬جالي سامبيرا،‮ ‬إلحنان نير،‮ ‬تمار فايس‮ ‬غباي،‮ ‬يحزقيل نفشي،‮ ‬آشر زانو،‮ ‬عدي سوريك،‮ ‬عنات رخاريا،‮ ‬درور بورشطاين،‮ ‬ألموج بيهار،‮ ‬عنات لفين،‮ ‬راحيل بيرتس،‮ ‬ماتي شموئلوف،‮ ‬نعمة جرشي،‮ ‬عادي قيسار،‮ ‬معيان بن هجاي،‮ ‬يحزقيل رحميم،‮ ‬متان يئير،‮ ‬روت قرا إيفانوف‮- ‬قنئيل،‮ ‬راحيلي روتنير،‮ ‬يهودا ابن حاييم،‮ ‬بني مر،‮ ‬عينات ياكير‮". ‬
‮> > > ‬
وقام بالترجمة فيها من العبرية والعربية وإليهما يوتام بنشالوم،‮ ‬غاي رون‮- ‬غلبوع،‮ ‬ليئة جلازمان،‮ ‬غسّان جمّال،‮ ‬الطّيّب‮ ‬غنايم،‮ ‬جميل‮ ‬غناي،‮ ‬بروريا هورفيتس،‮ ‬حانّة عميت-كوخافي،‮ ‬فاروق مواسي،‮ ‬سلْمان ناطور،‮ ‬أنْوار حَرسان،‮ ‬أسعد عودة،‮ ‬نعيم عرايدي،‮ ‬روجيه طابور‮.‬
مقدمة الأنطولوجيا توسعت للحديث عن الثقافتين العربية والعبرية،‮ ‬والتشابه بينهما‮. ‬فقالت‮: "‬العبرية والعربية أختان من زمن بعيد،‮ ‬منذ أن ولدت كلمات مثل‮ (‬يد‮)‬،‮ ‬و(رأس‮)‬،‮ ‬و(أنف‮)‬،‮ ‬و(قلب‮)‬،‮ ‬[وهي كلمات شديدة التشابه بين اللغتين] إضافة إلي أن الانتقال والتحول بين اللغتين قديم العهد،‮ ‬فعلي سبيل المثال،‮ ‬يذكر الأدب العربي واحداً‮ ‬من شعرائه الكلاسيكيين من عصر الجاهلية الذي سبق الإسلام،‮ ‬هو الشاعر اليهودي ذ العربي السموأل بن عادياء،‮ ‬وقد‮ ‬غدا اسمه مثلاً‮ ‬يحتذي به للإخلاص بقولهم‮ (‬أوفي من السموأل‮). ‬
ولكن الموضوع لا يكمن في التاريخ فقط بالنسبة إلي المحررين‮. ‬مازال لديهم ما يقولونه أيضاً‮ ‬بخصوص السياق الاجتماعي للغتين اليوم‮: ‬
‮"‬نحن،‮ ‬المحررون الثلاثة،‮ ‬نتكلم العبرية،‮ ‬لكنها تمثل لنا أشياء وأموراً‮ ‬مختلفة‮: ‬فهي تعتبر عند بعضنا لغة الدين التي تحولت إلي لغة قومية،‮ ‬تذكر وتخفي جزءا من العبرية القديمة المستخدمة في الكنيس ولدي الجاليات اليهودية المختلفة،‮ ‬وفي العالم المسيحي والإسلامي،‮ ‬وعند بعضنا هي لغة الدولة والدوائر الرسمية،‮ ‬وهي لغة الأماكن التي تدخلت بشكل محبط في حياة جالياتنا،‮ ‬هي اللغة التي تعلمناها في المدرسة حتي أنها عدت بشكل متناقض وخادع لغة قريبة وحميمة من القراءة والكتابة والمحادثة داخل العبرية وضدها‮. ‬وللعربية جئنا كثلاثة محررين،‮ ‬فلسطينيين،‮ ‬إشكناز وشرقيين،‮ ‬من اتجاهات مختلفة‮: ‬عند بعضنا هي لغة الأم التي لم تصل إلينا،‮ ‬لغة حميمة مقربة ولغة الثقافة التي تكافح من أجل مكانتها في الفضاء الإسرائيلي الذي يحاول تقليص مكانتها الرمزية والحقيقية،‮ ‬ولبعضنا الآخر هي لغة الأم التي لم تصل إلينا،‮ ‬إذ كان علينا محوها كي نتحول إلي إسرائيليين جدد،‮ ‬لغة نخجل فيها في الشارع وأحياناً‮ ‬يكون هذا الخجل منها في داخل أنفسنا تماماً،‮ ‬بعد أن أصبحت في أعقاب الصراع الإسرائيليذالفلسطيني تعتبر لغة العدو،‮ ‬لغة عادت إلينا بشكل متناقض من الصراع والصدام الإسرائيلي الفلسطيني العنيف،‮ ‬ولبعضنا العربية هي لغة الآخر،‮ ‬ولم تكن من إرثنا وماضينا العائلي،‮ ‬واللقاء معها من خلال التحرير والترجمة هو جانب من رغبتنا في الحوار مع هذا الآخر،‮ ‬كي نسمع ما لا يُسمع أحياناً‮ ‬من خارج الأدب‮". ‬
وهناك بالطبع الظروف الاجتماعية الراهنة والصراع الذي لا يمكن القفز عليه‮. ‬تستشهد مقدمة الأنطولوجيا بكلمات نجيب محفوظ في رسالته لأستاذ الأدب العربي في إسرائيل ساسون سوميخ عندما يقول‮: "‬ولندع الله معا‮.. ‬أن يعود شعبانا إلي المعاشرة المثمرة كما كان الحال في ماضيهما الطويل‮. ‬فمما لا شك فيه أن تعاونا مثمرا كان بين شعبينا في مدي الأعوام الطويلة،‮ ‬في العصور القديمة والوسطي والحديثة‮. ‬وأن أيام الخصام كانت قصيرة وقليلة‮. ‬غير أننا عنينا بتسجيل لحظات الخصام أكثر بمائة مرة من تسجيل أجيال الصداقة والتعاون‮"‬،‮ ‬وتستدرك المقدمة لتقول‮: ‬
‮> > > ‬
‮"‬ليتنا نستطيع الادعاء بأن هذه الأنطولوجيا المشتركة،‮ ‬عبرية ذ عربية،‮ ‬هي بديل للصداقة والشراكة أو استمرار مباشر للماضي الطويل نفسه من‮ (‬الحياة والعيش معاً‮) ‬التي يتحدث عنها نجيب محفوظ‮… ‬إن هدفنا في هذه الأنطولوجيا كان أكثر تواضعاً‮"‬،‮ ‬متشائلاً‮ ‬أكثر‮: ‬إذ أردنا أن ننتج أنطولوجيا عبرية ذ عربية ثنائية اللغة لنصوص نثرية وشعرية لمؤلفين شباب،‮ ‬يهود ذ إسرائيليين وعرب ذ من الأقلية الفلسطينية في إسرائيل،‮ ‬هذه الأنطولوجيا نقدمها لجمهور القراء باللغتين،‮ ‬وهي تعرض عينة من الكاتبات والكتاب والأعمال الأدبية المعاصرة باللغتين‮".  ‬
ضمت الأنطولوجيا نصوصاً‮ ‬أدبية وشعرية،‮ ‬بالإضافة لنص كوميكس لراحيلي روتنير وترجمه للعربية‮ ‬غسان جمال بعنوان‮ "‬كولي‮". ‬والترابط بين اليهود والعرب كان هو الموضوع الغالب علي الكثير من النصوص‮. ‬فيكتب يهودا ابن حاييم مثلاً‮ ‬قصيدة بعنوان‮ "‬ما هو اليهودي العربي‮"‬،‮ ‬ترجمتها أنوار سرحان ويقول فيها‮: "‬ممزوج بالشاي والنعناع،‮ ‬ينكب علي أدب حاخامي،‮ ‬في بستان ذي نافورة‮/ ‬تحت أشجار التفاح‮/ ‬والليمون،‮ ‬وبلحن لعبد الوهاب يدندن‮/ ‬آيان لنشيد الأنشاد‮.. ‬والمزامير‮/ ‬يداعب بيده مسبحة،‮ ‬يطل إلي الماضي‮/ ‬إلي حديقة جوز يسقط،‮ ‬كي يصغي إلي اسطوانة‮/ ‬ينبعث منها ذ صادحاً‮/ ‬صوت أغنية لأم كلثوم‮/ ‬نوافذ بيته زرقاء‮/ ‬وعلي الجدران قلائد من بصل وثوم‮". ‬
الأنطولوجيا هي جزء من‮ "‬مشروع ثنائي اللغة للأدب المعاصر‮"‬،‮ ‬وهي مدعومة من‮ "‬صندوق برخاه الإسرائيلي‮" ‬ومن برنامج‮ "‬مشروع الأدب العربي‮"‬،‮ ‬الذي يقيمه‮ "‬مركز الكتاب والمكتبات في إسرائيل‮"‬،‮  ‬و"المؤسسة للتفاهم الديني‮"‬،‮ ‬

עדנה שמש על "שתיים / اثنان" במדור ספרים של עיתון הארץ ב-19.12.2014:

בהקדמה לאסופה הדו־לשונית החדשה "שתיים: יצירה עברית וערבית צעירה ועכשווית" מנסחים שלושת עורכיה, תאמר מסאלחה, תמר וייס־גבאי ואלמוג בהר, את מטרת המיזם שהבאתו לעולם ארכה שש שנים. בעיניהם זהו ניסיון ליצור הקשר משותף לשתי קהילות החיות זו לצד זו אך לא מרבות לקרוא זו את זו, "בשל מחסומי השפה ומחסומים אחרים", או כפי שכותבת וייס־גבאי בסיפורה "אסופה", כדי "לבנות רפסודה חזקה משתי וערב של מקור־תרגום".

הספר מבקש להפיל מחסומים ולהגיע זה לשפתו ולחומרי לבו של זה; למלא את החלל ההולך ונפער בין ישראלים דוברי ערבית לבין ישראלים דוברי עברית בלחיצות ידיים ספרותיות. ואולם גם האופטימיות של העורכים זהירה, כמעט מעוקרת, ופולש אליה הייאוש: "ביקשנו שהאנתולוגיה תהיה רגע של עתיד מדומיין, עברי־ערבי (…) אך בלי לשכוח את דברי יהודה עמיחי על פיהם אין אנו מדברים על שתי שפות אלה על שלוש: 'והכל בשלוש שפות, עברית ערבית ומוות'". המבט שבו הם בוחנים את המציאות הוא מפוכח וכאוב. "אופסימיזם", הם קוראים לו, בהשאלה משם ספרו של הסופר אמיל חביבי. מאחר שכוונתם היא לתערובת של אופטימיות ופסימיות, אִזכור ספרו של חביבי מטה את הכף אל הפסימיזם דווקא כי סעיד, גיבור "האופסימיסט", הוא משל לנישולו ולדיכויו של המיעוט בידי הרוב.

מן הפתיח של "שתיים" עולה ערגה נוסטלגית לחיי השיתוף שהתקיימו בין יהודים וערבים בימים רחוקים, כמצוטט מפי הפייטן רבי דוד בוזגלו, "שמה עברים וערבים יחדיו כולם מסובים (…) ולא ניכר העברי לפני אחיו ההגרי", בעוד שבמציאות העכשווית שורים רוחם של "הסכסוך, הנישול, האלימות והגזענות". במכתבו לששון סומך כותב נגיב מחפוז בצער כי "אנו, למרבה הדאבה, הרבינו לתעד את רגעי הריב מאה מונים מכפי שתיעדנו דורות רבים של ידידות ושיתוף". ובאמת ראוי לבחון איך דרים חומרי האסופה הדו־לשוניים והרב־תרבותיים בין דפי האסופה על רקע הסכסוך הלאומי רב השנים — פנים אל פנים או גב אל גב?

ארץ הזמן הכנוע

הספר אוגד בתוכו סיפורים קצרים ושירים, ואפילו קומיקס קצר שחור־לבן (שמזכיר את "פרספוליס" מאת מרג'אן סטראפּי), פרי עטם של כותבות וכותבים ישראלים יהודים וערבים. בקריאתו התבקש שירו של רוברט פרוסט Mending Wall, השורה הנודעת שלו המדברת על היחס הנכון בין גדר (וגבול, והגדרה) לבין שכנות טובה. אבל נדמה שהשיר אינו מתאים — בפיוטיות שלו וברצונם הטוב של שני השכנים הדרים בשורותיו — למציאות הישראלית, זו שנושאי הקיום הסבוך שלה עולים שוב ושוב באסופה, ישירות או בעקיפין. שירו של פרוסט הוא פרוֶוה ביחס לקלחת הלאומיות והלאומנות, המחסומים והחומות, השרירות וההפרדה, התקווה והייאוש, שבהם אנחנו מצחצחים חרבות ולשונות לאיזה קרב מכריע, מחדדים את ההבדלים על פני המשותף, את המרחיק על פני המקרב. כשמדברים, מדברים בדרך כלל גב אל גב. האסופה "שתיים", עושה ככל יכולתה, כך נדמה, להציב את הנפשות הפועלות פנים אל פנים.

בספר מתקיים מנעד רחב של סגנונות כתיבה ומשלבי שפה, וניכר הבדל רב בין כתיבתם של המשתתפים הערבים לבין הכתיבה בעברית. בצד כתיבה ריאליסטית, השירה והפרוזה בערבית בספר פיוטיות ונסערות, מרבות בדימויים ובמטאפורות — לא פעם מעין מקאמות שיריות, מלאות פאתוס וניגודים. בשירו גדוש הרגש, המיאוס וההתרסה של מרואן מח'ול, "ערבי בנמל התעופה בן־גוריון", עונה הדובר לשאלת המאבטחת "מאיפה אתה?" באריכות ובפאתוס, שוטח בפניה היסטוריה ארוכה ומפוארת לאחור, אומר לה שהוא מ"ארץ הזמן הכנוע", וכי "מאבני הגזית של חברון קרוצות תשובותי". כל ציטוט קצר עושה עוול לשיר הזה, ובכל זאת: "המאבטחת לוקחת אותי לחיפוש בכבודה/ היא פוקדת עלי לפתוח את התיק/ ואני מציית/ וקרבי מתנתקים מקרביו של התיק, וכמוהם שירַי,/ עילגותי, רהיטותי, כל דבר בתוכי, נרתעים מתוכו ולתוכו".

הסיפורים והשירים האלה הם לא פעם גם אניגמטיים, נפתלים וכמו־מוצפנים, והסבטקסט שלהם חזק. קשה שלא לתהות אם הכתיבה הזאת נתפשת כאניגמטית וכמו־מוצפנת גם אצל הקוראים שהערבית היא שפת אמם; האם זה בגלל הפער התרבותי או בגלל סגנון הכתיבה? נראה ששתי התשובות נכונות.

  מטבע הדברים, ישראלי שאינו דובר ערבית עשוי לקרוא את הסיפורים האלה קריאת חֶסר והאי־היכרות את התרבות הערבית עלולה לרדד את ההדהוד הספרותי, התרבותי והלשוני המעשיר ומעבה את הקריאה. בשירו המוזכר של מח'ול, כשהמאבטחת שואלת אותו "ומה זה?" הדובר עונה, "אני אומר: סורת מסע הלילה (…) עם פירוש אל־ג'לאלין/ שירי אבי־א־טיב אל־מותנבי".

מתוקף הנסיבות, יותר ישראלים שהערבית היא שפת הוריהם מסוגלים לקרוא את חומרי האסופה ללא תרגום מתווך מאשר דוברי עברית. מרבית הקוראים הערבים מיטיבים לדבר ולקרוא עברית בעוד שרק מיעוטו של הרוב העברי מדבר וקורא ערבית (בעצמי נדרשתי לסיפא של הספר, ששם נכתבו קורות החיים של הכותבות והכותבים, כדי לדעת אם ענאק מוואסי, רג'אא בכרייה וח'יר פודי הם כותב או כותבת). לקורא הערבי יש נגישות בלתי אמצעית לחומרי הספרות והשירה העבריות, אך ההפך, כאמור, אינו נכון.

למעט הוצאות כמו אנדלוס, שמתמקדת באופן בלעדי בתרגום לעברית של ספרי פרוזה והגות ערבית כדי להנחילם לקהל הרחב, ולמעט הוצאת "סדק" של עמותת "זוכרות", שהמניע העיקרי שלה בפרסום ספרים דו־לשוניים הוא פוליטי, הרוב המכריע של ההוצאות לאור בארץ כמעט אינו מפרסם כתבים של סופרים ערבים צעירים ועכשוויים. כך יוצא שהספרות והשירה הערבית נדרשות לתיווך של אסופות כגון "שתיים", או שהן כלל אינן מגיעות לתודעתם של הקוראים. אולי טוב היה אילו "שתיים" (בשם אחר) היתה אסופה של סיפורים ושירים ערביים בלבד, כדוגמת "נכּבה לייט" בהוצאת מטען, והבמה היתה נשארת כולה לאלה הזקוקים לה יותר.

חיילת מול עיסאוויה

הכותבות והכותבים הערבים כותבים באסופה על נושאים רבים, פוליטיים ואישיים, למשל בחינה ביקורתית של תפקידיה המסורתיים של האשה הערבייה ומקומה במשפחה ובחברה ("האור ההוא כבה" היפה מאת אנואר סרחאן) או אהבה הומוסקסואלית ("טומאה" מאת ראג'י בטחיש). בחברה הערבית המסורתית כתיבה כמו של סרחאן ונושא כמו של בטחיש ייחשבו לחתרניים. לכן, גם כשהכתיבה באסופה היא אישית, עדיין היא פוליטית.

גיבורת הסיפור הריאליסטי של סרחאן שמחה על מותו של קאסם, בעלה הזקן והמתעמר, כי במותו נפתח לה פתח לתקווה; שוב לא יסתער עליה כשור, לא יקרע את בגדיה ושוב לא יותיר אותה "בגוף בוער וברוח כבויה". אבל אפילו אלמנותה והיותה לבדה ללא גבר נתפשים כחרפה למשפחה בעיני אביה, זה שציווה עליה להינשא לזקן ומסר אותה כמו שמוסרים סחורה ל"בעל או לסוהר", והוא שולף סכין נגדה. סרחאן כותבת בביקורת גלויה, "כמה זועמים הגברים כשכבודן של הנשים מוטל על הכף!"

או שירהּ הקצר והאפקטיבי מאוד של מונא דאהר: "ניטשה: האשה מנוחת החייל אחרי המלחמה. / אצלךָ: אשה נועדה לרווחת הגבר אחרי כל קרב./ אצלי: אשה, אני: כוח, אור ורגש". לעתים המעשה הפוליטי מצוי בפרט קטן, למשל הפראזה "חבר של אחיו מופיד זיכרונו לברכה" (בסיפור "נוק אאוט" מאת איאד ברגותי), או "שכנתי אום ג'ריס זיכרונה לברכה" ("ללא כותרת יפה יותר" מאת מרואן מח'ול) — התרסה לנוהג הישראלי שאין מוסיפים ז"ל לשמו של הרוג שאינו יהודי.

מבין הכותבים העברים ב"שתיים" בולטים כמה וכמה סיפורים ושירים, אך חלקם עסוקים באופן מתמיה ביום־יום השגור מדי ומוותרים על הרמת הכפפה שהושלכה לפתחם, כלומר על ההזדמנות לומר משהו משמעותי באסופה עברית־ערבית כמו "שתיים", הטעונה אפריורי, מעצם טיבה, במורכבות הקיום כאן. בולטים, למשל, שיריהן של ענת זכריה ורחל פרץ וסיפורה של דאה הדר, השבה ומפרסמת את "נומי נומי עיסאוויה", יומנה מעורר המחשבה של חיילת חדשה בבסיס צבאי הצופה על הכפר עיסאוויה. כשמופיע נער ערבי סמוך לגדר הבסיס והיא מוסרת לו את נשקה בהכנעה הזקוקה לפרשנות, נעשית הרוטינה בבסיס למחזה אבסורדי שבו חל היפוך תפקידים בין שולט ונשלט, בין כולא לנכלא, בין מאיים למאוים.

בתווך, בין הסיפורים הערביים לאלה העבריים, ניצב שירו (ללא שם) של אלמוג בהר המתחיל במלים "נסיתֻ ליסאני" — "שכחתי את שפתי", ובו, כעכביש נואש, הוא מנסה לטוות מחדש את מארג מקורותיו וזהותו השלם, לאחות את הקרעים באמצעות שתי השפות־האחיות, הערבית והעברית.

יעל לרר, הבעלים של הוצאת אנדלוס, סיפרה בראיון שכאשר מחמוד דרוויש נשאל בתוכנית טלוויזיה ערבית על תרגום יצירותיו לעברית הוא אמר שלצערו קוראים אותו "או כדי לדעת את האויב או כדי לעשות איתו שלום, אבל לא פשוט כדי לקרוא שירה". הוצאתו לאור של "שתיים" אינה ניסיון "לדעת את האויב" ואף לא ניסיון "לעשות איתו שלום". היא בעיקר מעשה דמוקרטי של התמקדות בכותב האינדיבידואל, באדם, פירוק המִקשה האחת הנקראת "ציבור", הדגשת הפן האישי והפרטי בכתיבה, גם כשהיא פוליטית. על רקע הדה־הומניזציה והלאומנות המתגברים זה מעשה ראוי — להציג את זה בפני זה, פנים אל פנים ולא גב אל גב.

בעיתון הארץ

בעיתון הארץ

עמית סגל בעיתון "קו למושב":

בעיתון קו למושב

בעיתון קו למושב

 

בעיתון קו למושב

בעיתון קו למושב

על האנתולוגיה

ההקדמה לאנתולוגיה

סיפור שלי מתוך האנתולוגיה

קישורים נוספים:

 

שתיים אנתולוגיה (1)

"שתיים: יצירה עברית וערבית צעירה ועכשווית"

أدب عربي وعبري شاب ومعاصر

עורכים: תאמר מסלאחה, תמר וייס-גבאי, אלמוג בהר

تحرير: تامر مصالحة، تمار فايس -غباي، ألموج بيهار

440 עמ'

לרכישת הספר

ב"העוקץ"

ביקורת על האנתולוגיה בידיעות אחרונות

ביקורת על האנתולוגיה בהארץ

כתבה על האנתולוגיה  בכתב-העת הספרותי "אח'באר אלאדב" (חדשות הספרות), במצרים, שכתב הסופר והמתרגם מעברית נאאל א-טוח'י

ראיון במעריב על האנתולוגיה

ראיון בידיעות אחרונות עם תאמר מסאלחה על האנתולוגיה

יצירות מתוך האנתולוגיה באתר וואלה

יצירות מתוך האנתולוגיה באתר ויינט

רשימה של תמר וייס על האנתולגיה באתר "הרפובליקה הספרותית"

ראיון עם תמר וייס על האנתולוגיה באתר "קורא בספרים"

ומה שכתבתי על האנתולוגיה עם צאתה

על האנתולוגיה באתר אל-מוניטור / וגם באנגלית

הסיפור "וייט כריסמס?" של תמארה נאסר באתר העוקץ

הסיפור "זה קרה בחיפה" לרשיד אגבאריה באתר "שיחה מקומית"

ביקורת של עמיר סגל על האנתולוגיה בעיתון "קו למושב" ב-25.12.2014, עמ' 12

השקת הספר "שתיים / اثنان" (הוצאת כתר, 2014)/ حفل اصدار كتاب "اثنان/ שתיים" (دار النشر كيتر، 2014)
אנתולוגיה ליצירה עברית וערבית צעירה ועכשווית / انطولوجيا ثنائية اللغة للأدب العربي والعبري الشاب والمعاصر

עורכים: תאמר מסאלחה, תמר וייס-גבאי, אלמוג בהר / تحرير: تامر مصالحة، تمار فايس -غباي، ألموج بيهار
משתתפים: ענאק מואסי, רחל פרץ, ראג'י בטחיש, דרור בורשטיין, רג'אא נאטור, עדי קיסר, שיח'ה חליוא, יחזקאל נפשי, יותם בנשלום ומרואן מחו'ל
المشاركين: عناق مواسي, راحيل بيرتس, راجي بطحيش, درور بورشطاين, رجاء ناطور, عدي كيسر, شيخة حليوى, يحزقيل نفشي, يوتام بنشالوم ومَروان مَخُّول

יום ראשון, ה-11.1.2015, 20:00/ يوم الأحد الموافق 11.1.2015, 20:00
בקפה "יאפא" / في مقهى يافا
רח' יהודה מרגוזה 33, יפו / شارع يهودا مارغوزه 33، يافا

אודות almog behar

"צִמְאוֹן בְּאֵרוֹת", "אנא מן אל-יהוד", "חוט מושך מן הלשון", "צ'חלה וחזקל".
פוסט זה פורסם בקטגוריה אנתולוגיה ערבית-עברית "שתיים / اثنان", בקורת ספרות, תרגום, العربية, עם התגים , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על "שתיים / اثنان" – כל הביקורות עד כה

  1. faruqmawasi הגיב:

    תודות על המאמצים!
    אשמח אם אקבל עותק מהספר או שני עותקים (אחד לספרית המכללה)
    פרופ' פארוק מואסי
    באקה אל גרבייה
    3010000

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s