אמר חכם עבדאללה לט"ו בשבט

 

נד.
אמר חכם עבדאללה: קראנו בפיוטו הקדוש של רבנו יוסף חיים ליום ט"ו בשבט שגילה: "אז ירנן עץ היערים לפני אל אדיר אדירים יעיר זמירות ושירים", ובאמת באותו היום שרים כל האילנות והשיחים והצמחים, ובכל יום ויום הם שרים, שאין לך יצור חי שלא שר בנעימה לפני ריבונו של עולם, ובכלל זה עץ התמר ועץ האתרוג ועץ הזית ועץ התאנה ועץ הרימון וגפן הענבים, שכולם מעלים רננה לבוראם מסוף עולם ועד סופו, ולא רק הם אלא גם הנהרות והנחלים והיובלים, וגם הגשם והברד והשלג, וגם הרוח והסערה והרעם, כולם באים ושרים להודות למי שאמר והיה העולם, והם שרים כל אחד בנעימה אחרת, המיוחדת רק להם, והם שרים בכל יום שיר חדש, המיוחד רק לאותו היום, ועד קץ הימים אינסוף שירים עולים כריח ניחוח לאל אדיר אדירים, והם כל לבבות בשמחה מעירים.

 

נט.

אמר חכם עבדאללה: עניין זה שנאכל הבשר מן החי מאין לנו? האם אינו אסור לנו משום מניעת צער בעלי חיים? ובאמת כשהיה האדם בגן-העדן אכל מכל פרי הגן, ולא נטל מבשר החיות ומעוף השמיים ומדגת הים ומן הביצים והחלב. אלא, כשחטא בחטאו של הנחש וגורש מגן-העדן הלבישו האלהים מן החי, שנאמר: "וַיַּעַשׂ ה' אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר–וַיַּלְבִּשֵׁם" (בראשית ג', כ"א), וקודם לכן עשו חגורות מעלי העץ, ושמא מעור הנחש עשויות היו הכותנות שעשה להם האל. וגירשם "לַעֲבֹד אֶת-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם" (בראשית ג', כ"ג), ולא לאכול מן החי, אבל נעשה הבל רועה-צאן והביא ממנו אל האלהים, "וְהֶבֶל הֵבִיא גַם-הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן וַיִּשַׁע ה' אֶל-הֶבֶל וְאֶל-מִנְחָתוֹ" (בראשית ד', ד'). ורק אחר שראה האלהים כי רבה רעת האדם, והשמידם במבול, והציל נח הצדיק  ומשפחתו, והציל נח מכל החי שנאמר לו: "וּמִכָּל-הָחַי מִכָּל-בָּשָׂר שְׁנַיִם מִכֹּל תָּבִיא אֶל-הַתֵּבָה–לְהַחֲיֹת אִתָּךְ זָכָר וּנְקֵבָה יִהְיוּ : מֵהָעוֹף לְמִינֵהוּ וּמִן-הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ מִכֹּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה לְמִינֵהוּ–שְׁנַיִם מִכֹּל יָבֹאוּ אֵלֶיךָ לְהַחֲיוֹת" (בראשית ו', י"ט-כ'), רק אז כשהוציא נח כל החי מן התיבה קיבל עליהם שלטון שנאמר לו: "וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל-חַיַּת הָאָרֶץ וְעַל כָּל-עוֹף הַשָּׁמָיִם בְּכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה וּבְכָל-דְּגֵי הַיָּם בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ : כָּל-רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא-חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת-כֹּל" (בראשית ט', ב'-ג'), אבל מיד אסר עליו: "אַךְ-בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ" (בראשית ט', ד'). אבל באמת היתר זה לאכול מן החי היתר זמני הוא, ואינו עד עולם, ויסתיים עם בוא משיח צדקנו, שיסיים זמן זה שאנחנו מגורשים מגן-עדנו. ועוד קודם לכך טוב להמעיט בדבר, ולאכול רק על שולחן השבת כמנהג מלך מן החי, אבל שאר השבוע יאכל כאביון וכעבד, שאביונים ועבדים אנחנו בעולמו, וירבה מן הפירות והירקות ומיני הדגן ומיני הקטניה והאורז, וימעיט מן החי, בעבור שיקרב זמן גאולתנו בגן-עדנו. כי מה יחשוב לו כל אדם, שהוא ככהן הגדול בבית-המקדש זכאי להקריב פרים על המזבח? בוודאי אינו זכאי, ולא יתנאה בכך. וכבר שמענו מה שאמר לנו רבנו יוסף אלבו, בעל ספר העיקרים: "מלבד מה שיש בהריגת הבעלי חיים אכזריות חמה ושטף אף ולימוד תכונה רעה אל האדם לשפוך דם חינם, עוד יוליד אכילת בשר קצת בעלי חיים עובי ועכירות ואטימות בנפש, ובשביל כך ייחד אל האדם בצמחים מזונות נאותים טובים, כחיטה והשעורה וכל דבר שיש בו זרע שראוי להיזרע, וכל העץ אשר בו פרי עץ זורע זרע. וראו אחר שראה קין שה' יתברך שעה אל הבל ואל מנחתו, נראה לו שהוא מותר להרוג את הבעלי חיים, כפי מנחת הבל שהביא להשם, וכיוון שכך התיר לעצמו גם הריגת האדם, כי כְּמות זה כן מות זה, בהיותו שווה אליהם לפי דעתו, ואם אסור זה אסור זה, ואם מותר זה מותר זה. וכשנגלה השם יתברך על קין ויעד לו העונש על הריגת הבל, לא חשב בעבור זה שתהיה שפיכת דם האדם חמורה משפיכת דם שאר הבעלי חיים, אבל היה חושב כי כמו שהיה נענש על שפיכת דם האדם כן יהיה נענש על הבעלי חיים, אחר שלא הותר לאדם להרגם, כי רוח האדם ורוח הבהמה שווה. וכאשר נמחו כולם ונשאר אך נח ואשר אתו בתיבה, כשיצא מן התיבה הקריב קורבן לה' מן הבעלי חיים, ולפי שחשש שיחשבו בני נח שמה שקיבל השם יתברך קורבן אביהם היה כמו שקיבל קורבן הבל, על כן אחר הקורבן מיד מיהר להתיר להם אכילת הבעלי-חיים והריגתם, ואמר להם: "כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת-כֹּל" (בראשית ט', ג'). וכשניתנה תורה לישראל, אסר להם קצת הבעלי חיים המולידים עובי ועכירות בנפש, ואפילו מה שהתיר להם, לא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע, כמו שהתיר להם יפת תואר על זה הדרך. וכן אמרו רבותינו ז"ל "כִּי-תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר" (דברים י"ב, כ') – לימדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא לתיאבון. הנה גילו בפירוש שאכילת הבשר לא הותר אלא על צד ההכרח, ועל כן נאסר בתחילת היצירה. ונתבאר מכל זה כי כבר אפשר שיהיה הדבר האחד מותר אחר שנאסר ואסור אחר שהותר".

 

סז.

אמר חכם עבדאללה: ישנם כיום אלו המתקראים ירוקים, המבקשים לשמור על האדמה והים והאוויר מרעת בני האדם, וזה אתה יכול למצוא אצלנו במה שקראו חכמים "בל תשחית", שאין לו לאדם להשתמש יתר על המידה בכל מה שיצר לו הבורא, אלא ישתמש ויניח גם לאחרים אחריו לדורות להנות מהם, ועל כן אין אתה כורת עץ פרי, ואין אתה כובש בשדה דרך במקום שכבר נמצאת בו דרך אחרת, ואין אתה עושה דבר שהוא לשווא, וכבר כתב בעל ספר החינוך הברצלוני שדבר זה: "הוא כדי ללמד נפשנו לאהוב הטוב והתועלת ולהידבק בו, ומתוך כך תדבק בנו הטובה ונרחיק מכל דבר רע ומכל דבר השחתה, וזהו דרך החסידים ואנשי מעשה אוהבים שלום ושמחים בטוב הבריות ומקרבים אותן לתורה, ולא יאבדו אפילו גרגר של חרדל בעולם, ויצר עליהם בכל אבדון והשחתה שיראו, ואם יוכלו להציל יצילו כל דבר מהשחית בכל כוחם". ועוד גם השבת היא בדיוק לתכלית זאת, שינוחו העובדים וינוחו הבהמות ותנוח האדמה וינוחו הים והאוויר מכל רעת בני האדם בששת ימי המעשה, כי כבד עליהם המשא מאוד.

 

קמג.

אמר חכם עבדאללה: כתוב בירושלמי סוף פרק עשרה יוחסין, אמר רבי חזקיה בשם רב: עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל שראתה עיניו ולא אכל. רבי אלעזר חשש לאותה שמועה, והיה מצמצם לו פרוטות ואוכל מכל דבר חדש בשנה. עיין שם. על כן אפילו עני שבישראל ישתדל לקנות מכל פרי חדש לאכול ממנו, הוא ואנשי ביתו, ולברך שהחיינו להודות לה'.

 

קמד.

אמר חכם עבדאללה: יש להתפלל בשחרית יום ט"ו בשבט להצלחת עץ האתרוג תפילה זאת: ויהי רצון מלפניך ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו, שתברך כל אילנות האתרוג להוציא פרותיהם בעתם ויוציאו אתרוגים טובים יפים ומהודרים ונקיים מכל מום. ולא יעלה בהם כל חזזית, ויהיו שלמים ולא יהיה בהם שום חסרון, ואפילו עקיצת קוץ, ויהיו מצויים לנו ולכל ישראל אחינו בכל מקום שהם לקיים בהם מצוות נטילה עם הלולב בחג הסוכות שיבוא עלינו לחיים טובים ולשלום, כאשר ציוויתני בתורתך על ידי משה עבדך: ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל. ויהי רצון מלפניך ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו שתעזרנו ותסייענו לקיים מצווה זו של נטילת לולב והדס וערבה ואתרוג כתיקונה בזמנה בחג הסוכות שיבוא עלינו לחיים טובים ולשלום בשמחה ובטוב לבב, ותזמין לנו אתרוג יפה ומהודר ונקי ושלם וכשר כהלכתו. ויהי רצון מלפניך ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו שתברך כל מיני האילנות ויוציאו פרותיהם בריבוי שמנים וטובים, ותברך את הגפנים שיוציאו ענבים הרבה שמנים וטובים, כדי שיהיה היין היוצא מהם מצו לרוב לכל עמך ישראל לקיים בו מצוות קידוש ומצוות הבדלה בשבתות וימים טובים, ויתקיים בנו ובכל ישראל אחינו מקרא שכתוב: "לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ וּשְׁתֵה בְלֶב-טוֹב יֵינֶךָ כִּי כְבָר רָצָה הָאֱלֹהִים אֶת-מַעֲשֶׂיךָ" (קהלת ט', ז'), ויאמר: "בָּאתִי לְגַנִּי אֲחֹתִי כַלָּה–אָרִיתִי מוֹרִי עִם-בְּשָׂמִי אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם-דִּבְשִׁי שָׁתִיתִי יֵינִי עִם-חֲלָבִי אִכְלוּ רֵעִים שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים" (שיר השירים ה', א'). יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' צורי וגואלי. ויכול עוד להתפלל ולומר: אנא ה' הושיעה נא היום הזה לאילן הוא ראש השנה, אנא ה' הצליחה נא היום הזה לאילן הוא ראש השנה, אנא ה' הרוויחה נא היום הזה לאילן הוא ראש השנה, אנא ה' הטיבה נא היום הזה לאילן הוא ראש השנה. אנא ה' ברך נא היום הזה לאילן הוא ראש השנה. אל נא פצה שנה זו משמיר ושית, וברך עץ שמן וזית. אל נא במטר רווה חרבוני ישימון, וברך גפן ותאנה ורימון. אל נא רומם עצרת עוללי טיפוחים, וברך אגוז ותמר ותפוחים. אל נא צדקך מעמך בל יפסק, וברך חרוב וקורסטמל ואפרסק. אל נא חלץ קהלת אשר אליך תערוג, וברך התות והאגוז והאתרוג.

 

קמה.

אמר חכם עבדאללה: חכמי תימן לא נמנעו מלרשום באותיות המספרים 15 ו-16, וכתבו י"ה וי"ו, ולא כדרך שאנחנו משתמשים היום ט"ו וט"ז, ועל כן נהוג היה לחוג בתימן את יום י"ה בשבט ולא את ט"ו בשבט, והחלו לספור את העומר ביום י"ו בניסן ולא בט"ז בניסן.

 

אמר חזקל

 

אין חכם ניכר אלא בתלמידיו, ואין התלמידים ניכרים אלא ברבם, כפי שהמעיין והמים קשורים ביניהם וכפי שהדבר, הדיבור והדובר אחוזים, ועליהם נוספת האוזן. ועל כן אני הקטן אלמוג בן סמירה כינסתי כאן אמירות חזקל בן אמל, תלמידו של חכם עבדאללה בן גורג'יה, למען ירוץ בהן הקורא וילמד מן הפרי על העץ ומן הבן על האב ומן התלמיד על מורהו. ואם נמצאתי מוסיף או מחסיר דבר מדברי המקור, ימצא בי הקורא את האשם, ואל ימצא בחזקל, ותבוא הברכה על כולנו.

 

 

ד.

אמר חזקל: בתיאולוגיה של עצי-הזית האלוהות שוכנת במעבה האדמה וחסדה בפרנסת השורשים. תורת הסוד של העצים מוסרת שהאלוהות היא שורש, שורש כל שורש, שעוביו כרוחבה של חורשה ועומקו כמרחק העלים שבצמרת העץ מקרובי העננים. האדם, נכתב במדרש-הזיתים, משמש את אלוהות-הראי היושבת בשמיים בין הרוחות ועובדת בפירוק בנייני אלוהות-המקור. האדם, רומז המדרש, עתיד ליפול בהליכתו המהירה, ביהירותו המסרבת לצמיחת שורשים. זנב החיות האחרות הוא זיכרון ועדות לשורשים, האדם שכח.

אודות almog behar

"צִמְאוֹן בְּאֵרוֹת", "אנא מן אל-יהוד", "חוט מושך מן הלשון", "צ'חלה וחזקל".
פוסט זה פורסם בקטגוריה אמר רבי שמעון, עם התגים . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s