"שתיים / اثنان" – כל הראיונות עד כה

ראיון של תאמר מסאלחה בשבע לילות של ידיעות אחרונות

ראיון עם תאמר מסאלחה ידיעות אחרונות 10102014-page-001

ראיון של תאמר מסאלחה, תמר וייס-גבאי ושלי במעריב:

שנים שלא ראתה אור בישראל אנתולוגיה דו-לשונית, המשלבת את מיטב הדור הצעיר של היהודים והערבים בישראל. וכשזה קורה, ובטח כשזה על הצד הטוב, יש לברך על כך ולומר תודה. "והכל בשלוש שפות: עברית, ערבית ומוות", כתב יפה יהודה עמיח. אז הנה, האנתולוגיה "שתיים اثنان" (הוצאת "כתר") בעריכת אלמוג בהר, תמר וייס ותאמר מסאלחה, רואה בימים אלו אור. והיא חמה. ממש גחל של ספרות צעירה, עמוקה ובועטת, איכותית, ופה ושם חצופה. 

צילם: לירן רזינסקי

צילם: לירן רזינסקי

מדוע אנתולוגיה דו לשונית, פתאום עכשיו פתאום היום? 
מסאלחה: "אם לא עכשיו, אימתי? השאלה למה עכשיו, מראה שעדיין מרחב מחיה משותף הוא לא לגמרי טריוויאלי. אבל המרחב לא יכול לעולם להישאר מנותק ומסוגר. חייבים להכיר, לשמוע ולקרוא את הצד השני".
בהר: זה לא כל כך 'פתאום עכשיו'. עברו שנים של עבודה, שהייתה מאוד מורכבת. הרבה מתרגמים, הרבה עריכה, חשש של הוצאות מהשפה הערבית ועוד".
וייס-גבאי: "אבל דווקא עכשיו, אחרי הקיץ האחרון, נדמה שאנשים צמאים למשהו כזה, ואנחנו מקווים שזה עיתוי שבו האוזניים כרויות יותר".
יש לכם אג'נדה פוליטית?
בהר: "לשפה הערבית אין פריבילגיה להיתפס כלא פוליטית בארץ. החוויות האישיות של חלק מהכותבים נתפסות מיד כפוליטיות, כי כשכותב פלסטיני קורא ליפו בשם יאפא, זה מיד נשמע ליהודי פוליטי. וכשכותב מזרחי כותב על התרבות הערבית של הוריו, זה מיד נשמע לאשכנזי פוליטי".
וייס-גבאי: "אני באתי בעיקר מכיוון של סקרנות אנושית וספרותית. אני עוסקת בספרות בארץ, כותבת, עורכת, ולא מכירה יוצרים ויצירות טובים וחשובים, שצמחו לצדי וחיים אתי. עניין אותי לשמוע קולות שעוד לא שמעתי, ולהשמיע קולות שלדעתי כדאי לו להכיר".
מסאלחה: "עצם הנראות שלנו כקול ייחודי, חותר תחת הקנוניות של ההוויה הישראלית, שהיא ברובה גברית, יהודית ואשכנזית. לכן האג'נדה כבר נמצאת בתוך מהות הפרויקט. היצירות שבחרתי עוסקות בפירוק החוויה שלנו כאן בארץ, בהבנייתה ובהמשגתה בממד האסתטי של השירה והספרות".
הגאולה לסכסוך הישראלי-פלסטיני טמונה, לדעתכם, באמנות?
וייס-גבאי: "צריך להתחיל ממשהו. להקשיב למה שיש לאנשים לספר. בכלל, ספרות טובה יכולה לתת לאדם אופק ומרחב נשימה".
בהר: "אני מאמין שבסופו של דבר המקום ינצח, והשפות והתרבויות יתערבבו ביניהן. בסופו של דבר היהדות קשורה בטבורה ללשון הערבית. אבל כרגע אנחנו חיים מאה שנים של מחיקת הקשרים בין היהודיות לערביות, ורוב האנשים לא מוכנים לדיאלוג עם הצד השני ולפשרה".
מסאלחה: "המרחב והזמן אינם ערובה לקירוב והבנה. בסופו של דבר, זאת שאלה של רצון פוליטי, להביא להחלטה על חיים צודקים במרחב משותף. מה שחשוב זה לא להתמקד בשאלת כוחה של האמנות, אלא בשאלת חובתה המוסרית לחתור לשינוי".
בהר: "צריך מאמץ מתמשך בתחום של תרגום מערבית לעברית. בלי זה אנחנו נמשיך עם עיוורון לגבי המקום הזה, ולגבי התקוות והאסונות של הפלסטינים. כמובן שבסופו של דבר צריך שכל היהודים-הישראלים, כמו הפלסטינים-הישראלים, יתחנכו גם בעברית וגם בערבית, ויוכלו לקרוא ספרות במקור בשתי השפות".
תאמר, מדוע קולו של היוצר הערבי לא ממש נשמע בישראל?
"מאותה סיבה שהמיעוט הפלסטיני איננו מיוצג בהרבה אספקטים בציבוריות הישראלית. מאותה סיבה שאפילו השאלה פונה אלינו כאן במונח ערבי ולא פלסטיני. הצורך בהשטחה, בהעלמה, הוא צורך אינהרנטי להמשך הדומיננטיות תרבותית של קבוצה אחת. אנחנו נמצאים בצד המוחלש שאין לו קול או פנים, פרט למה שהממסד וההגמוניה התרבותית מרשים להעביר בתיווך 'מומחים', כדי לאשש את ההנחה שבצד השני אין תרבות, אין שירה, אין ספרות ואין מה שעושה אותנו לאנושיים".

היי תמר, לאחרונה יזמת יחד עם תאמר מסאלחה ואלמוג בהר את פרוייקט "שתיים" ששואף לקרב בין ספרות ערבית ועברית צעירה בארץ. איך נולד הפרוייקט?

הפרוייקט נולד מתוך היכרות שהתפתחה בין שלושתנו – תאמר אלמוג ואני. הרגשנו כמה מעטה וחסרה בדיוק היכרות כזו: היכרות הדדית של קוראים ויוצרים שהם שכנים ושותפים לזמן ולמקום. לא קל כאן להכיר את המתרחש בשדה התרבותי העכשווי של השכנים, בגלל פערי השפה ומחסומים תרבותיים, פוליטיים ופיזיים. מעט מדי מתורגם, ומה שתורגם עד כה הוא בעיקר של יוצרים ותיקים וקאנוניים. הרגשנו שצריך לנסות להתחיל למלא את החסר וליצור מרחב משותף.

ומה כולל הפרוייקט זה?

בשלב זה פרויקט "2" כולל אתר אינטרנט דו לשוני www.2project.org שבו אנחנו מציגים מדי חודש שני יוצרים, יצירות שלהם, ראיונות איתם, המלצות שלהם וכד'. והכול בשתי השפות. בנוסף ראתה אור לאחרונה ב"כתר", בעריכתנו, האנתולוגיה הדו לשונית "שתיים" שמציגה מבחר מהיצירות בפרויקט. אנחנו גם מתחילים ליצור מפגשים סביב הפרויקט ובהקשר לכתיבה עכשווית מקומית בשתי השפות, ומתכננים פרסומים נוספים.

cover2האנתולוגיה "שתיים" בהוצאות כתר

האם בחירת היצירות לפרויקט נעשית על פי הנושא שבו הן עוסקות, או אך ורק לפי פרמטרים אמנותיים/ספרותיים? ספרי על תהליך הבחירה של היוצרים המופיעים בפרויקט.

מובן שטעמם של העורכים ותפיסותיהם האמנותיות שיחקו תפקיד מכריע, אבל גם היה לנו חשוב להציג יוצרים מסוימים ולגעת במגוון נושאים. היו יוצרים שרצינו שישתתפו אבל לא הייתה להם יצירה חדשה מתאימה להציע לנו או שלא רצו להשתתף בפרויקט מעין זה. לא לכולם זה פשוט. היו גם שמשכו ברגע האחרון את יצירתם… אבל אני חושבת שבסופו של דבר התגבש וממשיך להתגבש קובץ עשיר ומעניין.

מה המודל העסקי (אם יש כזה) של יוזמה כזאת? היא בנויה על תרומות או על מכירות?

התחלנו מהרבה התנדבות. יוצרים, מתרגמים, ואנחנו העורכים – עשרות אנשים, כולם נתנו כתף. בהמשך הצלחנו להשיג תמיכה מקרנות, שעזרה לשלם ולו באופן חלקי למתרגמים ולעורכים ולסייע בהקמת האתר הדו לשוני והדפסת הספר. לצערי בראשית התהליך עוד לא הפנמתי את ההכרח והלגיטימיות בדרישה לתשלום לסופרים ולמשוררים עצמם (וזה כולל אותי כסופרת), ולא נלחמתי על כך. אבל המודעות לכך בתוך עולם הספרות הישראלי וגם אצלי גברה ואני מקווה לפעול בכיוון הזה.

מה היית מקווה שפרויקט כזה ישיג?

התקוות גדולות… אבל אני מציאותית. אז אני מקווה לפחות לפתוח פתח. פתח ליצירת קרבה בין שתי התרבויות התוססות והמתחדשות החיות בארץ, הערבית והעברית, ובין בני הדור החדש של הכותבים והקוראים.

אוקיי, נשמע מעניין מאוד והלוואי שהיוזמה תזכה להצלחה. ולסיום, כנהוג בבלוג שלנו, תוכלי להמליץ על ספר אהוב עלייך (או ספר שלא זכה למספיק הערכה לדעתך)?

בהקשר של תרגומים מערבית – מצא חן בעיניי הספר "החדרים האחרים" בעריכת עמי אלעד-בוסקילה. הוא כולל שלוש נובלות פלסטיניות (של ג`ברא אבראהים ג`ברא, של ר`סאן כנפאני ושל אבראהים נסראללה), נובלות שיש בהן לא מעט מן הפנטסיה והסוריאליזם.

 ראיון שלי באתר בית אבי חי:

בחדשות מספרים שהמשטרה עצרה שלושה נערים הנאשמים בהצתת בית הספר הדו-לשוני בירושלים שאירעה בסוף החודש שעבר במתחם החינוכי בשכונת פת. הופיע בכתבה גם רפרטואר הגרפיטי הקבוע: מ"מוות לערבים" ועד "כהנא צדק". נדמה שבאטמוספירה הפוליטית הנוכחית, די להזכיר את הצימוד "דו-לשוני" כדי להיות חשוף לאיום. לכן, לא יהיה טעם להתפלא אם יהיה מי שיארגן שריפת ספרים המונית של "שתיים/ اثنان" – אנתולוגיה דו-לשונית, עברית-ערבית, שראתה באחרונה אור בהוצאת כתר. הפוליטיקאים מוזמנים לנסח את הודעות הגינוי כבר מעכשיו.

האנתולוגיה "שתיים" צמחה מההיכרות בין הסופרת והתסריטאית תמר וייס-גבאי, העיתונאי ועורך הדין תאמר מסאלחה והסופר והמשורר אלמוג בֶּהַר. היא גובשה במהלך שש שנים של עבודה מאומצת. השלושה ערכו את החומרים במשותף, בעזרת כ-15 מתרגמים ועשרות יוצרים. "הבנו שבארץ מתקיימות שתי קהילות ספרותיות הפועלות בו זמנית ובאותו המקום, אך אין היכרות ביניהן", מספר בהר על האג'נדה שהובילה את העריכה. "האחת יהודית-ישראלית הפועלת בעברית, והשנייה – של פלסטינים אזרחי ישראל הכותבים בערבית. יש אמנם כמה כותבים פלסטינים היוצרים גם בעברית (ובהם תאמר מסאלחה עצמו), ומהצד השני, היו גם יהודים שכתבו בערבית בארץ, כגון סמי מיכאל, שמעון בלס, ששון סומך, יצחק בר-משה וסמיר נקאש.

"אבל בגדול, הקהילות הספרותיות הללו פועלות בעולמות מקבילים, כמעט בלי מגע ביניהן. בעולם השירה, הרבה בזכות הפעילות של 'גרילה תרבות', כן היו בשנים האחרונות אזורי מגע הולכים ומתרחבים בין הקהילות. הייתי מעורב לפני כמה שנים גם בעריכת כתב עת דו-לשוני ששמו 'לרוחב', יחד עם תאמר מסאלחה, נעמה גרשי ומתי שמואלוף, הזמין להורדה חינם ברשת".

דיאלוג חי בין יוצרים חיים

כדי לאתר טקסטים מתאימים, פרסמו העורכים "קול קורא" שהזמין כותבים לשלוח שירים וסיפורים קצרים. הדגש היה על יוצרים צעירים יחסית, ולאו דווקא קאנוניים. "החלטנו שאנחנו רוצים ליצור אנתולוגיה של ספרות עכשווית", מסביר בהר, "תרגומים של מחמוד דרוויש לעברית ושל ביאליק לערבית כבר קיימים. רצינו דיאלוג חי בין יוצרים חיים, שיאפשר היכרות בין שתי הקהילות ויהיה דו-לשוני לגמרי; שהכול יופיע בעברית ובערבית יחד, במקור ובתרגום".

היו יוצרים שביטלו את ההשתתפות באנתולוגיה בעקבות ההסלמה בחודשים האחרונים?

"לקראת סוף העבודה, היו כמה שמשכו את יצירותיהם מן האסופה, בין השאר, סופרת שעברה למדינה שאין לישראל יחסים דיפלומטיים איתה, וכן סופר שבדיעבד החליט לפרסם רק בספרים דיגיטליים ועזב את האנתולוגיה שלנו. גם מציאת הוצאת ספרים לאסופה היתה אתגר לא קטן, בשל הפחד של הוצאות הספרים מאנתולוגיות ומן השפה הערבית. בנס – ובזכות תמר – הצלחנו להתגבר על כל זה".

את נושאי הכתיבה של היוצרים בעברית קל לשער, אבל מה הנושאים שמעסיקים את הכותבים בערבית?

"ברור שבין הכותבים בערבית בלט יותר העיסוק בסכסוך הפלסטיני-ישראלי, בניגוד לפריבילגיה שיש לכאורה בספרות העברית להתנהג כאילו זה לא רלוונטי, כאילו אנחנו חיים במקום אחר. בערבית, העיסוק בסכסוך מחפש כל הזמן דרכים כיצד להיכתב מחדש – דרך אירוניה, אנקדוטה, משלים, דרך הכאבים שבמפגש בין פלסטינים אזרחי ישראל לפלסטינים ברשות הפלסטינית – כדי להבדיל את עצמם מכותבים בדור הקודם. מובן שלצד הסכסוך, מעסיקים את הספרות הפלסטינית הרבה נושאים נוספים: יחסי המגדר, קולות קוויריים, התבוננות בטבע וברגשות אנוש ועוד".

אתה רואה בהוצאת הספר צעד פוליטי?

"לשפה הערבית אין פריבילגיה להיתפס כלא-פוליטית בארץ, וכך גם לספרות הערבית, ופעמים רבות גם לספרות המזרחית. במובן הזה, גם האנתולוגיה שלנו, המודפסת חציה בערבית, ואשר חצי ממקורה בערבית, ודאי שתיתפס כפוליטית בשיח הישראלי. החוויות האישיות של חלק מהכותבים נתפסות מיד כפוליטיות בידי רוב קוראי העברית, כי כשכותב פלסטיני קורא ליפו בשם יאפא, זה מיד נשמע לקורא יהודי 'פוליטי', וכשכותב מזרחי מזכיר את התרבות הערבית של משפחתו, זה מיד נשמע לקורא אשכנזי 'פוליטי'.

"מבחינתנו, ביקשנו להציג מגוון של קולות, גם כאלה שמעמידים במוקד את הסכסוך הישראלי-פלסטיני, וגם כאלה שלא מתייחסים אליו כלל. אבל ביקשנו לעשות זאת בתוך הקשר שהוא דו-לשוני באופן מלא, עברי וערבי כל הזמן, כפי שאני מקווה שהמציאות הישראלית-פלסטינית תהיה בסופו של דבר, מעבר לחומות ולהשתקה הבוערים בזמן הזה".

לאן אפשר להתקדם הלאה בתחום התרגום?

"צריך מאמץ מתמשך בתחום הזה של תרגום מערבית לעברית, גם של יצירות קלאסיות, גם של יצירות ערביות-יהודיות מכל התקופות, כגון אלה של הסופר היהודי-עירקי סמיר נקאש, שנפטר לפני עשר שנים, ויש לתרגם את מכלול יצירותיו לעברית, וגם מן הספרות הערבית העכשווית, ובתוכה הספרות הפלסטינית; בלי זה אנחנו כמזרחים, נמשיך עם זיכרון קטוע של עצמנו ושל תרבותנו, ואנחנו כיהודים-ישראלים, נמשיך עם עיוורון לגבי המקום הזה ולגבי התקוות והאסונות של הפלסטינים. מובן שבסופו של דבר צריך שכל היהודים-הישראלים, כמו הפלסטינים-הישראלים, יתחנכו גם בעברית וגם בערבית, ויוכלו לקרוא ספרות במקור בשתי השפות. הערבית צריכה להיות שפת חובה במערכת החינוך הישראלית, בדומה לאנגלית".

ערבית כשפת בית

בהר (36), תושב ירושלים, הוא אחד היוצרים והפעילים המרכזיים בשיח המזרחי החדש. הכתיבה שלו – הנעה משירה, דרך פרוזה ועד קטעי הגות יהודיים – עוסקת לא מעט בקונפליקט השפה והזהות. למעשה, הקונפליקט הזה נמצא שם מראשית כתיבתו: גיבור "אַנַא מִן אַלְ-יַהוּד", הסיפור הקצר הראשון שפרסם בהר, הוא צעיר יהודי, בן ליוצאי עירק שהתכחשו לזהותם, שמתחיל פתאום לדבר בלי שליטה במבטא הערבי של סבו. הסיפור, שזכה בתחרות הסיפור הקצר של "הארץ" לשנת 2005, אף תורגם לערבית ופורסם בכתב עת בקהיר והיה לשם קובץ סיפוריו הראשון של בהר, שיצא בהוצאת "בבל" בשנת 2008.

"הערבית היתה לי, בילדות, שפת בית. סבי וסבתי דיברו בה. זאת היתה השפה שבה הם חיו ומתו, שפת תרבותם ואהבתם", מספר היום בהר, "דור ההורים שלנו, ברובו, ביקש להידמות לצברים, שלעגו לשפות הגלות, לערביות, למזרחיות ולמסורות היהדות. הוא ויתר על לשונות הבית, הבין אותן חלקית, אך ענה בעברית שהתביישה בעצמה ובגרוניות העי"ן והחי"ת. אני כבר נולדתי עם הנוכחות וההשתקה של הערבית בבית, ועם הידיעה הברורה שהשפה הזאת, הקרובה אליי באינטימיות משפחתית, דחויה בידי הרחוב".


עטיפת האנתולוגיה. ממשיכה לחיות באתר

וכנגד המגמה הזאת, היום אתה מדבר ערבית, אפילו מתרגם ממנה ואליה.

"הצבר המיתולוגי כבר שב מזמן אל הים שממנו הוא נולד, וכך יכולתי בבגרותי לעשות את המאמץ ולחזור אל הערבית. זה קרה ברגע הטרגי שאחרי מות הסבים והסבתות. אז בחרתי לקנות מחדש קשר עם העברית הגלותית, הרבנית, ועם המסורות היהודיות הקהילתיות שלנו בערבית – שהיה מי שקיווה שיידחקו לגמרי בישראל. מתוך הכאב על ניסיון המחיקה הבוטה של התרבות היהודית-הערבית בת יותר מאלף השנים, ברגע היסטורי ישראלי קצר אחד, שבתי אליה, ומתוך כאב המרחק שנפער ביני ובין תרבותי, ניסיתי לתקן ולו מעט, ראשית בחיי האישיים ולאחר מכן בהדרגה גם במרחב הציבורי".

הטענה הרווחת היא שניסיון המחיקה אמנם היה, אבל היום יש מרחב ישראלי חדש.

"הלעג הישראלי לערבית ולמזרח לא פסק מעולם, הוא רק משנה צורה מדי פעם, עובר בין פקידי סוכנות המשנים את השמות הערביים של העולים ובין הלעג למזרחיות בתוכניות הטלוויזיה, בין מחיקת תרבותנו מתוכניות הלימוד במשרד החינוך ובין חברי כנסת בורים שזרים לתרבות המזרחית ומנסים למחוק בהדרגה את הנוכחות הערבית.

"אבל האמת הפשוטה היא שאנחנו, היהודים בני העולם הערבי, לא נוכל להכיר את יהדותנו בלי הערבית. מרס"ג, ריה"ל והרמב"ם, שיצרו בה כמה מהיצירות החשובות ביותר, ועד הדורות האחרונים, עם רבנו יוסף חיים, 'הבן איש חי' בבגדאד של המאה ה-19, הפייטן רבי דוד בוזגלו במרוקו של המאה ה-20 והסופר סמיר נקאש, שנפטר בישראל לפני כמה שנים – כולם יצרו בערבית. הערבית היא השפה היהודית השלישית מבחינת רצף נוכחותה התרבותית, אחרי העברית והארמית. ובזמנים כאלו, כאשר התרבות הישראלית וכנסת ישראל לועגות ללשוננו ולתרבותנו, עלינו לקום מיליון צאצאים לערבית וללמוד אותה מחדש, עד שנוכחותה במרחב המשפחתי, הקהילתי והציבורי תבהיר ששוב לא ניתן יד למחוק את עצמנו, את סבינו ואת סבותינו, את עתידנו".

אתה רואה כיצד זה באמת יקרה?

"איני יודע אם זה יקרה בקרוב. אבל אני מאמין שבסופו של דבר, בחייהם של נכדינו, המקום ינצח, והשפות יתערבבו ביניהן וגם התרבויות, בלי הבושה ובלי חומות ההפרדה והפוליטיקאים המסיתים. בסופו של דבר, היהדות קשורה בטבורה ללשון הערבית ולתיאולוגיה ולמיסטיקה המוסלמית. אבל כרגע אנחנו חיים מאה שנים של מחיקת הקשרים הקרובים שבין היהודיות לערביות, בשני הצדדים, ורוב האנשים לא מוכנים לדיאלוג עם הצד השני ולפשרה, ועיקר המאמצים הולכים לחומות ולאלימות".

ראיון של תמר וייס-גבאי, רג'אא נאטור ועינת ניב באתר אל-מוניטור:

אנתולוגיה חדשה של סיפורים קצרים ושירה (וגם קומיקס אחד) עומדת לאתגר את הקוראים הישראלים, יהודים וערבים. הספר – "שתיים – אנתולוגיה דו לשונית", מאגד יצירות של יוצרים צעירים מישראל, יהודים וערבים, כשכל טקסט מופיע הן בעברית והן בערבית. "בעצם העובדה שאתה מחזיק ספר וקורא בו בעברית, ומנגד מונח טקסט באותיות ערביות, או כמובן להפך – יש בזה כוח עצום. גם אם אינך קורא ערבית, אם תקרא בספר הזה לא תוכל עוד להתעלם מכך שזהו מקום שחיים ויוצרים בו בשתי שפות", אומרת לאל-מוניטור עינת ניב, העורכת הראשית של "כתר ספרים" בה יצא הספר.

מאחורי הפרויקט, שכולל גם אתר אינטרנט שאמור להוביל שיתופי פעולה דומים בעתיד, עומדים שלושה עורכים: תאמר מסאלחה, תמר וייס-גבאי ואלמוג בהר. הספר, שהעבודה עליו החלה לפני כשש שנים [2008], כולל כותבים צעירים ומובילים כמו ענת עינהר, דרור בורשטיין ועינת יקיר מצד העברית; וכמו מרואן מח'ול ואיאד ברגותי מצד הערבית.

מרגע לידתו הספר הזה אינו קומוניקטיבי לקורא הישראלי הממוצע, שגם כך רבי המכר שלו אינם ספרי שירה. מלבד השימוש חסר התקדים בשתי השפות הרשמיות בישראל, עברית וערבית, זו לצד זו, הספר מאתגר את קוראיו עם סיפורים על צעירה ערבייה המתגעגעת לאהובה שביצע פיגוע התאבדות, או על רוח רפאים בחיפה הזועמת על "פשעי 1948" תוך אזכור שמות רחובותיה הערביים של העיר.

וייס-גבאי, שמגיעה מהמגזר הדתי-לאומי וגדלה בתנועת "בני עקיבא", מודה ש"גם לי לא היה נעים לקרוא על נערה שמתגעגעת לאהובה שביצע פיגוע התאבדות, אבל ספרות זה לא בשביל לעשות נעים. אני רוצה לשמוע כל מיני קולות, להקשיב ולהתווכח".

במהלך שש שנות העבודה על הפרויקט, עברה ישראל שלוש מערכות אלימות מול הפלסטינים – "עופרת יצוקה" [2008/09], "עמוד ענן" [2012] ו"צוק איתן" [2014]. אלה הקשו על שיתוף הפעולה של היוצרים.

"הפרויקט נתקע הרבה פעמים ומכל מיני סיבות", מספרת וייס-גבאי, "היה קשה למצוא הוצאה לאור שתלך איתנו ושתאמין שיש לספר הזה קהל, והיו גם לא מעט חששות וחשדנות מצד היוצרים. היו יוצרים שהחליטו לפרוש באמצע, בעיקר כותבים בערבית, שחששו שהספר ייצור מראית עין של שיתוף פעולה עם המערכת הישראלית. היו כאלה שהיססו, והסכימו להשתתף רק אחרי שחקרו וביררו מי עומד מאחורי הפרויקט. היו כאלה שמלכתחילה לא הסכימו להשתתף, וכאלה שהסכימו אך נסוגו ברגע האחרון".

מי שלא היססה לקחת חלק בפרויקט היא המשוררת רג'אא נאטור, המפרסמת בספר שני שירים. "המסע שלי מול הכתיבה בעברית היה ארוך", היא מספרת, "זו שפה שהיא מבחינתי שפת האויב והכריחו אותי ללמוד אותה. זה לקח המון זמן, אבל בסוף מצאתי בעברית יופי. היום העברית עבורי היא כלי, לא זהות, אני יודעת בדיוק מה אני והזהות שלי ברורה לי. אבל אני רוצה לדבר עם הקורא היהודי, לכעוס עליו, לקלל אותו, להגיד לו מה שהוא לא מבין ולא יודע, להגיד בקול שלי אבל בשפה שלו, כי הוא לא יודע ערבית. כך אני גם מציגה את התרבות הערבית לצד השני, מראה שיש בה גם יופי, לא הכל זה דאע"ש ופיגועים".

אחרי שעורכי הספר גייסו מימון חלקי להוצאתו דרך קרנות ומענקים שונים, מי שהרימה לבסוף את הכפפה והסכימה להוציא את הספר לאור הייתה "כתר" – ההוצאה לאור היחידה בישראל שנסחרת בבורסה. דווקא "כתר" תמכה בספר שכנראה לא יהפוך לרב מכר. "דאגנו להשיג תמיכות חיצוניות ועל כן הסיכון הכלכלי התמתן", אומרת ניב, "מובן שהספר אינו פוטנציאל להפוך לרב מכר, אך עם זאת אני חושבת שהוא פונה לקהל ספרותי סקרן ומעורב. הוצאת הספר לאור לא נבעה משיקולים פוליטיים, אלא משיקולים תרבותיים וספרותיים. לראשונה שני המגזרים יכולים לקרוא את אותם טקסטים ממש וזה יפה, כי המהלכים התרבותיים והפוליטיים שלובים זה בזה".

"מה שהוביל את הפרויקט היה סקרנות הדדית", אומר וייס-גבאי, "מה שנכתב בערבית ולא מתורגם לעברית, וכל כך מעט מתורגם, אנשים לא מכירים. מתרגמים רק יוצרים ותיקים ומוכרים. אני בעצם לא מכירה את הסצנה הספרותית שפועלת ממש פה לידי. דווקא אחרי הקיץ האחרון, בקרב אלה שיש להם עניין להקשיב ולהכיר, הסקרנות כלפי הצד השני גדולה יותר. הם מבינים שאנחנו שניים כאן, יחד, לטוב ולרע".

נאטור מעידה שהסקרנות הזו קיימת גם בחברה הערבית. "בעולם הערבי לא מכירים את דוד גרוסמן או את חנוך לוין. יהודים זה חיילים ורוצחים. יש לי חברים בעיראק שמגלים המון סקרנות לגבי החברה הישראלית לצד חשש ופחד להגיע לישראל, כי זה מסמן סופרים ערבים כמשתפי פעולה עם הכיבוש".

השירים שלה דווקא לא עוסקים בפוליטיקה, אבל לדבריה "גם אהבה היא דבר פוליטי. אני יוצאת נגד מוסכמות. אני רוצה להכעיס גם את השיח הפלסטיני ולדבר על מקום האישה ועל דת. לא רק הכיבוש מעניין אותי. יש דיכוי פנים פלסטיני שגם נגדו צריך לצאת, ומשם לצאת נגד הדיכוי הגדול יותר של הכיבוש. אין רק חברתי ורק פוליטי ורק רומנטי. הכל מחובר".

Read more: http://www.al-monitor.com/pulse/iw/originals/2014/10/language-hebrew-arabic-book-poet-writer-israel-palrestinian.html##ixzz3R9m3nrlE

A new anthology of short stories and poetry (and a comic strip, too) is about to challenge Israeli readers, Jewish and Arab alike. The book, titled “Two: A Bilingual Anthology,” collects the writings of young Israeli authors, both Jewish and Arab, presenting each text in both Hebrew and Arabic.

“The very fact that you are holding a book and reading it in Hebrew, with a text in Arabic script on the facing page, or vice versa, is a very powerful experience. Even if you don’t read Arabic, when reading this book you can no longer remain oblivious to the fact that this is a place where people live and create in two languages,” said Anat Niv, editor-in-chief of the Keter Books publishing house, which released the book.

The project, which includes a website intended to produce similar collaborations in the future, was coordinated by three editors: Tamer Massalha, Tamar Weiss-Gabbay and Almog Behar. Work on the book began in 2008, and it includes some of the country’s up and coming young authors, such as Anat Einhar, Dror Burstein and Einat Yakir in Hebrew, and Marwan Makhoul and Iyad Barghouti in Arabic.

From the moment it was conceived, this book was never intended to be light reading for the average Israeli, living in a country where poetry collections are hardly best sellers. Besides the unprecedented use of the country’s two official languages, Hebrew and Arabic, on facing pages, the book also challenges its readers with stories of a young Arab woman who misses her beloved after his suicide attack, or of an angry ghost in Haifa, raging about the “crimes of 1948,” while recalling the names of the city’s Arab streets.

Weiss-Gabbay was raised in the national religious sector and grew up in its Bnei Akiva youth movement. As one of the editors, she said, “I also felt uncomfortable reading about a girl longing for her loved one, who committed a suicide attack, but literature was never intended to make people feel comfortable. I want to hear all sorts of voices. I want to listen to them and argue with them.”

During the six years in which the project was developed, Israel underwent three violent campaigns against the Palestinians: Operation Cast Lead (2008-09), Operation Pillar of Defense (2012) and Operation Protective Edge (2014). The conflicts made cooperation between the participants all the more difficult.

“The project got stuck frequently, and for all sorts of reasons,” said Weiss-Gabbay. “It was hard to find a publisher who would pick it up, believing that this book has an audience, while the writers themselves also had their own fair share of suspicions and fears. Some authors, particularly Arabic-language writers, decided to pull out in the middle, fearing that the book would leave the impression that they were collaborating with the Israeli establishment. Others were hesitant and only agreed to cooperate after they researched the project and looked into who was behind it. Some refused to participate from the very beginning, while others agreed to participate but withdrew at the last minute.”

One person who had no qualms about participating in the project was the poet Rajaa Natour, who has two poems included in the anthology. “It was a long journey for me, confronting the Hebrew writing,” she said. “For me, it is the language of my enemy, and I was forced to learn it. It took a long time, but I eventually found an aesthetic in Hebrew. I now see Hebrew as a tool, not as an identity. I know exactly who I am. My identity is obvious to me. But at the same time, I want to speak to the Jewish reader, to get angry at him, to curse him, to tell him about what he doesn’t understand and what he doesn’t know. I want to say all that in my own voice, but in his language, because he doesn’t know Arabic. That way I can also present Arab culture to the other side. I can show them that it has a beauty of its own, and that it is not all about the Islamic State and terrorist attacks.”

Once the book’s editors raised some of the money to publish it from various foundations and grants, it was the Keter Publishing House that eventually rose to the challenge. Though it is the only publishing house in Israel that is traded on the stock market, it threw its support behind a book that is not likely to make any best-selling list. “We made sure to obtain external support, so that the financial risk was moderated,” Niv said. “Obviously, the book lacks the potential to become a best seller, but at the same time I think that it appeals to a curious, mixed, literary audience. The decision to publish the book was not based on political considerations. The considerations were cultural and literary. This is the first time that both sectors can read the exact same texts, and that is a beautiful thing, because cultural and political processes are so integrated here.”

“It was mutual curiosity that guided the project,” Weiss-Gabbay said. “People are unfamiliar with works written in Arabic, which aren’t translated into Hebrew, and so little actually gets translated. The only written works that do get translated are those of veteran, well-known writers. The fact is that I am unfamiliar with an entire literary scene that exists and is active here right beside me. Among people who want to listen to and get to know the other side, there is a lot of curiosity, especially since last summer. They realize that we are two peoples living here together, for better or for worse.”

Natour confirms that the same curiosity exists in Arab society, too. “People in the Arab world don’t know David Grossman or Hanoch Levin. Jews are just soldiers and murderers to them. I have friends in Iraq who are very curious about Israeli society, but at the same time, they are scared and afraid to actually visit Israel, because that would mark those Arab authors as collaborators with the occupation.”

Natour’s poems don't actually deal with politics, but she said, “Love is also political. I speak out against accepted norms. I want to upset the Palestinian discourse, too, and talk about the role of women and religion. I’m not only interested in the occupation. There is also internal Palestinian oppression, which must be spoken out against as well — and from there we must come out against the greater oppression of the occupation. There is no such thing as ‘only social’ or ‘only political’ or ‘only romantic.’ They are all interconnected.”

קישורים נוספים על האנתולוגיה

משתתפים: ענאק מואסי, רחל פרץ, שיח'ה חליוא, רות קרא איוונוב-קניאל, רשיד אגבּאריה, ענת זכריה, תמר וייס-גבאי, אלמוג בהר

المشاركين: عناق مواسي, راحيل بيرتس, شيخة حليوى, روت قرا إﯦﭬانوﭬ-قنيئل, رشيد إغبارية, عَنات زخاريا, تمار فايس -غباي، ألموج بيهار

ליווי מוזיקלי: נטע אלקיים ועמית חי כהן

יום שלישי, ה-10.2.2015, 20:00
סינימטק ירושלים, אולם סינימטק 3

אודות almog behar

"צִמְאוֹן בְּאֵרוֹת", "אנא מן אל-יהוד", "חוט מושך מן הלשון", "צ'חלה וחזקל".
פוסט זה פורסם בקטגוריה english, אנתולוגיה ערבית-עברית "שתיים / اثنان", עם התגים . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s