אמר רִבִּי שמעון לשבועות

אמר רִבִּי שמעון

 

א.

אמר רִבִּי שמעון: סוד האמונה שהיא מתחילה מן הכפירה, ומבלעדי הכפירה אין להכלום. שעל כן נאמר: "וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא" (איוב כ"ח, י"ב), והחוכמה היא התורה המתחילה מן האַיִן, ורק שם יכול אדם למצוא אותה. וכן נאמר: "אָמַר נָבָל בְּלִבּוֹ אֵין אֱלֹהִים" (תהלים י"ד, א'), שהאמונה מתחילה בדיוק מן הנקודה הריקה, שאין אלהים, ואז מתחיל אדם לבנות עליה מגדל, עד שהוא מגיע עם ראשו לשמיים. ממש כפי שהאיש השלם במידות מתחיל מן הנבל, ומבלעדיו אין לו כלום, "כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה-טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא" (קהלת ז', כ'), שאם לא יחטא ויהפוך לבו לא יוכל כלל להיות צדיק. ורק כאשר אתה כופר ואחר כופר בכפירתך אתה נקרא מאמין, ואם לא כפרת כלל אין אתה יכול להיקרא מאמין כלל. ודמעות המאמינים שכלל אינם יכולים להיקרא מאמינים, ודמעות הכופרים שלא כפרו בכפירתם, דמעותיהם ספורות לפני בורא עולם.

 

ב.
אמר רבי שמעון: אין תורה ללא מתן תורה. כתבו מתנגדיו: אמר רבי שמעון אין תורה. ענה להן רבי שמעון: צדקתם ממני, תורה "מֵאַיִן תִּמָּצֵא" (איוב כ"ח, י"ב).

 

ג.

אמר רבי שמעון: מה עשה יעקב אבינו עשרים שנה ברחם רבקה אמו? אין זה אלא שלמד תורה, והיה לומד ודורש התורה כולה, ודבק בכל אותיותיה, שידע שעובר זוכר כל התורה כולה, וכשיוצא בא מלאך, סוטר לו והוא שוכח ובוכה. על כן ביקש יעקב אבינו לא לשכוח אף לא תג אחד מן התגים ודבק ברחם אם. שכל עובר ועוברה לומדים בבטן אמם התורה כולה, ולא זאת המוכרת לנו עלי אדמות, אלא הלוח השמור בשמיים, שאינו מכיל שגיאה אחת, ובו כתובים תורה שבעל-פה ותורה שבכתב יחדיו, כאילו על דף אחד נכתבו. וכשהתארך זמנו בבטן אמו הקים לו יעקב אבינו ישיבה, והיה בה גם הלומד וגם המלמד, גם הקפדן וגם השוחק, גם הפשטן וגם בעל הסוד, גם המעיין המעמיק וגם מי שבחסרון דעתו יכול לזכור מסכת שלמה על פה מראש ועד סוף.

 

 

אמר חכם עבדאללה

 

א.

אמר חכם עבדאללה: ליל חג שבועות יזהרו שלא לדבר שיחת חולין כל הלילה, וצריך להם שמירה גדולה בזה בלילה זו, כי הלימוד המתוקן לזאת הלילה עושה פרי גדול למעלה, וממשיך לנפש האדם קדושה וטהרה. דכל עת שיש אסיפה מאנשים הרבה, דרכו של יצר הרע להכשילם לדבר דברי חול, ומדבר לדבר יבואו לדברים אסורים של שחוק ושל לשון הרע. ועל כן יזהרו ללמוד כל סדר הלימוד של זאת הלילה בחשק גדול ובשמחה רבה והתלהבות הלב. וכתוב בזוהר הקדוש כי חסידֵי קַדְמָאֵי לא היו נמים בלילה זה, והיו לומדים באורייתא, וכבר אמר רבי שמעון על חברים הלומדים באוֹרַיְתָא בְּהַאי לֵילְיָא: כֻּלְהוֹן יְהוֹן רְשִימִין וּכְתִיבִין בְּסִפְרָא דִּדְכִירְנַיָּא, וְקֻדְשָא בְּרִיך הוא מברך לוֹן בכמה בִּרְכָן וְעִטְרִין דְעָלְמָא עִלָּאָה, עד כאן. ומי האיש אשר ישמע כזאת ויפַנֶּה לבו לבטלה בלילה הזאת? ויתגבר כארי שלא יטנף פיו בדברים בטלים ודברי חול של משא ומתן, וישב על המשמר בעיניים פקוחות לדחות את השינה ולירחק מליצנות ולשון הרע, ולא יתנמנם כלל, והנזהר תבוא עליו הברכה.

 

ב.

אמר חכם עבדאללה: לימוד התהלים ביום השבועות הוא צורך גדול, שבו נפטר דוד המלך עליו השלום, ויעלה לרצון יותר, ולכן כל אחד ילמד התהלים כולו ביום השבועות. ויזהר לדלג לשון מחילה וסליחה על עוונות ופשעים האמור בבקשות המתוקנים לאָמרם קודם תהלים ואחר תהלים, כי יום טוב הוא. וגם בליל שני של שבועות אם הוא בחוץ לארץ ילמד סדר הלילה הראשון, וכך הוא המנהג בביתנו, ואם יוכל ללמוד גם תרי"ג מצוות ואִדְּרָא רבא ולהיות נעור כל הלילה, אשריו ואשרי חלקו. ואסרו-חג של שבועות גדול מכל אסרו-חג דִשאר המועדים.

 

ג.

אמר חכם עבדאללה: אסור לעשות גבינה בחג שבועות, דאין לגַבֵּן ביום-טוב, אבל מה שקורין בערבי לַבַּן, ובלשון לעז יֶגוֹרְטִי, מותר לעשות ביום-טוב, אך אין לעשותו אלא מחלב שנחלב בערב-יום-טוב. וגם העליתי בסייעתא דשמיָא דמותר לעשות "דוֹז דוֹנְדֻרְמָה", שהיא הגלידה, ביום-טוב. וזה המתַקֵן ועוסק בדבר זה, ה"דוז דונדורמה", אף על פי שהוא משתכר ביום טוב שכר – מותר, משום שמחת יום-טוב, דיש תענוג הרבה בזה ה"דוז דונדורמה" ביום-טוב של שבועות, שהאוויר חם הרבה במדינות אלו, ויש בזה שמחת יום-טוב. אבל לחלוב ביום-טוב אסור, מפני דאין מותר לחלוב ביום-טוב אלא לתוך המאכל. ומי שיש לו בהמה בביתו עומדת לחלבהּ, יחלוב הגוי ויקח הגוי את החלב לעצמו. ופה עירנו בגדאד דרכם שיניח הישראל האורז בתוך הקדרה, ויוליך הקדרה עם האורז שבה לבית הגוי, ויחלוב הגוי על האורז בפני ישראל, כי צריך לחלוב תוך המאכל. ואז יוכל לחלוב בחג השבועות ולהכין האורז בחלב בחג השבועות, ויוכל לאוכלו בחג השבועות.

 

ד.

אמר חכם עבדאללה: כיצד אנחנו יודעים שבכל דיבור ודיבור שמדבר האלהים בעולם הוא מתרגם עצמו לכל השפות כולן בזמן אחד? סיפרו לנו חכמים שכך היה בזמן נתינת התורה, שהיה האלהים דובר בשבעים לשון את התורה ולא בעברית לבדה, והיה דובר אותן לא זאת אחר זאת, ולא זאת קודם לזאת, אלא בזמן אחד. ושבעים לשון אלו כל לשונות העולם, שבכל מקום שביקשו חכמים להגיד הרבה אמרו שבעים. וכיצד אנחנו יודעים שכך בכל דיבור ודיבור ולא רק בשעת מתן התורה? שזו הבטחתו ממגדל בבל, שכפי שלבני האדם היתה שפה אחת ודברים אחדים קודם למגדל, והוא בלל אותה ופיזרה לשבעים לשון שלא ישמעו איש שפת רעהו, כך הוא להפך דיבר עוד קודם למגדל בשבעים לשון שנשמעו באוזני אדם ובניו כלשון אחת, עד שהגיעו דורו של נוח ודורו של מגדל בבל, ושוב לא הצליחו רוב בני האדם לשמוע את קול האלהים מתוך לשונותיו הרבות ולהכירו בלשונם. וכך אנחנו למדים שאין לשון אחת מסוגלת להכיל מחשבות האלהים הרבות, ואין אנחנו יכולים לדבר עמו בלשונו, אלא הוא מדבר עמנו בלשון בני אדם לשונות רבות, והוא חייב בכל זמן וזמן לתרגם עצמו ללשוננו כדי לדבר עמנו, וכל דיבור שלו הוא מעביר דרך כל לשונות בני האדם, ואולי יחד, אם שומעים את דבריו בכל לשונותיהם, יש בהן מעט ממילותיו שלו. ועוד אנחנו למדים שהאלהים מדבר בכל השפות בזמן אחד והאדם שומע רק שפה אחת, ואילו האדם לשון אחת מנסה ואינו מצליח לדבר, ושובר בה ושובר בה עד שמעמיד דבר.

 

ה.

אמר חכם עבדאללה: מצוות תלמוד תורה מחייבת כל יהודי לדעת כל התורה, תורה שבכתב ותורה שבעל-פה עד ההלכה למעשה, כדי שידע כיצד לנהוג וכיצד להתייחס למאורעות חייו על פי הדרכת התורה. ואומנם ידוע שאין לתורה קץ ותכלית, ומכל אות שבתורה ניתן ללמוד תילי תילים של הלכות ורמזים, ובכל מדרש של חכמים טמונים אין ספור רעיונות והסברים, וכמו שנאמר "גָּבְהֵי שָׁמַיִם מַה-תִּפְעָל עֲמֻקָּה מִשְּׁאוֹל מַה-תֵּדָע : אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ וּרְחָבָה מִנִּי-יָם" (איוב י"א, ח'-ט'), שכן שורש התורה בנצח וממילא ברור שאין סוף לעומק רעיונותיה. מכל מקום ליסודות התורה, היינו לתורה שבכתב, להלכה ולטעמיה יש גבול, ויכול אדם ללומדם ולדעתם. בזמן חז"ל היו לומדים את כל יסודות התורה עד לגיל עשרים, ולאחר מכן היו מקימים משפחות ומתפרנסים וממשיכים לחזור על תלמודם ולהתעמק בו. וכך גם ראוי לנהוג היום, שעד לגיל עשרים בערך ילמדו את כל יסודות התורה, ולאחר מכן יתחילו לעסוק בישובו של עולם על כל המשתמע מכך תוך קביעת עיתים לתורה. וזאת המצווה המוטלת על ההורים, לדאוג שבניהם ילמדו את כל יסודות התורה, ומי שאביו לא דאג לכך, לאחר שיגדל חובה עליו ללמוד בעצמו. נפרט מעט מהם היסודות שכל יהודי מצווה ללמוד ולדעת. ברור שהתורה שבכתב שניתנה למשה היא יסוד הכל. ועל כן צריך ללמוד היטב את כל חמישה חומשי תורה בהבנה פשוטה ועם פירוש רש"י. וכן צריך ללמוד היטב את כל דברי הנביאים והכתובים שכולם בכלל המקרא. ובזמן חז"ל היו מתחילים ללמד את הילדים בגיל חמש מקרא, ועד גיל עשר היו מסיימים את כל התנ"ך בהבנה פשוטה. ולאחר מכן יש ללמוד היטב את כל יסודות ההלכה, והספר הבסיסי בלימוד ההלכה הוא השולחן ערוך. והעיקר להקדים את ההלכות הנוגעות למעשה, לפיכך יש ללמוד רובו הגדול של חלק 'אורח חיים', שבו מבוארות הלכות תפילה, ציצית ותפילין, הלכות סעודה וברכות, הלכות שבת וחגים. ובחלק 'יורה דעת' יש ללמוד קרוב למחציתו, שבו הלכות בשר וחלב ושאר הלכות כשרות, והלכות נידה, והלכות כיבוד הורים, מזוזה, מילה ועוד הלכות נחוצות. וכן יש ללמוד מקצת מן החלקים 'חושן משפט' ו'אבן העזר', שבהם הלכות איסורי נזיקין, הלוואה והשבת אבדה, וכן הלכות חתונה והקמת המשפחה. את כל ההלכות הללו יש ללמוד עם הטעמים היסודיים שהם מבוארים בתלמוד. ואת שאר המצוות שאינן נוגעות כל כך למעשה יש ללמוד בקיצור תוך התמקדות בכללים היסודיים בלבד. שכן אמרו חז"ל: "תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה", וכן כתוב בתורה הקדושה: "וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם" (דברים ה', א'). בנוסף לכך צריך ללמוד את יסודות האמונה והמוסר. בלא לימוד רחב ומעמיק של נושאים אלו לא ניתן לדעת כראוי את השקפת התורה על החיים. היסודות מבוארים בתנ"ך ובמדרשי חז"ל המובאים בתלמוד ובמדרש רבה ותנחומא. אבל אי אפשר להסתפק במדרשים בלבד אלא יש להוסיף וללמוד כמה מן הספרים היסודיים שנתחברו על ידי גדולי ישראל הראשונים והאחרונים, וראשון 'ספר הכוזרי' לריה"ל, המבאר את יסודות אמונת ישראל ותורתו, וכן 'מסילת ישרים' לרמח"ל ו'חובות הלבבות' לרבנו בחיי. כי כן כל אחד צריך למצוא את הספרים המתאימים יותר לשורש נשמתו. יש שמתקשרים לספרי הרמח"ל ויש שמוצאים פירוש חשוב על התורה, כגון הרמב"ן או אור החיים, יש שחשוב שילמוד ספרי חסידות ויש שמתקשרים ל'מורה נבוכים' וכיוצא בו. שלאורך הדורות נתרבו הספרים לאין קץ, עד שהספרות התורנית העומדת לפנינו מרובה פי אלף ויותר מהספרות שהיתה בתקופת הראשונים. וכך רבים מן הלומדים מעיינים בספרים רבים ומתעמקים בכל הדעות השונות, ולימוד כל סוגיה אורך זמן רב מאוד, ובאופן זה אין שום אפשרות להקיף את כל יסודות התורה. ולכן כדי לקיים את מצוות תלמוד תורה, שמשמעותה לדעת את התורה, מוכרחים ללמוד בספרים המסכמים את כל היסודות שבוארו בדברי התלמוד, הראשונים והאחרונים, שרק בדרך זו ניתן ללמד את התלמידים את כל יסודות ההלכה. וכך רוב התלמידים, גם אלו שאינם בעלי כשרון מיוחד, יוכלו ללמוד את כל יסודות התורה ולצאת לחיי המעשה, והעיקר שכל תלמיד ידע בסוף לימודיו את כל תרי"ג המצוות ואת כל יסודות ההלכה הנוגעים למעשה.

 

ו.

אמר חכם עבדאללה: סיפר לי מורי שכשהיו שואלים אותו מה היא המצווה המושכת אחריה את כל המצוות, שמשהבנת את טעמה יכול אתה להבין טעמן של כל המצוות, היה עונה נישואין, ואחר כך היה מסביר: שכל הדברים בעולם מצויים מטבע בריאתם בנפרד, ואף על פי שכל הדברים נפרדים הרי שהם דומים זה לזה, שכל הגברים גברים וכל הנשים נשים וכן הלאה. ואילו כאשר מחליטים גבר ואישה להתחתן מה הם עושים, הם מתקדשים זה לזה, וכך הם מוסיפים דבר מה חדש לבריאה על כל מה שכבר נברא בה, שכפי שאלהים קידש את השבת הולכים הם ומקדשים זה את זה. ומה בכך? ששוב אין הם נפרדים, כפי טבע הבריאה, אלא יחד, ושוב אין כל הגברים וכל הנשים דומים זה לזה בעיניהם, אלא אחד הוא המקודש ואחת היא המקודשת. ויכולת זאת לברוא דבר מה חדש בעולם, דרך מצוות הנישואין, על-ידי שאתה מבדיל ומחבר ומקדש, הרי זה שורש שאחריו נמשכות כל המצוות, שאז לומדים הגבר והאישה דרך אלהים בעולם.

 

ז.

אמר חכם עבדאללה: בהיות התורה הקדושה ניתנה לבני אדם גשמיים ועלולים לכל תמורה, בהתחלפות העתים והזמנים, המושלים והגזרות, הטְבָעִים והמְזָגִים, המדינות והאקלימים, על כן כל דברי התורה באו סתומים בחכמה נפלאה, ומקבלים כל פירוש אמיתי בכל עת ובכל זמן. תורה אמת הכתובה באצבע אלהים: "וְהַלֻּחֹת–מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא–חָרוּת עַל-הַלֻּחֹת" (שמות ל"ב, ט"ז), לא תשתנה ולא תתחדש עולם ועד. שנאמר אל תקרי חרות אלא חירות, שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה. והאל הקדוש נקדש בצדקה וקדשנו במצוותיו לשמוע אל השופט, כאשר יגזור אומר כל פרנס ושופט לפי הדור והדרור, ובקום אחריו דור חדש ושופטיו, כאשר יראו כי אין רוב הציבור יכולים לעמוד בגזירה ההיא, ניתנה רשות בידו להוסיף ולגרוע, להרוס ולנתוץ, לבטל ולקיים, כאשר יעלה על רוחו ביראת ה' על פניו כל היום. ואין העת והזמן מוכשר להוסיף איסורים חדשים, שלא שערום ראשונים.

 

ח.

אמר חכם עבדאללה: כתב הפייטן הקדוש ר' ישראל נג'ארה פיוט שהוא כתובה לחג שבועות, ליום מתן תורה שבו התארסו הקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל, ונהגו קהילות ישראל לשיר הפיוט ביום חג עצרת: "יָרַד דּוֹדִי לְגַנּוֹ לַעֲרֻגוֹת בָּשְׂמוֹ / לְהִתְעַלֵּס עִם בַּת נָדִיב וְלִפְרוֹשׂ עָלֶיהָ סֻכַּת שְׁלוֹמוֹ / אַפִּרְיוֹן עָשָׂה לוֹ הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה… וּבֵין שְׁדֵי אַיֶּלֶת אֲהָבִים שָׂם מְסִבּוֹ / בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ". אמר הדוד ליונה: "רַעְיָתִי יוֹנָתִי בֹּאִי אִתִּי לִדְבִיר וְאוּלָם… וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם", ענתה היונה: "שִׁמְעַת דּוֹד שְׁמַעְתִּיהוּ / וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיהוּ / יִשָּׁקֵנִי מִנְשִׁיקוֹת פִּיהוּ". ונכנסו תחת החופה על הר סיני להינשא, "וּצְבִי חֲתָנָא דְנָא וְהוֹסִיף עַל עִקַּר כְּתֻבָּתָהּ / מַה שֶּׁתַּלְמִיד וָתִיק עָתִיד לְחַדֵּשׁ בְּאוֹרַיְתָא / וְסִפְרָא וְסִפְרֵי וְאַגָּדָה וְתוֹסֶפְתָּא".

 

אמר חזקל

 

א.

אמר חזקל: פעם אמר לי רבי: דיברתי מספיק וכבר הפה יבש, אמור לי אתה דבר אחד חדש מן התורה. אמרתי לו: רבי, בור מים אינו יכול להוציא מים יותר מאלו שנכנסו בו, וכך אני איני יכול לומר דברי תורה יותר ממה שקיבלתי ממך. אמר לי רבי: בור המים אינו מקבל מימיו ממקור אחד אלא מפעפעים הם אליו גם ממעמקי אדמה וגם מן השמים וגם מנחלים שונים, עד שראוי הוא להיקרא כמעט כמעיין הנובע ומוציא מים ממקור עצמו, וכך אתה יכול לומר דברי תורה אפילו יותר ממה שקיבלו מסיני. אמרתי לו: משה לימד תורה מן השברים של הלוחות, אין לי זמן פנוי ממחשבות.

 

ב.

אמר חזקל: הקמתי כּוּתַאבּ קטן עם בתי בסלון. בבקרים של יום שישי היא קמה עמי מוקדם ללמוד, ואני מזכיר לה כי בחדר אין מורה ואין תלמיד, רק תורה לפנינו, ואנחנו משננים יחד פסוקים בעברית וארמית וערבית. אנחנו נזהרים במילים רבות, ביניהן אלהים ואללה והשמות הרבים, וכשאני רואה כיצד יראה קשה מתלבשת בפניה, אני ממתיק לה אותיות בדבש, מתכנן עמה כיצד הכותאב יתרחב עם אחיה ואחיותיה, ונמתיק גם להם את האותיות בדבש, ולא נלעג לנכשלים, ונברך יחד לפני ואחרי הפסוקים. ואני אומר לה בכל בוקר בתום הלימוד, אב חייב ללמד לבתו תורה, ואם אינו יכול ללמדה חייב לשכור מלמד לבתו מבני עירו ללמדה, אבל את בתי, עליך לזכור שגם יבוא היום שתהיי חייבת להרגיש כמי שלא לימדה אביה, ואז תהיי חייבת ללמד עצמך כל הפסוקים והשמות והאותיות והתגים שלא חלפו בינינו, וכל אלו שחלפו בלי שאמרנו מילה אחת על מקומם בחיינו.

 

ג.

אמר חזקל: כל כמה דורות תורה נשכחת ואחר נזכרת, וכך יספרו על אודותיה בעוד מספר דורות: אחר כמה דורות החלה תורה להשתכח, וטפסי תורה שבכתב החלו נאבדין. ואז כנסו שבעים זקנים כדי להעלות על הכתב מזיכרונם התורה, והצליחו לכתוב כל הפסוקים, מעשה נס, מלבד כמה פסוקים בספר ויקרא, ועוד היו מתלבטים לגבי סדר כמה פסוקים בספר במדבר. ואחר עוד כמה דורות שוב נשתכחה, ונאבדו כל הטפסים שבכתב, והפעם הצטרכו לכנוס מאה זקנים כדי להעלותה על הכתב, והצליחו לכתוב הפסוקים כולם, מעשה נס, מלבד כמה פסוקים בויקרא ובמדבר, וסדר פסוקים בשאר הספרים, ובעיקר בפרק אחרון בכל ספר וספר. ואחר עוד כמה דורות שוב נשתכחה, ונאבדו הטפסים, והפעם הצטרכו לכנוס מאה ועשרים זקנים לכתוב, והצליחו לכתוב כמעט כל הפסוקים כולם, מעשה נס, ודווקא בפסוק הראשון נחלקו: שישים אמרו שנכתב בו: "בראש יתברא אלהים" והיו אלו פרשנים שהציעו שאפשר לדרוש המילים שיכתבו: "בראשית ברא אלהים", ושישים אמרו לאו, אלא נכתב: "בראשית ברא אלהים" ורק הפרשנים הציעו לקרוא בהן: "בראש יתברא". כיוון שלא הצליחו להכריע, שישה מניינים מושכים לכאן ושישה לכאן, החליטו לכתוב כל התורה במילים דבוקות, שיוכלו הדורות הבאים לקרוא בדרך שירצו ויכריעו לעצמם.

 

***

 

האסופה "אמר רִבִּי שמעון" מורכבת משלושה חלקים: "אמר רִבִּי שמעון",  "אמר חכם עבדאללה" ו"אמר חֶזְקֵל".

"אמר רִבִּי שמעון" מחבר יחדיו דברי רבנים מכל הדורות שנקראו שמעון, אך כמעט מחציתו מוקדשת למפורסם בשמעונים, בר יוחאי. ל"אמר חכם עבדאללה" ארבעה "אבות חכמה" המהווים גם הם כמחציתו – חכם עבדאללה סומך, בן המאה ה-19 בבגדאד, "הבן איש חי", רבנו יוסף חיים, גם הוא בן המאה ה-19 בבגדאד, הרב יוסף משאש, שעבר בין מרוקו וישראל במאה ה-20, והרב עובדיה יוסף. אליהם מצטרפים ובהם מתערבבים רבנים אחרים, רובם מן הדורות האחרונים במזרח-התיכון וצפון אפריקה, אך חלקם מוקדמים יותר או ממקומות אחרים, וכן עוד מקורות שבעל-פה מִדרשות בבתי כנסת עיראקיים, תורכיים, ספרדיים וסוריים בירושלים בתריסר השנים האחרונות. לעיתים "אמר רִבִּי שמעון" ו"אמר חכם עבדאללה" מאחדים שניים או שלושה מקורות שונים לגרסא אחת חדשה. החלק השלישי, "אמר חזקל", בניגוד לשני החלקים הראשונים, הוא בדוי.

כל העניינים אשר בשני החלקים הראשונים הזכרתי, כולם משל אחרים, אלא אם התגלגל אליהם רעיון אחד או שניים משפטים משלי, חדשים מקרוב באו, ולא שמתי לבי כי ממני יצאו. ובכל החלק השלישי דבר מדברי הספרים המצויים לא לקחתי, אלא אם שכחתי, או נפלה בתוכם מילה או שתים מן המקורות ואנוכי לא ידעתי, רק כל עניני החלק הזה מלבבי נבראו, חפרתי בורות והם נמלאו. לבד אם נשרו כמה פתקים של חזקל בין עמודי שמעון ועבדאללה ולא השגחתי, או נשרו פתקים מעבדאללה ושמעון אצל חזקל ולא חשתי.

 

קיבץ, בחר, תרגם מארמית ומערבית לעברית וסידר:

חכם עבדאללה בן גוּרְגִ'יָה, רבו של חֶזְקֵל

 

הוציא הקובץ ממסתור לאור, וצירף הקטעים בחלק "אמר חכם עבדאללה":

חֶזְקֵל בן אַמַל, תלמידו של עבדאללה

 

הביא לדפוס, וצירף הקטעים בחלק "אמר חזקל":

אלמוג בן סמירה, כותב קורותיו של חֶזְקֵל

אודות almog behar

"צִמְאוֹן בְּאֵרוֹת", "אנא מן אל-יהוד", "חוט מושך מן הלשון", "צ'חלה וחזקל".
פוסט זה פורסם בקטגוריה אמר רבי שמעון, עם התגים , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s