על ר' דוד בוזגלו, לרגל סרט של רפאל בלולו, בראיון לעמיחי חסון

עמיחי חסון מפרסם באתר בית אבי חי ראיון עם חנה פתיה ועמי, לרגל צאת הסרט "שיר ידידות" שיצר הבמאי רפאל בלולו על ר' דוד בוזגלו,

כאן קיצורי דברי מתוכו:

"אנחנו מבחינים היום בין המילים 'משורר' ו'פייטן', לאו דווקא באותה הצורה שבה כל קהילות ישראל הבחינו לאורך השנים", מסביר המשורר והחוקר אלמוג בהר, שאף הקדיש לבוזגלו פרק בעבודת הדוקטורט שלו, "המילה 'פייטן' משמשת לעתים לתאר את כותב הפיוטים, ולעתים את מבצע הפיוטים, ובמקרה של ר' דוד בוזגלו, הוא היה פייטן בשני מובני המילה. כמו כן, אנחנו מבדילים בין המשורר, הכותב שירי חול או שירים המתפרסמים בספרים, לעומת הפייטן, הכותב שירת קודש או שירה לביצוע מוזיקלי בהקשרים ליטורגיים. אך הבחנות אלו אינן תמיד חד משמעיות, והיו כאלו שכתבו גם שירת חול וגם שירת קודש, וכמובן, גם שירת חול יכולה להיות אמונית, והיא אף יכולה להתחבר לביצוע מוזיקלי. ר' דוד בוזגלו עצמו כתב בעיקר פיוטים, אשר לא נועדו לביצוע בתוך התפילה, כיוון שלאחר המאה ה-16, כבר היה קשה להכניס אליה פיוטים חדשים, אלא רק להקשרים שסביבה, כגון עונג שבת ואירועי החיים – ברית מילה, זבד הבת, בר מצווה, בת מצווה, חתונה וכמובן, החגים. הוא כתב גם שיר חול אחד, על עיוורונו".

חיים לוק: "אין חתונה או בר מצווה בקזבלנקה בלי ר' דוד" (מתוך ארכיון משפחת בוזגלו)

 

בבגרותו עובר ר' דוד בוזגלו לעיר קזבלנקה ומשמש שם הפייטן המרכזי בעיר. "ר' דוד בוזגלו חי בתקופה של שינויים דרמטיים: בקזבלנקה היתה קהילה יהודית חדשה שצמחה באופן מהיר ושילבה בתוכה לראשונה נוסחים שונים של יהדות מרוקו", מסביר בהר, "בהקשר זה, הוא נוטל תפקיד מרכזי ביצירת האתוס החדש של הקהילה, בין השאר באמצעות דיאלוג עם המוזיקה המרוקאית הפופולרית והצעת פיוטים ש'הולבשו' על לחנים פופולריים, כדי להתחרות בתרבות המרוקאית המודרנית, וכך למשוך את הדור הצעיר אל בית הכנסת".

 מלבד הרצון למשוך את הדור הצעיר לבית הכנסת דרך השירים הערביים הפופולריים, הוא גם מנהל דיאלוג רחב עם התרבות והשפה הערבית. כמה מהמרואיינים בסרט מתארים כיצד גם ערבים מקומיים היו באים לשמוע אותו בהופעה.

"לאורך כל יצירתו, הן במרוקו והן בארץ, הוא כתב חלק גדול מפיוטיו בערבית-יהודית, לעתים בצורת המטרוז (השזור), והשורות מתחלפות בין השפות. לעתים שורה אחת מורכבת חציה מעברית וחציה מערבית. כמו כן, הוא ניהל לאורך כל יצירתו דיאלוג עם המוזיקה הערבית הפופולרית, בעיקר המרוקאית, האלג'יראית, התוניסאית והמצרית. אחד משיריו המפורסמים "ארגב יא לעאלי" (השקף אתה העליון), הוא שיר מטרוז עברי-ערבי המבוסס על הלהיט המוזיקלי "עלאש יא גזאלי" (למה צבי), ששר סלים הלאלי, ואת אותה השאלה שמפנה האהוב הננטש לאהובו הנוטש בשיר החול "גולי עלאש?" (אמור לי למה?) מפנה ר' דוד בוזגלו בשירו לאלוהים.

 "דוגמה נוספת היא בשירו למימונה 'אַתֶּם יוֹצְאֵי מַעֲרָב מָארוֹק אַנְשֵׁי אֱמוּנָה'. בשיר הוא ניסה להזכיר לחוגגי המימונה בארץ את מסורת חגיגות המימונה במרוקו כחג יהודי-מוסלמי. הוא כתב: 'וְשָׁמָּה עַל כָּל מִדְרָךְ. אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ בֵּרַךְ. / חָבֵר תִּהְיֶה מְבוֹרָךְ. בְּכָל חָדְשֵׁי הַשָּׁנָה. / וּבְמָארוֹק לְדוֹר דּוֹרִים. כָּכָה יֹאמְרוּ הָעִבְרִים. / בִּבְרָכָה לַחֲבֵרִים. אַרְבְּח יָא כָאי וּלְגִ'ינָא. (הצלח אחי ובעושר)… וִילִיד עֲרָב זֶה דַרְכּוֹ. עַד עַתָּה תּוֹךְ מָרוֹקוֹ / וְלַיְהוּדִים כְּעֶרְכּוֹ. יַקְרִיב מִנְחָה שְמֵנָה… שָׁמָּה עִבְרִים וַעֲרָבִים, יַחְדָּו כֻּלָּם מְסֻבִּים. / וְאֶת לִבָּם מְטִיבִים. עִם כְּלֵי שִׁיר וּנְגִינָה. / וְלָבְשָׁה הָעִבְרִיָּה. תִלְבֹּשֶׁת עַרְבִיָּה. / וְגֶבֶר עִם אַדְרָעִיָּא. וּקְטֹרֶת מֹר וּלְבוֹנָה. / וְלֹא נִכָּר הָעִבְרִי. לִפְנֵי אָחִיו הַהֲגָרִי. / אִם עִירוֹנִי אוֹ כַּפְרִי. רוּחַ כֻּלָם נְכוֹנָה. / שָׁם טֻשְׁטְשׁוּ הַתְּחוּמִים בֵּין יִשְׂרָאֵל לָעַמִּים / אִלְמָלֵא אַנְשֵׁי דָּמִים. אֲשֶׁר עַל הַמְּדִינָה'".

שנת 1951 הוא כתב על יצירתו במכתב: "מעולם לא האמנתי בכל ילדי רוחי ורחשי לבי, בתור דברים העומדים בפני הביקורת והראויים להתפרסם בדפוס, על כן חשבתים לדברים שבעל פה שרק התיבה קלטתם, ועל כן נותן אני ליד השכחה לגעת בהם מבלי שאדאג לזה ולא כלום". רק סמוך למותו נתקף פתאום חרטה על היעדר הפרסום, ההקלטה וההדפסה של יצירתו.

 "בהחלטה לא להדפיס ספרים, החזיר ר' בוזגלו חלק מתופעות היצירה שבעל פה לפיוטיו", אומר בהר. את ההתנגדות להקלטת קולו בשירת פיוטים הוא מסביר כהמשך של נימוקי סירוב ההדפסה, אבל גם כדילמה שעומדת בפני עצמה: "זאת דילמה מודרנית שפייטנים מוקדמים יותר לא עמדו בפניה. ייתכן מאוד שהיא גם קשורה לחשש הכלכלי שעוררה הטכנולוגיה החדשה של ההקלטות. החשש ששירים מוקלטים על גבי תקליטים יבטלו את צורכיהם של תלמידים להגיע אל המורה, וכך יפגעו במקור פרנסתו".

 ובכל זאת, יש לנו כמה הקלטות שלו, חלקן אף מופיעות בסרט.

"ר' דוד בוזגלו הוקלט פעמיים – פעם אחת בידי פרופ' חיים זעפרני, בהסכמה חד פעמית, ופעם שנייה בידי תלמידיו, בהסתר; בהקלטות אלו מבצע ר' דוד בוזגלו קטעי תפילה ופיוטים שכתבו אחרים, ולא את פיוטיו שלו. גם לגבי שאלה זאת הביע עמדה מעט שונה בראיון בארץ כשנה לאחר עלייתו, בשנת 1966: 'הוצע לי מקול ישראל להקליט את שיריי, אך לא אוכל, כל עוד גרוני אינו די צח. כל עוד אפשר לי לשיר במשתאות ובנשפים כמו שאני שר, כי הם מכבדים אותי כמו שאני, אשיר, אבל בהקלטה זה עניין אחר. גם המרוקאים הוכו בבולמוס של ביקורת. אשיר, בכל זאת, כשאברי וגרוני יהיה יפה'. קשה לדעת האם בדברים אלו ביטא התחלה של שינוי בעמדתו לגבי הקלטת קולו, התחמקות או שתחושה זאת, שהרגע אינו נכון להקלטה המדויקת והנכונה ביותר, ליוותה אותו לאורך כל הסתייגותו מהקלטות; בדבריו הקצרים הוא רומז באומרו 'גם המרוקאים הוכו בבולמוס של ביקורת', ואין לדעת בהקשר זה האם כוונתו לבוז בתרבות הישראלית כלפי התרבות המרוקאית, שבשבילה ההקלטה צריכה להיות המדויקת ביותר, בשם ההגנה על מעמד הקהילה, או שכוונתו לביקורת בתוך העדה המרוקאית בארץ לגבי נוסח השירה".

"ר' דוד בוזגלו כתב באופן אינטנסיבי בארץ והגיב הן למפגש עם הארץ והן למלחמות", מספר בהר, "המפגש המחודש של מסורת הפיוט עם ארץ ישראל בא לידי ביטוי בשירתו. בכך הוא המשיך מצד אחד את מסורת הפיוט המרוקאית, ומצד שני, בתגובותיו לאירועים ההיסטוריים, בהשפעה של העברית החדשה על שירתו ובדיאלוג שניהל גם עם השירה העברית החדשה, הוא חידש רבות במסורת הפיוט".

 הכתיבה שלו משתנה עם ההגעה לארץ?

"המפגש של מסורת הפיוט עם ארץ ישראל ועם הציונות הוא מפגש מבלבל, ואולי אפשר לתאר כך באופן כללי את המפגש של היהדות עם הישראליות. מחיים רב-לשוניים הנעים בין ערבית לעברית, כפי שהתבטא בפיוט, לאידיאל חד-לשוני, כפי שהתבטא בשירה העברית החדשה, מתרבות קודש הנוגעות בתרבות הפופולרית ובתרבות החול ומשלבת לעתים בין כתיבה ארוטית וכתיבה תיאולוגית, לתביעה לכתיבה חילונית-לאומית, מכמיהה לירושלים של מעלה לחיים בירושלים של מטה, מכמיהה למשיח ולישועת האל לפוליטיקה יומיומית. המעבר מחיים כמיעוט יהודי בגולה, אשר מדוכא בידי רוב לא-יהודי, וכתיבת פיוטי בקשה מהאל שינקום בגויים המדכאים, לחיים בארץ כרוב יהודי השולט במדינה המגדירה את עצמה יהודית, אשר בתוכה מצוי מיעוט לא-יהודי, אולי עדיין לא הובן בפיוט בפרט וביהדות בכלל, ופייטנים שחיו רוב חייהם בגולה והגיעו לארץ בשנותיהם האחרונות המשיכו לכתוב בשם מיעוט יהודי.

אתוס חדש של קהילה (מתוך ארכיון משפחת בוזגלו)

 

"אנחנו יכולים למצוא במסורת הפיוט במאה ה-20 שיר קינה על העלייה לארץ ישראל, במתכונת של קינת תשעה באב, כפי שכתב ר' שלם רדאעי מתימן, ואנחנו יכולים למצוא שירים של התלהבות משיחית ותחושה כי 'בא זמן הגאולה', כפי שכתב אשר מזרחי. אצל ר' דוד בוזגלו אנחנו מוצאים ביצירתו המוקדמת כתיבה שיש בה ריסון היצר המשיחי, בשיר 'מקומך אל תנח', ואילו לאחר העלייה לארץ, אפשר למצוא אצלו שירי חרדה בתקופה שלפני מלחמת ששת הימים, שירים של חוויה גאולית, לאחר מלחמת ששת הימים, אשר בהם יש זעם רב כלפי מנהיגי המדינות הערביות, ובעיקר כלפי גמאל עבד-אל-נאצר, והשתתקות ואי-כתיבת שירה לאחר מלחמת יום הכיפורים".

עוד על ר' דוד בוזגלו:

על פיוט המימונה של ר' דוד בוזגלו

על שירו של ארז ביטון לר' דוד בוזגלו

שיר לר' דוד בוזגלו