חכם עבדאללה בין י"ז בתמוז לתשעה באב

א.

אמר חכם עבדאללה: כשבא ר' שלום אלרדאעי מתימן ציונה, בשנת ה'תש"ט, וראה אשר נעשה כאן במעברות ובערים אשר במדינה, התיישב על הארץ לכתוב קינות על גורל תורת הקודש בפי עם הקודש אשר בתוך ארץ הקודש, והשאירן אחריו שנקונן אותן בט' באב יחד עם הקינות על שריפת בית-המקדש, וכך לשונו: "אש תוקד בקרבי, בהעלותי על לבבי, בהיותי בתימנה. נפשי תהימה, ותשתומם כמה, בבואי ציונה. יהודים לסגולה ולשם ולתהִלה, בהיותי בתימנה. שולמית מכל סיג, גבולים תשיג, בבואי ציונה. לאל נורא ואיום, תפִלה בכל יום, בהיותי בתימנה. ולמלאכתם שוקדים, ולא לאל עובדים, בבואי ציונה. מדי יום ולילה, עִתים לַתורה, בהיותי בתימנה. רק תורת הגוף, עלֵי הכל תצוף, בבואי ציונה. דת משה ויהודית, לכל אִשה עברית, בהיותי בתימנה. את ראשן פְרוּעוֹת, וּמָתנים וזרועות, בבואי ציונה. עטרת בעלה בפנים, ולא תתראה פָּנִים, בהיותי בתימנה. יחד נשים ואנשים, מתהלכים ולא בושים, בבואי ציונה. בלבוש נהדר וטוטפות, וארבעה ציציות, בהיותי בתימנה. נקיים מכל אלה, וסות זר וראש מגולה, בבואי ציונה. יהודים בשבע פיאות, לְכָבוד נקבעות, בהיותי בתימנה. חוק גדל בלורית, ושבע פיאות להכרית, בבואי ציונה. ימי שבת ומועדים, לתענוג מיוחדים, בהיותי בתימנה. אוי על חילול שבתות, ומועדי האותות, בבואי ציונה. עִלזו נפשות נְכֵאוֹת, בסדרי משתאות, בהיותי בתימנה. צמאה נפשנו, כקדם מי עוד יִרְאֵנוּ, בבואי ציונה. בתי ספר למורה, כדת משה יורה, בהיותי בתימנה. שמחו הילדים באפס לימודים, בבואי ציונה. מאין סוף לספור, כמה יש עלַי מחסור, כמאז בתימנה. חי וקיים ישיבנו, ובצדק ינחנו, כקדם בציונה".

 

ב.
אמר חכם עבדאללה: ניו-יורק היא רומי היא בבל, וארץ-ישראל נמצאת בכל מקום ובאף מקום, אף לא בארץ ישראל עצמה.

 

ג.

אמר חכם עבדאללה: תלאות רבות ידענו לאורך שנות הגלות הארוכה, בחורבן ממלכת ישראל ביד אשור ובחורבן ירושלים ביד בבל, ואחר כך עוד רבות מיד היוונים והרומאים, ומיד הנוצרים ברדיפותיהם ובמסעי הצלב שלהם בארצותיהם ובארץ ישראל, ומיד המוסלמים שגירשונו ממדבריות ערב, ובארץ ספרד בין אספניה לאנדלוס, כפי שאמר המשורר הקדום רבי יהודה הלוי: "בֵּין צִבְאוֹת שֵׂעִיר וְקֵדָר אָבַד צְבָאִי וְנֶעְדָר יוֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל. הֵם כִּי יִלָּחֲמוּ בְמִלְחַמְתָּם אֲנַחְנוּ נוֹפְלִים בְּמַפַּלְתָּם וְזֹאת לְפָנִים בְּיִשְׂרָאֵל", ובגירוש שגירשו אותנו ואת המוסלמים המלכים הקתולים אחרי שכבשו את גרנדה בתשעה באב בשנת ה'רנ"ב, ובגלות מוזע בארץ התימן בשנת ה'תל"ט, כפי שכתב המשורר הקדום רבי שלם שבזי: "אֵל קַנָּא יְקַנֵּא עַל עֲלוּבִים", ועוד הרבה תלאות. וגם כמה שנים שאננות ידענו, כשישב ראש הגולה בבגדאד בין מלכים, ובתור זהב זה בספרד המעטירה והיה רבי שמואל הנגיד שר באנדלוס, ובמלכות התורכים שקיבלונו לאחר הגירוש עד השנים האחרונות, ובארץ פה-לין שלנו על אדמתה כאזרחים. אבל עם כל זיכרון התלאות, כפראות וכאכזריות של האירופאים שפרעו בנו במאת השנים האחרונות לא ידענו כמוה מעולם ולא ידענו לתרץ, שהיכו בנו מן הטף לזקן, וראו אותנו כחיית השדה המותרת להריגה, גם בארצותיהם וגם בארצות כיבושיהם הרבות בארצות הערבי והתורכי, ואחר בשלטון הגרמני ותנוריהם. ולא היתה כברבריות הזאת קודם ולא ידענו לפרשה ולא היכרנו כך. ועינויים רבים שקראנו עליהם במגילת איכה ובספר איוב ובקִצַת חנה ובקינות תשעה באב החווירו, שהנה אצל הגרמני כל יהודי הפך איוב. ולא ראינו כמעשה הזה קודם, שיעשה בעם שלם כמעשה שנעשה באיוב, ולא יידע סופו, ושיהפוך עם שלם ויהיה כקַיִן וכלֶמֶך.

 

ד.

אמר חכם עבדאללה: בית-המקדש השלישי, האחרון, ירד משמיים באחד הימים כולו מעשה ידי אלהים, והמשיח יציב דלתותיו כשירד אל הארץ. ויהיה בית-מקדש זה שונה מבית-המקדש השני והראשון שהיו מעשה ידי-אדם. כך למשל פשוט וברור שאם היה אור האלקטריסיטי מצוי בזמן המקדש, ודאי שבו היו מדליקין המנורה, משום שאי אפשר להיות שנמלא בתינו החולין באורים גדולים של אור החשמל היקר הזה, שהוא מעין דוגמא של מעלה, ובבית אלוהינו הקדוש נדליק בשמן זית, שאפילו העניים הגרועים מואסים אותו בזמן הזה, ופשוט שממנו נדליק בבית האחרון שיבנה במהרה בימינו אמן, וכל זה פשוט וברור לכל בעל שכל ישר.

 

ה.

מהו "כִּי-לִי הָאָרֶץ כִּי-גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי" (ויקרא כ"ה, כ"ג)? שקדושת ארץ ישראל מפקיעה אותה מחזקתו של היושב עליה, ומגבירה עד אין קץ געגועיו אליה אף כאשר הוא יושב עליה, ואינה מניחה לו להתערות בה עד תומו. לפיכך לעומקו של דבר שייכת ארץ ישראל לעם ישראל רק כארץ געגועים, ואף כאשר ישב על אדמתו עורערה זכות קניינו במולדתו, והיה כגר ותושב בארצו. ולומד הוא כי אינו יכול להחזיק בה, אלא דווקא היא מחזיקה בו, ושייך עם ישראל לארץ ישראל, ולא שייכת ארץ ישראל לעם ישראל. ועוד לומד הוא כי האדם גר ותושב הוא בעולמו של אלהים, ואינו יכול אף פעם להחזיק עולמו או להורישו לבניו ולבנותיו, אלא רק להוריש להם שיהיו אף הם נתינים אצל האלהים.

ו.

אמר חכם עבדאללה: למדנו בהלכות תעניות אצל הרמב"ם כי מצוות עשה היא לצעוק לפני ה' בכל עת צרה גדולה שלא תבוא על הציבור. וכשם שהציבור מתענים על צרתן, כך היחיד מתענה על צרתו. ואין לך צרה יתירה מזו שהבתים נופלין ונמצאו בתיהן קבריהן. ובארץ ישראל אין מתפללין על רוב הגשמים מפני שהיא ארץ הרים ובתיהם בנויים באבנים ורוב הגשמים טובה להן ואין מתענין להעביר הטובה. ואילו ראיית המלחמה צרה, ואפילו חרב שערכו מלחמה עכו"ם עם עכו"ם ועברו במקום ישראל, אף על פי שאין ביניהם ובין ישראל מלחמה, הרי זו צרה ומתענין עליה שנאמר "וְחֶרֶב לֹא-תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם" (ויקרא כ"ו, ו'), מכלל שראיית המלחמה צרה.

 

ז.

אמר חכם עבדאללה: בתעניות של מטר מוציאין את התיבה לרחובה של עיר וכל העם מתקבצים ומתכסים בשקים, ונותין אפר מקלה על גבי התיבה ועל גבי ספר תורה כדי להגדיל את הבכיה ולהכניע לבם, ואחד מן העם נוטל מן האפר ונותן בראש הנשיא ובראש אב בית דין במקום הנחת תפילין כדי שיכלמו וישובו, וכל אחד ואחד נוטל ונותן בראשו. ואחר כך מעמידין ביניהן זקן חכם והן יושבין. לא היה שם זקן חכם מעמידין חכם. לא היה שם לא זקן ולא חכם מעמידין אדם של צורה ואומר לפניהם דברי כיבושין: אחינו לא שק ולא תענית גורמין אלא תשובה ומעשים טובים, שכן מצינו בנינוה שלא נאמר באנשי נינוה וירא האלהים את שקם ואת תעניתם אלא "וַיַּרְא הָאֱלֹהִים אֶת-מַעֲשֵׂיהֶם כִּי-שָׁבוּ מִדַּרְכָּם הָרָעָה" (יונה ג', י'), ובקבלה הוא אומר "וְקִרְעוּ לְבַבְכֶם וְאַל-בִּגְדֵיכֶם" (יואל ב', י"ג), ומוסיף בעניינות אלו כפי כוחו עד שיכניע לבם וישובו תשובה גמורה. ואחר שגומר זה דברי כיבושין עומדין בתפילה ומעמידין שליח ציבור הראוי להתפלל בתעניות אלו, ואם היה אותו שאומר דברי הכיבושין ראוי להתפלל מתפלל ואם לאו מורידין אחר. ואי זה היא הראוי להתפלל בתעניות אלו, איש שהוא רגיל בתפילה, ורגיל לקרות בתורה נביאים וכתובים, ומטופל ואין לו, ויש לו יגיעה בשדה, ולא יהיו בבניו ובבני ביתו וכל קרובים הנלווים עליו בעל עבירה, אלא יהיה ביתו ריקן מן העבירות, ולא יצא עליו שם רע בילדותו, שפל ברך, ומרוצה לעם, ויש לו נעימה וקולו ערב, ואם היה זקן עם כל המידות האלו הרי זה מפואר, ואם אינו זקן הואיל ויש בו כל המידות האלו יתפלל.

 

ח.

אמר חכם עבדאללה: נראה לי, בסייעתא דשמייא, דיעקב אבינו, עליו השלום, לקח חלקו: ניסן, אייר, סיוָן, ועֵשָו לקח חלקו: תמוז, אב, אלול. אך נתגבר עליו יעקב אבינו, עליו השלום, וחטף ממנו את אלול, ונשאר בידו תמוז ואב בלבד, ולכך שלט בהם בזמן החורבן והֵרָע לישראל בהם. אך לעתיד לבוא גם שתיים אלו יהיו ימים טובים לישראל, ודבר זה תלוי בתשובה ומעשים טובים. ולכן  חודש זה נקרא אב, שהוא עתיד להיות אב לכל חודשים, מאחר שנעשו בו רבות רעות מוכרח שיהיו בו טובות מרובות יותר מכל חודשים, על דרך מה שאמר הכתוב: "שַׂמְּחֵנוּ כִּימוֹת עִנִּיתָנוּ" (תהלים צ', ט"ו), ותוקף ימים רעים של חודש זה הוא בכניסתו בלבד, שהם תשעה ימים, שיש בהם רי"ו שעות. תוציא מהם ארבע שעות, שהם שליש אחרון של יום תשעה באב, שאז נולד המשיח, מושיען של ישראל, נשאר רי"ב שעות, ונעשו רי"ב שעות אלו רעים לישראל בחורבן, בשביל שביזו תלמידי-חכמים, וידוע כי תלמיד חכם של ארץ ישראל נקרא רבי, ומאחר שביזו את "רבי", לכך לקו ברי"ב שעות קשות אלו של תשעה ימים הנזכרים. והנה אנחנו בוטחים כי רי"ב שעות רעות אלו יתהפכו לעתיד לטובה, שיהיה מספר "אורה", שעולה רי"ב.

 

ט.

אמר חכם עבדאללה: תספורת אסור מדינא בשבוע שחל בו תשעה באב, אחד ראשו ואחד כל שער שבו, ויש נוהגין להחמיר משבעה עשר בתמוז. ובזקן: כל שמעכב האכילה מותר לספר. ופה עירנו אין אנחנו גוערים ביד המקלין בזה בחוזקה. ואסור מכוח המנהג לאכול בשר ולשתות יין בשבוע שחל בו תשעה באב. ויש נוהגין בזה מראש-חודש, ויש מן שבעה עשר בתמוז. ופה עירנו בגדאד יגן עליה אלהים נוהגין איסור מליל שני של חודש אב עד ליל עשירי.

 

י.

אמר חכם עבדאללה: נשאלתי אם מותר להתחתן מי"ז תמוז עד ראש חודש אב, או גם אחריו. ועם כל ראיות הברורות להתיר, אחינו האשכנזים, וגם הספרדים המתחפשים להתחקות כמותם, לא תועיל בהם אפילו בת קול מן השמים להחזירם מדעתם, מתוקף דביקותם במנהגים, יהיו איך שיהיו, ועל זה אני מברכם תמיד: "יהי מורא שמים עליכם, ובפרט בענין כספים, כמורא המנהגים". והעיקר בזה הוא, במקום שיש חכמים מדומיינים, או מתחסדים, או עניי הדעת, או מתנגדים ומקנטרים, בבחינת "את אשר אהבת שנאתי ואשר שנאת אהבתי", אז אי אפשר לבטל אף מנהג שהוא גהנם, אף כדי לקיים כמה מצוות דאורייתא, ואני העני מנוסה ועומד מאז היותי במרוקו בעניינים כאלו. ואך בהיותי דן יחידי בתלמסאן ואגפיה, משך ח"י שנים, יכולתי לקיים צוואת רבינו הקדוש והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה, שעל הפירושים הנאמרים בה הוספתי נדבך, דהיינו, והוי מחשב הפסד מצוה קלה וכל שכן מנהג, כנגד שכרה בקיום מצוה אחרת גדולה שתעשה על ידי בטול הקלה, וכל שכן מנהג. והתרתי הרבה פעמים להתחתן אף אחר ראש חודש אב מסיבות שונות. ופעם התרתי באור ח' לאב, וכן בימי העומר, והכל בלי אולם ובלי בית כנסת, ובלי תזמורת ובהצנע לכת, וברוך ה', יודע אני שכולם הצליחו, וראיתי שכמה פרנסים וראשים בטלו מנהגים הללו מישראל, וכמה עברות נמשכו ממנהגים אלו. וכשראיתי תקנת הרבנות הראשית שלא לערוך טכסי נישואין על פי הזמנים במנהגי אשכנז, עשיתי מעט רעש על זה, ועלינו בהסכמה עם מחלקת הנשואין לתת רשות להתחתן בזמנים אלו אם אחד מהזוג ספרדי על פי מנהגי הספרדים. ועניין התספורת בטלה מאליה אצל כולם, זולת איזה נזהרים ונער יכתבם. זהו מה שיש להשיב לכבודו הרם בזה, בעזרת "אֱלֹהֵינוּ זֶה קִוִּינוּ לוֹ וְיוֹשִׁיעֵנוּ" (ישעיהו כ"ה, ט'), מכל צרותינו.

 

יא.

אמר חכם עבדאללה: הבניין אם אינו דבר הכרחי אין להתחיל בנייתו מראש-חודש אב. אבל אם התחיל קודם אין מפסיקין. ואם הוא דבר הכרחי, שיש לחוש להפסד, וכל שכן לסכנה, מותר להתחיל מראש-חודש. וכן מעקה מותר להתחיל גם אחר ראש חודש. ובבית-כנסת יכולים לבנות אפילו ערב תשעה באב.

 

יב.

אמר חכם עבדאללה: יש ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה ויהיה זה זיכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב שנאמר "וְהִתְוַדּוּ אֶת-עֲו‍ֹנָם וְאֶת-עֲו‍ֹן אֲבֹתָם" (ויקרא כ"ו, מ'), ואלו הן: יום שלישי בתשרי, ועשירי בטבת, וי"ז בתמוז, ותשעה באב, ובי"ג באדר זכר לתענית שהתענו בימי המן. ומשיכנס אב ממעטין בשמחה. ויש מקומות שנהגו לבטל השחיטה מראש החודש עד התענית. ותלמידי חכמים אין נותנין זה לזה שלום בתשעה באב, אלא יושבים דווים ונאנחים כאבלים, ואם נתן להם עם הארץ שלום מחזירים לו בשפה רפה וכובד ראש. ואסור לקרות בתשעה באב בתורה או בנביאים או בכתובים ובשמנה ובהלכות ובגמרא ובהגדות. ואינו קורא אלא באיוב ובקינות ובדברים הרעים שבירמיהו. וכל הצומות האלו עתידים ליבטל לימות המשיח, ולא עוד אלא שהם עתידים להיות יום טוב וימי ששון ושמחה שנאמר "כֹּה-אָמַר ה' צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית-יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ" (זכריה ח', י"ט).

 

יג.

אמר חכם עבדאללה: מידת כל העם שאינן יכולין לסבול יותר מדאי, אבל חסידים הראשונים כך היתה מידתן: ערב תשעה באב היו מביאין לו לאדם לבדו פת חרבה במלח ושורה במים ויושב בין תנור וכירים ואוכלה ושותה עליה קיתון של מים בדאגה ובשממון ובכיה כמי שמתו מוטל לפניו, ואז נכנס לצום. וכזה ראוי לחכמים לעשות או קרוב מזה.

 

יד.

אמר חכם עבדאללה: גלתה יהודה מעוני על שמשכנו משכונו של עני בתוך בתיהם, כמו שנאמר "וְאִם-אִישׁ עָנִי הוּא–לֹא תִשְׁכַּב בַּעֲבֹטוֹ" (דברים כ"ד, י"ב), ונאמר בתורה "אִם-חָבֹל תַּחְבֹּל שַׂלְמַת רֵעֶךָ–עַד-בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ : כִּי הִוא כְסוּתֹה לְבַדָּהּ הִוא שִׂמְלָתוֹ לְעֹרוֹ בַּמֶּה יִשְׁכָּב–וְהָיָה כִּי-יִצְעַק אֵלַי וְשָׁמַעְתִּי כִּי-חַנּוּן אָנִי" (שמות כ"ב, כ"ה-כ"ו), לכאורה למה נאמר כי חנון אני? והרי היה הכתיב צריך לומר כי דיין אני. אלא אף על פי שלא יהיה בשעת הדין, על עוון זה אעניש ולא אהה ותרן, ואמנם גלו על עוון זה.

 

 

 

אמר רִבִּי שמעון

 

א.

אמר רבי שמעון: קשה גלות בארץ-ישראל מגלות בכל הארצות. שבכל ארצות שגולים בהן ישראל שכינה גולה עמהם, ובארץ ישראל אין שכינה עמהם. שבכל ארצות אומרים ישראל בבוקר בבוקר: דווקא היום יבוא משיח, ובארץ ישראל רואים הם כל היום עפרות דביר נחרב ובערב בערב אומרים: גם היום לא בא משיח. דבר אחר: ששכינתם בארץ-ישראל משכיחה מהם שבגלות הם, שחושבים שכיוון שקרובים הם למקום מלכות דוד הרי הם בארצם, ואז מאריך להם ולעמם הקדוש ברוך הוא את מניין ימי הגלות שקבע. שסוד גלוי הוא שהגלות אינה מקום שאליו הוגלו ישראל, אלא היא זמן שאליו הוגלו, וכל זמן שהשכינה גולה העולם כולו, ולא ישראל לבדם, מצויים בגלות והסתר פנים עומד בינם לבין ריבונו של עולם. ויש חכמים אחרים שאמרו: כל הנשמות גולות הן ממקורן שבאלהים, והעולם מצוי בגלות מאז הולדת אדם וחווה ועד אחרית הימים, ורק הגולה מגלה את הסודות שהטמין השם יתברך בעולם הזה וגולל האבן מן הבאר, ועל כן עלינו לברך המקום שהגלה אותנו, שאין לך אדם בלי שתהיה לו גלות, ואין לך לשון וחוכמה וגילוי ללא הגלות וההסתר ומה שאי אפשר לתאר.

 

ב.

אמר רבי שמעון: נאמר בירמיה "בְּמִסְתָּרִים תִּבְכֶּה-נַפְשִׁי" (ירמיהו י"ג, י"ז), מהו במסתרים? אמר ר' שמואל בר אוניא משמו של רב: מקום יש לו להקדוש ברוך הוא שבוכה בו, ו"במסתרים" שמו. כשראה כהן גדול שנשרף בית המקדש עלה לראש גגו של היכל ועמו כיתות כיתות של פרחי כהונה ומפתחות ההיכל בידיהם. אמרו לפני הקדוש ברוך הוא: "רבונו של עולם, הואיל ולא זכינו להיות גזברים נאמנים לפניך, הרי מפתחות של ביתך מסורים לך", וזרקום כלפי מעלה. באותה שעה היה הקדוש ברוך הוא בוכה וצועק ואומר: אוי לי על ביתי. בני, היכן אתם? כהני ולויי, היכן אתם? אוהבי, היכן אתם? מה אעשה לכם? כמה פעמים התריתי בכם ולא חזרתם בתשובה?

 

ג.

אמר רבי שמעון: אמר רב: אנחה שוברת חצי גופו של אדם. שלא להתאבל כל עיקר אי-אפשר, שכבר נגזרה גזרה. ולהתאבל יותר מדאי אי-אפשר, שאין גוזרין גזרה על הציבור אלא אם כן רוב הציבור יכולים לעמוד בה. וכל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה. ולא חרבה ירושלים אלא על שביטלו המשפט, והיו אוהבין את הממון ושונאין אלו לאלו שנאת חינם, ולא היה להם בושת פנים זה מזה, ושחבלו משכונו של עני כדכתיב "וְאִם-אִישׁ עָנִי הוּא–לֹא תִשְׁכַּב בַּעֲבֹטוֹ" (דברים כ"ד, י"ב), ושעשקו שכר שכיר שנאמר "לֹא-תַעֲשֹׁק שָׂכִיר עָנִי וְאֶבְיוֹן מֵאַחֶיךָ אוֹ מִגֵּרְךָ אֲשֶׁר בְּאַרְצְךָ בִּשְׁעָרֶיךָ" (דברים כ"ד, י"ד), ושגזלו מתנות עניים שנאמר "וּבְקֻצְרְכֶם אֶת-קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא-תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם" (ויקרא כ"ג, כ"ב).

 

 

אמר חזקל

 

א.

אמר חזקל: כשהפכתי תלמידו של רבי חכם עבדאללה הודיעי שיעור ראשון של הלכה: הרואה ירושלים בחורבנה יקרע קרע בבגדו, ואז יתפור הקרע, שלא יהיו בגדיו עשויים קרעים-קרעים. ושאלתי את עצמי, איזו ירושלים זאת, הרחובות בהם גדלתי, סן מרטין ובר-יוחאי עד צומת פת, והרי אני רואה אותם יום-יום בחורבנם, לא יספיק החוט בביתו לתפור את הקרעים. אבל הייתי זהיר בשאלות החכם ולא עניתי מיד, זכרתי דברי אבי לִיָהוּ כי לכל דבר פנים שניים, נסתרים, נזכרתי כי אבי גילה את אוזני שקיימות אלפי הלכות העומדות עדיין סתורות ונסתרות, אלפי שנים מאז גלותם של ישראל מהר סיני, הלכות אותן אפילו רבי עקיבא הגדול בישראל לא למד מן הכתרים והתגים שנתן האלהים מעל האותיות שבתורה, ואיך אני הקטן בישראל אעמוד מול שאלות של הלכה. ורק חשבתי, והרואה אדם בחורבנו, מה יעשה, מה יעשה הרואה אדם בחורבנו.

 

ב.

אמר חזקל: קראתי בספרה של חביבה פדיה שאמרה: גאולה שאין בה זיכרון גלות, רק חצי גאולה היא, וגלות שיש בה זיכרון גאולה, כבר חצי גאולה היא. ונזכרתי במי שכתב: "כציפור נודדת מן קִנהּ כן איש נודד ממקומו" (משלי כ"ז, ח'), ואין ציפור אלא שכינה המגורשת ממקומה, ורשות ניתנה לאותן נשמות אשר נתגרשו ממקומן בעקבות אהובי לבן לקנן בחיבור זה ולקונן בו על גלותן ולקרוא, "שַׁלֵחַ תשלח את האם ואת הבנים תיקח לךְ" (דברים כ"ב, ז'). וכציפור הנעזבת במקומה כן איש נעזב על ידי מקומו, ואין מקום אלא בית המתרוקן מעתידו, ואין גלות אלא הליכה של אדם נעזב ממקומו. ואין בית אלא מקום וקירותיו עומדים עמו, ואין גולה אלא השתכנות הלב מחוץ לעצמו ושתיקתו ימים רבים.

 

ג.

אמר חזקל: חביבה שירה הפודה את הנפש מאותה תיבה סתומה של אותיות מתות בהן חרץ הקדוש ברוך הוא לוחות הברית, אותיות אשוריות רבועות, סגורות ושאינן סגורות, ועשה בהן נס שיעמדו במקומן אותיות ס"ם, לב אות סמ"ך של פסל וחסד ולב אות מ"ם סופית של מילים רבות, שאין מחזיק ועלולים ליפול מן הלוחות ברעש גדול ולהיעשות חלל. ואחר נשתכחו אותיות אשוריות מן לב, עד שיצא עם ישראל לגלות ולמדן מחדש מן העמים שהגלוהו ושב אל לשונו ואותיותיה בזכותם, שגלות גם לשון גילוי היא, וגם לשון גלים.

 

ד.

אמר חזקל: אמר לי חכם עבדאללה כי הגלות היא שכחה ואילו הגאולה היא היזכרות. אבל מצאתי אצל רבי שמעון שאמר כי הגלות היא זיכרון ואילו הגאולה שכחה.

 

ה.

אמר חזקל: קרא לפני חכם עבדאללה מספר משנה תורה לרבנו הגדול הרמב"ם, ופתח בספר המדע בהלכות דעות: "דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר רעיו וחבריו נוהג כמנהג אנשי מדינתו. לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד כדי שילמוד ממעשיהם. ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחושך כדי שלא ילמוד ממעשיהם. הוא ששלמה אומר "הוֹלֵךְ אֶת-חֲכָמִים יֶחְכָּם וְרֹעֶה כְסִילִים יֵרוֹעַ" (משלי י"ג, כ'). ואומר "אַשְׁרֵי הָאִישׁ– אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב" (תהלים א', א'). וכן אם היה במדינה שמנהגותיה רעים ואין אנשיה הולכים בדרך ישרה ילך למקום שאנשיה צדיקים ונוהגים בדרך טובים. ואם היו כל המדינות שהוא יודעם ושומע שמועתן נוהגים בדרך לא טובה כמו זמנינו, או שאינו יכול ללכת למדינה שמנהגותיה טובים מפני הגייסות או מפני החולי ישב לבדו יחידי כעניין שנאמר "יֵשֵׁב בָּדָד וְיִדֹּם" (איכה ג', כ"ח). ואם היו רעים וחטאים שאין מניחים אותו ליישב במדינה אלא אם כן נתערב עמהן ונוהג במנהגם הרע יצא למערות ולחוחים ולמדברות, ואל ינהיג עצמו בדרך חטעים כעניין שנאמר "מִי-יִתְּנֵנִי בַמִּדְבָּר מְלוֹן אֹרְחִים וְאֶעֶזְבָה אֶת-עַמִּי וְאֵלְכָה מֵאִתָּם כִּי כֻלָּם מְנָאֲפִים עֲצֶרֶת בֹּגְדִים" (ירמיהו ט', א')". עד כאן דברי הרמב"ם. ואמר לי חכם עבדאללה: ומה עשה הרמב"ם, שגם בזמניו כמו בזמנינו היו כל המדינות שהוא ידע ושמע שמועתן נוהגים בדרך לא טובה? האם קיים את שנאמר "יֵשֵׁב בָּדָד וְיִדֹּם" והאם יצא למערות ולחוחים ולמדברות? אלא שנהג עמו וקהלו ביד תקיפה לתקנם ולהשיבם מדרכם הרעה ולשבר הרשעה והעוולה. ומה נעשה אנחנו, שאין ידנו תקיפה כיד הרמב"ם, ואין עמנו נשמע לנו, ויד הרשעה אוחזת במלכות? ללכת למדינה אחרת איננו יודעים, שכבר כבדו רגלינו מהליכות הורינו, והגיעה שמועתן שגם שם מושלים הרשעים על הצדיקים, ובשב ואל תעשה אין אנו יוצאים ידי חובתנו. על כן עלינו לחלק את זמננו, ולתת מחצית למדברות ולחוחים ולמערות, ולקיים שם נפשנו כדי שלא להידבק ברשעה, ומחצית ניתן למדינה להוכיח מלכות הרשעה ולבשר נפילתה, שאנו מצווים במצוות תוכחה, שנאמר "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא" (ויקרא י"ט, י"ז), ושגו לומר שכבר בטלו המוכיחים כשם שבטלו הצדיקים הגמורים, שאף על פי שגם בנו שגגות וחטאים שוב איננו יכולים להתמהמה עד שנשוב בתשובה שלמה, וחייבים אנו בזמן שאנחנו שבים משגגותינו גם לעמוד מול מלכות הרשעה ולהציל הנפשות הניגפות לפניה ומתענות בעוניין וגולות בגלותן ומתות במיתתן, כפי שהמליץ רבי דוד בוזגלו בפיוטו: "מְקוֹמְךָ אַל תַּנַח, שֵׁב לְךָ בֵּין הַשְּׁפָלִים, כִּי רָם קוֹמָה יִשַּׁח, וּנְפִילִים הָיוּ לִנְפָלִים, וּבֵית גֵּאִים יִסַּח, חִישׁ וְנָסוּ הַצְּלָלִים. כִּי יוֹם לַשּׁוֹכֵן שְׁחָקִים, עַל כָּל עֲנָקִים, וְעַל כָּל שׁוֹכְנֵי עֲמָקִים, מִי לְהַשְׁפִּיל מִי לְהָקִים", ועלינו לקיים בגופנו מליצתו: "נְהַג לִשְׁכּוֹן אֶת דַּכָּא, וּלְדַל וָהֶלֶךְ הִלָוֵה".

 

ו.

אמר חזקל: בשבת שלפני תשעה באב קרא חכם עבדאללה הפסוקים מן ההפטרה ברגש גדול: "שִׁמְעוּ דְבַר-ה' קְצִינֵי סְדֹם הַאֲזִינוּ תּוֹרַת אֱלֹהֵינוּ עַם עֲמֹרָה : לָמָּה-לִּי רֹב-זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה' שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי : כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי–מִי-בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי : לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת-שָׁוְא–קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא לֹא-אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה : חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי הָיוּ עָלַי לָטֹרַח נִלְאֵיתִי נְשֹׂא : וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם–גַּם כִּי-תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ : רַחֲצוּ הִזַּכּוּ–הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי חִדְלוּ הָרֵעַ : לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה… אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט צֶדֶק יָלִין בָּהּ–וְעַתָּה מְרַצְּחִים : כַּסְפֵּךְ הָיָה לְסִיגִים סָבְאֵךְ מָהוּל בַּמָּיִם : שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים–כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא-יָבוֹא אֲלֵיהֶם" (ישעיהו א' י'-י"ז, כ"א-כ"ג).

 

ז.

אמר חזקל: בתשעה באב שמעתי את חכם עבדאללה קורא המגילה בערבית של יהודי בגדאד: "כּיף ג'לסת וחידה ולקריי כּבּירת אל-קום, סארת כּארמלה כּבּירת אל-שעובּ, סת בּלי מדן סארת לתאדי כ'ראג' : אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם–הָיְתָה כְּאַלְמָנָה רַבָּתִי בַגּוֹיִם שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת–הָיְתָה לָמַס : בּכּא תבּכּי בּליל ודמעתהא עלא כ'דהא ליס להא מסלי מן ג'מיע מחבּינהא, ג'מיע אצחאבּהא גדרו בּיהא, סארו להא לעדואן : בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ–אֵין-לָהּ מְנַחֵם מִכָּל-אֹהֲבֶיהָ כָּל-רֵעֶיהָ בָּגְדוּ בָהּ הָיוּ לָהּ לְאֹיְבִים : תהוג'לת יהודה מן אל-פקר ומן כּת'רת אל כ'דמה, הי ג'לסת בּל-שעובּ לם וג'דת ראחה, ג'מיע כּאלבּינהא לחקוהא בין אל-מצ'איקין : גָּלְתָה יְהוּדָה מֵעֹנִי וּמֵרֹב עֲבֹדָה–הִיא יָשְׁבָה בַגּוֹיִם לֹא מָצְאָה מָנוֹחַ כָּל-רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ בֵּין הַמְּצָרִים" (איכה א', א'-ג').

 

 

 

***

ל"אמר חכם עבדאללה" ארבעה "אבות חכמה" המהווים כמחציתו – חכם עבדאללה סומך, בן המאה ה-19 בבגדאד, "הבן איש חי", רבנו יוסף חיים, גם הוא בן המאה ה-19 בבגדאד, הרב יוסף משאש, שעבר בין מרוקו וישראל במאה ה-20, והרב עובדיה יוסף. אליהם מצטרפים ובהם מתערבבים רבנים אחרים, רובם מן הדורות האחרונים במזרח-התיכון וצפון אפריקה, אך חלקם מוקדמים יותר או ממקומות אחרים, וכן עוד מקורות שבעל-פה מִדרשות בבתי כנסת עיראקיים, תורכיים, ספרדיים וסוריים בירושלים בתריסר השנים האחרונות. "אמר רִבִּי שמעון" מחבר יחדיו דברי רבנים מכל הדורות שנקראו שמעון, אך כמעט מחציתו מוקדשת למפורסם בשמעונים, בר יוחאי. לעיתים "אמר רִבִּי שמעון" ו"אמר חכם עבדאללה" מאחדים שניים או שלושה מקורות שונים לגרסא אחת חדשה. החלק השלישי, "אמר חזקל", בניגוד לשני החלקים הראשונים, הוא בדוי.

כל העניינים אשר בשני החלקים הראשונים הזכרתי, כולם משל אחרים, אלא אם התגלגל אליהם רעיון אחד או שניים משפטים משלי, חדשים מקרוב באו, ולא שמתי לבי כי ממני יצאו. ובכל החלק השלישי דבר מדברי הספרים המצויים לא לקחתי, אלא אם שכחתי, או נפלה בתוכם מילה או שתים מן המקורות ואנוכי לא ידעתי, רק כל עניני החלק הזה מלבבי נבראו, חפרתי בורות והם נמלאו. לבד אם נשרו כמה פתקים של חזקל בין עמודי שמעון ועבדאללה ולא השגחתי, או נשרו פתקים מעבדאללה ושמעון אצל חזקל ולא חשתי.

 

פורסם במדור "אמר רבי שמעון" בהעוקץ בשני חלקים – חלק ראשון

חלק שני

אודות almog behar

"צִמְאוֹן בְּאֵרוֹת", "אנא מן אל-יהוד", "חוט מושך מן הלשון", "צ'חלה וחזקל".
פוסט זה פורסם בקטגוריה אמר רבי שמעון, עם התגים , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s