מה אנחנו עושים בשביל השלום

איך אנחנו יכולים ליצור תנועת שלום מזרחית, שלא יוצרת התנכרות והסתגרות בציבור, שמשנה את מערך הכוחות הפוליטי בחברה הישראלית, בכנסת ובממשלה, ושמסוגלת להגיע להסדר יציב ומשמעותי עם הפלסטינים?
איך אנחנו עושים את זה ממקום שמחבר בין תיקון תרבותי, תיקון כלכלי ותיקון פוליטי, בין הזכות לבית של יהודים וערבים, מזרחים, פלסטינים, אשכנזים, רוסים ואתיופים, הזכות להשתתפות במרחב הפוליטי והזכות לייצוג פוליטי, הזכות לחינוך ולזיכרון היסטורי,
איך אנחנו עושים זאת מתוך תפיסה של ישראל כחלק מן המזרח-התיכון, וללא שלילה של פלסטין, ולא מתוך רעיונות קולוניאליים ואיסלאמופוביים של הפרדה ו"וילה בג'ונגל", מתוך החיבור ההיסטורי היהודי-ערבי עם העולם הערבי, ומתוך החיבור התיאולוגי היהודי-מוסלמי?
איזה חיבור מזרחי-פלסטיני, עברי-ערבי, יהודי-מוסלמי, חרדי-דתי-מסורתי-חילוני אנחנו כבר בשלים להביא למרכז השיח הישראלי והערבי והעולמי, המזרחי והאשכנזי, כדי לשנות פה את הדברים שתקועים פה שנות דור, למעננו ולמענם, למען הורינו ולמען ילדינו?

***

״בואו נפסיק להיות יפי נפש״, כתב בפייסבוק אופיר טובול, "החלק הכי עצוב של השמאל הישראלי [הוא ש]הרי שוברים שתיקה לא מקדמים בסנטימטר את השלום ואת סוף השלטון הצבאי בשטחים, כן? לא הם ולא שאר אירגוני זכויות האדם".

 

אני מסכים שזה עצוב, וגם שאנחנו כרגע באמת לא מתקדמים לסוף השלטון הצבאי הישראלי בשטחים, ואולי אפילו מתרחקים. אבל אני פחות מסכים עם טענתו של אופיר טובול שדווקא "שוברים שתיקה" הם אלו שמרחיקים את סוף הכיבוש. נדמה לי שלרוב הציוני הישראלי יש רוב ברור בכנסת ובחברה ואין לו עניין בסוף הכיבוש, ויש בתוכו רק מחלוקת בשאלה האם צריך להמשיך את הכיבוש ולהמשיך את הסטטוס-קוו (ביבי, כחלון, ש"ס ויהדות התורה), להמשיך את הכיבוש ולנהל משא ומתן עם הרשות הפלסטינית כדי לא לצאת רע בעיני אמריקה ואירופה (הרצוג-לבני-לפיד), או להמשיך את הכיבוש ולעבור לאפרטהייד גלוי (בנט-ליברמן).

ואל מול הקשרים האירופאים של הארגונים האלו השמיע טובול את הטענה הבאה: "ראיתי איזה בריטי אנטישמי מסריח עומד בהפגנה ומקריא עדות של חייל משוברים שתיקה על זה שהוא עיכב ערבים במחסום. ינבלה, יש לך מושג מה הצבא שלך עשה באפגניסטן ובעוד מיליארד מקומות בכל העולם?".

ופה אני מתפוצץ עליך אופיר, כי מה למדנו? מה חדש גילית לנו? שיש בריטים אנטישמים? אולי כדאי היה להמליץ למשה ולאלוהים לצנזר את התורה, כי גם ממנה האנטישמי מצטט כדי להצדיק את עצמו, ואומר     את הדברים שהם אמרו עלינו: "עם קשה עורף".

וברצינות, מה הביקורת כאן? הרי מי שנאבק בארץ במסגרת שוברים שתיקה היה נאבק אם היה אזרח אמריקאי במעשי הזוועה של הצבא שלו בוויטנאם ובפנמה ובעיראק ובאפגניסטאן, והיה נאבק כאזרח בריטי במעשי הזוועה של הצבא שלו, כך שהמניפולציה כאילו הם עוסקים בישראל והמשמעות היא ששאר הצבאות מוסריים היא לא הגונה ולא נכונה.

מעבר לכך, אני הרי מסכים איתך שבריטניה וארצות-הברית ורוסיה וסין גרועות הרבה יותר מאיתנו, והצבאות שלהן עשו ועושים מעשים נוראיים. אבל כאזרח ישראלי שמבקש לתקן את החברה שלו, האם התפקיד שלנו אינו להפנות זרקור לגבי מה שקורה כאן בפנים? לגבי המעשים הנוראיים שאנחנו מממנים ומאפשרים את המשכם? האם הפגנות שבועיות נגד הכיבוש האמריקאי יועילו לנו יותר? אולי, אבל אז לכל הפחות, הייתי מציע לשלב את השתיים, ולהפגין נגד הכיבוש האמריקאי העולמי והכיבוש הישראלי המקומי יחד.

ודברים מעין אלו כמובן רומזים לעניין ה"כביסה המלוכלכת" ששוברים שתיקה מכבסים בחוץ, כפי שטוענים נגדם "כולם", משר הביטחון ויאיר לפיד ועד אם תרצו וראש הממשלה. בואו נחשוב על זה מההקשר המזרחי: אליהו אלישר הבין כבר בשנות החמישים והשישים שחייבים להוציא את הסיפור של דיכוי המזרחים בישראל החוצה לקהילות היהודיות בעולם, ובכלל לקהילה הבינלאומית, ותרגם את דבריו לאנגלית. הפנתרים השחורים פנו לקהל בינלאומי באנגלית בשנות השבעים. וגם אנחנו בעשור האחרון משתדלים להעביר חלק מהמאבק שלנו נגד הדיכוי האשכנזי-ציוני של המזרחים לאנגלית ולערבית, כדי לחשוף אותו בעולם.

אנחנו עושים את זה בין השאר כי אנחנו חושבים שהדיכוי עצמו הוא בינלאומי, אירופי-קולוניאלי, ולכן המאבק בו הוא עולמי, ובין השאר גם כי אנחנו חושבים שצריך לתקשר עם קבוצות מאבק נוספות בעולם הערבי ובמקומות נוספים, לא? וגם כי האנגלית והערבית כבר אינן שפות זרות לנו, אלא הן למעשה חלק מהשיח הפנימי בתוך ישראל עצמה. אז במה שונים שוברים שתיקה? במיוחד כשארצות-הברית ובריטניה וצרפת וגרמניה הן הסייעניות ההיסטוריות הגדולות ביותר של הכיבוש הישראלי, ולכן הנכחה של פשעי הכיבוש הישראלי שם היא חשובה.

מלבד זאת, אין כבר פנים וחוץ, ומעולם לא היה. הרי גם מה שנכתב בעברית בארץ יכול בקלות למצוא את דרכו לשפות אחרות, לארצות אחרות. ואולי חשוב מכך – הכיבוש הוא עניין בינלאומי, וכך למשל הוא עניינם של הפלסטינים, שאינם אזרחי ישראל, ואינם יכולים להכריע על גורלם. הכביסה המלוכלת עצמה היא הבעיה, לא מי שמבקש לנקות אותה, ומי שמוציא את דיבת הארץ זאת ממשלת ישראל, ולא העדויות של חיילים על קורותיהם בשירות הצבאי.

 

אתה כותב אופיר: "בואו נפסיק להיות יפי נפש, אבל באמת. ראיתי וקראתי עדויות שלהם, ותכלס עוד לפני שהם הוקמו, שמעתי מחברים בשטחים על ההתעמרויות שלהם בערבים על בסיס יומיומי, שאני כאדם אולי לא יכול להבין (ובטח כמרוקאי שחונך על זה שכשאתה בתוך בית של אדם זר אתה צריך להתנהג כאורח, ולראות     חיילים מסתובבים לאנשים בחדר שינה, חשומה)".

תראה, "יפה נפש" הפך קללה בארץ לפחות מאז שנות השמונים, אז קראו כך ליוסי שריד. אתה חושב שהשימוש בביטוי הזה הגון והגיוני? אז תמשיך להשתמש בו. אבל אתה הרי מסכים שמתרחשות בשטחים "התעמרויות     בערבים על בסיס יומיומי,     שאני כאדם אולי לא יכול להבין" – אז גם אתה קצת יפה נפש, לא?

אני מסכים שהחינוך של כולנו אמר את הדבר הבסיסי הזה "שכשאתה בתוך בית של אדם זר אתה צריך להתנהג כאורח" – והלוואי שכל האנושות היתה מקבלת את הכלל הזה. זה יכול להיות מוסר אנטי-קולוניאלי מאוד בסיסי. אבל איך קורה שאנשים מקבלים את המוסר הזה ביומיום, ב"אזרחות", ובצבא משילים אותו מעל עצמם? כי אומרים להם שזה עניין של חיים ומוות בצבא? בגלל הפחד? בגלל הלחץ? כי זה מה שהמפקד מחליט וצריך ללכת אחריו? ואולי כי זה למעשה עניין מערכתי, או לאומי, שכעם נכנסנו לתוך בית שבו שוכן עם אחר (בשל הזיכרון ההיסטורי שאנחנו היינו הדיירים הקודמים, או לפני הקודמים, שגורשו בבעיטה על ידי בעל הבית), והוצאנו את אותו עם מתוך שלושת-רבעי מהבית וסגרנו אותו עם גדרות לעצמנו, וברבע הנוסף הפקדנו על העם השני שוטרים כי שמענו שהוא "משתגע" כשמגרשים אותו מהבית, אז מה ישאר לנו כבר כעם מנימוסי השכנות הטובה?

 

בוא נגיד את זה בפשטות: אפשר לומר שאת הנכבה ב-48׳ עשו האשכנזים. אבל בכיבוש ב-67׳ אנחנו המזרחים כבר היינו שותפים. אפשר לומר שההתנחלויות בשנות השבעים היו עניין אשכנזי. היום, ב-2015, אנחנו המזרחים כבר שותפים בהתנחלויות. אפשר לבקר את השמאל הציוני שהוא שהשליך את הפלסטינים למחנות פליטים ואת המזרחים למעברות, והביקורת על השמאל הציוני היתה הבסיס של ההתנגדות המזרחית של אליהו אלישר בשנות החמישים והשישים, של הפנתרים בשנות השבעים, ושל הכתיבה של אלה שוחט בשנות השמונים. בהחלט. אבל הימין הציוני לא פתר אף אחת מהבעיות הללו, ולמעשה גם החריף אותן. לכן ביקורת על השמאל הציוני לבדו ב-2015, ללא ביקורת על הימין הציוני, מפספסת את העניין, ואפילו מטעה ומעוותת. כי מדובר למעשה בביקורת על הציונות, ולא בביקורת על השמאל הציוני לבדו.

 

רבים בימים האחרונים טוענים ש״׳שוברים שתיקה׳ יורים ובוכים״. נדמה לי שחלק גדול מנותני העדויות שלהם היו אנשים שאכן ירו, ולעיתים בזמן אמת לא בכו, ולעיתים בזמן אמת כן בכו. אבל כולם הסכימו להתגייס לצבא והזדהו עם מדינת ישראל והציונות, ומשהו במעשים שהם עשו והיו עדים להם בצבא שבר חלק מזה אצלם, באופן חלקי או מלא. אני מניח שחלקם כבר לא הולכים למילואים, כלומר, נטשו את החלק של ה"יורים".

 

יכולה להיות ביקורת רבה על שוברים שתיקה: אכן יש להם בלוטה מילטריסטית, וכל פעם שאחד ממבקריהם מהימין היה ג'ובניק בעברו הצבאי – כמו רונן שובל, יאיר לפיד וציפי חוטובלי – הם ממהרים ללעוג לו ולהפוך אותו לקריקטורה, כאילו העדר עברו הצבאי מונע ממנו זכות ביקורת. יכול להיות שהם גם לא מבטאים משנה סדורה לגבי הציונות, שמאל של 67 לעומת 48, סרבנות בשטחים, הקשר בין דיכוי הפלסטינים לדיכוי המזרחים והאתיופים, הקשר בין דיכוי תרבותי לדיכוי כלכלי ולדיכוי פוליטי, שורשיה של ההגמוניה האשכנזית ועוד הרבה סוגיות. כל זה כי נדמה לי שהם חבורה של בני עשרים וקצת שהשתחררו מהצבא וחשבו שמי ששלח אותם לשטר בחברון ובשכם צריך עכשיו לשמוע מה הם עשו, שהאמהות והאבות והאחים והאחיות והדודים והדודות צריכים לשמוע מה הם עברו. הם לא ראשי קואליציית תנועות השלום וההתנגדות הישראליות, הם ארגון של חשיפת עדויות, וככזה יש להם משקל. וזה לא לגמרי מובן מאליו. ההדחקה וההשתקה של מעשי הצבא המוסרי ביותר ביקום חזקים.

אפשר כמובן לטעון שהם לא מצליחים בתפקיד זה של החשיפה, וההתנגדות וההתנכרות שפעולתם מעוררת רק מייצרת הדחקה והשתקה כתגובות נגד. אבל אי אפשר לדעת מראש איזו פעולה תקרב את סוף הכיבוש, ואיזו לא. מטבע הדברים רוב הפעולות לא מקרבות את סוף הכיבוש, וממילא רוב הציבור הישראלי לא חש שיש לו אינטרס גדול לסיום הכיבוש. רק בדיעבד אולי נוכל לדעת אילו פעולות קירבו את סוף הכיבוש, ואולי בכל זאת יהיה ל'שוברים שתיקה' חלק בכך.

 

"מה אתם עושים בשביל השלום?", שואל אופיר טובול, ופה הוא צודק.

בוא נחשוב על זה אנחנו. מה אנחנו עושים? האם ב"קדמה", ב"קפה גיברלטר", ב"העוקץ", ב"רוח ג'דידה", ב"מעברה", בקואליציית "לבי במזרח", במועצה האזרחית של ש"ס וכמובן ב"קשת הדמוקרטית המזרחית", ב"ממזרח שמש" וב"אחותי" – עשינו מספיק? ומה אנחנו עוד יכולים לעשות?

איך אנחנו יכולים ליצור תנועת שלום שלא תיצור התנכרות של הציבור ושתביא לשלום ולהסדר? איזה חיבור מזרחי-פלסטיני, עברי-ערבי, יהודי-מוסלמי, חרדי-דתי-מסורתי-חילוני אנחנו כבר בשלים להביא למרכז השיח הישראלי והערבי והעולמי, המזרחי והאשכנזי, כדי לשנות פה את הדברים שתקועים פה שנות דור, למעננו ולמענם, למען הורינו ולמען ילדינו?

פורסם בהעוקץ