צ'חלה וחזקל בקהיר, תרגם את זה יפה נאאל אלטוח'י – כתבתו של אייל שגיא ביזאוי בהארץ

לכתבה בעיתון הארץ, גלריה, יום שישי ה-5.2.2016, של אייל שגיא ביזאוי, מדור רלבנט, גלריה:

כל מה שהייתי צריך זה קצת גשם וכמה ימי סגריר כדי שקהיר תחזור אלי במלוא עוצמתה: כדי שצפירותיה יהדהדו באוזני, כדי שריחותיה יעלו באפי. נדמה לי שקוראים לזה פלאש־בק. ועוד נדמה לי שלעד יהיו החודשים ינואר ופברואר בעבורי פלאש־בק אחד ארוך ומתמשך מנסיעותי השנתיות, עם חברתי הבמאית והמשוררת סיגלית בנאי, ליריד הספרים הבינלאומי של קהיר, שמתקיים בימים אלה של השנה. נסיעות שאמנם נעצרו, לעת עתה, בינואר הסוער (הפעם פוליטית) של שנת 2011. הנסיעות האלה היו לנו כאוויר לנשימה, בזכות האפשרות לאוורר את דפוסי החשיבה, לנער מעט את הנחות היסוד ואת הדעות הקדומות, להביט "עליהם" ואז שוב "עלינו" אחרי שקצת ניקינו את העדשות. היה בהן אוויר לנשימתם של קוראי הערבית, שאין להם בארץ אלא גישה מוגבלת בלבד למבחר מצומצם ביותר מפירותיה של ספרות עשירה ומגוונת.

כל ביקור שלי ביריד הספרים נמשך מעשר בבוקר ועד אותה שעה בלילה, עם הפסקה קצרה בלבד באמצע, רק כדי להספיק עוד דוכן ספרים, עוד ביתן ועוד הוצאה. וכן, גם שם נעצר האוויר לא פעם. לאו דווקא בגלל הלחץ והדוחק, כמו בגלל המקרים הרבים, רבים מדי, שבהם נופלות העיניים על תרגומים לערבית של "מיין קאמפף" או "הפרוטוקולים של זקני ציון" (ורק אלוהים יודע בכמה הוצאות שונות ומגוונות יצאו אלה), או על כותרים בעלי שמות מטילי בעתה, דוגמת "השתלטות היהודים על כלכלת העולם", שעל כריכותיהם מתנוססים איורים גרוטסקיים ואנטישמיים של תמנון חובש כיפה, זאב חושף שיניים מתוך מגן דוד, צלבי קרס ושאר מיני מתיקה. לצד אלו, אגב, ניתן למצוא פה ושם גם תרגומים מהספרות העברית. אך הללו יהיו לרוב ביוגרפיות של ראשי הציונות או המדינה, או תרגום של כתביהם. הרבה פחות מכך יבלטו לעין, אם בכלל, תרגומים של שירה ופרוזה עברית מודרנית ועכשווית.

עוד על התרגום במצרים

יריד הספרים הבינלאומי בקהיר הוא יריד הספרים הגדול ביותר בעולם הערבי ומהגדולים בעולם. הוא נוסד ב-1969 והשנה הוא מתקיים בפעם ה-47 (מ-27 בינואר ועד 10 בפברואר) ומארח 850 הוצאות ספרים מ-34 מדינות. ניסיונות עבר של ישראל להשתתף ביריד עלו בתוהו, אם בשל דחיית המצרים את הבקשה ואם מכיוון שישראל חזרה בה מהחלטתה, ואפילו הוצאות ספרים ערביות מישראל לא תמיד התקבלו בברכה. ספר ישראלי שתורגם לערבית בידי עמרו זכריא ומוצג השנה ביריד — "אלף לילה.קום" של ג'קי חוגי, הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל — עורר השבוע את זעמו של חבר הפרלמנט מוחמד אל־מסעוד, שקרא להסירו מעל דוכני הספרים. ספר אחר שמבקרי היריד יכולים למצוא בו השנה הוא תרגומו של המחבר והמתרגם המצרי נאא'ל א־טוח'י לרומן "צ'חלה וחזקל" של המשורר והסופר הישראלי אלמוג בהר, שיצא בהוצאת "אל־כותוב ח'אן".

אלה הם יוצאים מן הכלל המעידים על הכלל: לרוב מתורגמת במצרים ספרות משפות אירופיות ובעיקר מאנגלית. תרגום טקסטים מעברית לערבית היה תמיד עניין שולי ביותר במערכת הספרותית בעולם הערבי שמחוץ לישראל/פלסטין (בארץ לעומת זאת הספרות העברית היא ספרות המוצא העיקרית). יתרה מכך, כפי שניתן ללמוד מחיבוריהם של פרופ' ששון סומך ושל פרופ' שמואל מורה, הרי עד אמצע המאה הקודמת מרבית התרגומים של טקסטים מעברית לערבית נעשו על ידי משכילים יהודים מארצות ערב. כך למשל, הספר "מַחַבַּת סַהְיוּן", תרגומו של סלים (שלום) א־דאודי (1953-1870) לרומן הראשון בשפה העברית "אהבת ציון" של אברהם מאפו, שיצא לאור במצרים ב–1921. וכך גם תרגומים של מסכת אבות, של הסידור, של ספרות השכלה וספרות ציונית, וכן של טקסטים מן העיתונות העברית שתורגמו לערבית ופורסמו במרוקו, תוניסיה, עיראק, מצרים ושאר ארצות ערב. רובם ככולם, היו חלק מתופעה פנים־קהילתית יהודית.

לקטעים מתוך הרומן צ'חלה וחזקל כאן, וכאן:

הגירת היהודים מארצות ערב, כפי שמראה ד"ר מחמוד כיאל בספרו המחקרי "תרגום בצל העימות", והגעתם של חלק ניכר מהמשכילים לישראל העבירו את מפעל התרגום מהספרות העברית החדשה לשפה הערבית, רובו ככולו, לישראל. בין 1967-1948 כמעט שלא תורגמו כלל יצירות ספרותיות עבריות לערבית בעולם הערבי. בארץ לעומת זאת ראו אור בשנים אלו תרגומים ראשונים לכתבי ביאליק, ש"י עגנון ואחרים, רובם בידי אותם משכילים יהודים שבאו זה לא כבר מארצות ערב.

עוד כתבות בנושא:

• המשורר אלמוג בהר כותב פרוזה, ומבהיר שהקונפליקט המזרחי-אשכנזי עדיין רחוק מלהיעלם  06.01.2011

"מעמדה של הספרות המתורגמת", כותב כיאל בספרו, "מושפע מאופי המגעים בין תרבות המוצא לתרבות היעד וממעמדן של שתי התרבויות זו ביחס לזו וגם ביחס לתרבויות אחרות". ואת זאת כמובן, לא ניתן לנתק מכך ש"שתי התרבויות הן ביטוי לשתי תנועות לאומיות עוינות שלחמו זו בזו שנים רבות". תבוסת הערבים ב-1967 הביאה איפוא דווקא לגל של התעניינות בתרבות הישראלית, שעד אז לא נחשבה כלל ליישות תרבותית. בניסיון לפענח את סוד הצלחתה של ישראל אבל גם למצוא את נקודות התורפה שלה, הוקמו במדינות האזור מוסדות ומכוני מחקר שהתמחו בחקר החברה הישראלית והבעיה הפלסטינית, והמחלקות ללימודי המזרח והשפות השמיות באוניברסיטאות הגדולות בקהיר עודדו את תלמידיהן לחקור את הספרות העברית המודרנית.

ואולם גם אז, לא זו בלבד שמרבית התרגומים נעשו במסגרת אקדמית, נשארו בה ולא התפרסמו על ידי הוצאות הספרים, אלא שגם חלק ניכר מהם היו לא איכותיים, בעלי רמה לשונית ירודה וחסרי נאמנות למקור. יתרה מכך, המוטיבציה העיקרית לפרסום תרגומים מעברית לערבית שלא במסגרת האקדמית היתה פוליטית ואידיאולוגית, ובכך ניתן להסביר את ריבוים של טקסטים צבאיים ומדיניים, לעומת מיעוט של טקסטים ספרותיים. זאת ועוד, רבים מהפרסומים על הספרות העברית המודרנית שיצאו במצרים ביקשו להוכיח שוב ושוב את טבעה הגזעני של הציונות ואת קיומה של ישראל כנטע זר באזור. סייעו לכך הדעות הקדומות, החשיבה הסטריאוטיפית והמציאות המסוכסכת, אך גם ייצוגו הסטריאוטיפי של הערבי בספרות העברית והיחס השלילי לאיסלאם ולעולם הערבי שאיפיין אותה לא פעם.

חתימת הסכמי השלום בין מצרים לישראל ב-1979 אמנם יצרה הזדמנות למגעים ישירים גם בין אנשי רוח וסופרים ישראלים ומצרים, אך במקביל גם הביאה להחרפת הקריאה לחרם, ובמיוחד חרם תרבותי, על ישראל. ההתנגדות לנורמליזציה התרבותית עם ישראל, כפי שכותב כיאל בספרו, הפכה לא פעם ל"ציד מכשפות", שבו כל תרגום מהעיתונות העברית ופרסומו בזו הערבית, אף אם נעשה במסגרת תפישתית של "דע את האויב", התקבל בעיני רבים כ"תַטְבִּיע" (נורמליזציה), והמתרגם גונה לא פעם כ"מֻטַבִּע" ("מנרמל"). מעין מקבילה ל"שתול" במחוזותינו. אם תרצו.

ואכן, כפי שהראה גם סומך במאמר בשם "נרמול עם מה שאינו נורמלי" על תרבותה של ישראל בעיניים מצריות, התרגום מעברית לערבית במצרים לווה תמיד בחשש מפני "פלישה תרבותית" של "ישות צלבנית חדשה", שנתפשת כהמשך ישיר של הקולוניאליזם האירופי. ועם זאת, בשנות ה-90 החל להסתמן שינוי. בין השאר, יצא בקהיר ב–1994 "מיכאל שלי" של עמוס עוז בתרגומו של רפעת פודה, וכעבור שנה — תרגומו של סמיר נקאש ל"ויקטוריה" של סמי מיכאל. אשר לזה האחרון, אומר כיאל בראיון טלפוני, "הנטייה לאמץ את היהודים הערבים היא נטייה שהובילו בעיקר במצרים, מתוך מחשבה שהכתיבה שלהם גם כשהיא בעברית היא בסגנון ערבי. די אם תקרא את ההקדשה של רשאד א־שאמי (שערך את התרגום לערבית של 'ויקטוריה', אש"ב) ל'ויקטוריה', שבה הוא מדבר על סמי מיכאל כעל בן התרבות הערבית". עשור לאחר מכן, כשיצא ב–2007 תרגומו של חסין סראג לרומן "יסמין" של אלי עמיר, נתקבל גם זה כבן התרבות הערבית בעיני אחדים במצרים. בהקדמה, בכל אופן, כתב המתרגם: "אנו לא חוששים מכם הישראלים ולא מתרבותכם. ברוכים הבאים".

שנה קודם לכן תירגם העיתונאי והמתרגם המצרי מוחמד עבוד את סיפורו של אלמוג בהר "אנא מן אל־יהוד" ("אני מהיהודים") לערבית ופירסם אותו בכתב העת "אל־הלאל". ב-2009 הוא גם תירגם מתוך הנובלה "אמירה בת סלימה" של בהר את הסיפור המוקדש למשורר מחמוד דרוויש בעיתון "אל־מסרי אל־יום".

עבוד, המלמד כיום במחלקה ללימודי עברית באוניברסיטת עין שמס, וכמוהו אל־טוח'י שתירגם כעת את "צ'חלה וחזקל" (הוצאת כתר, 2010), מסמנים בהחלט קו חדש בדור המתרגמים מערבית לעברית במצרים. לדברי בהר, מדובר בשינוי דורי, שנובע בין היתר מהשינוי הטכנולוגי: בזכות האינטרנט והרשתות החברתיות נחשפים המתרגמים במצרים ביתר קלות לספרות עברית עכשווית. יתרה מכך, אומר בהר, אם הדור הקודם של המתרגמים רצה להראות כמה הציונות היא אירופית וגזענית, הרי לדור החדש יש רצון להראות דווקא את הקשר שלנו לתרבות הערבית ולא את הנתק. לכן, לדבריו, גובר גם העניין ספציפית בספרות מזרחית.

ואכן, אם המתרגמים מהדורות הקודמים היו שמרנים בכל הקשור לספרות העברית, ביקשו ללמד את הקאנון בלבד, כביכול לא התרחשו בספרות העברית מהפכה מזרחית או פמיניסטית או קווירית, הרי נראה שעבוד וא־טוח'י – כותבים ואקטיביסטים ילידי שנות ה-70 – מסמנים מגמה חדשה גם במפעל התרגומים מעברית לערבית במצרים.
בסדרת מאמרים שפירסם באתר "מדה מסר" תחת הכותרת "כיצד מלמדת אותנו העברית משהו על עצמנו" כתב א־טוח'י שאפשר להתבונן בישראל בהקשר מזרחי עדין יותר. "מיקומה של ישראל במזרח", כתב, "הוא דבר שלא קשור למדינת ישראל למעשה, אלא קשור יותר ליהדות ולעברית". א־טוח'י, כמו עבוד, אינם נטולי ביקורת כלפי ישראל ומדיניותה. ואולם אצל שניהם ניכרת בבירור אהבתם לשפה העברית, למלה הכתובה או הנאמרת, אפילו לאות עצמה. אהבה שהיא רגשית ושכלית גם יחד, אשר לא מחליפה את הביקורת הפוליטית, אך גם לא מניחה לזו להאפיל על הגירוי האינטלקטואלי ועל האופציה התרבותית האחרת.

א־טוח'י לא מזלזל בקריאה לחרם על ישראל וברתיעה מפני נורמליזציה. אלא שאלה, לדבריו, הפכו לסוג של דחליל ומושא ללעג בעיני מגזרים רבים, מאחר שהיו חסרי כל הבחנה. אם כבר חרם, אומר א־טוח'י, שיהיה חכם: שיבחין בין יחידים לבין מוסדות מדינה, ובקרב היחידים — שיבחין בין אלה המתנגדים למדיניות של ישראל לאלה התומכים בה. כך או כך, בפעולת התרגום שלו אין הוא רואה "תטביע".

מעבר לכל, נראה שא־טוח'י פשוט התאהב ברומן של בהר. אחרי שגמר לכתוב את הרומן שלו "נשות כרנתינא" (2013), הוא קרא כ–20 ספרים בעברית, מתוכם נשבה בקסמו של "צ'חלה וחזקל" והחליט לתרגמו. לא מעט אומץ נדרש לו כדי לתרגם רומן זה. לא רק בגלל החשד בנרמול היחסים שעלול לדבוק בו ו"ציד המכשפות" שאליו עלול להיחשף, משל היה נשיא או ראש ממשלה, אלא בעיקר בגלל, ואולי דווקא בזכות, העברית הנפלאה אך הכה לא פשוטה לתרגום של הספר. "שנתיים חייתי עם העברית יום יום", כתב א־טוח'י, "עברית מקראית ועברית תלמודית ועברית־ארמית ועברית־ערבית", או כמו שאומרת על עצמה גורג'יה, אמו של גיבור הרומן: "אני בונה משפטים חדשים ממלים ישנות ומשפטים ישנים במלים חדשות". לשון מרובדת, עשירה, תקנית ופרועה גם יחד, לשון קודש ולשון חול, פרוזה שהיא שירה ופיוט, ושירה שהיא סיפורית, לשון שמהדהדות בה העברית של יצחק שמי ויהודה בורלא, אך לא פחות מכך גם כתיבה הלכתית עם רעיונות עכשוויים של זליגה דתית, לאומית ומינית. ולשם כך אכן נדרשו לא־טוח'י לא רק שנתיים, אלא בעיקר היכרות מעמיקה עם הלשון העברית ועם הספרות העברית, כמו גם עם זו הערבית והמוסלמית.

"אהבתי בתרגום של א־טוח'י", אומר בהר, "שמצד אחד העברית והערבית־היהודית נוכחות בתוך הערבית הספרותית, ומצד שני הוא גם יוצר את הקשר היהודי־מוסלמי, הסימביוזה ההיסטורית, בכך שחלק מהמושגים בתרגום הם מהמרחב הסופי־מוסלמי המקביל למיסטיקה היהודית. ממש כמו ההקבלות אצל אברהם בן הרמב"ם, רבי סעדיה גאון ועוד רבים אחרים. כי כמו שחשוב היה בעיני איזו עברית מייצגת את התרבות הערבית־יהודית, והיא שלנו, היתה לי חשובה השאלה איזו ערבית מייצגת אותנו, ושהיא לא תהיה סטנדרטית".

בהר, שמתרגש בצדק מיציאתו לאור של ספרו בערבית ומהצגתו בדוכני הספרים שביריד, מסכם: "כמה שתלמד ערבית, אתה תמיד זקוק למתרגם כדי להיות חלק מהספרות הערבית. אני מקווה שהספר יתקבל גם כתרגום, אבל גם כמקור. הן בשל היחסים בין העברית לערבית, אבל גם כדי לחזור או להפוך להיות סופר ערבי".

בחודש הקרוב ייצא לאור ספר שירים חדש של בהר, "שירים לאסירי בתי הסוהר". בין הנושאים שבהם הוא עוסק, קשה שלא להבחין בהתייחסויותיו הרבות למרחב שבו אנו חיים: לכיכר תחריר שבקהיר, לרהט שבנגב ושיח' ג'ראח בירושלים, למשורר רוני סומק, למשורר הפלסטיני־ישראלי מרואן מח'ול, למשורר הסורי ניזאר קבאני ולמשורר הסורי־לבנוני אדוניס, לעבר ולהווה, לאיסלאם וליהדות, לעברית ולערבית, אם בשיריו המקוריים ואם בשירים שתירגם מערבית.

בין הגורמים לניכור בין התרבות הערבית לזו העברית, מלבד הסכסוך הלאומי והפוליטי, מציין כיאל בספרו ש"הזיקה הגוברת בין התרבות הישראלית לתרבות המערבית בכלל, והאמריקאית בפרט, הביאה להיווצרות הרושם שהתרבות העברית איבדה את ייחוסה השמי ובכך הלכה והתרחקה מהתרבות הערבית השמית". יצירותיו הספרותיות של בהר הן ללא ספק שמיות. בתרגומן לערבית, ייתכן שהן אף עשויות לתרום לשינוי תדמית "הנטע הזר" של התרבות העברית באזור; תרבות שתמיד היתה חלק בלתי נפרד ממנו. כעת נותר רק שאנו עצמנו, היהודים בישראל, נשכיל להבין את מקומנו פה, ונחליט אם ברצוננו להמשיך להיות בו נטע זר, שתולה של אמריקה ואירופה, או שמים בני שמים, שמים בין שמים.