חמש שנים לרוח ג'דידה

לפני כחמש שנים, באפריל 2011, פרסמנו כקבוצה של צאצאיות וצאצאים לקהילות היהודיות בעולם הערבי והמוסלמי, במשרק ובמגרב, דור שני ושלישי של מזרחים בישראל, מכתב פתוח לבנות ובני דורנו במזרח התיכון ובצפון אפריקה בשם "רוח ג'דידה – רוח חדשה", בעקבות אירועי תחילת האביב הערבי. התבוננו בהתרגשות עצומה בתפקיד המרכזי שתפסו באומץ כה רב הנשים והגברים בני דורנו ברחבי העולם הערבי בהפגנות ובמחאות למען חירות ושינוי, וחשנו הזדהות ותקווה ביחס למהפכות שהביאו לנפילת השלטון הרודני בתוניסיה ובמצרים. התבוננו גם בכאב אדיר על אובדן החיים במלחמת האזרחים בסוריה ובמקומות נוספים.

קיווינו שהמחאה של בני דורנו כנגד הדיכוי והמשטרים המשעבדים והמנצלים, והקריאה לשינוי, לחירות ולכינון משטרים דמוקרטיים, אשר יאפשרו את השתתפות האזרחים בתהליכים הפוליטיים, תסמל רגע דרמטי בהיסטוריה של המזרח התיכון וצפון-אפריקה, שנקרעו מזה דורות בין כוחות שונים, חיצוניים ופנימיים, אשר רמסו את זכויותיהם הפוליטיות, הכלכליות והתרבותיות של רוב אזרחיו.

ביקשנו להביע את זהותנו כיהודים-ישראלים אשר מהווים צאצאים לקהילות היהודיות שחיו במזרח התיכון ובצפון-אפריקה במשך מאות ואלפי שנים, ואת שותפותנו להיסטוריה הדתית, התרבותית והלשונית של המרחב המזרח-תיכוני והצפון-אפריקאי, אף על פי שדומה ש"נשכחנו" כבני היסטוריה זאת: ראשית בישראל, המדמיינת עצמה כמצויה בין יבשת אירופה לבין צפון-אמריקה; שנית בעולם הערבי, אשר דומה כי קיבל פעמים רבות את הדיכוטומיה בין יהודים לערבים ואת הניסיון לדמיין את היהודים כאירופאים, והעדיף להדחיק את ההיסטוריה של היהודים-הערבים כפרק שולי בעברו, או ככזה שכלל לא התקיים. גם בתוך הקהילות המזרחיות עצמן, בישראל וברחבי העולם, יש להודות שעברנו נשכח, כאשר בעקבות הקולוניאליזם המערבי, הלאומיות היהודית והלאומיות הערבית, התביישו רבים מאתנו בעבר המשותף לנו ולעמי ערב.

קיווינו שתהליכי האביב הערבי יהוו שלב של מעבר דורות בהיסטוריה המזרח-תיכונית והצפון-אפריקאית, וקיווינו כי הם יביאו לחירויות, לצדק, ולחלוקה הוגנת של המשאבים של האזור, ופנינו אל בנות ובני דורנו בעולם הערבי והמוסלמי בשאיפה לדיאלוג כן אשר יכיל אותנו בתוך ההיסטוריה והתרבות של האזור.

ביטאנו את דעתנו שאנו חיים בישראל במציאות שלטונית שעל אף התיימרותה להציג חזות נאורה ודמוקרטית אינה מייצגת חלקים נרחבים מאוכלוסיית המדינה, בשטחים ובתוך הקו הירוק, רומסת את הזכויות הכלכליות של רוב האזרחים, נמצאת בתהליך של צמצום החירויות הדמוקרטיות, ובונה חומות גזעניות מול תרבות המזרח היהודית והערבית. כמו כן הצבענו על החיבור בין המאבק שלנו, כמזרחים בישראל, לבין המאבק הפלסטיני, מתוך אמונה שהמאבק שלנו כמזרחים בישראל על זכויותינו הכלכליות, החברתיות והתרבותיות, נשען על ההבנה ששינוי פוליטי אינו יכול להישען על מעצמות המערב אשר ניצלו את אזורנו ואת אזרחיו לאורך דורות ארוכים. שינוי חייב לנבוע מתוך דיאלוג פנים אזורי, ומתוך חיבור למאבקים השונים המתנהלים בארצות ערב, ובאופן ספציפי גם למאבק של הפלסטינים אזרחי ישראל, לזכויות פוליטיות וכלכליות שוות בתוך מדינת ישראל, ועצירת דחיקתם הגזענית, ולמאבק של הפלסטינים בגדה ובעזה, החיים תחת כיבוש צבאי, בתביעתם לסיום הכיבוש ולעצמאות.

היום, יותר מחמש שנים אחרי שמוחמד בועזיזי הצית את עצמו בתוניסיה ב-17 לדצמבר 2010, ועורר אחריו את גל המחאות בעולם הערבי, המצב בתוניסיה ממשיך לעורר תקוות לכינונו של משטר דמוקרטי יציב. לעומת זאת אובדן חיי האדם בלחימה הקשה בסוריה, על רבבות ההרוגים ומיליוני הפליטים, ממשיך לעורר עצב רב על אובדן החיים, ועל חוסר היכולת להביא לסוף מעגל האלימות ולהסדר פוליטי צודק ודמוקרטי, שיבטיח ייצוג בשלטון לבני העם הסורי, והעדרו של סיוע בינלאומי משמעותי לסבלו של העם הסורי.

לצד אלו הסכסוך הישראלי-פלסטיני המתמשך, והפיכתו פעמים רבות בתודעה הישראלית, הערבית והעולמית לסכסוך מוסלמי-יהודי, ממשיך ומעצים את תהליך המחיקה שלנו, היהודים-הערבים, מן הזיכרון ההיסטורי, ומטשטש יותר מאלף שנים של קשרים עמוקים, לשוניים, תרבותיים וכן תיאולוגיים בין האיסלאם ליהדות.

דווקא בזמן כזה, כאשר האיבה בין יהודים למוסלמים נתפסת כדבר-מה טבעי וקדום, חשוב שאנחנו נדגיש כי אבותינו ואמהותינו תרמו להתפתחות תרבות האזור, והיוו חלק ממנה. ההשפעות ההדדיות העצומות בין התרבות היהודית לערבית היו נתונות לניסיון מחיקה קשה בדורות האחרונים, בעידן הלאומי של המאה העשרים, על ההפרדות שהוא יצר, אך גם ניתן להבחין בסימניהן במרחבים רבים בחיים, ביניהם המוזיקה, התפילה, הלשון והספרות. עבור רבים מאיתנו, המזרחים בישראל, תרבות ארצות האיסלאם ותחושת השייכות רבת הדורות לאזור הן חלק בלתי נפרד מזהותנו.

הלוואי שבני הדור שלנו, בכל רחבי העולם הערבי, המוסלמי והיהודי, יהיה דור של גשרים מחודשים, שידלגו על פני החומות והאיבה של הדורות הקודמים, ויחדשו את הדיאלוג העמוק, שאנחנו איננו יכולים להבין את עצמנו בלעדיו, בין יהודים, סונים, שיעים ונוצרים, בין ערבים, כורדים, אמזיע'ים (בֶּרְבֶּרִים), תורכים ופרסים, בין מזרחים לאשכנזים, בין פלסטינים לישראלים. הלוואי שנצליח לזכור את כל אותם בני הדורות הקודמים אשר עמדו בצמתים שבין היהדות לאיסלאם, התרבות היהודית והתרבות הערבית, והעמידו לנו מורשת רבת פירות.

הלוואי שכבעלי עבר משותף נצליח להביט גם אל עבר העתיד בשותפות. רק דיאלוג פנים אזורי, שמטרתו לתקן ולשקם את כל מה שנהרס בדורות האחרונים, יהווה מפתח לחידוש מודל השותפות המוסלמי-יהודי-נוצרי של אנדלוס, בעזרת השם, אינשאללה, ולשותפות תרבותית והיסטורית של ארצותינו. אנחנו פוגשים רבים בעולם הערבי והמוסלמי אשר מבקשים ליצור את החיבורים הללו, ואשר מבקשים לזכור את המורשת היהודית של ארצותיהם, למשל במרוקו, במצרים, בתימן ובעיראק.

אם נצליח ליצור קשרים בין החיבור התרבותי העמוק הקיים, לבין החיבור התיאולוגי היהודי-מוסלמי העמוק והמוסתר, מזמנם של רבי סעדיה גאון ורבי משה בן מימון ועד ימינו, ונחבר את אלו גם לתביעה לצדק חלוקתי בחברותינו, לאזרחות דמוקרטית שווה ולשחרור מדיכוי ומכיבוש, נציע סדר יום חדש בארצותינו ובאזור כולו המבוסס על צדק, שיוויון, כבוד הדדי, תיקון היסטורי ושלום.

פורסם בהעוקץ

לאתר רוח ג'דידה