מזרחית משותפת / الشرقية المشتركة / Mizrahi Palestinian Partnership – הקול הקורא בעברית

מזרחית משותפת

 

מול מציאות של פחד, אפליה, הפרדה והסתה התחברנו על מנת לכרות בריתות, ליצור שותפויות, לחצות גבולות קבוצתיים, אתניים, מגדריים ותודעתיים ולהעיר את התקווה. השותפות שאנו מחפשים איננה פתרון פשוט וקל לתחלואי העת הזו. היא דורשת מחויבות ונשיאה ארוכה במשא שהמפגש מחייב. אנו מציעות ומציעים הליכה משותפת לכל הקבוצות המדוכאות בחברה הישראלית: פלסטינים, מזרחים, אתיופים, דוברי רוסית, בני ובנות העשירונים התחתונים, כל מי שנדחקו לפריפריה ולשוליים החברתיים וכל מי ששואף לשנות מעיקרו את המצב הקיים ולהיאבק בדיכוי. קבוצות אלו אשר עסוקות פעמים רבות בסוגיות דומות אם כי לא תמיד באותם אופנים, ואנו מאמינות כי בכוחה של שותפות מכבדת ומתמשכת לגבור על המבקשים לפצל ולהסית.

"מזרחיות זו לא עדה, זו תודעה״ אמר אלי חמו ז"ל, פעיל חברתי וממקימי "תנועת האוהלים". מדבריו משתמע כי זהו עניין של בחירה, ואנחנו מניחים בחירה זו כתשתית לברית שאליה אנחנו חותרים. שלוש הדתות המונותיאיסטיות התהוו על חופי הים התיכון, העברית נולדה במרחבי קדם ולמרות הניסיון להשכיח זאת מהציבור, מדינת ישראל ממוקמת במזרח-התיכון. לפיכך, אנו רואות במזרחיות פתח של תקווה לאזרוחה של החברה הישראלית. אנו מאמינים כי זהות מזרחית פלורליסטית, אחריות משותפת ושותפות במאבק לסיום העוולות והדיכוי יכולות להיות משימת חיים קולקטיבית ומקור השראה ותיקון לכל יושבות ויושבי הארץ הזאת. על בסיס האמונה הזו  אנו מצהירות על עצמנו כמזרחיות וכמזרחים: בין אם נולדנו למשפחות שמוצאן במזרח התיכון וצפון אפריקה ובין אם לא; בין אם נצרבנו בכור ההיתוך הישראלי ובין אם בחרנו להיאבק בדיכוי.

כולנו נאבקות ונאבקים זה שנים ארוכות לשינוי החברה הישראלית ואין לנו בהכרח בית מפלגתי מובהק. פעמים רבות היה עלינו לבחור בין הצבעה למפלגות המתיימרות להחזיק באידאולוגיה שמאלית ללא שותפות פלסטינית-יהודית משמעותית, ללא ייצוג מזרחי וללא עיסוק במאבק המזרחי, לבין הצבעה מזרחית שמשמעותה הסתפקות בייצוג סימבולי ותמיכה בדיכוי הפלסטינים. ברירה זו הובילה אותנו פעמים רבות להצבעה סולידרית למפלגות פלסטיניות, גם כאשר הן לא עסקו במאבק המזרחי. אנו מזהים הזדמנות היסטורית בהקמת הרשימה המשותפת לכינון שותפות שאיננה ברירת מחדל אלא בחירה משמעותית שניתן לצקת אליה תכנים חדשים.

 

הקמת הרשימה המשותפת מהווה הזמנה פתוחה לדמיין יחד את חזון הבית המזרח-תיכוני הפתוח והמכליל המבוסס על שאיפה לצדק. מלב המציאות המייאשת, בתוך מצב המצור, המלחמה, הגזענות והדיכוי, אנו קוראים ליצירתה של ברית בין כל המבקשות להיאבק בסדר החברתי הניאו-ליברלי ובכוחות האנטי-דמוקרטיים הקמים עלינו לכלותינו.

ברית זו נשענת על ההנחה כי חוויות הדיכוי ותוצאותיו אינן נחוות או מותירות חותם באופן זהה על בני כל הקבוצות, אך בד בבד כל דירוג ערכי של אי שוויון, סבל ועוולות מייצר סבל ועוול נוסף. יצירת היררכיה של דיכויים משרתת את הנדסת המרחב בכוח הזרוע ואת המיליטנטיות של כל ממשלות ישראל. כילידי המרחב אנו דוחים את רעיון ההסתגרות הקולוניאליסטית בתוך אותה וילה מדומיינת בג'ונגל. עלינו לאזור יחד את האומץ לפעול לפירוק מן היסוד של שרשרת המזון האנושית שהתבססה כאן מ-48', שמדרגת בהירארכיה איומה את בנות ובני הארץ הזאת כעליונים וכתחתונים, ומשסה אותם אלה באלה. התנגדות לכך היא הצו המוסרי והמחויבות הפוליטית שלנו כמזרחים/ות, כיהודים/ות, וכבנות וכבני המרחב.

אבל מעבר לכך, זהו גם האינטרס שלנו, ושל כל קבוצה, כי המאבק נגד אי-השוויון והעוולות שחוות קבוצות בישראל על בסיס מגדרי, לאומי ואתני אמנם ידרוש מחלקנו לוותר על פריבילגיות, אך גם בה בעת יתרום ליצירת חיים בטוחים ועשירים שאינם רוויים במחסומים המסכנים כל אחת ואחד מאיתנו. הפשיזם מחלחל אל היחסים במרחב המשותף, העירוני, הפריפריאלי, השכונתי והאינטימי, ופעמים רבות אל תוך היחסים המשפחתיים ונפגעיו העיקריים הם קודם כל נשים וילדים.

לאורך שנות עיצובה של מדינת הלאום היהודית גיבשה הציונות מבנה היררכי חברתי המבוסס על נישול וגירוש, מחיקת זכויות והענקת פריבילגיות. לצד הדיכוי הפוליטי, התרבותי והכלכלי של המזרחים על-ידי ההגמוניה האשכנזית, היא גם העניקה לנו זכויות יתר כחלק מהקולקטיב היהודי, על חשבון תושבות הארץ הפלסטיניות. אנו מודעים לעובדה כי במהלך 68 השנים האחרונות, למרות העוולות שהשיתה הציונות על המזרחים בישראל, הציבור המזרחי שולב בפרויקט הציוני והפך בחלקו הגדול לשותף פעיל בו. על כן אין אנו יכולות לעמוד היום מול אחיותינו ואחינו הפלסטינים ולטעון "ידנו לא הייתה במעל". אנו מכירות בכך שתיקון עוולות אלה קשור לזכות השיבה של הפליטות והפליטים בנות ובני העם הפלסטיני והכרה באחריות הישראלית לגירוש הפליטים, וזאת מבלי לייצר עקורים חדשים, בהתאם לתפיסה לפיה אין לתקן עוול בעוול נוסף.

סימון ביטון, במאית קולנוע דוקומנטרי, טענה בשנת 1996 בעקבות הכנס הפמיניסטי המזרחי הראשון: ״אנחנו מכירות את הדיכוי מכל הכיוונים, על כל גווניו… לכן, ביום שנתחיל באמת להילחם בדיכוי, גם בזה שאנחנו קרבנותיו וגם בזה שאנו נהנות ממנו לא תהיה במה מתקדמת ומהפכנית יותר בארץ הזאת״. אין אנו יכולים להציל ילדים מהסללה רק כדי להבטיח להם עתיד של כובשים מצטיינים, אין אנו יכולים להצהיר שאותנו יותר לא ידכאו, עד שנבטיח בעצמנו שאנחנו לא נדכא אחרים. ברור לנו יותר מתמיד כי אף חברה לא יכולה להתקיים לאורך זמן על בסיס של דיכוי, שלילת זכויות, ניצול ואפליה.

ההצעות לשותפות מזרחית-פלסטינית נדחו פעמים רבות על ידי גורמים רבים משני צדדיה והוגדרו כלא-ריאליות או כבלתי אותנטיות. חיי השכנות של יהודים ומוסלמים במזרח התיכון ומחוצה לו ידעו רגעים קשים של הפרדה והשפלה הדדיים, אך גם הולידו מסורת עמוקה ורחבה של שותפות ודיאלוג שנשענה על הקריאה לשלום ולצדק בין כל בני האדם המצויה בכל ספרי הקודש. איננו עיוורים לעובדה שבשעה זו תורה כבר נעשתה פלסתר והשפה הדתית הפכה לגורם הנדמה דווקא כמכשול בפני יצירתו של חיבור מזרחי-פלסטיני, ועם זאת אין אנו מבקשים לבנות שותפות זו על שלילת העולם הדתי, העומד בתשתיתן של החברות השונות של אזורנו. בכוחם של המכירים בזיקה הדתית המסורתית ההדוקה בין יהדות ואסלאם, להעניק בסיס נוסף לדרך המשותפת ולסייע בגיבוש עמדה ביקורתית כלפי המצב הקיים. איננו מתנערים מן הזיקה היהודית לאדמה הזו ומן העובדה כי "אהבת ציון" הייתה תמיד חלק מהותי מן הזהות היהודית. אולם אנו מסרבים לעגן את זיקתנו לארץ במשטר המבוסס בהגדרה על מערכת פריבילגיות הניתנות לקבוצה אתנית-לאומית-דתית אחת על חשבון תושביה הילידים של הארץ.

אנו מבקשות לפיכך להתיר מעל השפה הדתית את המטענים שהעמיסה עליה המחשבה הציונית ולהדגיש את חתירתה תחת תפיסת הריבונות הלאומית הבלעדית על האדמה. מתוך מסורת זו אנו נקראים לחיות בארץ הזאת לא כבעלי הבית, אלא כבנות ובני הבית.

 

המציאות הפוליטית והחברתית מזמנת לנו המזרחיות והפלסטיניות סדר יום משותף. לדוגמה: הרחבת גבולות השיפוט של עיירות הפיתוח והערים הערביות, מאבק בכליאת היתר של מזרחים ופלסטינים, מאבק במערכת החינוך המסלילה והמפלה, מאבק במחיקת התרבות וההיסטוריה שלנו, מאבק באלימות המשטרה ובגזענות, השותפות בלשון הערבית ובתרבות הערבית, הרחבת האפשרויות לביטוי זהות, והתנגדות לדיכוי של אימהות חד הוריות ולאלימות יומיומית כלפי נשים בכלל ונשים מקבוצות מוחלשות בפרט, ומאבק בהיעדר המשאבים שמופנים למלחמה באלימות זו. מאבק משותף לנוכח מדיניות תכנון ניאו-ליברלית שמצד אחד מאפשרת לשמר ולקדם את תהליכי הדיכוי ועקירה של תושבים פלסטיניים בערים ומצד שני מתעלת את דחיקתם החוצה של התושבים המזרחים (כמו גם קבוצות אחרות) בשכונות המוחלשות תחת הכותרת של ״התחדשות עירונית״. מבלי לחצות את המחסומים בינינו לא נוכל להיאבק יחד על סדר היום המשותף. חציית מחסומים אין משמעה מחיקת הזהות ורבדיה ההיסטוריים של כל אחת מן הקבוצות, אלא רתימתם לחיים ופעולה משותפים המבטאים סולידריות אזרחית.

אנו רואים עצמנו ממשיכי דרכם של קבוצות ויחידים שבקשו ברגעים שונים ליצור ולמסד שותפות מזרחית-פלסטינית. שותפות ששורשיה עמוקים וניזונים מההיסטוריה הארוכה של מגעים ושאילה, העשרה ולמידה הדדית בין יהודים ומוסלמים ובין יהודים וערבים, כפי שכתב הפייטן יליד מרוקו ר׳ דוד בוזגלו בפיוטו "אתם יוצאי מערב" לכבוד המימונה: "שָׁמָּה עִבְרִים וַעֲרָבִים, יַחְדָּו כֻּלָּם מְסֻבִּים / וְאֶת לִבָּם מְטִיבִים. עִם כְּלֵי שִׁיר וּנְגִינָה / וְלָבְשָׁה הָעִבְרִיָּה. תִלְבֹּשֶׁת עַרְבִיָּה… וְלֹא נִכָּר הָעִבְרִי. לִפְנֵי אָחִיו הַהֲגָרִי / אִם עִירוֹנִי אוֹ כַּפְרִי. רוּחַ כֻּלָם נְכוֹנָה / שָׁם טֻשְׁטְשׁוּ הַתְּחוּמִים בֵּין יִשְׂרָאֵל לָעַמִּים / אִלְמָלֵא אַנְשֵׁי דָּמִים. אֲשֶׁר עַל הַמְּדִינָה". אנו מאמינות ומאמינים כי השעה כשרה והרגע הזה נכון לחזור אלא המקום המשותף שבו "רוח כולם נכונה" עד לכינונה של שותפות שיהיה בכוחה לחבוש את פצעיהם המדממים של יושבי הארץ הזו.

 

אנו קוראות וקוראים ליצירת שותפות חברתית-אזרחית רחבה שתיאבק ביסודות האנטי-דמוקרטיים של המשטר והכלכלה הפוליטית בישראל. מחנה אזרחי זה יביא לחלוקה מחודשת של המשאבים אחרי עשרות שנים של נישול והתעשרות לצד סיום הדיכוי והכיבוש. רק כך יתאפשר שחרור התרבויות המזרחית והפלסטינית מתוך הגבולות הצרים והמגבילים המונעים מהם דיאלוג חופשי עם האזור. אנו מאמינים כי לקהילה המזרחית יש הפוטנציאל לקדם ברית יהודית-פלסטינית שאיננה נשענת על עמדת הקרבן אלא יונקת מכוחה האדיר של אחוות בנות ובני המקום, על בסיס של שוויון ושל צדק.

מול ממשלת נתניהו הרביעית, ממשלת התהום המדיני, הכלכלי, החברתי והאנושי נשאף להתחיל את תהליך האמת והפיוס בין הקולקטיבים הלאומיים וההטרוגניים, הפלסטיני והיהודי, במטרה לבנות כאן בית משותף. יחד נכיר בפצעים העמוקים של כל קרבנות שפיכות הדמים, האלימות הכלכלית והמגדרית. ברוח הקריאה של המשורר מחמוד דרוויש שכתב בפתח ספרו "מצב מצור" ("حالة حصار"): "نُرَبِّي الأملْ", ("נְגַדֵל את התקווה", תרגם: מוחמד חמזה ע'נאים), עלינו לגדל את התקווה כדי שנוכל להציע אותה לחברה כולה, לילדינו ולדורות הבאים.

 

 

על החתום:

יונית נעמן, אבי-רם צורף, רוויטל מדר, ראובן אברג'יל, חגית קיסר, הנרייט דהאן כלב, תום מהגר, שושנה גבאי, ורד מדר, יובל עברי, לילך בן דוד, רעי חגי, יהודה שנהב-שהרבני, מעין מדר, אנדרה לוי, חדוה אייל, אהרון שם-טוב, יורם בלומנקרנץ, אורלי נוי, נוית בראל, איריס חפץ, אמנון רז-קרקוצקין, לירון מור, סרחיו יאני, נעמה קלורמן-עראקי, גדי אלגזי, פנינה מוצפי-האלר, משה בהר, שרה אלימי, מתי שמואלוף, בני נוריאלי, טל עמית, אסנת טרבלסי, רן בכור, זהר אלמקייס, הלל כהן, הילה דיין, עמוס נוי, לין חלוזין-דברת, ערן חכים, יפעל ביסטרי, יונתן מזרחי, שרי אהרוני, מיכאל סולסברי-כורך, מעין גולדמן, אבי יהודאי, מאיר עמור, יעל ברדה, חן משגב, רונית חכם, גדעון סולימני, סמדר בן-נתן, רמי אדוט, רלה מזלי, צבי בן-דור, נטע עמר-שיף, ליאור קיי אבישי, יאלי השש, דבי פרבר, חיים יעקובי, נעמה גרשי, דויד מוצפי-האלר, מורן בנית, אלמוג בהר

 

התפרסם בהעוקץ

מוזמנים לאתר "מזרחית משותפת"

ולדף הפייסבוק של "מזרחית משותפת"

וכמובן – מוזמנים להצטרף

אודות almog behar

"צִמְאוֹן בְּאֵרוֹת", "אנא מן אל-יהוד", "חוט מושך מן הלשון", "צ'חלה וחזקל".
פוסט זה פורסם בקטגוריה מזרחית משותפת / الشرقية المشتركة / Mizrahi Palestinian Partnership, רוח חדשה / רוח ג'דידה, עם התגים , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s