למה הקמנו את "מזרחית משותפת"? למה דווקא עכשיו? لماذا أقمنا "الشرقية المشتركة" الآن بالذات؟

 

השבוע (ב-14.3.2016) נפגשנו בכנסת קבוצה מן החותמים על יוזמת "מזרחית משותפת" ורוב חברי-הכנסת של הרשימה המשותפת. במפגש ראשוני זה דיברנו על הסיבות ליוזמה זאת, על האפשרות לחיבור מזרחי-פלסטיני והדרכים שבהן אנחנו תופסים מהי מזרחיות, ועל דרכי העבודה בתקופה הקרובה. הפגישה היתה חגיגית ומרגשת, אך התחילה גם להגיע למחשבות משמעותיות ושאלות משמעותיות, שיכריחו את כולנו להמשיך לחשוב ולנסח את החיבור הזה.

 

רבים מאתנו, כפעילים מזרחים, מחפשים כבר שנים ארוכות בית מפלגתי מובהק אשר יתחבר למאבקים שלנו לשינוי החברה הישראלית, ואין אנו מוצאים אותו. נאלצנו שוב ושוב לבחור בין מפלגות אשר הציעו ייצוג מזרחי מסוים, אך לא הביעו קו אידיאולוגי ברור לגבי המאבק המזרחי, המאבק המעמדי והחיבור המזרחי-פלסטיני והיהודי-ערבי, לבין הצבעת סולידריות עם מפלגות פלסטיניות, גם כאשר הן לא עסקו באופן מודע במאבק המזרחי. בעקבות ההקמה של "הרשימה המשותפת" אנחנו מקימים את "מזרחית משותפת" ומבקשים לנוע מסולידריות לשותפות של המאבק המזרחי, המאבק הפלסטיני, המאבק המעמדי, המאבק הפמיניסטי ועוד.

כמו שכתבנו בפתח הקול הקורא של "מזרחית משותפת":

"מול מציאות של פחד, אפליה, הפרדה והסתה התחברנו על מנת לכרות בריתות, ליצור שותפויות, לחצות גבולות קבוצתיים, אתניים, מגדריים ותודעתיים ולהעיר את התקווה. השותפות שאנו מחפשים איננה פתרון פשוט וקל לתחלואי העת הזו. היא דורשת מחויבות ונשיאה ארוכה במשא שהמפגש מחייב. אנו מציעות ומציעים הליכה משותפת לכל הקבוצות המדוכאות בחברה הישראלית: פלסטינים, מזרחים, אתיופים, דוברי רוסית, בני ובנות העשירונים התחתונים, כל מי שנדחקו לפריפריה ולשוליים החברתיים וכל מי ששואף לשנות מעיקרו את המצב הקיים ולהיאבק בדיכוי. קבוצות אלו אשר עסוקות פעמים רבות בסוגיות דומות אם כי לא תמיד באותם אופנים, ואנו מאמינות כי בכוחה של שותפות מכבדת ומתמשכת לגבור על המבקשים לפצל ולהסית".

משותפת

 

כמו שאמר מאיר עמור, אנו מאמינים כי אזרוחה של החברה הישראלית כרוך במזרוחה. אנחנו גם מאמינים שכדי ליצור דמוקרטיזציה של המרחב שבו אנחנו חיים יש צורך בשותפות ערבית-יהודית, ובאופן קונקרטי יש הכרח בשותפות מזרחית-פלסטינית. ההפרדות הטבועות במציאות הישראלית הנוכחית מבטיחות שהזכויות של כל קבוצה מדוכאת לא יזכו להכרה, כיוון שתמיד היא תתמקם כקבוצת מיעוט העוברת דה-לגיטימציה, ולא כשותפות רחבה של הרוב המדוכא המבקש לארגן את המציאות מחדש. לכן עלינו ללמוד את המקומות המשותפים למאבקים של שתי הקבוצות המזרחית והפלסטינית ולפעול בהם יחד, וגם לנהל דיון מעמיק על כל אותם מקומות שבהם האינטרסים של הקבוצות אינם חופפים ולעיתים אף מתחככים, כדי ליצור שותפויות אף בהם, וכן להתרחב לשותפויות עם קבוצות נוספות.

כמו שכתבנו בקול הקורא של "מזרחית משותפת":

"המציאות הפוליטית והחברתית מזמנת לנו המזרחיות והפלסטיניות סדר יום משותף. לדוגמה: הרחבת גבולות השיפוט של עיירות הפיתוח והערים הערביות, מאבק בכליאת היתר של מזרחים ופלסטינים, מאבק במערכת החינוך המסלילה והמפלה, מאבק במחיקת התרבות וההיסטוריה שלנו, מאבק באלימות המשטרה ובגזענות, השותפות בלשון הערבית ובתרבות הערבית, הרחבת האפשרויות לביטוי זהות, והתנגדות לדיכוי של אימהות חד הוריות ולאלימות יומיומית כלפי נשים בכלל ונשים מקבוצות מוחלשות בפרט, ומאבק בהיעדר המשאבים שמופנים למלחמה באלימות זו. מאבק משותף לנוכח מדיניות תכנון ניאו-ליברלית שמצד אחד מאפשרת לשמר ולקדם את תהליכי הדיכוי ועקירה של תושבים פלסטיניים בערים ומצד שני מתעלת את דחיקתם החוצה של התושבים המזרחים (כמו גם קבוצות אחרות) בשכונות המוחלשות תחת הכותרת של ״התחדשות עירונית״. מבלי לחצות את המחסומים בינינו לא נוכל להיאבק יחד על סדר היום המשותף. חציית מחסומים אין משמעה מחיקת הזהות ורבדיה ההיסטוריים של כל אחת מן הקבוצות, אלא רתימתם לחיים ופעולה משותפים המבטאים סולידריות אזרחית".

מזרחית משותפת מפגש כנסת

אנחנו מבקשים ליצור סדר יום עכשווי, ברחוב, בתקשורת ובכנסת, שיוולד מתוך יוזמה משותפת, בנושאים הללו או בנושאים נוספים שאנחנו מזהים בהם חיבור; ואנחנו מבקשים גם לבנות חזון לעתיד אלטרנטיבי, דמוקרטי ושיוויוני, אשר גם אם בתוך המציאות הנוכחית של גזענות ואלימות קשה לראות אותו, הרי שהוא הכרחי בטווח של העשורים הבאים. אנחנו מבקשים שהחזון הזה יהיה מחובר גם לדיכוי של מזרחים ופלסטינים והמאבקים כנגד דיכויים אלו, אשר באופן היסטורי לעיתים גם התחברו, גם לערכים של דמוקרטיה ושיוויון שאנחנו מבקשים להציב לפנינו, וגם לשותפות ההיסטורית העברית-ערבית והיהודית-מוסלמית אשר מספקת לנו את היסוד לשפה הישנה-חדשה של השותפות.

חיבור מזרחי-פלסטיני נובע מן ההווה של הדיכוי במדינת ישראל, אבל הוא מתחבר להיסטוריה יהודית-ערבית ארוכה ולשותפות התיאולוגית היהודית-מוסלמית הארוכה, מתקופת ראשית האסלאם, דרך אל-אנדלוס ועד למאה ה-20, אשר הודחקו מן הזיכרון ההיסטורי, וכן לרצף של דיאלוגים ושותפויות מזרחיות-פלסטיניות במאה השנים האחרונות, אשר לא נרשמו מעולם כסיפור היסטורי אחד.

התרבות הערבית שנוצרה ברחבי המזרח-התיכון, צפון אפריקה ואנדלוס, נוצרה יחד על-ידי מוסלמים, נוצרים ויהודים, שכולם תרמו לה ונתרמו מתוכה; היהדות והאסלאם חולקות ערכים משותפים והיסטוריה ארוכה של מגעים ושאילה, של העשרה ולמידה הדדית; המסורות הדתיות השונות שלנו הן עמוקות ורחבות, וממש כפי שהיו בהן רגעים של הפרדה וביזוי, היו בהן גם רגעים ארוכים של שותפות ודיאלוג, וכמובן גם של קריאה לשלום ולצדק בין כל בני האדם, הנמצאת בכל ספרי הקודש שלנו.

הרמב"ם, חכם מוסא אבן מימון, היה נטוע בעולם ההגות המוסלמית והיה בן שיחם של הפילוסופים המוסלמים הגדולים, דוגמת אבן סינא, וכתב את ספר הפילוסופיה שלו בערבית, והפייטן ר' דוד בוזגלו, שפעל במרוקו ובארץ במאה ה-20, כתב על חג המימונה כחג של שותפות יהודית-ערבית: "אַתֶּם יוֹצְאֵי מַעֲרָב, מָארוֹק אַנְשֵׁי אֱמוּנָה, הַלְלוּ אֵל בְּעַם רָב, יוֹם זֶה יוֹם אַלְמִימוּנָה… וּבְמָארוֹק לְדוֹר דּוֹרִים, כָּכָה יֹאמְרוּ הָעִבְרִים, בִּבְרָכָה לַחֲבֵרִים, אַרְבְּח יָא כָאי וּלְגִ'ינָא… שָׁמָּה עִבְרִים וַעֲרָבִים, יַחְדָּו כֻּלָּם מְסֻבִּים, וְאֶת לִבָּם מְטִיבִים, עִם כְּלֵי שִׁיר וּנְגִינָה, וְלָבְשָׁה הָעִבְרִיָּה, תִלְבֹּשֶׁת עַרְבִיָּה, וְגֶבֶר עִם אַדְרָעִיָּא, וּקְטֹרֶת מֹר וּלְבוֹנָה, וְלֹא נִכָּר הָעִבְרִי, לִפְנֵי אָחִיו הַהֲגָרִי, אִם עִירוֹנִי אוֹ כַּפְרִי, רוּחַ כֻּלָם נְכוֹנָה, שָׁם טֻשְׁטְשׁוּ הַתְּחוּמִים, בֵּין יִשְׂרָאֵל לָעַמִּים, אִלְמָלֵא אַנְשֵׁי דָּמִים, אֲשֶׁר עַל הַמְּדִינָה… עִזְבוּ רִיבוֹת וּמְרוֹרִים, לָעַד וּלְדוֹרֵי דוֹרִים, וְעַל שָׁלוֹם וּדְרוֹרִים, קְרִיאוֹת הוֹי תֶּחְדַּלְנָה"; עוד כתב ר' דוד בוזגלו על השלום: "זִכְרוּ נָא יוֹם בֵּן חֲלוֹף הוּכַן לִיְּצִירָה / כַּת שָׁלוֹם נָתְנָה בְּקוֹל מַר לְמֶרְיוׁ / הֲלֹּא הוּא יְצִיר נַפְשׁוֹ לָרִיב נִמְהָרָה / זִכְרוּ נָא אֵפוֹא, קִרְאוּ לָכֶם שָׁלוֹם."

גם בארץ נוצרה לעיתים שותפות פוליטית וערכית בין מזרחים לפלסטינים בארץ במאה השנים האחרונות: מורדי ואדי סליב דרשו שוויון זכויות מלא לאזרחים הערבים, ובקרב ה"פנתרים השחורים" היו מי ששילמו מחיר כבד על התחברותם למאבק הפלסטיני, כמו דני סעיל. מדובר בהיסטוריה ארוכה: שמעון מויאל שתרגם את התלמוד לערבית בקהיר וניסים מלול שלימד במכללה האיסלאמית אל-אזהר בקהיר הקימו אגודות פוליטיות יהודיות-ערביות ביפו, וכך אברהם שלום יהודה שפעל בראשית המאה ה-20 ליצירת חיבורים אלו; בראשית שנות החמישים הקימו אינטלקטואלים יהודים-עיראקים כדוגמת סמי מיכאל, שמעון בלס וששון סומך יחד עם אינטלקטואלים פלסטינים כדוגמת אמיל חביבי ואחרים מעגלי ספרות והגות בערבית ומתוך חיבור פוליטי ותרבותי עמוק כתבו במשותף בעיתונות הפלסטינית והעברית בארץ; וב-1992 התקיים בטולדו שבספרד מפגש פומבי ראשוני של נציגים ישראלים ופלסטינים, שהובילו פעילים והוגים מזרחים, למען קידום דיאלוג פלסטיני-מזרחי היסטורי. את ההיסטוריה הזו של השותפות הפלסטינית-מזרחית, ואת מורשת הערכים המשותפים שהיא מבטאת נשאף להנכיח מחדש ולהנחיל.

איננו טוענים כמובן, שדיאלוג ושותפות מזרחית-פלסטינית היו המאפיין העיקרי של ההיסטוריה המשותפת שלנו בדורות האחרונים: אנחנו נדחקנו במדינת ישראל למעמדות הנמוכים אליהם גם הפלסטינים נדחקו, ואף כי פעמים רבות מזרחים ופלסטינים עבדו יחד, פעמים רבות הם גם היו צריכים להתחרות על אותן עבודות. הממסד השתמש במזרחים נגד הערבים – והם ספגו בתורם את איבת המדוכאים וגם הפנימו את כללי המשחק, שקבע המשטר הקיים. כמזרחים היינו שותפים לדיכוי של הפלסטינים ואימצנו את הגזענות הישראלית כלפי הערביות.

פעמים רבות התקשורת הישראלית מבקשת להציג אותנו כהמון שונא ערבים, שהוא הסיבה להעדר השלום בין ישראל לשכנותיה, תוך שהיא מעלימה ומעוותת את הטרגדיה שלנו. טרגדיה שנוצרה מתוך מצב קולוניאלי, שבו השנאה לערביות היא פעמים רבות שנאה עצמית לערביות שבנו. כיום המשטר עושה בטרגדיה שלנו שימוש ציני כנשק פוליטי וסמלי אל מול הפלסטינים – שימוש בעבר של רבים מאתנו כפליטים ממדינות ערביות, שנאלצו פעמים רבות לעזוב ללא רכוש, בניסיון "לקזז" בין הסבל המזרחי לסבל הפלסטיני – בלי לתקן אף אחת מן העוולות שנעשו, לפלסטינים או למזרחים. הכרתנו בזכויות הפליטים הפלסטינים נטועה בהזדהות אנושית ובהתנגדות לנישול ולעוול. לא נהיה בני ערובה למשטר של דיכוי.

למעשה, למרות שותפותנו בהיסטוריה הדתית, התרבותית והלשונית של המרחב המזרח-תיכוני והצפון-אפריקאי, דומה ש"נשכחנו" מההיסטוריה הזאת פעמים רבות, אם לשאול ממושגיו של משה בהר: ראשית בישראל, המדמיינת עצמה כאילו היא מצויה בין יבשת אירופה לבין צפון-אמריקה; שנית, בעולם הערבי, אשר דומה כי קיבל פעמים רבות את הדיכוטומיה בין יהודים לערבים ואת הפנטזיה של היהודים כאירופאים, והעדיף להדחיק את ההיסטוריה של היהודים-הערבים כפרק שולי בעברו; ושלישית, יש להודות – גם בתוך הקהילות המזרחיות עצמן, אשר פעמים רבות, בעקבות הקולוניאליזם המערבי, הציונות והחרפת הסכסוך, התביישו בעבר המשותף להן ולעמי ערב. וכך פעמים רבות ניסינו, המזרחים, להשתלב בזרמים החזקים בחברה תוך מחיקה או צמצום של עברנו. מאמץ עצום נעשה כדי למחוק את ההשפעות ההדדיות העצומות בין התרבויות היהודיות לערביות, אך גם כעת ניתן להבחין בעקבותיהן בהקשרי חיים רבים, במוזיקה, בתפילה, בלשון ובספרות.

כמו שכתבנו בקול הקורא של "מזרחית משותפת":

"ההצעות לשותפות מזרחית-פלסטינית נדחו פעמים רבות על ידי גורמים רבים משני צדדיה והוגדרו כלא-ריאליות או כבלתי אותנטיות. חיי השכנות של יהודים ומוסלמים במזרח התיכון ומחוצה לו ידעו רגעים קשים של הפרדה והשפלה הדדיים, אך גם הולידו מסורת עמוקה ורחבה של שותפות ודיאלוג שנשענה על הקריאה לשלום ולצדק בין כל בני האדם המצויה בכל ספרי הקודש. איננו עיוורים לעובדה שבשעה זו תורה כבר נעשתה פלסתר והשפה הדתית הפכה לגורם הנדמה דווקא כמכשול בפני יצירתו של חיבור מזרחי-פלסטיני, ועם זאת אין אנו מבקשים לבנות שותפות זו על שלילת העולם הדתי, העומד בתשתיתן של החברות השונות של אזורנו. בכוחם של המכירים בזיקה הדתית המסורתית ההדוקה בין יהדות ואסלאם, להעניק בסיס נוסף לדרך המשותפת ולסייע בגיבוש עמדה ביקורתית כלפי המצב הקיים. איננו מתנערים מן הזיקה היהודית לאדמה הזו ומן העובדה כי "אהבת ציון" הייתה תמיד חלק מהותי מן הזהות היהודית. אולם אנו מסרבים לעגן את זיקתנו לארץ במשטר המבוסס בהגדרה על מערכת פריבילגיות הניתנות לקבוצה אתנית-לאומית-דתית אחת על חשבון תושביה הילידים של הארץ.

"אנו מבקשות לפיכך להתיר מעל השפה הדתית את המטענים שהעמיסה עליה המחשבה הציונית ולהדגיש את חתירתה תחת תפיסת הריבונות הלאומית הבלעדית על האדמה. מתוך מסורת זו אנו נקראים לחיות בארץ הזאת לא כבעלי הבית, אלא כבנות ובני הבית".

 

ההזמנה להצטרף ל"מזרחית משותפת" אינה למזרחים בלבד, אלא פתוחה לפני פלסטינים, אתיופים, רוסים, אשכנזים וכל מי שחי במרחב הזה ומבקש לשנות אותו למקום צודק יותר, דמוקרטי יותר ושיוויוני יותר. ברור לנו שכל קבוצה מגיעה עם זהותה ועם המיקום והזיהוי ההיסטורי שלה, אך בכוחנו גם לחצות חלק מן המחסומים המפרידים בינינו. כפי שאמר אלי חמו ז"ל, פעיל חברתי וממקימי "תנועת האוהלים": "מזרחיות זו לא עדה, זו תודעה״. המזרחיות היא גם הזהות התרבותית וההיסטורית הארוכה של יהודי העולם המוסלמי, אבל גם הזהות הרחבה והכללית של המרחב הזה, המזרח-התיכון וצפון אפריקה, המזרח הוא מקום לידתן של היהדות, הנצרות והאיסלאם, והמזרח הוא גם מקום לידתן של הערבית והעברית. ונוסף לכל אלו, המזרח הוא גם המקום בו אנו נמצאים כעת. אנחנו לא רואים במזרחיות ובמערביות, ולא במזרחיות ואשכנזיות, זהויות דיכוטומיות או זהויות המוציאות זו את זו, וגם לא הפכים. המציאות היא רב-גונית ורצופה בשילובים, אך הדיכוי הממסדי והפוליטי יצר הפרדות והירארכיות כדי לדכא חלק מן הזהויות והתרבויות. השותפות, כפי שאנחנו רואים אותה, אין פירושה ביטול של זהות מסוימת, או התעלמות מכך שהמקום של כל אחת מן הקבוצות הוא שונה בתוך ההירארכיה הגזענית שנוצרה במדינת ישראל, אך היא קשורה להבנה, כדבריו של מרטין לותר קינג, כי "אי צדק במקום אחד הוא איום על הצדק בכל מקום".

אנחנו מבקשים להציע חיבור בין מאבקים מתוך הבנה שכדי לשנות את המציאות אנו זקוקים לקואליציה ושותפויות עם קבוצות נאבקות אחרות, וכן מתוך הבנה שהמאבקים שלנו, כאשר הם נפרדים, מנוצלים על-ידי השלטון להחלשת מאבקים אחרים. ובסופו של דבר אחריותנו המוסרית והפוליטית היא לעמוד לצד כל הקבוצות המוחלשות והמדוכאות, לצד הפלסטינים, המזרחים, האתיופים, החרדים, הרוסים, עובדי הקבלן, מחוסרות הדיור ועוד. אנו מבקשים לעמוד גם לצד מי שלא מכיר אותנו עדיין, או לא מכיר בנו, עד שנצליח דרך השותפות במאבק להכיר זה בזה.

כמו שכתבנו בקול הקורא של "מזרחית משותפת":

"ברית זו נשענת על ההנחה כי חוויות הדיכוי ותוצאותיו אינן נחוות או מותירות חותם באופן זהה על בני כל הקבוצות, אך בד בבד כל דירוג ערכי של אי שוויון, סבל ועוולות מייצר סבל ועוול נוסף. יצירת היררכיה של דיכויים משרתת את הנדסת המרחב בכוח הזרוע ואת המיליטנטיות של כל ממשלות ישראל. כילידי המרחב אנו דוחים את רעיון ההסתגרות הקולוניאליסטית בתוך אותה וילה מדומיינת בג'ונגל. עלינו לאזור יחד את האומץ לפעול לפירוק מן היסוד של שרשרת המזון האנושית שהתבססה כאן מ-48', שמדרגת בהירארכיה איומה את בנות ובני הארץ הזאת כעליונים וכתחתונים, ומשסה אותם אלה באלה. התנגדות לכך היא הצו המוסרי והמחויבות הפוליטית שלנו כמזרחים/ות, כיהודים/ות, וכבנות וכבני המרחב.

"אבל מעבר לכך, זהו גם האינטרס שלנו, ושל כל קבוצה, כי המאבק נגד אי-השוויון והעוולות שחוות קבוצות בישראל על בסיס מגדרי, לאומי ואתני אמנם ידרוש מחלקנו לוותר על פריבילגיות, אך גם בה בעת יתרום ליצירת חיים בטוחים ועשירים שאינם רוויים במחסומים המסכנים כל אחת ואחד מאיתנו. הפשיזם מחלחל אל היחסים במרחב המשותף, העירוני, הפריפריאלי, השכונתי והאינטימי, ופעמים רבות אל תוך היחסים המשפחתיים ונפגעיו העיקריים הם קודם כל נשים וילדים.

"סימון ביטון, במאית קולנוע דוקומנטרי, טענה בשנת 1996 בעקבות הכנס הפמיניסטי המזרחי הראשון: ״אנחנו מכירות את הדיכוי מכל הכיוונים, על כל גווניו… לכן, ביום שנתחיל באמת להילחם בדיכוי, גם בזה שאנחנו קרבנותיו וגם בזה שאנו נהנות ממנו לא תהיה במה מתקדמת ומהפכנית יותר בארץ הזאת״. אין אנו יכולים להציל ילדים מהסללה רק כדי להבטיח להם עתיד של כובשים מצטיינים, אין אנו יכולים להצהיר שאותנו יותר לא ידכאו, עד שנבטיח בעצמנו שאנחנו לא נדכא אחרים. ברור לנו יותר מתמיד כי אף חברה לא יכולה להתקיים לאורך זמן על בסיס של דיכוי, שלילת זכויות, ניצול ואפליה".

 

*

מי שדחק את המזרחים אל שולי החברה, שלל את תרבותנו ובז למסורת שלנו, ושלח רבים מאתנו המזרחיות והמזרחים אל הפריפריה הגיאוגרפית והכלכלית וממשיך לדחוק אותנו לשוליים – הוא מי שדיכא את האזרחים הפלסטינים לאורך עשרות שנים, נישל אותם מנכסיהם, מאדמותיהם ותרבותם, דחק אותם פוליטית אל שולי הדיון הציבורי, וכלכלית – אל העשירונים התחתונים: הציונות כמפעל התיישבות, שניסה וממשיך לנסות לכונן כאן מדינה אירופית "מערבית", "לבנה", תוך דחיקה של כל מה שהוא מקומי ואזורי, של מה שהוא ערבי, מזרחי ויהודי-ערבי. קרבנותיה הראשונים הם ערבים; אך המזרחים היו "חומר אנושי" עבורה. נוכל להיאבק כנגד הגזענות יחד עם כל הסובלים ממנה, כגון האתיופים, הרוסים והחרדים; יחד נוכל להיאבק כנגד אפליית הפריפריה, המורכבת ברובה מפלסטינים, מזרחים, רוסים ואתיופים.

המזרחים והפלסטינים בנגב ובגליל עבדו ופעמים רבות עדיין עובדים באזורי התעשייה המשלמים את הארנונה שלהם למועצות האזוריות, המסמלות את החלוקה הלא צודקת של משאבים באזור – יחד נוכל להיאבק על הרחבת גבולות השיפוט של עיירות הפיתוח והערים הערביות; יחד נוכל להיאבק על שוויון במערכת החינוך ועל נגישות אמתית להשכלה הגבוהה; יחד נוכל להיאבק על מקומן של התרבות הערבית והמזרחית, על לימודי חובה של הערבית בכל בתי-הספר כשפה משותפת ולימודי ליבה של ההיסטוריה של יהודים ומוסלמים במזרח-התיכון.

מי שפינה את שכונת ימין משה בירושלים, בה ישבו לפנים מזרחים, והפך אותה אחרי 67 למשכנות לעשירים, ומי שפינה את המזרחים תושבי כפר שלם, שקם על חלק מאדמות סלמה הפלסטינית, ושם נהרג שמעון יהושע ב-1982 בניסיון הפינוי, הוא מי שאחראי לאירועי יום האדמה ב-1976, מי שהפקיע קרקעות מהאזרחים הפלסטינים, וממשיך להכחיש את זכויות העקורים, מסרב לשיבת הפליטים ומסרב להכיר בכפרים הבדווים הלא-מוכרים בנגב גם היום. מי שמפנה את יפו מתושביה המקוריים והופך אותה לנחלתם של העשירים בלבד, הוא מי שהחריב את הדיור הציבורי. יחד נוכל להיאבק על הזכות לדיור, שהפגיעה במימושה נובעת בקהילותינו לא רק מהרס הדיור הציבורי וטיפוח האליטות, אלא גם מן ההיסטוריה המדממת של הפלסטינים והמזרחים בארץ, של האפליה והניצול.

בשנים האחרונות שמענו רבות על פוליטיקה חדשה מצד כמה ראשי מפלגות. אבל בסופו של דבר, מלבד החידוש שבכתיבת כמה פוסטים בפייסבוק, ראינו בעיקר אותה פוליטיקה ישנה של שנאה ושיסוי וביזוי, של ערבים מול יהודים, של חרדים מול חילונים, של אשכנזים מול מזרחים, של ישראל מול העולם. אנחנו לא רוצים לדבר במילים ריקות על פוליטיקה חדשה. אנחנו רוצים להיות שותפים ליצירתו של שותפות חברתית-דמוקרטית יהודית-ערבית, ערבית-יהודית, שחוצה מחנות, עדות וקבוצות, נאבקת למען צדק, שוויון ושלום ומשלבת בין המאבק המזרחי, המאבק הפלסטיני, המאבק הפמיניסטי והמאבק המעמדי.

שותפות דמוקרטית, שתגשים סוף סוף את סיסמת המחאה החברתית ב-2011: "העם דורש צדק חברתי", ולא תתרגם אותה לשוויון בגיוס לצבא או לשאלת מחירי השכירות במרכז תל-אביב בלבד. שותפות שזוכרת היטב, שאי אפשר לדבר על דמוקרטיה בגבולות "הקו הירוק" ולהמשיך את הכיבוש והדיכוי בשטחים, כפי שאין דמוקרטיה ליהודים בלבד, דמוקרטיה של אדונים.

לא שותפות למען עצמה אלא שותפות במאבק לסיום הדיכוי והכיבוש כאינטרס משותף ליהודים ולערבים, לישראלים ולפלסטינים. רק סיום הכיבוש והפיכת ישראל למדינה רב-תרבותית, שוויונית ודמוקרטית יאפשרו להקדיש משאבים לצמצום אי-שוויון, לצאת מסכסוך הדמים וליצור חיבור מחודש בינינו לתרבויות המזרח-התיכון: שחרור התרבויות המזרחית והפלסטינית מתוך הגבולות הצרים והמגבילים המונעים מהן דיאלוג חופשי עם האזור.

מול רוח עכורה של גזענות וחוקי לאום ונכבה של ממשלות נתניהו, נוכח המשך הדיכוי והסירוב להכיר בזכויות העם הפלסטיני שגוררים אותנו לעוד עימותים ועוד מלחמות מרובות קורבנות בעזה, בלבנון ובאיראן, מול חוסר האכפתיות כלפי מצבם הכלכלי המדרדר של רבים מאזרחי המדינה, מול בנימין "המצביעים הערבים נעים בכמויות אדירות אל הקלפי" נתניהו, אנחנו מבקשים רוח חדשה ודרך חדשה, שתאפשר יצירה של אופוזיציה נחושה המציעה אלטרנטיבה למצעד השליטים המוביל את כולנו אל תהום מדינית, כלכלית, חברתית ואנושית.

 

*

ברור לנו שהזמן הנוכחי אינו פשוט ליוזמה זאת. אבל כנראה הזמן תמיד לא יהיה פשוט, ועל-כן יש לפעול עכשיו. גם מתוך תחושת הדחיפות של הרגע הנוכחי, וגם מתוך סבלנות ומבט ארוך טווח על המציאות שאותה אנחנו מבקשים.

כמו שכתבנו בסוף הקול הקורא של "מזרחית משותפת":

"אנו קוראות וקוראים ליצירת שותפות חברתית-אזרחית רחבה שתיאבק ביסודות האנטי-דמוקרטיים של המשטר והכלכלה הפוליטית בישראל. מחנה אזרחי זה יביא לחלוקה מחודשת של המשאבים אחרי עשרות שנים של נישול והתעשרות לצד סיום הדיכוי והכיבוש. רק כך יתאפשר שחרור התרבויות המזרחית והפלסטינית מתוך הגבולות הצרים והמגבילים המונעים מהם דיאלוג חופשי עם האזור. אנו מאמינים כי לקהילה המזרחית יש הפוטנציאל לקדם ברית יהודית-פלסטינית שאיננה נשענת על עמדת הקרבן אלא יונקת מכוחה האדיר של אחוות בנות ובני המקום, על בסיס של שוויון ושל צדק.

"מול ממשלת נתניהו הרביעית, ממשלת התהום המדיני, הכלכלי, החברתי והאנושי נשאף להתחיל את תהליך האמת והפיוס בין הקולקטיבים הלאומיים וההטרוגניים, הפלסטיני והיהודי, במטרה לבנות כאן בית משותף. יחד נכיר בפצעים העמוקים של כל קרבנות שפיכות הדמים, האלימות הכלכלית והמגדרית. ברוח הקריאה של המשורר מחמוד דרוויש שכתב בפתח ספרו "מצב מצור" ("حالة حصار"): "نُرَبِّي الأملْ", ("נְגַדֵל את התקווה", תרגם: מוחמד חמזה ע'נאים), עלינו לגדל את התקווה כדי שנוכל להציע אותה לחברה כולה, לילדינו ולדורות הבאים".

פורסם בהעוקץ

וגם בהעוקץ בערבית

מוזמנים לאתר "מזרחית משותפת"

ולדף הפייסבוק של "מזרחית משותפת"

וכמובן – מוזמנים להצטרף, כתבו לאימייל של מזרחית משותפת:

mizrahipalestinianpartnership@gmail.com

פגישת-הפעילים-המזרחים-תומכי-הרשימה-המשותפת-עם-חברי-הכנסת-של-הרשימה.-צילום-באדיבות-הרשימה-המשותפת

لماذا أقمنا "الشرقية المشتركة" الآن بالذات؟ / ألموج بيهار

بحث الكثير منا، النشطاء الشرقيين، منذ سنوات طويلة عن بيت حزبي يتواصل مع نضالنا من أجل تغيير المجتمع الإسرائيلي، لكننا لم نجد هذا البيت. كان علينا ان نختار، مرة تلو الأخرى، بين أحزاب تشتمل على تمثيل شرقي معين لكنها لا تعبر عن خط ايديولوجي واضح فيما يتعلق بالنضال الشرقي، النضال الطبقي والروابط الشرقية-الفلسطينية واليهودية-العربية، وبين التصويت التضامني للأحزاب الفلسطينية- حتى عندما لم تتناول هذه النضال الشرقي بشكل مدرك. الآن، وفي أعقاب اقامة القائمة (العربية) المشتركة بالانتخابات الأخيرة، نقيم نحن “الشرقية المشتركة”- مبادرة تسعى الى الانتقال من التضامن الى الشراكة بين النضال الشرقي، النضال الفلسطيني، الطبقي، النسوي وغيرها.

أول أمس (14.03) التقينا، مجموعة من الموقعين على المبادرة، مع نواب القائمة المشتركة. بهذا اللقاء الأولي، تحدثنا عن الأسباب وراء هذه المبادرة، عن امكانية التواصل الشرقي-الفلسطيني والطرق التي ننظر فيها الى الشرقية، وعن سبل العمل في الفترة القريبة. اللقاء كان احتفالياً ومثيراً للانفعال لكنه بدأ ايضاً بإثارة أفكار وأسئلة هامة تلزمنا جميعاً بأن نستمر في صياغة هذا التواصل.

كما قال مئير عمور، نحن نؤمن بأن تحويل المجتمع الإسرائيلي لمجتمع مدني منوط بتحويله لمجتمع شرقي. كما أننا نؤمن بأنه من أجل دمقرطة الحيز الذي نعيش به هناك حاجة بشراكة عربية-يهودية، وبشكل محدد بشراكة شرقية-فلسطينية. التقسيمات التي ينطوي عليها الواقع الإسرائيلي الحالي تضمن عدم الاعتراف بحقوق أية مجموعة مقموعة لأنها ستتموضع دائماً كمجموعة أقلية تنزع عنها شرعيتها وليس كشراكة واسعة للأغلبية المقموعة تطالب بترتيب الواقع من جديد. لهذا، علينا ان نتعرف الى الأماكن المشتركة في نضال كلا المجموعتين والعمل بها سوية، بالتوازي مع اجراء حوار معمق حول كل تلك الأماكن التي لا تلتقي فيها مصالح المجموعتين وربما تتعارض، ذلك من أجل خلق شراكة أيضاً بهذه الأماكن والتوسع لشراكات مع مجموعات اضافية.

من الواضح لنا بأن الوقت الحالي ليس سهلاً لمبادرة من هذا النوع. لكن، على ما يبدو، فالوقت لن يكون سهلاً بيوم من الأيام، ولهذا علينا القيام بعمل الآن أيضاً من منطلق الشعور بالضرورة في هذه الاوقات وأيضاً من منطلق الصبر والتطلع الى المدى البعيد للواقع الذي نسعى اليه.

حوار- ليس فقط فصل وإذلال

الترابط الشرقي-الفلسطيني ينبع من واقع القمع الحالي في دولة إسرائيل، لكنه يرتبط بالتاريخ اليهودي العربي الطويل وبالشراكة الدينية اليهودية-الإسلامية الطويلة منذ بداية الإسلام، مروراً بالأندلس وحتى القرن العشرين، والتي أقصيت من الذاكرة التاريخية، وصولاً الى سلسلة من الحوارات والشراكات الشرقية-الفلسطينية على مدى المئة عام الأخيرة- والتي لم تسجل يوماً كقصة تاريخية واحدة.

الحضارة العربية التي نشأت بأنحاء الشرق الأوسط، شمال أفريقيا والأندلس بنيت بيد مسلمين، مسيحيين ويهود ساهموا جميعاً بها: اليهودية والإسلام تتقاسم قيم مشتركة وتاريخ طويل من العلاقات والاستعارة، الاثراء والتعلم المتبادل: تقاليدنا الدينية المختلفة هي عميقة وواسعة، ومثلما شهدت أوقاتاً من الفصل والإذلال فقد شهدت اوقاتاً طويلة من الشراكة والحوار وبالطبع أيضاً من المطالبة بالسلام والعدل لكل أبناء البشر كما تنص كتبنا المقدسة كلها.

أيضاً هنا في البلاد كانت هناك بالمئة عام الأخيرة شراكة سياسية وقيمية بين الشرقيين والفلسطينيين: متمردي وادي الصليب طالبوا بحقوق كاملة للمواطنين العرب، ومن بين “الفهود السود” كان هناك من دفعوا ثمناً باهضاً بسبب صلتهم بالنضال الفلسطيني، ونذكر هنا داني سعيل على سبيل المثال. شمعون مويال الذي ترجم “التلمود” الى العربية في القاهرة ونسيم ملول الذي درس في كلية الأزهر الإسلامية في المدينة اقاموا رابطات سياسية يهودية-عربية في يافا، وكذلك الأمر افراهام شالوم يهودا الذي عمل ببداية القرن العشرين على انشاء مثل هذه الروابط: في بداية سنوات الخمسين اقام مثقفين يهود عراقيين كسامي ميخائيل، شمعون بلاس وشاشون سومخ برفقة مثقفين فلسطينيين كإيميل حبيبي وغيره حلقات أدب وفكر بالعربية، ومن منطلق الترابط السياسي والثقافي العميق كتبوا بشراكة في الصحافة الفلسطينية والعبرية بالبلاد: أما في عام 1992 فقد أقيم في طليطلة باسبانيا لقاء علني اولي لممثلين إسرائيليين وفلسطينيين، بادر اليه نشطاء ومفكرين شرقيين، من أجل تعزيز الحوار. سنسعى لاستحضار هذا التاريخ وتمريره للأجيال القادمة.

لا ندعي بالطبع بأن الشراكة الشرقية-الفلسطينية وقفت بالمركز بالأجيال الأخيرة: في اسرائيل تم زجنا في الطبقات المتدنية التي زج فيها الفلسطينيين أيضاً، ولو أن الشرقيين والفلسطينيين بكثير من الأحيان عملوا معاً، فقد كان عليهم في الكثير من الأحيان أيضا التنافس على أماكن العمل ذاتها. الحكم استخدم الشرقيين ضد العرب- وهم بدورهم استوعبوا حقد المقموعين وذوتوا قواعد اللعبة التي وضعها النظام. كشرقيين كنا شركاء في قمع الفلسطينيين وتبنينا العنصرية الإسرائيلية تجاه العروبة.

الاعلام الإسرائيلي يسعى الى عرضنا كجمهور يبغض العرب بينما يقوم بتجاهل وتشويه مأساتنا: مأساة خلقت من الوضع الكولونيالي الذي تكون كراهية العروبة فيه، في كثير من الأحيان، كراهية ذاتية للعروبة المتواجدة فينا. الحكم يستغل مأساتنا بشكل مريب كسلاح سياسي ورمزي مقابل الفلسطينيين دون ان يصلح أي من الظلمات التي وقعت على الفلسطينيين او الشرقيين.

أيضاً وسط التجمعات الشرقية ذاتها هناك من خجلوا، بظل الكولونيالية، الصهيونية والصراع، بماضيهم المشترك مع الشعوب العربية. هكذا، حاولنا بكثير من الأحيان، نحن الشرقيين، الاندماج بالتيارات القوية في المجتمع من خلال محو او تحجيم ماضينا. جهود عظيمة بذلت لمحو التأثيرات المتبادلة الكبيرة بين الحضارات اليهودية والعربية لكن حتى الآن بالإمكان تعقب آثار هذه التأثيرات بسياقات حياتية كثيرة كالموسيقى، الصلاة، اللغة والأدب.

سياسة جديدة بحق: وقبلتها الى الشرق

الدعوة للانضمام ل”الشرقية المشتركة” لا تقتصر على الشرقيين فقط بل انها مفتوحة أمام الفلسطينيين، الأثيوبيين، الروس، الأشكنازيم وكل من يعيش بهذا الحيز ويسعى الى تغييره لمكان أكثر عدلاً، ديمقراطيةً ومساواة. من الواضح لنا بأن كل مجموعة تأتي مع هويتها ومع موقعها وتعريفها التاريخي ولكن لدينا المقدرة على تجاوز بعض الحواجز التي تفصل بيننا. كما قال المرحوم ايلي حمو، ناشط اجتماعي ومن مؤسسي “حركة الخيم”: “الشرقية هي ليست طائفة بل  وعي”. الشرقية هي أيضاً الهوية الثقافية والتاريخية الطويلة ليهود العالم الإسلامي ولكن أيضاً الهوية الواسعة والعامة لهذا الحيز، الشرق الاوسط وشمال أفريقيا، فالشرق هو مكان ولادة اليهودية، المسيحية والإسلام، وهو أيضاً مكان ولادة العربية والعبرية.

بالإضافة الى كل ذلك، فالشرق هو المكان الذي نتواجد به الآن. نحن لا ننظر الى الشرقية والغربية، ولا الى الشرقية والأشكنازية، كهويات متناقضة او كهويات تبطل احداها الأخرى. الواقع متنوع عملياً ومليء بالدمج بيد ان القمع المؤسساتي والسياسي خلق انقسامات وسلالم هرمية لقمع جزء من الهويات والثقافات. الشراكة، كما نراها، لا تعني الغاء هوية معينة او تجاهل المكان المختلف لكل واحدة من المجموعات بالهرمية العنصرية التي تشكلت في دولة إسرائيل، بل أنها تتعلق بالادراك بأن “غياب العدل بمكان واحد هو تهديد للعدل بكل مكان”، كأقوال مارتين لوثر كينغ.

من قام بزج الشرقيين في هوامش المجتمع، صادر ثقافتنا واستهتر بتقاليدنا، ارسل الكثير منا الى الضواحي الجغرافية والاقتصادية ويستمر بدفعنا الى الهوامش- هو نفسه من قمع المواطنين الفلسطينيين على مدى عشرات السنوات، حرمهم من ممتلكاتهم، اراضيهم وثقافتهم، واقصاهم سياسياً الى هوامش النقاش الجماهيري واقتصادياً الى درجات السلم السفلى: الصهيونية كمصنع استيطاني تستمر بمحاولتها لإنشاء دولة اوروبية غربية وبيضاء من خلال اقصاء كل ما هو محلي واقليمي. ضحاياها الاوائل هم العرب لكن الشرقيين بالنسبة لها هم بمثابة “مادة بشرية”.

الذي أخلى حي “يمين موشيه” في القدس، الذي سكن فيه الشرقيين من قبل، وحوله بعد ال-67 لمساكن للأثرياء، ومن أخلى الشرقيين سكان “كفار شاليم”، التي قامت على بعض من اراضي “سلمه” الفلسطينية، هو نفسه المسؤول عن احداث يوم الأرض في ال-76، وهو من يصادر الأراضي من المواطنين الفلسطينيين ويستمر بالتنكر لحقوق المهجرين الى جانب رفض عودة اللاجئين والاعتراف بالقرى البدوية غير المعترف بها. من يقوم بإخلاء يافا من سكانها الأصليين ونقلها لأيادي الأثرياء، هو من دمر الاسكان الشعبي. الشرقيين والفلسطينيين في النقب والجليل عملوا، وببعض الحالات ما زالوا يعملون، بمناطق صناعية تدفع (ضرائب) “الارنونا” للسلطات الاقليمية التي تمثل التقسيم غير العادل للموارد. معاً سنستطيع النضال من أجل توسيع مناطق النفوذ لبلديات التطوير والبلدات العربية: معاً سنستطيع النضال من اجل المساواة بجهاز التربية والحصول على التعليم العالي. معاً سنستطيع النضال على مكانة الثقافة العربية والشرقية، على التعليم الالزامي للغة العربية بكل المدارس كلغة مشتركة وعلى تدريس تاريخ اليهود والعرب في الشرق الاوسط.

في السنوات الأخيرة سمعنا كثيراً عن “السياسة الجديدة” من قبل بعض رؤساء الأحزاب. لكن في نهاية المطاف، باستثناء التجديد في كتابة بعض المشاركات على الفيسبوك، رأينا بالأساس نفس سياسة الكراهية والتحريض القديمة. نحن لا نريد ان نطلق كلاماً فارغاً حول السياسة الجديدة. نريد ان نخلق شراكة ديمقراطية تحقق وأخيراً شعار الحراك الاجتماعي من عام 2011: “الشعب يريد عدالة اجتماعية”، ولا تترجمه الى المساواة بالخدمة في الجيش او الى الحديث عن أسعار البيوت في مركز تل أبيب فقط. شراكة تتذكر جيداً بأنه لا يمكن الحديث عن ديمقراطية بحدود “الخط الأخضر” والاستمرار بالاحتلال والقمع في الأراضي المحتلة، مثلما لا توجد هناك ديمقراطية لليهود فقط، ديمقراطية للأسياد. فقط انهاء الاحتلال وتحويل اسرائيل لدولة متعددة الثقافات، متساوية وديمقراطية ستتيج المجال امام تخصيص الموارد لتقليص عدم المساواة، الخروج من صراع الدماء وخلق ترابط مجدد بيننا وبين ثقافات الشرق الاوسط.

أمام الرياح المعكرة بالعنصرية وقوانين الشعب والنكبة، مقابل استمرار القمع ورفض الاعتراف بحقوق الشعب الفلسطيني التي تجرنا للمزيد من المواجهات والحروب كثيرة الضحايا في غزة، لبنان وايران، امام عدم الاكتراث للوضع الاقتصادي المتدهور للكثيرين من مواطني الدولة، أمام بنيامين “المصوتين العرب يتدفقون بكميات كبيرة لصناديق الإقتراع” نتنياهو، نحن نسعى لروح جديدة وطريق جديدة تمكن من خلق معارضة عنيدة تطرح بديل لمسيرة الحكام التي تقودنا جميعاً لهاوية سياسية، اقتصادية، اجتماعية وانسانية.

لصفحة المبادرة على الفيسبوك

 

מזרחית משותפת מפגש כנסת2

 

 

 

אודות almog behar

"צִמְאוֹן בְּאֵרוֹת", "אנא מן אל-יהוד", "חוט מושך מן הלשון", "צ'חלה וחזקל".
פוסט זה פורסם בקטגוריה מזרחית משותפת / الشرقية المشتركة / Mizrahi Palestinian Partnership, רוח חדשה / רוח ג'דידה, العربية, עם התגים , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s