ביקורת וראיון על "שירים לאסירי בתי-הסוהר"

לרכישת הספר באתר אינדיבוק

 

שירת הפיכה נכתבת מאהבה: על ספרו של אלמוג בהר "שירים לאסירי בתי-הסוהר" / הדס שבת נדיר

פורסם במקור בעיתון הארץ, מוסף ספרים, 6.5.2016

על עטיפת ספר השירה של אלמוג בהר ניצב מבנה מוסלמי מפואר שלפניו שביל המוליך אליו ובו מוטלים שברי לבנים וחרסים וביניהם זרוקים דפים. דומה כי בספר שירתו הנועז והמקורי שירים לאסירי בתי הסוהר פוסע בהר בין החרסים, משתהה על החתיכות השבורות, הופך את הדפים הזרוקים וכמו מצרף אותם זה לזה, במן מעשה טלאים. לצד שיריו של בהר הספר מכיל עיבודים ותרגומים למשוררים ערבים מוכרים: מרואן מח'ול, ניזאר קאבני רימא אבו ג'אבר ועוד, ולצדם תרגומים ועיבודים לבורחס, בוב דילן ובנוסף שירים-דיאלוגים עם שירת אמירה הס, אבות ישורון ורוני סומק. הקורא המבקש לתהות על הצירופים השונים יגלה כי ספרו של בהר הוא פלימפסס של שכבות תרבותיות שונות וככל שהולכת ומתעמקת הקריאה מתבהר כי ספרו של בהר הוא קריאה להפיכה תרבותית: "וַאֲנַחְנוּ \ יְהוּדִים חוֹלֵי זִכָּרוֹן, זָבֵי הִיסְטוֹרְיָה, \ מְשֻׁגְּעֵי תַּאֲרִיכִים. סוֹחֲרִים פְּסוּקִים בֵּין \ עִבְרִית לְאֲרַמִית, מַחְלִיפִים מִשְׁפָּטִים בֵּין \ עֲרָבִית לְיִידִישׁ, בֵּין יִידִישׁ לִסְפַּנְיוֹלִית, \ מְשַׁנִּים אֶת הַזְּמַנִים בֵּין עֲבָרִים \ לְעֲתִידִים, מְבַלְבְּלִים בֵּין רַבּוֹתֵינוּ לְתַלְמִידִים. \ אַחַר-כַךְ מָרַדְנוּ" (עמ' 43).

שירים לאסירי בתי הסוהר אלמוג בהר כריכה קדמית

הציפיה היא ששירת הפיכה תכתב מתוך תחושות של כעס, שנאה ואלימות, אבל שירתו של בהר לא נופלת למלכודת הזאת. הוא אינו מכיל על עצמו את הסטריאוטיפים השלילים על המזרח ואינו כותב מתוכם. בכך אולי שונה שירתו מתנועת ערס-פואטיקה שמעמידה במרכז את הריקליימינג כעמדת כוח מחודשת בחברה הישראלית (למרות שבהר הוא עורך שני ספריה של עדי קיסר). במקום זאת את שירת ההפיכה ממתיק בהר במילים אוהבות, עדינות ורגישות, אולי כמו שהוא מלמד את בנו בכותאב (חדר ללימוד תורה לילדים מגיל חמש וגם באסאלם חדר ללימוד הקוראן): "וּכְשֶאֲנִי רוֹאֶה כֵּיצַד \ יִרְאָה קָשָה מִתְלַבֶּשֶׁת בְּפָנָיו, אֲנִי מַמְתִיק לוֹ אוֹתִיוֹת \ בִּדְבַש". (עמ' 24). כך מרבית התרגומים של המשוררים השונים עוסקים באהבה, כמו מבקשים השירים לפתות את העברית, להפנט אותה, לעשות איתה אהבה ובכך לחדור לתוכה. דומה כי מהלך זה מוסבר בשיר "איך להיעלם בתוך גופה של אשה": "בְּחַר מַקוֹם צִבוּרִי כְּמוֹ בֵּית קָפֶה […] בְּחַר אִשָּׁה [..] כְּתֹב לָהּ שִׁיר […] קְרָא לָה אֶת הַשִּׁיר […] קַבֵּל אֶת הַזְמָנָתָה לָלֶכֶת עִמָּהּ הַבַּיְתָה […] עַכְשָׁו, בְּדִיּוּק כַּאשֶׁר אַתָּה נִכְנָס אֶל תוֹך גּוּפָה וְיָד שְֹמֹאל שֶׁלָּה נוֹגַעַת בְּעָרְפְּךָ […] לְחַשׁ לַה: "אֲנִי רוֹצֶה לְהִשָׁאֵר בְּתוֹכֵךְ וְלִישֹן, בְּלִי לָנוּע". \ אִם הִיא לֹא שׁוֹמַעַת אוֹתְךָ וּמַמְשִיכָה לַעֲשוֹת עִמְךָ אַהֲבָה […] דַּע שֶׁנֶּעֶלַמְתָּ וְאֵין יוֹתֵר גְּבוּל בֵּינְךָ לְבֵינָהּ. […] אִם הִיא צוֹחֶקֶת אוֹ כּוֹעֶסֶת לֹא הִצְלַחְתָּ לְהִעָלִם הַפַּעַם […] אִם עַדַיִן לֹא נֶעֱלַמְתַָ חֲזֹר לַשָּלָב הָרִאשׁוֹן וּבְחַר מָקוֹם צִיבּורִי אַחֵר". (עמ' 81). התרגומים הרבים המצוים בספר כמו מפתים את הקורא לשכוח את עצמו ולהעלם לפחות באחד מהם. זהו ניסיון לפרוץ את המחסומים ואת הסדר הממושטר של העברית המתרחצת של הקורא: "אָמְרוּ שֶׁאֲנַחְנוּ פוֹלְשִׁים, אִם כָּךְ נִפְלֹשׁ \ רָחוֹק יוֹתֵר אֶל תוֹךְ גּוּפַם שֶׁל הַמְפַנִים, \ אֶל תּוֹך מַחְשְׁבוֹתֵיהֶם נִפְלוֹש". (עמ 30). ברגע שהקורא נעלם בתוך גופה של השירה, מכה בהר מכה ניצחת: הוא יוצר סדק במרחב: "נִכְנַסְתִי דֶּרֶךְ שֶׁבֶר בַּרִצְפָּה" (עמ' 31) ודרכו משנה את הפסיפס המרחבי על ידי העיבודים-תרגומים שכמו מייצרים קומות על גבי קומות של מרחב תרבותי-פואטי אחר. בהר מחדיר לתוך המרחב הירושלמי את הקולות הזרים היוצרים מרחב חדש וכמו כובשים מחדש את ירושלים.

שירים לאסירי בתי הסוהר אלמוג בהר כריכה אחורית

בה-בעת דומה כי בהר לא מצליח להשתחרר ממנגנוני הסדר והבטחון של המשטרה שבהם הוא נתקל במחאותיו והם הופכים לחלק מהפואטיקה השירית שהפנימה לתוכה את מגנוני המשטור: ד. "נָבוֹא מִן הַסִּמְטָאוֹת, מִן הַסִּמְטָאוֹת נַעֲמֹד בִּרְחוֹבוֹת הַנָּהָר, בְּמִישׁוֹר הָהָר, נִתְקַבֵּץ בַּכִּכָּרוֹת' נַחְסֹם אֶת הַכִּרְכָּרוֹת, אֶת הָאוֹטוֹבּוּסִים אֶת הַגִּ'יפּים וְהַסּוּסִים […] נִישַׁן בָּרְחוֹבוֹת, נָקִיא בָּרְחוֹבוֹת" (עמ' 29-30) האותיות העומדות כשומר מול כל אחד מבתי השיר כמו מסרבות ל"זיווגי האותיות" (הכותרת שניתנה לפרק שירים זה), והן נותרות שם בבדידותן ושומרות בל תתרחש ההפיכה השירית.

בחלקו הראשון של הספר מצוים שירים על בניו של בהר, ובהם חוזרת שוב ושוב שאלת השפה האחרת, הנשכחת: "לִפְעָמִים אֲנִי חוֹשֶׁב שֶׁהֵם מַחְלִיפִים בֵּינֵיהֶם בְּסוֹד חֲלוֹמוֹת שֶׁלְּעוֹלָם לֹא יִתְגַּלוּ לִי". (עמ' 15). בהר שלא יכול להיות שותף לשפת "תעלות הרחם" משאיר ירושה לבניו לגלות את השפה הנשכחת של השושלת שלהם, כך הפחד מפני השכחה מוביל את הדובר השירי לקרוא לילדיו: "וְאַחֲרֵי הַבְּרִית הִתְחַלְנוּ קוֹרְאִים לוֹ \ עַל שֶׁם אַחַד הַמַּלְאָכִים וְעַל שֵׁם אַחַד הַסָּבִים. \ אֲבַל כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּשְׁתַּלֵּט עָלָיו וְעָלֵינוּ הַשִּׁכְחָה, \ בְּכָל פַּעַם שֶׁאֲנַחְנוּ קוֹרְאִים בִּשְׁמוֹ אֲנַחְנוּ מְצָרְפִים  \ אֶת כָּל שׁוֹשֶׁלֶת שְׁמוֹתָיו" (עמ' 16). הילד כמו נושא בשמו את שושלת השמות, "סוד" השפה, סוד התרבות העתיקה שטמון בשמו השני. שם זה כמו "עוקב" תמיד, כמן "סטוקר" אחרי שמו הראשון של הילד, מכריח אותו לא לשכוח את העבר בתוך הישראליות המודרנית. בה-בעת השם יצחק שנלווה לשם הילד (על פי ההקדשה בפתח הספר) מרמז לסיפורו הראשון של בהר "אנא מן אל יהוד" שבו חוזרת השפה הערבית הנשכחת של הסב אל שפתיו של הדובר-הנכד. שמו של הסב כבר גורר אחריו את מערכת היחסים הקשה בין השפה הערבית לבין ההורים, החברה  ומנגנוני הבטחון והמשטרה. בכך קושר הדובר את נפשו של הסב לנפשו של הבן, כאילו עוקב הסב תמיד אחר צעדיו של הבן ומזכיר לו את מה שאולי יבקש בעתיד לשכוח.

כל הספרים שלי

אבל מדוע בהר חוזר וכותב על השפה הנשכחת? מדוע ספרו של אלמוג הוא קולגלומרט המתכתב עם יוצרים שונים? דומה כי המשותף להם הוא חווית הגולה וחוסר השייכות. דומה כי הדור השלישי שבהר נמנה עליו הוא הדור האחרון שראה את הגלותיות והתרבויות השונות של הסבים והסבתות, דורו של בהר הוא דור של "נושאי הסוד", מחזירי המסורת שההורים (הדור השני) ביקשו לשכוח אותה לטובת העברית ההגמונית. דומה כי נגזר על בהר ודורו לעורר את מה שהורינו ביקשו לשכוח, לגלות מבין ההריסות והשברים את התרבות הערבית היפה המתגלה לעינינו בשיא תפארתה, כפי שמגלה עטיפת הספר.

השיר היחיד המתאר את הדיאלוג בין בהר לבין אביו, בן הדור השני, מובא בשיר הנושא את שמו של הספר "לאסירי בתי הסוהר": "כָּתַבְתִּי שִׁיר עַל אֲסִירֵי בַּתֵּי-הַסֹּהַר וְהֶרְאֵיתִי אוֹתוֹ לְאָבִי. אָמַר: מַה יַּעַזְרוּ הַשִירִים לָאֲסִירִים וּמַה לָּנוּ כִי נְזַלְזֵל בְּצִדְקַת הַסוֹהֲרִים וְהַשׁוֹפְטִים וְהַמְחוֹקְקִים?" (עמ' 26). בעוד שהאב כמו שומר על מנגנוני הסדר הקיימים בחברה מבקש הבן לפרוץ את מנגנוני הסדר של "חוק האב" על ידי הפיכת הסדר על כנו – הפיכת השירים לגזרי דין: "מֵהַיּוֹם אֲנִי אֶכְתֹּב גִּזְרֵי-דִין לְהִתְחָרוֹת בְּגִזְרֵיהֶם, אֶכְתֹב פִּסְקֵי דִין לְהִתְחָרוֹת בִּפְסוּקִיהֶם, (עמ' 27). שיריו של בהר ותרגומיו למשוררים השונים הוא מעשה של החלפת זן תרבותי אחד באחר עד כי ספרו של בהר הוא פסק דין המשנה את פני התרבות הישראלית.

קטעים מראיון על "שירים לאסירי בתי-הסוהר" בידיעות אחרונות, 6.5.2016 / מראיין: יהודה נוריאל

כתבה ידיעות 06052016 חלק א1

כתבה ידיעות 06052016 חלק א2

כתבה ידיעות 06052016 חלק ב1

כתבה ידיעות 06052016 חלק ב2

 

לרשימות נוספות על הספר וקטעים מתוכו

 

 

 

 

 

אודות almog behar

"צִמְאוֹן בְּאֵרוֹת", "אנא מן אל-יהוד", "חוט מושך מן הלשון", "צ'חלה וחזקל".
פוסט זה פורסם בקטגוריה שירים לאסירי בתי-הסוהר, עם התגים . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על ביקורת וראיון על "שירים לאסירי בתי-הסוהר"

  1. אמירה הס הגיב:

    מאלף

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s