מתי רציתי להיות סופר?

א.

מילדות, מעט אחרי שלמדתי לכתוב את האותיות בכיתה א', רציתי לכתוב שירים. ובאמת באותה שנה, או שנה לאחר מכן, העזתי לפרסם שיר אחד בעיתון בית-הספר.

ב.

כעבור זמן קצר החלטתי שאני רוצה לכתוב סיפורים. כתבתי על עלילות אריאל בן אטלנטיס וממשלת ילדים במדינת ישראל, על מדע בדיוני ומרגלים של המוסד במוסקבה.

ג.

באותו זמן לא שאלתי את עצמי למה אני כותב, וגם לא האם אני רוצה להיות סופר.

דווקא עכשיו, בשעה שאני מבקש לכתוב על הכתיבה, למצוא לה הסבר או סיבה, אני יושב מול הדף הריק זמן רב. האם יודעים הנגרים למה הם מנגרים? והזמרים מדוע הם מזמרים? אני חושב, אם זיכרוני אינו מטעה אותי כתמיד, שבתחילה עמד יצר הקנאה. קראתי בַספרים ונידבקו לשפתיי מילים יפות כל-כך וצירופים נאים כל-כך, שקודם לא ידעתי שהם מן האפשר. והתקנאתי. אחר-כך עמד יצר התחרות, וניסיתי להעמיד צירופים משלי בניסיונות אין ספור. עד שנעשיתי מרוצה מכמה מהם, ונעשתה לי גאווה.

לבסוף תקף אותי הפחד: קהלת הזקן איים: "אין זכְרון לראשונים וגם לאחרונים שיהיו לא-יהיה להם זכָּרון עם שיהיו לאחרונה". וניסיתי אני הקטן לעמוד ולזכור, ולספר, אולי יעמדו כוחות הזיכרון ויגברו על כוחות השכחה, אולי יתחברו שוב ראשונים ואחרונים במעשה סיפור אחד. ואף-על-פי שיודע אני שלא היא, ושנועדים אנחנו כל אדם לבדו וכל הדור וכל האנושות כולה לשוב אל סלע השכחה והאלמוניות, ממשיך אני לנסות. אולי כי כבר נעשתה לי הכתיבה הרגל, בהמתנה בתחנות האוטובוסים, בחשכה שלפני השינה, בשולי הספרים אותם אני קורא.

ד.

אחרי שכתבתי עוד כמה שנים מסיפורי המדע הבדיוני ומעלילות הריגול, והמשכתי קורא בספרים שמצאתי על המדפים בספריה העירונית, גיליתי שעוד לא כתבו עלי ועל בני משפחתי ועל בני דורי בספרים. והתחלתי כותב עלינו, אחרי שנים ארוכות שהתאמצתי לשכוח. ועל כן ביקשתי לעצמי את השם מזכיר ולא סופר, או לחילופין: מקיץ בן נרדם.

ה.

אבל כששבתי להיות יהודי חולה זיכרון, זב היסטוריה, משוגע תאריכים, ולסחור בפסוקים בין עברית לארמית, בין ארמית לערבית, בין ערבית לספניולית, התקנאתי בסינים המשוטטים בדרך ריקים, במקום שבו אין המילים והדברים אחוזים אלו באלו כשערות הזקן. עד שמצאתי סיפור המעשה ברִבִּי שמעון והתנחמתי: "אמר רִבִּי שמעון: פעם אחת עליתי לישיבה של מעלה, וביקשתי לפגוש ראש ישיבה של מעלה ופגשתי מזכירו. שאלתי כמה ספרים חיבר ראש ישיבה של מעלה וענה לי מזכירו שאין ראש הישיבה עסוק בכתיבת ספרים אלא במחיקתם, ועד עתה מחק אלפיים ספרים. ואני מימי לא חיברתי ספר, אך גם למחוק לא הצלחתי".

ו.

החלטתי שאם כך לא אהיה סופר כפי שביקשתי, אלא אהיה מאסף אסופות לדברי חכמים, ודרשות ומדרשים. שכבר נאמרו כל הדברים, ורק מוטל עלינו בכל דור לאסוף מחדש הדברים הנאים לנו, ולסדרם, ולתרגמם, ולהניחם לפני הקוראים.

האמנתי כי דברי תורה עומדים לדורות ואילו סיפורי אנוש זמנם קצוב, וחשבתי, אם אערב אותם אלו באלו אולי יעמדו סיפורי האנוש לצד דברי התורה יציבים, ועתה חושש אני אולי אפילו דברי התורה שיהיה גם זמנם נקצב כזמן אנשים.

וכדי להרגיע עצמי אני מספר ללבי שוב ושוב בדברי המדרש: "יום-יום מגילת שיר השירים חוגרת שק ומתייצבת לפני הקדוש ברוך הוא ואומרת, ריבונו של עולם, עשאוני בניךָ כינור שמנגנין בו לֵצים, שהובילוני לבתי משתאות לשמש בין חושקים, וריבונו של עולם משיב לה בהיפוכו של דבר, הרי לֵצים אלו סופם שמה שאמרו בניגון של שחוק יחדור אל לבם אף יותר מניגון של בכי, והם מרבים שמךְ בעולם, שלא יהיה אובד אף בבתי משתאות".

ז.

וכשמצאתי עוד מדברי רִבִּי שמעון העתקתים מיד למחברתי:

"אמר רִבִּי שמעון: מעלה נמוכה לדבר שאין זוכר שם אומרו וכל העולם אומר פלוני אמר ואלמוני מסר. מעלה גבוהה לסיפור שכולם זוכרים שם מחברו ואף מי שמסר משמו ומביאים דבר בשם אומרו ומסבירים: אמר שלמה אמר דוד אמר משה אמר אהרון אמר יעקב אמר יצחק אמר אברהם. ומעלה שאין גבוהה ממנה ששוכחים שם מחברו וכל העולם מוסר הדברים משמו: אני אומר. ועוד מעלה מיוחדת קיימת לאותו חיבור שלא מחבר אחד חיברו, אלא רבו מחבריו ומשניו, וכל אחד נטל ממנו מילה או הטליא בתוכו מילה, עד שאינך זוכר ראשיתו ואינך יודע להבדיל מי אמר ומה אמר, ואז אומר אתה: והעולם אומרים. ואני כל שחיברתי לקחתי מדברי אחרים ומחקתי מהם מילים או הוספתי בהם מילים, או לקחתי דבר אחד מאיש אחד ודבר אחר מאיש אחר, ושזרתי ביניהם, שלא יהיו העולם אומרים: רִבִּי שמעון אמר, אלא שיהיו אומרים תמיד אחרי: והעולם אומרים".

 

פורסם באתר "שיחה מקומית"