אריאל בן אטלנטיס

בעצם אני מוציא כאן מחושך מגירה של 28 שנים ספר הרפתקאות שכתבתי ב-1988 בגיל תשע וחצי, וקורא לראשונה מחדש את הסיפור. בינתיים עמוד הכריכה, תוכן העניינים והעמוד הראשון. בהמשך ההמשך.

הספר הראשון שכתבתי היה "המרוץ אחר הזמן". כתבתי אותו כשהייתי בן 9 ב-1987, ובעצם כתבתי בו עלילות חדשות לטוני ודאג מן הסדרה "מנהרת הזמן", בשתי מחברות שורות שהצמדתי זו לזו.

"אריאל בן אטלנטיס" היה הספר השני שכתבתי, אבל היה זה הספר הרציני הראשון שלי: שלוש מחברות שורה 40 דף של דפרון כתובות משני הצדדים בעיפרון, עם מספור עמודים – סך הכל 161 – ותוכן עניינים – 18 פרקים. 
הספר מספר את קורותיו של אריאל שנולד בארץ, אך הוא למעשה צאצא ליבשת אטלנטיס, ומצווה על ידי דת אטלנטיס לצאת למסע באפריקה, בונה מטוס שיביא אותו לקונגו, פועל כבלש, מחפש את אוצר אטלנטיס, חוזר לארץ ומקים את מיב"י – ממשלת ילדים במדינת ישראל – ואחר כך הופך לפיזיקאי, וגם יוצא לברזיל להקים את מי"ב – ממשלת ילדים ברזילאית. 

הספר כלל שרטוטי מטוסים וחלליות ומפות, ונקטע בפרק "עסקי הנפט" שבו אריאל הופך לאיש עסקים וחושף שדות נפט ליד עכו וליד ים המלח. 
על הכריכה נכתב שהכתיבה התחילה ב-10.3.1988, ובסוף הספר נכתב שכתיבתו הסתיימה ב-5.8.1988, כשהייתי כמעט בן עשר. 
כלומר, לא קראתי את הספר כמעט 28 שנים. בשבועות הקרובים אתחיל לקרוא אותו שוב, ואעלה לכאן קטעי צילומים מתוכו.

ילד מתחיל לכתוב ספר. הוא יושב ליד שולחן העץ החדש שבנה אביו, שבו מגירות להטמין את המחברות, וכל מה שייכתב בהן. הוא כותב על כריכת המחברת את שם הספר שעליו החליט: "אריאל בן אטלנטיס" (מתחת כתוב דבר-מה אחר שמחק ושוב אינו יודע לפענח), לצד השם הוא כותב את תאריך התחלת הכתיבה: 10.3.1988 (הוא עוד מעט בן תשע וחצי, הספר הקודם שכתב במחברת, כשהיה בן שמונה וחצי, "המרוץ אחר הזמן", סיפר על טוני ודאג, גיבורי סדרת הטלוויזיה "מנהרת הזמן" שהיה רואה, אבל הפעם יהיה זה ספר אמיתי יותר, על גיבור משלו, עם עלילות חדשות לגמרי שיברא מרוחו), ומתחת לאלו כותב: "מאת אלמוג בהר". הוא מחזיק את העיפרון ביד ימין.

כך הוא יתיישב ערב ערב לכתוב בחדרו לאורך חמישה חודשים, מאחורי דלת סגורה, על החיים שהוא לא חי. הוא ימציא גיבור שיפעל בעולם ולא ילך לכיתת בית-ספר כמוהו, אלא יטוס, ימצא אוצרות, יפענח תעלומות, יקים ממשלות, ירקוד עם נערות. הוא מעניק לגיבור שם של גיבור: אריאל, ולצדו את שם משפחתו שלו: בהר. אבל הגיבור יחצה ברגע את הגבול מינקות לבגרות, בלי לעבור בילדות הארוכה והקשה והמבלבלת, שהיא כבר געגוע לינקות המוקדמת, לפני הדאגות, והיא כבר געגוע לבגרות שתהיה, לעצמאות, לידיעה מי אתה, לריקודים עם הנערות.

הוא מעניק שם לפרק הראשון: "שאר בשר מאטלנטיס". הוא מעניק לרופא המיילד שם משפחה אשכנזי: לבקוביץ. הוא מעניק להורים שמות תנ"כיים: מרים ויעקב. הסיפור מתחיל בלידה, כפי שסיפורים צריכים להתחיל. הוא מדייק במספרים: הילד נולד לפני שעתיים ו-37 דקות, הוא גדל במהירות וגובהו כבר 128 ס"מ. הילד כבר יודע לדבר, ומספר כבר את שליחותו, כלומר גבורתו, ואת פרידתו (רק אחר כך הוא יחזור לחיות קצת חיים של ילד): "אני שאר בשר מהיבשת אטלנטיס צריך להגיע ליבשת השחורה יבשת אפריקה כי כך מצוה עלי דת אטלנטיס". מי מלמד את הילדים שאפריקה היא "היבשת השחורה"?

האב לא מסכים עם הבן: "אינני מסכים, באפריקה יהיו לך הרבה סכנות ואילו בישראל לא יהיו לך סכנות". האם מוסיפה גם היא אחריו: "האם אתה רוצה לעזוב אותנו ואת מולדתך בגלל שאתה שאר בשר מאטלנטיס? ואם זה כך אז גם אנחנו שארי בשר מאטלנטיס?". האם מציבה את בנה כאברהם שאלוהים אמר לו "לך לך", והיא מבקשת להתנגד, להזכיר לו את תרח ואת נחור. אבל הבן מכיר שושלות שאינן ביולוגיות: "אתם אינכם בני אטלנטיס", ואיש המדע, הרופא, מצטרף מיד אל הגיונו: "יכול להיות שבנך הוא שאר בשר מאטלנטיס ואת לא".

ההורים חוזרים עם בנם במכונית לרעננה, והבן נקרא על-ידי אביו לבחור את שמו: "מה השם אשר אתה רוצה", והוא עונה בלא היסוס (במקור בשגיאת כתיב: בלו היסוס): "אריאל". הילד כבר יודע שיטוס לאפריקה במטוס, מטוס שאותו ימציא ויקרא על שמו: "מטוס-ארי-האל", ועליו ירוויח 100,000 דולר (סכום גדול למדי בשנות השמונים של המאה העשרים). את המטוס הוא מתחיל להמציא כבר בעמוד הראשון לסיפור, אחרי שהוא מבקש מנועים מקולקלים מאביו: "אבא האם יש לך מנועים מקולקלים שלא בשימוש?" ומקבל מנוע של מכונית מרוץ, וכפי שנראה בעמוד הבא, גם של סירה ומאוורר ומייבש שער.