ספרות ילדים מזרחית

יש תחומים בחינוך הילדים בגיל צעיר שבהם קשה לשבור את חומות האירופוצנטריות: כזה הוא עולם הסרטים, הסדרות והטלוויזיה – רוב הסרטים המצוירים מגיעים מאמריקה (ויש להוסיף ולהרחיב על עולם האסתטיקה והדימויים הנוצריים השולטים בחלק גדול מן הסרטים המצויירים, הרבה יותר מאשר בסרטים הלא-מצויירים), ואפשר מעט לגוון אותם עם סרטי אנימציה יפניים (כגון "טוטורו" המופלא) ולהתנחם בכך שסדרות כמו דורה ודייגו וקאי לאן בהחלט מהוות חידוש בסוגיות של צבע ולשון, ובעיקר לקוות שבגיל מעט יותר מאוחר הם יוכלו להתחבר לקולנוע ישראלי מזרחי, ולקולנוע ערבי, תורכי, איראני, הודי ועוד.
יש תחומים שבהם חציית גבולות האירופוצנטריות הפכה להיות קלה: כזה הוא עולם המוזיקה כיום. אפשר לחשוף את הילדים לעולם הפיוט בבית הכנסת ובבית, למוזיקה מזרחית ישראלית, למוזיקה ערבית ופרסית והודית ותורכית ויוונית וספניולית וספרדית ואנדלוסית, ורבות מהן נמצאות בהופעות חיות מלהיבות ברחבי ירושלים, ומושכות את הילדים, ומשלימות את חינוכם המוזיקלי האשכנזוצנטרי בגן ובעולם הדיסקים לילדים.
ספרות הילדים, והמקום האפשרי בה למאבק באירופוצנטריות, מצויה בין לבין – לא נדירה כמו הקולנוע, אך גם לא קלה כמו המוזיקה.

ראשית יש להודות: ספרות הילדים בצורתה הנוכחית היא המצאה בורגנית, ולכן היא דבר-מה צעיר בעולם כולו, וראשיתו אכן בבורגנות האירופית. קודם לכן קראו לילדים בספרים שגם מבוגרים קראו בהם, דוגמת התנ"ך, המדרש ודון קיחוטה (וזה עשה רק טוב לספרות המבוגרים, שלא הסתגרה מן הצורך לעניין גם את הקוראים הצעירים בעלילה ובהומור), ובגלל הכפילות בין לשון ספרותית ללשון דיבור, בהקשר היהודי ובהקשר הערבי ובהקשרים נוספים, הורים סיפרו לילדים ואריאציות על סיפורים אלו בלשונות המדוברות, ולצדן סיפורים שבעל-פה, וכמובן שירים: פיוטים ושירים מכל הסוגים, אשר רובם לא נועדו במקור רק לילדים.

לכן אם נבקש למצוא ספרות ילדים מזרחית או ערבית בהגדרתה כיום יעמוד בפנינו חיפוש לא פשוט. אפשר לחשוב על ספריהם של רפאל ספורטא ועודד בורלא ושלומית כהן-אסיף, וכן על סופרים למבוגרים שכתבו ספרים לילדים ולנוער, כגון סמי מיכאל ("סופה בין הדקלים", "פחונים וחלומות", "אותיות הולכות לים", "צרצרון שר גם בחורף", "טיפה וטיפונת"), שמעון בלס ("אשעב מבגדד"), דורית רביניאן ("אז איפה הייתי אני?"), אנטון שמאס ("השקרן הכי גדול בעולם"), שלי אלקיים ("כשהנחש והעכבר נפגשו לראשונה"), רוני סומק ("כפתור הצחוק", "הקוף שלוף והקוף בלוף"), רונית מטלון ("סיפור שמתחיל בלוויה של נחש"), יצחק גורן-גורמזנו ("לבי במזרח: אגדת חייו של ר' יהודה הלוי", "שמש ממערב: אגדת חייו של ר' חיים בן עטר", "אלחכם מבגדד: אגדת חייו של ר' יוסף חיים מבגדד"). אפשר לחשוב על ספרי ילדים המערבים בתוכם ערבית, כגון "יונה חצי לבנה" של אילנה זיידמן הכולל ערבית-עיראקית, וספרים דו-לשוניים עבריים-ערביים בפרויקטים שונים, כגון "תה מתוק עם נענע" של עמותת הגר. וכמובן ספרים רבים של רונית חכם (כגון "תאכל, מעיל, תאכל", "הנעליים הישנות של אדון מינאסה"), "הירח הוא דבו" של נעמי שמואל, וכן ספרים העוסקים בסוגיות חברתיות שונות, והרשימה ודאי יכולה להתרחב. הקראה לילדים בשפות המקור האחרות כמובן שתסייע בהרחבה זאת של ספרות ילדים מזרחית: בערבית, בתורכית, בפרסית, באמהרית, בספרדית ועוד.

ראו להרחבה מאמרה של רונית חכם בהעוקץ

הגיליון של הכיוון מזרח על/של ספרות ילדים

מאמרה של דנה קרן-יער בהעוקץ

מאמרו של מוטי גיגי, "שרשרת זהב", באתר העוקץ

"הילדים של הצהריים" בהוצאת טנג'יר

מאמר בהארץ על היוזמה של עמותת ביקורים לרשימת ספרי ילדים חברתית

הרשימה החברתית של ספרי ילדים של עמותת ביקורים ואתר הפנקס

אבל כדי לבנות לילדינו ספריה מזרחית של ממש מגיל צעיר, עלינו לוותר על הדיכוטומיה בין ספרות לילדים וספרות למבוגרים, ובמקביל לוותר על הדיכוטומיה שבין ספרות חול וספרות קודש, ועל הדיכוטומיה שבין העברית ללשונות היהודים. רוב היצירה היהודית לילדים נוצרה בלשונות היהודים ולא בעברית (והדברים נכון גם לגבי רוב היצירה הנשית היהודית מחתימת המשנה ועד המאה ה-19), חלק גדול מהיצירה הזאת נשענה על ספרות הקודש, ורוב היצירה הזאת לא נועדה לילדים בלבד.

ספריה מזרחית לילדים יכולה להתחיל פשוט מסיפורי התנ"ך, עם הפסוקים עצמם בחלק מהמקרים, ועם ואריאציה בלשוננו כפי שהורים ספרו את סיפורי התנ"ך בערבית-יהודית, בספניולית, ביידיש, בפרסית-יהודית, בקורמנצ'י, באיטלקית-יהודית ובלשונות יהודיות נוספות שהיו שגורות על לשונם של ילדים. סיפורי התנ"ך, במובנם המסורתי, נעים פעמים רבות מן הסיפור הכתוב בתנ"ך עצמו לבין מה שסיפרו לנו חז"ל על סיפורי התנ"ך. על כך אפשר להוסיף את אגדות חז"ל על החכמים עצמם (וראו למשל את "חלום המלך שלמה: מבחר סיפורי חכמים" בעיבוד רונית חכם, ו"האגדות שלנו" בעיבוד שהם סמיט).

על סיפורי המדרש אפשר להרחיב לעיתים ממקורות נוספים: למשל בגרסת "כבוד המלכים" (תרגם לעברית רן הכהן) האתיופית למפגש המלך שלמה ומלכת שבא, ובגרסאות הרבות לסיפורי המקרא והמדרש בערבית באיסלאם, שקובצו למשל על-ידי יוסף מיוחס תחת הכותרת "ילדי ערב – אגדות התורה, אגדות הנביאים". יוסף מיוחס עצמו התכוון שקובץ זה, שראה אור בסוף שנות העשרים, וקבצים נוספים שלו, יהוו בסיס לספרות ילדים עברית מתחדשת, שאת מעיינה ומקורותיה ימצאו בספרות שבעל-פה בערבית, כיוון שאין מסורת של סיפורים שבעל-פה בעברית.

על אלו אפשר להוסיף קובצי סיפורים שבעל-פה שקובצו מגלויות שונות, מערבית ומספניולית ומיידיש ומאמהרית ומארמית ועוד, אשר יצאו בספרים שונים, חלקם אקדמיים וחלקם קהילתיים, חלקם מותאמים מלכתחילה לילדים וחלקם זקוקים לעיבוד של ההורה הקורא: למשל "היפה בת הרוח – סיפורי עם בבליים" שתרגם מערבית וקיבץ ועיבד אליהו אגסי, "נוצת הזהב של ציפור הפלא – סיפורי-עם מפי יהודי יוון" שתרגם משה אטיאש וערך דב נוי, "לז'נדאס" של מתילדה כהן סראנו שתרגמה מספרדית-יהודית, "מרקם סיפורים – מפי יהודי אתיופיה" שעיבדו יעל זהבי ומירי ורון ועוד ספרים רבים. סדרת הפרסומים של "ארכיון הסיפור העממי בישראל" שייסד דב נוי נועדה גם לשמר את סיפורי העם היהודיים בתרגומיהם לעברית, וגם להציע אותם כחומר קריאה לדור החדש. גם סיפורי רבנים מן הדורות האחרונים עובדו לעיתים לילדים, ואפשר למשל למצוא את סיפורי הבן איש חי בעיבוד לילדים בחנות הבן איש חי ברחוב יפו בירושלים, מול השוק.

אולי זאת משימת הדור שלנו לעבד סיפורים אלו בגרסאות לילדים ולנוער כיום, מתוך קבצים אלו ומתוך יצירות נוספות: "כלילה ודמנה" (שתרגם לעברית אברהם אלמליח), "אלף לילה ולילה" (שקיים בגרסאות רבות המעובדות לילדים ולנוער), "אספת הציפורים" של פאריד א-דין עטאר (במקור בפרסית), "חי בן יקט'אן" לאבן טופיל (תורגם על-ידי יאיר שיפמן), "אגרת הציפורים" לאבן סינא (תורגם על-ידי אביבה שוסמן), מקאמות אלחרירי (תרגם בימי-הביניים אלחריזי), מקאמות אלחריזי בספר "התחכמוני", "בן המלך והנזיר" לאבן חסדאי, סיפור "מג'נון לילא", המיתולוגיה הבבלית (המצויה כבר בכמה עיבודים, כגון "עלילות גילגמש" של ש. שפרה ו"איננה בוחרת מלך" של תמר וייס), וכמובן "דון קיחוטה" של סרוואנטס (המצויה בגרסא מצויינת לבני-נוער של טל ניצן).

לצד עושר ספרותי זה לא נחוש, כאשר אנחנו קוראים לילדינו את ספרי הילדים של אברהם שלונסקי ולאה גולדברג, כאילו אנחנו מגדלים אותם אל תוך ספרות ילדים אשכנזית; את ספרי חסמב"ה של יגאל מוסינזון, לצד כמה מספרי דבורה עומר וגלילה רון-פדר, עדיין יהיה קשה להכניס הביתה.

השינוי בהנכחה של הספרות המזרחית בארץ התרחש קודם כל בשירה ובפרוזה למבוגרים. לאחר מכן בתרגומים מערבית, מתורכית, מפרסית ומלשונות נוספות. רק לאחר מכן הורגש שינוי ביחס לספרות המזרחית גם בקרב העורכים בהוצאות הספרים הגדולות בארץ, ובמידה מסויימת גם בקרב חברי וועדות למיניהן, במשרד החינוך ובמקומות נוספים. עתה הגיע גם תור ספרות הילדים להתרחב ולהשתנות.

***

פורסם בגרסא מקוצרת בעיתון הארץ, מוסף ספרים, 26.08.2016מאמר על ספרות ילדים מזרחית עיתון הארץ 26082016

***

מאמר זה החל למעשה מתגובה שכתבתי ללפני תשע שנים למאמרו של מוטי גיגי באתר "העוקץ" על אסופת שירי הילדים "שרשרת זהב":
הסוגיה של ספרות ילדים והמקום המזרחי בתוכה מזמינה בחינה מורכבת. גם של מספר המזרחים כיום בתוך הספרות הזאת, וסוג הייצוגים, ואולי גם התרגום מערבית (למשל "ילדי הטל" שיכול להיות ספר לנוער), אבל גם אתגור כללי יותר של המושגים הללו. והרי, למה בעצם שתהיה ספרות ילדים?
במידה רבה עד לפני מספר דורות ברוב תרבויות העולם לא היתה ספרות ילדים. ילדים יהודיים שלמדו לקרוא קראו מקרא ומדרש, מאותם ספרים של הבוגרים. כמובן שהיתה תרבות רחבה בעל-פה סביב הילדים. המעבר לספרות ילדים הוא חלק מתהליך הפיצול בתוך הספרות המערבית לספרות לסוגים שונים של קהלים, ולא ברור אם הוא חיובי, מה הוא אומר על שפתם של הילדים, על סוג הסיפורים שהוא צורכים (והרי לא ילדים כותבים לילדים אלא מבוגרים, אז אין מדובר ביצור תרבות פנימית של ילדים).
בהקשר הספניולי אפשר למצוא תרבות רחבה של שירה סביב הילדים, ואני בטוח שלא רק בהקשר זה, וגם כן השירים הם לא תמיד "שירי ילדים", אלא שירים למבוגרים שילדים מבינים בדרך אחת ומבוגרים בדרך אחרת. גם אלף לילה ולילה, כמוהו דון קיחוטה, ויצירות אחרות, הם ספרים גם לילדים וגם למבוגרים, כל אחד מבין דברים שונים (חוץ מהחלקים שראוי לצנזר מילדים באלף לילה ולילה, ואולי פעם לא היתה התחושה שכך ראוי…).
בהקשר הדו-לשוני של חלקים גדולים מן המזרח, ההבחנה היתה קשורה בעיקר לספרות שבשפה המדוברת מול ספרות שבשפה הספרותית, כלומר קובצי מעשיות בערבית-יהודית מדוברת שנפוצו, באותיות עבריות (ושגם הם, איני חושב שהיו רק לילדים). וכל הספרות הענפה שבעל-פה, בין אם זה סיפורים קצרים על ג'וחא, ובין אם זה אפוסים גדולים. ועיבודים שונים למדרשים, ומשלים ואגדות.
כל הנושא הזה מעורר שאלות על מה אנחנו רוצים שילדים ידעו, לאיזה חלק מן החברה שלנו אנחנו רוצים שהם יהיו שייכים, מה הקשר והחיבור בין חברת הילדים ותרבותם לשאר החברה. החברה בה אנחנו חיים מבוססת על הפרדות, יש גן ילדים, בית-ספר, בית-אבות, בית-כלא, לכל אחד יש בית…
כמובן שבהקשר הישראלי התפתחה באמת ספרות ילדים מזרחית (ויש דיונים בעולם הערבי על שאלת ספרות הילדים), אבל חשוב לא לקבל את הקטגוריה הזאת כמובנית מאליה.

 

אודות almog behar

"צִמְאוֹן בְּאֵרוֹת", "אנא מן אל-יהוד", "חוט מושך מן הלשון", "צ'חלה וחזקל".
פוסט זה פורסם בקטגוריה מאמר, עם התגים , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

4 תגובות על ספרות ילדים מזרחית

  1. שלום אלמוג, שמי עירית שילה, בעניין הכתבה שלך מיום 28.8.16 , מוזכר הספר "כלילה ודמנה". לידיעתך הספר יצא בשנת 1993 בהוצאת "דביר" בעיבודי מחדש, כיוון שהתרגום של אברהם אלמליח הנכבד היה קשה לקריאה המתאימה להיום. העבודה נעשתה בעידודו של מר אוהד זמורה ז"ל ועם ציורים מרהיבים המעניקים לקוראים הצעירים והבוגרים חווית קריאה נעימה ומשכילה. תודה. עירית שילה.

  2. שלום אלמוג, תודה על התגובה. אפשר אולי להשיג בהוצאת דביר. ואם לא, הרי שיש בידי מס' קטן של עותקים
    ואשמח לעשות חליפין עמך. ספר פרוזה משלך ו"כלילה ודמנה" מעוטרת בזהב. הטל שלי – 0526976035. אני, אגב במקצועי שחקנית, בוגרת בית-צבי. והתפרסמתי דווקא במפעילת "אוזה" בפרפר נחמד ודיבובים ידועים. אבל בפועל אני ציירת ופסלת וקרמיקאית…. הבנתי שבאמתחתך כשרונות רבים ולא הכרתיך מספיק לפני הכתבה עליה הגבתי. כל טוב – עירית שילה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s