ראיון במעריב ~ 28.08.2016

מראיינת: כרמית ספיר ויץ

פורסם גם באתר מעריב

ראיון מעריב 28082016קטעים מתוך הראיון:

שירה

אני חושב שהנוכחות התרבותית של השירה בחברה הישראלית נמצאת בעליה. אולי בגלל שובע מסויים מן הפרוזה, אולי בגלל ריבוי כותבי השירה, אולי בגלל התאמה יותר גדולה של הרשתות החברתיות לשירה מאשר לפרוזה, אולי בזכות ערבי שירה הזוכים לקהל רב. יש קהל עירני מאוד, שבאמת גם מגיב ויוצר קשר, וזאת שמחה גדולה. אני מקווה שגם לנוכחות של סיפורים קצרים יקרה דבר דומה, והרומן לא ישאר הצורה היחידה הבודדה של הפרוזה.

בין שירה לפרוזה

מאז שאני זוכר את עצמי אני נע בין שירה לפרוזה, והם לעיתים גם מתערבבים, וסיפור נולד מתוך שיר או שיר נבלע בתוך סיפור. המעברים הללו קשורים לחוויות שאתה חש שאפשר לייצג בצורה אחת יותר מן הצורה האחרת, ולפעמים גם הזמן שכל אמנות צריכה מכתיב את האפשרות לכתוב: הזמן הארוך של הפרוזה מול הזמן הקצר של השירה. המעברים מאפשרים התרעננות, ושיבה מחודשת. לעיתים אני נע גם בין תרגום לכתיבה, ואכן גם הוראה. כמו המעבר בין כתיבה לקריאה: כמורה אתה קורא יחד עם הסטודנטים, ומלמד דרכים שונות של קריאה.

מזרחיות

אני שמח מאוד שהשיח המזרחי נמצא היום פעמים רבות בחזית של השיח הישראלי, ומגדיר מחדש את המקום, את המרחב, את התרבות, ומציע אלטרנטיבה לדיכוטומיות הקשות ולהפרדות בין יהודים לערבים, בין דתיים לחילונים ובין עניים לעשירים. בכל הקשר – פוליטי, מעמדי-כלכלי, תרבותי ומסורתי – יש לדעתי למזרחיות דברים חשובים להציע, בהבנה שתרבותנו כיהודים מהעולם הערבי היא גם תרבות ערבית-יהודית, בהבנה שהעמדה המסורתית ביחס ליהדותנו יש בה פוטנציאל שחרור גדול, ובהבנה שיש קשר בין פתרון של הסכסוך הערבי-ישראלי לסכסוך בתוך נפשנו כמזרחים בין הזיכרון הערבי שלנו לדיכוי האשכנזי, וקשר בין כל אלו לבין שינוי כלכלי-מעמדי אמיתי. עדיין יש פעמים רבות הגחכה של המזרחיות וניסיון לצמצם אותה, אבל יתכן שאנחנו בתוך תהליך של התרחבות המהלך המזרחי בצורה שלא תאפשר שוב צמצום וביטול שלו באופן כל כך גורף כמו שנעשה פעמים רבות.

אני לפעמים חושב שיש להשקיע את עיקר המאמץ במאבק המעמדי, מאבק על דיור ציבורי ועל שינוי שטחי השיפוט של עיירות הפיתוח והערים הערביות ועל תיקצוב שיוויוני של חינוך ועל צמצום היקף האסירים בבתי-הסוהר, ולפעמים אני חושב שלב המאבק – שיאפשר את השחרור – הוא ההקשר התרבותי, ההנכחה של המגוון של התרבות המזרחית בכל הזירות, בלימודים ובעיתונות ובספרות, ולעיתים אני חושב שרק מאבק משותף יהודי-ערבי יש לו פוטנציאל משחרר, ואז אני חוזר לתיאולוגיה, ומאמין שארץ הקודש זקוקה לפתרון תיאולוגי הנוגע בקשר ההיסטורי והתיאולוגי היהודי-מוסלמי, ושאפילו ההתפייסות המזרחית-אשכנזית-רוסית-אתיופית יש בה מימד תיאולוגי.

ספרות מזרחית

המושג "ספרות מזרחית" הוא מושג וותיק, אך הוא השתנה כמה פעמים באופן מהותי בדורות האחרונים. במפגש באקדמיית פולונסקי שלקראתו אנחנו משוחחים אני מבקש לחזור מעט יותר ממאה שנה אחורה, לשאול עבדאללה יוסף יליד בגדאד שעבר להונג קונג בסוף המאה ה-19, ולאריאל בן-ציון יליד ירושלים שנע בין תוניס, אירופה והמזרח הרחוק. האנשים הללו ביקשו לומר שהספרות העברית עצמה, כאשר היא מתחדשת, משמעות הדבר הוא מיזרוח שלה, כלומר שהספרות העברית כולה צריכה להפוך לספרות מזרחית, הספרות העברית כתת-קטגוריה בתוך הקטגוריה הרחבה של הספרות המזרחית, הכוללת גם את הספרות הערבית, הפרסית, התורכית ולעיתים מבחינתם גם ההודית. הם טענו שהשיבה לעברית, מהכתיבה של ספרות יהודית במגוון גדול של שפות, פירושה שיבה למזרח, כיוון שהעברית היא שפה מזרחית שלשם תחייתה יש ללמוד את הערבית ולחדש את הקשר בין העברית לערבית; הם טענו שהיהדות היא חלק מן המזרח, כיוון שהיא נולדה במזרח וכן בשל קשריה התיאולוגיים והמיסטיים העמוקים עם האיסלאם; הם טענו שהשיבה לארץ ישראל היא שיבה אל המזרח, וכדי להתקיים בארץ ישראל שלא כזרים יש להפוך לחלק מן המזרח, ולהבין את הפוליטיקה של התחייה הערבית. כל אחד מהם עשה זאת בדרכים שונות: שאול עבדאללה יוסף כתב שירה עברית בצורות ובמשקלים של שירת ספרד, וכן היה פרשן של שירת ספרד, ועשה זאת דרך היכרות עמוקה עם השירה הערבית הקלאסית, וטען שהשירה העברית החדשה צריכה להיות מיוסדת על השושלת הזאת, ועל היכרות עמוקה עם הספרות הערבית; אריאל בן-ציון הציע מודלים חדשים ניסיוניים לפרוזה עברית, שבה שילב מדרש ומיסטיקה וספרות חדשה, פרוזה ושירה, ופנה בין השאר אל המשורר ההודי רבינדראנאט טאגור כשותף לתחייה המזרחית, מתוך ראייה כמעט פאן-אסייתית של המזרחיות.

בדור שאחריהם, ביחס לסופרים כמו יהודה בורלא ולאחר מכן ביתר צמצום לאחר 48, המזרחיות, והמושג של "הספרות המזרחית" צומצם למובנים שאנחנו מכירים היום – יצירה שכותבים יהודים מזרחים על המזרח. משאלה של צורה, כפי שהיא היתה אצל שאול עבדאללה יוסף, ומשאלה על כלל הספרות העברית, כפי שהיא היתה אצל אריאל בן-ציון, הפכה הספרות המזרחית לשאלה של ייצוג, ולנישה מצומצמת בתוך הספרות העברית, המנתקת אותה מקשריה העמוקים לספרויות וללשונות המקיפות אותה, כגון הערבית והתורכית והפרסית והספרדית-היהודית.
אני מאמין שהמשימה הדורית שלנו היא לפרוץ את הצמצום הזה והרדוקציה הזאת של המובן של הספרות המזרחית, ולחבר את הדברים מחדש אל הפרספקטיבה הרחבה, הקשורה לתרבויות הגדולות שסביבנו והלשונות שסביבנו. הספרות המזרחית קשורה גם לייצוג ולמאבק המזרחי, אבל היא גם תנועת התרגומים מן הערבית והתורכית והפרסית אל העברית, והיא גם שיבה אל לשון עברית מסורתית, הקשורה גם ללשון המדרש, ולא רק עברית רזה, והיא גם השאלה הגדולה על צורה ספרותית, ומה יכול המדרש לתרום לנו, מה יכול ז'אנר האדב הערבי או הצורות והמשקלים של שירת ספרד, וכן מסורות הפיוט.
בחיי שלי הספרות המזרחית העניקה לי תחושה של התרחבות, מתוך תחושה של מחנק בתוך הספרות הישראלית המצומצמת, ולכן בשונה מבני הדור הקודם שחששו שיכניסו אותם לנישה של הספרות המזרחית ולשוליים של הספרות העברית, אני חשתי שההליכה אל הספרות המזרחית, אל הלשון הערבית ואל המדרש היהודי היו התרחבות עמוקה. אני שמח שיש היום גם דור רביעי מזרחי, ויש קהל המבקש להכיר ולשמוע את התרבות הזאת, ללמוד ולהתרגש ממנה. ואני חושב שנקודת המבט המזרחית יכולה לשנות את כלל הספרות העברית, ולהציע לה אופק חדש-ישן של יצירה.
וועדת ביטון
אני שמח מאוד שהוועדה הזאת קמה, גם אם באיחור של עשורים ארוכים, וגם אם הפוליטיקאים שהקימו אותה רק ביקשו להרוויח הון מסויים ולא באו מכוונות טהורות. מערכת החינוך בארץ הושתתה מראשיתה על מחיקה של המזרח, גם היהודי וגם הערבי, והתיקונים הקלים שנעשו בעבר, כמו עם המרכז למורשת יהדות המזרח במשרד החינוך אחרי מרד הפנתרים השחורים בשנות השבעים, היו רק הוספה של מעט רכיבים מזרחיים לתוך הנרטיב הקבוע הציוני-אשכנזי של טהרנות לאומית יהודית, ושל היסטוריה של פוגרומים, ציונות ועליה.
לוועדה הזאת בדו"ח השלם שלה העוסק במגוון של נושאים, לימודי היסטוריה, ספרות, מגדר, מחשבת ישראל, האקדמיה וכו', היתה הזדמנות להקיף את הנושאים הללו בצורה עמוקה ומאתגרת, ולהעלות נרטיבים אלטרנטיביים: נוכחות של לשונות היהודים, והחיבור העמוק לערבית כשפה, כתרבות וכהיסטוריה, ההיסטוריה היהודית כהיסטוריה מזרח-תיכונית, תולדות המאבק המזרחי בישראל ועוד.
אנחנו זקוקים לתיקון גם בלימודי הספרות: אם עד עתה תלמידי הספרות קפצו בספרות המזרחית מהתנ"ך אל שירת ימי-הביניים ואז לתרנגול כפרות, המטרה היא ליצור רצף: שגם תלמידי בתי-הספר הממלכתיים ילמדו שוב מן הגמרא, וכן מן הפיוט והשירה במזרח שבין גירוש ספרד למאה העשרים, ובהרחבה מן הספרות המזרחית החדשה, על חלקיה בעברית, בערבית ובלשונות קולוניאליות.
לדעתי רק לימודי ערבית חובה בכל מערכת החינוך בהמשך הדרך יאפשרו להעמיק את הדרך הזאת, וכן הרחבה של לימודי הספרות המזרחית והערבית-היהודית באקדמיה, כדי שהמורים יוכלו ללמוד אותן באופן נרחב וללמד אותן.
כל אלו יוכלו להשתלב ברנסנס תרבותי מזרחי בכל התחומים, במוזיקה, בקולנוע, בספרות ובמחקר.

אודות almog behar

"צִמְאוֹן בְּאֵרוֹת", "אנא מן אל-יהוד", "חוט מושך מן הלשון", "צ'חלה וחזקל".
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s