עַל תאוּנָה, בֵּית-כּלא וְהִשתקפוּת בַּרקִיעַ

1. התאונה
"אומרים: "לכל דבר יש תחליף"
אך יש מרחק שאי אפשר לקצרו.
על כן למדתי לשנן את הַפּנִים
של כל האנשים שנעלו אותי בִּפְנִים.
אני רואה את אור חיי עולה, זורח,
מן האופק האחד עד אל האחר.
כל יום עכשיו, כל יום עכשיו,
אני עומד להשתחרר".
לִפעמים תאונת אופנוע יכולה להיות הסיבה לְחרותך. כך זה היה ביולי אלף תשע מאות ששים ושש, כאשר חייו של בוב דילן כמעט הסתיימו בהתרסקות אחת על כביש אספלט. לרגע ארוך ומפחיד נדמה היה שמסעו של כוכב השביט של הרוק האמריקאי הגיע לקִצו. אבל אחרי שהתפוגגה סכנת החיים שארבה לו, התברר שהתאונה הייתה הדבר הטוב ביותר שקרה לדילן באותה שנה.
תאונת האופנוע של דילן שחררה אותו מן המיתוס שהוא הפך להיות (ושהוא נכלא בתוכו), ומאור הזרקורים הוא עבר לקיום שליו יותר, הרחק מהגריניץ' ויליג', בוודסטוק שלפני הפסטיבל. שם, כשהוא חונה בשולי הכביש המהיר של החיים, עליו הוא הרבה לשיר קודם לכן, הוא השתחרר מתדמיתו הציבורית, והקדיש את זמנו למשפחתו ולהרהורים. וכעבור שנה, במרתף בית וורוד שנמצא בסמוך לוודסטוק וכונה Big Pink, הוא התחיל לבלות את זמנו עם להקה נפלאה בשם "הלהקה" . המוזיקה שנוצרה במפגש ההוא זכתה לכינוי "הקלטות המרתף".
דילן עזב את ביתו שבמיניסוטה (השוכנת בקצה הלא-נכון של נהר המיסיסיפי) בראשית שנות השישים, כשהוא בן עשרים, בעקבות גיבורו, זמר הפולק וודי גאת'רי, ששכב בבית-חולים בניו-ג'רזי. משם המרחק לניו-יורק היה קצר, ודילן, שהביא עמו יצר מהפכני ורעב לדרכים חדשות, התחיל, כעבור זמן קצר, להקליט אלבומים בקצב מסחרר. דילן הפך לנציג המאבק לחופש: החופש היה בקול שלו, שהיה רחוק מלהיות מלומד או מעודן, ולא נכנע לכללי דיקציה של מורים לפיתוח הקול; החופש היה במילים שלו שקפצו מחרוז לחרוז בלי מורא, מכניעות את השפה האנגלית; החופש היה במשמעויות של שיריו, שהתרחקו בהדרגה מהפשט והפכו לדרש, לרמז, ולסוד. בזמן שהביטלס עדיין שרו להמונים שירים על אהבה בכל הנוסחים האפשריים, דילן שר גם על שנאה.
בשנת ששים וחמש הוא כתב בעטיפה של תקליטו ה"מחושמל" הראשון:
"שירי נכתבים בקצב של הפרעה אנטי-פואטית / מחולקים על-ידי אוזניים מנוקבות… עם נהימת שורה מלודית של ריקות-תיאורית – הנראית לפעמים מבעד למשקפי-שמש כבדים… שיר הוא כל דבר שיכול ללכת בכוחות עצמו… שיר הוא אדם עירום…"
תחכומו של דילן הגיע לשיאו המופלא בשנת ששים ושש, באלבומו השביעי, והכפול, "Blonde on Blonde". אלבום זה, המהווה בעיניי רבים את יצירת המופת האולטימטיבית של דילן, גדוש עד להתפקע: פתיחתו באווירה קרנבלית, המשכו בחזיונות סוריאליסטיים-מיסטיים המתחלפים בנונסנס של כובעים מעור נמר, ואחריתו ביצירה מלאת אהבה בת אחת-עשר דקות המוקדשת לאישה עצובת-המבט מן השפלה. מי שאהב את דילן חייב היה להיות מודאג: תחכום מופרז זה, כך יכול היה להגיד כל נביא צעיר, סופו להביס את דילן עצמו, ולהביאו שיתבוסס בביצת הצלחתו שלו; עוד אלבום אחד או שניים, זאת יאמר גם מי שאינו נביא, ודילן היה הופך בלתי-נסבל בהתחכמויותיו, בחוסר מובנותו, בקור המשתלט על הארכיטקטורה של שיריו, ובלעג חסר החמלה הנשפך מקולו.
2. בית-הכלא
"עומד לידי בתוך קהל האנשים הבודדים
אדם הנשבע בנקיון כפיו.
כל היום קולו קורא באוזניי
צועק שהפלילו אותו שוביו.
אני רואה את אור חיי עולה, זורח,
מן האופק האחד עד אל האחר.
כל יום עכשיו, ממש כל יום,
אני עומד להשתחרר".
הכלא שבו נמצא דילן בשירו אינו מטאפורה. המטאפורה היא רק הממדים: דילן מדבר בשפתו של הכלא האמריקאי הממוצע, הכלא שבין חומות אבן גבוהות, מגדלי שמירה מתכתיים, חצר פנימית של אדמה קשה ותאים צרים.
כלא החיים הוא לפעמים מרווח יותר, ולעיתים הוא צר מצר. יש בשיר אמונה: "אני עוד אזכה בחירותי" , אבל עכשיו החומות מקיפות אותך, ומה תעשי? תזעקי אל השמיים שאינם מביטים בך? (זהו שומר מן המגדל שנותן בך כל הזמן את עינו הפקוחה) תדפקי כל היום את ראשך בקירות הסובבים אותך? דילן שבשיר מקשיב בלב צרוב לזעקת שכנו, מלמד את זיכרונו שלא לשכוח את כל האנשים שהביאו לקללתו, ומפנה את מבטו אל השמיים בלי לצעוק. אולי הוא לא יכול להישבע שאין בו אשמה.
3. ההשתקפות ברקיע
"אומרים: "כל אדם זקוק לְהגנה",
אומרים: "כל אדם חייב ליפול".
ועם כל זאת אני נשבע,
שהשתקפותי מופיעה ברקיע הכחול.
אני רואה את אור חיי עולה, זורח,
מן האופק האחד עד אל האחר.
כל יום עכשיו, ממש כל יום,
אני עומד להשתחרר."
כל אדם רוכש לו גיבורים בגיל הילדות והנעורים: דילן היה הגיבור שלי. קשה לי להפריז בהשפעתו: ממנו למדתי שהלב אינו מוכשר רק לאהבה, שלפעמים הוא כמו ארנק, ולעיתים הוא כמו משקולת; ממנו למדתי במה אפשר להאמין, ובמה קשה להאמין גם בשעת הצורך העמוקה ביותר, וכיצד ניתן להקשיב לַקולות. הוא ההשתקפות ברקיע שראיתי כשהבטתי בקרע כחול המבצבץ מבעד לחלונות בית הספר התיכון והאוניברסיטה.
בשנת ששים ושש עמד דילן לצאת לעוד סיבוב הופעות ארוך, שהיה שואב ממנו את מיטב כוחותיו; אבל אז באה התאונה, ודילן ניצל: הוא קיבל זמן של חסד, זמן שבין הזמנים. בביתו בוודסטוק, עם שרה, שהיתה אולי עצובת העין מן השפלה, ואחר-כך במרתף, יחד עם ה"בֶּנְד", מצא דילן את הקהילה שלו. אולי הוא הבין באותן השנים שאנשים הנעים במהירות בתוך קהל גדול הם הבודדים ביותר, וקשר נפשו בכמה בני-אדם שידעו את אותם הכאבים, והיו מוכנים גם הם לפרוש מהמירוץ, מהמרדף. אולי היתה זו התקופה המאושרת ביותר בחייו. כך, לרגעים, נשמעות לי "הקלטות המרתף", באחוות החברים שלהן, וברוח השטות המוזיקלית הנפלאה הממלאת אותן.
דילן, רובי רוברטסון, ריקו דאנקו, ריצ'ארד מנואל וגארת' האדסון חזרו לפשטות ראשונית, כזאת שקדמה לאולפנים המשתכללים של חברות התקליטים שצמחו למימדי ענק; ספונים בתוך עצמם הם שבו לישירות של חבורה שיכורה היושבת בפאב שכונתי קבוע, ומעלה מתהומות נשיה שירי עם עתיקים, ואִתם גם יוצרת שירון של שירי עם חדשים לדורות הבאים; במרתף, אם לנסח זאת באופן חצי מיסטי, אפשר היה לנסות הכל: לכל מילה, לכל ניגון, לכל צירוף של קולות היתה משמעות.
כמה מאתנו יכולים לספר על קהילה שמצאנו, שתחבר את כל השעות בהן אנו חיים לאחדות אחת בעלת משמעות? דילן, במידה רבה בזכות הקהילה שהוא מצא, אולי הצליח בששים ושש וששים ושבע להשתחרר אפילו מעצמו, לפחות לזמן מה.
כך בעולם הזה, בין מִקרים וּמִקריות, לפעמים החופש בא בתאונה.

אודות almog behar

"צִמְאוֹן בְּאֵרוֹת", "אנא מן אל-יהוד", "חוט מושך מן הלשון", "צ'חלה וחזקל".
פוסט זה פורסם בקטגוריה מאמר, תרגום, עם התגים . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s