שלוש רשימות על שלושה שירים מתוך "שירים לאסירי בתי-הסוהר"

אם אין בית תאכלו מלון – "פולשים" מאת אלמוג בהר / אביב שניר

בשבוע שבו עובר תקציב חברתי שאין בו בשורה לעניים, לנכים, לקשישים, למחוסרי הדיור ולנאנקים תחת עול הקיום בארץ המגבלות הבלתי אפשריות –  אין מתאימה מהאמירה המנותקת בהזייתה של ראש הממשלה על אבדן ביתו, שהוא מעון רשמי של המדינה.

את מילות השיר פולשים של אלמוג בהר אני רוצה להקדיש למי שלא מאמין שרגישות גבוהה מאפשרת מבט אל העתיד, או שהמציאות היא סאטירה חזקה יותר מהסאטירה.

פולשים / אלמוג בהר

א.

— זוֹכֶרֶת אַתְּ שֶׁהִתְרַחֲשׁוּ נִסִּים?

הַמַּיִם הָיוּ לְיַיִן, הַלֶּחֶם לְבָשָׂר,

הַתַּרְנְגוֹל קָרָא וְהַקֵּיסָר הָלַךְ לְבֵיתוֹ?

— לֹא זָכַרְתִּי שֶׁהָלַךְ הַקֵּיסָר לְבֵיתוֹ,

כֵּיצַד יֵלֵךְ — כְּשֶׁכָּל הַמַּמְלָכָה בֵּיתוֹ?

ב.

כֻּלָּנוּ בָּאנוּ מֵרֶחֶם, כֻּלָּנוּ הוֹלְכִים אֱלֵי קֶבֶר,

אֲבָל בֵּינְתַיִם נִתְעַכֵּב בָּרְחוֹבוֹת, נִפְלֹשׁ לְבָתִּים,

נֵדַע: הַלַּיְלָה מַמְתִּין לַיּוֹם וַאֲנַחְנוּ — לַמִּשְׁטָרָה.

ג.

וְהַשּׁוֹטְרִים מֻרְגָּלִים בְּמַגַּע גּוּף בְּגוּף,

בַּאֲחִיזַת יְדֵי מַפְגִּינִים, בַּהֲרָמַת הַבָּשָׂר

מִן הָאֲדָמָה לָאֲוִיר, בְּהַשְׁלָכָתוֹ

אֶל פִּי נַיֶּדֶת פְּעוּרָה.

וַאֲנַחְנוּ מְבַקְּשִׁים לְהִתְנַגֵּד וְלוֹמְדִים שִׁעוּרִים

בְּמַגַּע הַבָּשָׂר, אוֹחֲזִים יָדַיִם בְּשׁוּרָה מוּל נַיֶּדֶת

לְעָצְרָהּ, וְאַחַר־כָּךְ נֶאֱחָזִים בְּכֹחַ הַכְּבִידָה

בִּישִׁיבָה עַל הָאַסְפַלְט בְּלֵב הַצֹּמֶת, מְחַשְּׁבִים

מִי יִכָּנַע רִאשׁוֹן, נֶהַג הָאוֹטוֹבּוּס שֶׁמּוּלֵנוּ, אֲנַחְנוּ

אוֹ כֹּחַ הַכְּבִידָה.

ד.

נָבוֹא מִן הַסִּמְטָאוֹת, מִן הַסִּסְמָאוֹת,

נַעֲמֹד בִּרְחוֹבוֹת הַנָּהָר, בְּמִישׁוֹר הָהָר,

נִתְקַבֵּץ בַּכִּכָּרוֹת, נַחְסֹם אֶת הַכִּרְכָּרוֹת,

אֶת הָאוֹטוֹבּוּסִים, אֶת הַגִּ'יפִּים וְהַסּוּסִים,

וְלֹא נִצְהַל בַּמִּלְחָמוֹת שֶׁעַל הַגְּבוּל.

ה.

נִישַׁן בָּרְחוֹבוֹת, נָקִיא בָּרְחוֹבוֹת,

נִתְחַמֵּם בְּחַדְרֵי מַדְרֵגוֹת כְּשֶׁחֹשֶׁךְ הַלַּיְלָה מֵגֵן עָלֵינוּ,

וּבֵינְתַיִם נְחַכֶּה לְחֹם הַיּוֹם.

נָבוֹא רְעֵבִים־שְׂבֵעִים, נָבוֹא אוֹהֲבִים־זוֹעֲמִים,

נָבוֹא אִלְּמִים עַד כְּדֵי בֻּלְמוּס שֶׁל צְעָקוֹת.

ו.

אָמְרוּ שֶׁאֲנַחְנוּ פּוֹלְשִׁים. אִם כָּךְ נִפְלֹשׁ

רָחוֹק יוֹתֵר, אֶל תּוֹךְ גּוּפָם שֶׁל הַמְפַנִּים,

אֶל תּוֹךְ מַחְשְׁבוֹתֵיהֶם נִפְלֹשׁ

אֶל הַשִּׁירִים, אֶל הַמִּלִּים,

נִפְלֹשׁ אֶל חַדְרֵי הַשֵּׁרוּתִים הָרַבִּים,

הַמְרֻוָּחִים, בְּבֵיתוֹ שֶׁל הַקֵּיסָר.

ז.

— וְאִם נַזְמִין אֶת הַקֵּיסָר שֶׁיָּגוּר עִמָּנוּ

בַּשִּׁכּוּנִים, שֶׁיַּעֲמֹד עִמָּנוּ מוּל הַשּׁוֹטְרִים,

שֶׁיִּמָּתְחוּ יָדָיו בַּאֲחִיזָתָם וְיִכְאֲבוּ רַגְלָיו

כְּשֶׁיֻּשְׁלַךְ אֱלֵי נַיֶּדֶת, אוּלַי יָבִין?

— וְתַאֲמִין שֶׁיָּבוֹא הַקֵּיסָר? עֲדַיִן תַּאֲמִין?

אוּלַי כִּסְאוֹ בּוֹעֵר, אַךְ יוֹעֲצָיו אוֹמְרִים לוֹ

שֶׁכִּסְאוֹ זוֹהֵר, שֶׁלִּבּוֹ הוּא שֶׁבּוֹעֵר.

שירים לאסירי בתי-הסוהר

 

איך נולד השיר?

השיר נולד בתקופה של מאבק האוהלים. תנועת המעברה נאבקה בירושלים נגד פינויים של אזרחים מדיור ציבורי. כחלק מהמחאה פלשנו לכמה בניינים של דיור ציבורי ובניינים נטושים בבעלות המדינה, בין היתר ברחוב פינסקר, קרית יובל, עמק רפאים, קינג ג'ורג' ועוד. תקופת המאבק הזה הולידה את השיר.

מה הוליד המפגש בין השיר לקוראים?

המפגש עם קוראים הוא בכל פעם לידה נוספת לשיר. הוא מוציא אותו מההקשר המקורי והספציפי שבו הוא נכתב ומשליך אותו אל הקשרים חדשים. קראתי את השיר בהפגנות שירה של תנועת גרילת תרבות, במקומות אחרים ובתחושה של חיבור בין מאבקים, והשיר פורסם בספרי האחרון "שירים לאסירי בתי-הסוהר". כל קריאה והקראה מולידות את השיר בהקשרים ומשמעויות חדשים.

אילו משורריםות השפיעו על כתיבתך בנושאים חברתיים?

משוררים שהשפיעו עלי מבחינת כתיבה בנושאים חברתיים הם בין השאר ארז ביטון, שהכתיבה שלו מחברת בין ההקשר החברתי למזרחי, ומחברת את הלשון הערבית למציאות הישראלית. משורר נוסף הוא פבלו נרודה שהרבה מהשירה שלו קשורה במאבקים החברתיים של דרום אמריקה. ושלישי הוא ניזאר קבאני ששירת המחאה שלו העסיקה אותי והקסימה אותי זמן רב, בין השאר שירתו על לבנון העולה בלהבות עם מלחמת האזרחים והפלישות של הצבאות הישראלי, הסורי והאמריקאי אליה.

 

לגדל תינוקות: ניתוח שיר של אלמוג בהר / מתי שמואלוף

* / אלמוג בהר

בַּלֵּילוֹת אֲהוּבָתִי מְגַדֶּלֶת תִּינוֹקוֹת בְּבִטְנָהּ

בְּבֵית-הַחֲרֹשֶׁת שֶׁל הָרֶחֶם.

וּבַיָּמִים הִיא מְתַקֶּנֶת אֵיבָרִים

מַפְרִידָה אֶצְבָּעוֹת מִקְּרוּם הַדָּג שֶׁדָּבַק בָּהֶן

מַשִּׁילָה זְנָבוֹת קַדְמוֹנִיִּים

פּוֹקַחַת עֵינַיִם מֵאֲחוֹרֵי עַפְעַפַּיִם עַקְשָׁנִיִּים

מְלַמֶּדֶת לַלְּבָבוֹת סוֹדוֹת עַל קֶצֶב פְּעִימוֹת

קוֹצֶצֶת צִפָּרְנַיִם רִאשׁוֹנוֹת

סוֹרֶקֶת שְׂעָרוֹת רִאשׁוֹנוֹת

וּמַבְחִינָה זְכָרִים מִנְּקֵבוֹת.

וְהַתִּינוֹקוֹת יְשֵׁנִים בַּיָּמִים

וּבַלֵּילוֹת הֵם עֵרִים בְּבִטְנָהּ

צוֹפִים בְּעַצְמָם מִתְאָרְכִים וּמִתְרַחֲבִים

וְזֶה שֶׁהָיָה זֶרַע אֶחָד וּבֵיצִית אַחַת

גָּדְלוֹ כְּבָר כְּגַרְגֵּר הָאֹרֶז

וְזֹאת שֶׁהָיְתָה כַּשְּׁעוּעִית הַלְּבָנָה

גָּדְלָהּ כִּקְלִפַּת הָאֲפוּנָה הַיְרֻקָּה.

וְהַתִּינוֹקוֹת מְנַסִּים לְהָעִיר אֲהוּבָתִי בַּלֵּילוֹת

לוֹחֲשִׁים לָהּ מִלִּים בְּשָׂפוֹת שֶׁשָּׁכְחָה

מְלַטְּפִים לָהּ דְּפָנוֹת שֶׁל בֶּטֶן

מוֹשְׁכִים חַבְלֵי טַבּוּר

מַכִּים עַל קִירוֹת שִׁלְיָה

עַל מְחִלּוֹת רֶחֶם.

וְהִיא עוֹד אֵינָהּ מִתְעוֹרֶרֶת

גַּרְגֵּר אֹרֶז תּוֹפֵחַ בְּבִטְנָהּ וְהִיא

מַאֲרִיכָה שְׁנָתָהּ

אוֹמֶרֶת לְלִבָּהּ

עוֹד שָׁנִים רַבּוֹת אֲנִי מִתְעוֹרֶרֶת אַחֲרֵיהֶם בַּלֵּילוֹת

עַתָּה לִישֹׁן לִישֹׁן.

וַאֲנִי לִפְעָמִים מִתְעוֹרֵר אַחֲרֵיהֶם בְּאֶמְצַע הַלַּיְלָה

לְהַצְמִיד אֹזֶן לְתַחְתִּיּוֹת בִּטְנָהּ

לְזַהוֹת לֵב וְעוֹד לֵב

לְזַהוֹת כֵּיצַד גַּם לִבִּי מִתְרַחֵב

בְּהֵרָיוֹן מִשֶּׁלּוֹ.

————-

מתוך "שירים לאסירי בתי-הסוהר"

זהו השיר הפותח את הספר "שירים לאסירי בתי-הסוהר" של אלמוג בהר, בהוצאת אינדיבוק, 2016. אני אוהב לפתוח ספרי שירה ולקרוא את השיר הראשון, כי הוא משמש מעין סמל לשירים שיבואו לאחר מכן. אפשר לקרוא דרכם את תעודת הזהות, ואת החותמת הפואטית של המשורר.

היריון למרות העקרות החברתית

השיר מכניס אותנו ישירות לתוך זמן היריון. החיים מתארגנים סביב ההיריון, התקווה, ההולדה והאהבה של המשורר לבת זוגתו. השיר מתחיל באישי, בתוך המרחב של מבט בן הזוג על בת הזוג.

"בלילות אהובתי מגדלת תינוקות בבטנה

בבית החרושת של הרחם."

השיר נפתח בשעת לילה, שעת אהבה, שעת מבט, שעת גדילה של תינוקות, בתוך בית חרושת של רחם [בכל שיר אחר, הדרך המוצעת על ידי הביטוי, 'בית חרושת של הרחם' היה הופך לביקורתי ואירוני, כך המשפט הראשון לא מאפשר לנו קריאה כזאת]. אפשר לקרוא את השיר ברובד הפואטי של השירים שנולדים בתוך הרחם. כמו לומר, בלילות כתיבתי מגדלת שירים בבטנה, בבית החרושת של [רחם] השירה. כך אלמוג, מתחיל בנקודה של הפוריות, שיש בה גם זוגיות וגם הולדה. מקום שיש בו עתיד. דווקא בימינו, ולמרות הכותרת החתרנית של הספר, ואולי בגללה, אלמוג מציעה שיש באמתחתו שירים לאסירי בתי הסוהר, את התקווה הזאת הוא יעניק להם. לקרוא שירים על זוגיות, הולדה, על תקווה שבה החברה האנושית מתפתחת. שירים על התפתחות של אושר, שמתרחש בתוך בית, כלומר, יש אפשרות גם למעמד בינוני שיש לו ברחב משלו, חדר משלו – קורת גג. לקרוא על הטוב, השפע הזה ולדמיין את עצמנו כחלק בתוכו, אפילו אם אנחנו נמצאים בתוך בתי הסוהר. האלטרנטיבה של אלמוג לחיים שלנו, הם סוג של נגיעה באופק של הולדה, שבה למרות היעדר הבית, היעדר הזוגיות, היעדר הפוריות, היעדר הבית, היעדר החברה – נוכל לדמיין משהו קטן וטוב.

מתכונים מבראשית

“ובימים היא מתקנת איברים

מפרידה אצבעות מקרום הדג שדבק בהן

משילה זנבות קדמוניים”

נדמה שהאישה היא האלוהים, היא גם מתקנת איברים, היא גם מפרידה אצבעות, של התינוק, שהוא סוג של דג ברחם, ויש לו קרום של דג, והיא גם משילה זנבות קדמוניים. האישה היא מעבר לגבולות הזמן, הידע שלה הוא קדמוני, ובהווה, והדגש הוא בימים היא עובדת. בלילות הם גדלים. החלוקה מאוד ברורה. הזמן שלנו הוא זמן מיתי. האהובה הופכת ליצור קדמון ופוסט מודרני כאחד, שיש לה ידע שמגיע מתחילת האנושות ועד היום. מאותם הזמנים שבו האישה יכלה לברוא עולמות, דרך היצירה, כוח של הפרדת איברים, הפרדת אצבעות מקרום הדג, השלת זנבות קדמוניים. זאת אישה שהיא חצי אלה, חצי בת אישה. היא בעל כוחות מאגיים, או שהפעולה של גידול ילדים הופכת יותר ויותר חידתית, גדולה מהחיים בעיני המשורר, שמביט ולא מבין מאיפה היא יודעת את הידע העתיק, והוא נותר קפוא להביט בה.

"פוקחת עיניים מאחורי עפעפיים עקשניים

מלמדת ללבבות סודות על קצב פעימות

קוצצת ציפורניים ראשונות

סורקת שערות ראשונות

ומבחינה זכרים מנקבות."

לאישה בשיר הזה יש כוח להביא חיים, ללמד, לקצוץ ציפורנים, לסרוק שיערות, להבין בין זכר ונקבה – ובעיקר נשמע כאן קולו של הגבר, שעומד בצד, שהוא לא מצליח לעשות מה שהאישה עושה ביום, ולא מצליח להיות קשור למה שקורה בבטנה בלילה. הוא רק יכול להביט ולהביא לנו את הרעיונות, שבאים מהמעקב היומיומי אחריה. הילד שמצוי בשלב ראשון, הוא עדיין חלקו נקבה וחלקו זכר, כמו במעשה בריאה שבוראים אותנו כסוג של אנדרוגינוס, אך לאישה יש יכולת להבחין בין המגדרים. היא מתקינה סדר בעולם של המשורר, והוא מתפלא על כך. שימו לב לשורת הפעלים: פוקחת, מלמדת, קוצצת, סורקת ומבחינה. האישה היא בעלת הכוח, הפעולה, כשהכול ראשון, זעיר, כשהעובר רק משתחרר מהאוקיינוס של הרחם, כשהוא סוג של דג, היא יכולה כבר להפוך אותו לבן אישה, לפקוח את עיניו, ללמד את לבבו, לקצוץ את ציפורניו, לסרוק את שיערו. והשורה האחרונה, של הבחנה בין גבר לאישה, מראה לנו כיצד המשורר עומד בפחד אל מול הפעולות הפשוטות האלו, שהופכות למסתוריות, ואף כמעט שלא מצליח להבחין ברגעים הראשונים אם זהו זכר או נקבה.

אפשרויות של נסיעה בזמן: בנייה מחדש של זיכרון, מיניות חדשה ורפלקסיביות

"והתינוקות ישנים בימים

ובלילות הם ערים בבטנה

צופים בעצמם מתארכים ומתרחבים

וזה שהיה זרע אחד וביצית אחת

גדלו כבר כגרגר האורז

וזאת שהייתה כשעועית הלבנה

גדלה כקליפת האפונה הירוקה."

הזמן שלאחר הלידה מתהפך, הילדים עדיין נמצאים בזמן רחם. הם ישנים בימים, וערים בלילה בבטנה. הם עדיין יכולים ברגע שלאחר הלידה, לחזור לשנייה ולהיכנס לרחם. וכאן לרגע נדמה, שהמבט של המשורר בבת זוגתו: א. בנייה מחדש של ילדות – הוא גם הופך לסוג של תינוק, ובונה את ילדותו, מתוך מבט בגדילת בנו, ב. מיניות – הוא חוזר דרך המבט בבנו, אל תוך בטנה כסוג של מטפורה על מעשה אהבה. דרך המבט בגדילת הילד, בחיק בטן זוגתו, הוא חוזר הן למעשה האהבה, "ערים בביטנה"; ג. רפלקסיות של הזיכרון –  הזיכרון מתחיל לבחון את הדרך בה הוא פועל, הוא שם לב, דרך התינוקות, כיצד נבנה הזיכרון, כשהתינוקות "צופים בעצמם מתארכים ומתרחבים" – כשהמשורר הופך להיות "לוח חלק" – טבולה ראסה, שעליה הוא לומד מחדש דרך נקודת ראשית, בצמיחת הזיכרון, שהוא דבר נפרד, מהמציאות עצמה.

הזרע והביצית גדלים, והמשורר מפתח סוג חדש של משקלים כדי לתפוס את הגודל שלהם, הזכר והנקבה הפכו לגרגר אורז, והנקבה שהייתה כשעועית לבנה, גדלה כקליפת האפונה הירוקה. כמובן אפשר לשמוע את ההומור, ואת הרפרנס לסיפור על ג'ק והאפונים. ההקבלה בין מעשה בריאה אנושית לטבע, הוא סוג של מחשבה פגאנית. הוא מחזיר את מה שהופרד בין הטבע לתרבות, בחזרה אל המשכיות שמגיעה מעולם מונחים של מזון: אורז, שעועית לבנה, אפונה ירוקה. מה שמחזיר אותנו למטפורה של הקריאה הפרשנית של הבית הזה: 1. אנו בונים את ילדותנו מחדש בהווה בוגר, באמצעות מבט במזון שהוא גם חומר גדילה, וגם סוג של מטפורה לזיכרון. 2. אנו בונים את ילדותנו בהווה הבוגר, באמצעות המבט במיניות. 3. אנו בונים את ילדותינו, באמצעות ניסיון להבין כיצד זיכרון פועל – כשהוא לוקח מדדים מתחום אחר, בכדי לזכור התפתחות אנושית.

המדדים של גרגר אורז וקליפת שעועית מראים שוב ושוב את חוסר היכולת של המשורר להבין את ילדותו, את הילדות של ילדיו, את הדרך בה זוגתו מבינה את הילדות שלה, את גדילת ילדיה. הוא מנסה בצורה בלתי אפשרית, אגדית, פנטסטית להניח מונחים של גדילה. גרגר אורז, שוב מראה לנו שזה זמן מיתי, שיכול להיות גם פרה מודרני, אך גם יכול להיות מובן כאגדה, בכל הזמנים. הגדילה לא יכולה להיות מונחת בתוך משקל של קילוגרם, אלא דווקא במונח שבתוכו נקף הזמן, שכל המונחים הרפואיים הופכים לסוג של מטפורה מצחיקה. הצחוק כמובן מסתיר את האימה: "איך אני אמור לטפל בדבר כזה קטן, כמו גרגר אורז," הצחוק גם מסתיר את הפליאה: "איך את, בת זוגי, יכולה לטפל בגרגר של אורז.".

המשורר, המוזה והקוראים – התינוקות של מעשה הכתיבה

"והתינוקות מנסים להעיר אהובתי בלילות

לוחשים לה מילים בשפות ששכחה

מלטפים לה דפנות של בטן

מושכים חבלי טבור

מכים על קירות שלייה

על מחילות רחם."

כעת עולה סוג של תחרות בין המשורר לבין התינוקות שלו, סוג של קנאה קטנה. התינוקות מנסים להעיר את אהובתי בלילות. היא לא אהובתם. היא אהובתו של המשורר. עכשיו, הרי תמיד כשנולדים תינוקות, הם מתעוררים בלילה לקבל את חלב אמם. אך כאן יש ניסיון של תינוקות, להעיר את אהובתו, המשורר ער ברגע זה. הוא משתתף בהבנה שהם חוזרים לשפות ששכחה. שוב אנו חוזרים לקריאה שזהו אינו רק שיר על מבט של גדילה, אלא גם שיר על כתיבה, ששירה לוקחת אותנו לשפות ששכחנו. בהתחלה הם מלטפים לה את דפנות הבטן, שוב בהקשר שניתן ברגעים הראשונים של הולדה, לחזור בחזרה לתוך הרחם, מעין הבנה שבנקודות הלימנליות האלו הגבולות עדיין לא נקבעו. התינוקות מושכים חבלי טבור, מכיר על קירות השלייה ומחילות הרחם.

זה גם מאוד מיני, אבל זה גם ספרותי, וגם סוג של תחרות שנוצרת על תשומת הלב של אהובת המשורר. אם ביום הם ישנים, בלילה הם מתעוררים ועומדים בינו לבינה. אם בבית הקודם ראינו את הפעלים הרבים של בת זוגתו של המשורר. כאן התינוקות הם הפועלים: מנסים להעיר, לוחשים, מכים, מלטפים ומושכים. הם הופכים פעילים כמוה, ושימו לב שהמשורר נותר ללא פעלים, אלא רק סוג של דובר שתפקידו לדווח, אם כי אני מצליחים דרך המבטים הללו, לכתוב את הביוגרפיה האישית שלו, למרות הפאסיביות. האהובה של המשורר ישנה ונדמה שכל הדרכים של התינוקות לא מצליחים להעיר אותה, וגם המשורר שמביט בתהליך לא עושה דבר. התינוקות הופכים לסוג של ציידי תשומת לב, בלילה, כמו חתולים הם זזים ומחפשים את האם הגדולה, שהשינה שלה, חזקה מהחיים שלה.

התנומה שהיא סוג של מוות, משאירה את הגוף פתוח להיכנס ולצאת מתוך הרחם, אך הנפש קבורה בשינה. התינוקות יכולים לנוע, אך היא לא וגם המשורר לא באמת נע. הוא מביט בדרך בה הם זזים על הגוף שלה, וכמעט אפשר לראות את התחרות, הקנאה על תשומת הלב. כי גם הוא פאסיבי, גם הוא ישן, גם הוא שם, אבל עליו הם לא מטפסים, ולא נותנים לו שפות ששכח. וכאן כל הקריאה המטא פואטית, מטא-ספרותית, הופכת לאיזה מחשבה שהקוראים, שהם התינוקות שנולדים ממעשה היצירה, יכולים להיכנס לרחם מעשה האהבה של המשורר עם המוזה, אך המשורר עצמו נותר קפוא להביט בכך.

"והיא אינה מתעוררת

גרגר ארז תופח בבטנה והיא

מאריכה שנתה

אומרת ללבה

עוד שנים רבות אני מתעוררת אחריהם בלילות

עתה לישון, לישון."

בת הזוג של המשורר לא מתעוררת. היא סוג של מת-חי. היא ישנה כמו מתה, אבל בתוך בטנה גרגר אורז תופח. היא לא מפחדת להאריך בשנתה, למרות הניסיונות של התינוקות להעיר אותה. היא אומרת ללבה, ולא למשורר, שגם ככה היא עוד תאריך ימים להתעורר אחריהם בלילות, ועכשיו היא צריכה לישון. מעניין שהפעולות של בת הזוג, מכוונת כלפי התינוקות ועצמה, ולא כלפי המשורר. היא אומרת ללבה, ולא אומרת למשורר. המשורר שהוא ער, אבל אין לו גרגר אורז שתופח בתוך בטנו, הוא לא מאריך בשנתו, כי הוא נשאר ער לדווח עלינו, הוא מביט בה, כסוג של אישה שתפסה את הנצח. היא יודעת שתאריך שנים, בכדי להתעורר אחרי יצור הלילה, ועכשיו היא אומרת לעצמה, ואולי להם, ואולי למשורר, "עתה לישון, לישון". אך גם כשהיא רוצה לישון, היא פועלת אל מול הפסיביות של המשורר: אינה מתעורר, תופח בבטנה, מאריכה, אומרת, מתעוררת אחריהם. כל הפעלים האלו מראים לנו את הדרך בה היא גדלה, ואת הדרך בה המשורר נותר פסיבי, ללא פעלים, ואולי עם פחד, כיצד היא נותנת לתינוקות, שהם סוג של יצורי הלילה לפעול, בזמן שהיא ישנה, האם יכול לקרות להם משהו, כי היא ישנה. והיא בעלת תפיסת זמן לטווח ארוך, אומרת לו, שהכול בסדר, הם ישרדו את הלילה. ואולי המשורר נותר כלוא בפחד הזה אל מול הלילה. במובן המטא פואטי, זה כמובן מעין זה גם מעין השלמה, שלא צריך להיות טוטלי בכתיבה, צריך להביט למרחק על היצירה, לתת לה זמן לגדול.

"ואני לפעמים מתעורר אחריהם באמצע הלילה

להצמיד אוזן לתחתיות בטנה

לזהות לב, ועוד לב

לזהות כיצד גם לבי מתרחב

בהיריון משלו."

האישה של המשורר המשולה למלאכת הכתיבה מבקשת לישון – כדי להוליד. למות בכדי לחיות, שהרי שינה היא סוג של מוות קטן. אין מדע שהוא יותר מודע לעצמו, ממדע השירה. המשורר מתעורר בכדי לראות את כל הדרמה, ומספר לנו שהוא היה ער בכל המעשה של הכתיבה:

"והתינוקות ישנים בימים, ובלילות הם ערים בבטנה… […] …והתינוקות מנסים להעיר את אהובתי…[…] …והיא אינה מתעוררת"

כל הדרמה מתגלה בפנינו, כזאת שנכתבת מתוך המשורר הער, שרואה את התינוקות שישנים בלילות ובלילות רואה את התינוקות ערים בבטנה. התינוקות מנסים להעיר אותה. אבל היא לא מתעוררת, ומבקשת לישון. רק כך הם יגדלו, והוא לא ניגש או כן ניגש אליהם, אל השירים הנולדים בבטנה. המשורר מצמיד אוזן לתחתיות הבטן, ומנסה לשמוע את הילדים, שהם רחוקים אך קרובים. הם נמצאים בתוך בטנה. הם מנסה לזהות לב, ועוד לב. לא תמיד ידוע היכן הלב של השירים. ובבדיקה שלו החוצה, לתוך בטנה של בת זוגתו, של המוזה, הוא גם בודק כיצד הוא ליבו מתרחב בהיריון שלה. כלומר כיצד הוא גם הופך לילד, כיצד הוא גם הופך לשיר. באופן די מוזר היציאה החוצה להביט בבת זוגתו, היא גם כניסה פנימה שלו, להפוך אותו לסוג של ילד, דרך המבט בהיריון.

בואו נעשה סדר לפרשנויות שיש לנו לגבי סוף השיר:

א.      היריון – המשורר מתעורר, נכנס לתוך מודעות עצמית, ומנסה להשתמש בכלים שלמד מבת זוגתו. מנסה ללמוד על הילדים, איפה נמצא ליבם, ובתוך כך, הוא מרגיש התרחבות בליבו, עם ההיריון שלה.

ב.      כתיבה – אם ממשילים את בת הזוג של המשורר למוזה. אפשר לזהות, כיצד הוא מתעורר בלילה, באפילה, כמו ילד שנמצא בתוך רחם, הכתיבה מחפשת לב, הכתיבה היא מעשה דיאלוגי, והמילים מתרחבות, בתוך המודעות לאחר, שנמצא בהולדה, אולי דרך קריאה [לזהות לב], אולי דרך המבט בבת הזוג, במוזה, וההתרחבות שלה, להוליד ילדים, המבט בשירים, הלב של המשורר מתרחב.

ג.       יחסי מגדר – האישה היא בעלת הידע בשיר הזה, בן הזוג הוא זה ש: מנסה, שמזהה, מתרחב, אבל רק לפעמים. בת הזוג היא בעלת כל המקצועות, והוא רק בלילה אחד או שנים, נכנס לפעולה עם הפעלים שלמד ממנה, וגם בצמצום, שימו לב בתחילת השיר כמה ידע יש לבת הזוג, ושימו לב בסופו כמה ידע יש למשורר, הוא יכול לזהות, לנסות, ובזכות הפעולה הפשוטה הזאת לבו מתרחב.

שתי השורות האחרונות של השיר מגלות לנו את תהליך הזיהוי שמתרחש בתודעת המשורר, ומעמידים אותנו אל מול הפרמיס שלו. המשורר מזהה לב של ילד-שיר אחד, ומזהה עוד לב של ילד-שיר אחר, וגם מזהה את לבו מתרחב עם ההיריון שלה.

"לזהות לב, ועוד לב

לזהות כיצד גם לבי מתרחב

בהיריון משלו."

כל המטרה של המשורר היא ללמוד מלאכות מהאישה, וגם אם הוא לא מצליח ללמוד את כל המלאכות שהיא יודעת, עדיין נשארת בידו המלאכה הבסיסית של זיהוי לב, ובתוך כך מתוך המבט בה, הוא מקבל מבט בלבו, הוא למד כיצד נראו לבו, כילד, כמבוגר, כבן זוג, באפילה. לא בכדי התהליך נעשה בחשיכה, בלילה, כי אנחנו לא מכירים את לבנו ברוב הזמן, אבל הלב מזוהה ומתרחב, מתוך זוגיות, מתוך כתיבה, מתוך מבט בבת הזוג.

 

אילן ברקוביץ על כמה משירי הספר

כותאב / אלמוג בהר

"קטן אביו חייב ללמדו תורה… וחייב לשכור מלמד לבנו ללמדו… מי שלא לימדו אביו חייב ללמד את עצמו" / הרמב"ם, משנה תורה, ספר המדע, הלכות תלמוד תורה, פרק א'

הֵקַמְתִּי כּוּתַאבּ עִם בְּנִי בַּסָּלוֹן.
בִּבְקָרִים שֶׁל יוֹם שִׁשִּׁי הוּא קָם עִמִּי מֻקְדָּם
לִלְמֹד, וַאֲנִי מַזְכִּיר לוֹ כִּי בַּחֶדֶר אֵין מוֹרֶה
וְאֵין תַּלְמִיד, רַק תּוֹרָה לְפָנֵינוּ, וַאֲנַחְנוּ מְשַׁנְּנִים יַחַד
פְּסוּקִים בְּעִבְרִית וַאֲרַמִּית וַעֲרָבִית.
אֲנַחְנוּ נִזְהָרִים בְּמִלִּים רַבּוֹת, בֵּינֵיהֶן אֱלֹהִים
וְאַללַּהּ וְהַשֵּׁמוֹת הָרַבִּים, וּכְשֶׁאֲנִי רוֹאֶה כֵּיצַד
יִרְאָה קָשָׁה מִתְלַבֶּשֶׁת בְּפָנָיו, אֲנִי מַמְתִּיק לוֹ אוֹתִיּוֹת
בִּדְבַשׁ, מְתַכְנֵן עִמּוֹ כֵּיצַד הַכּוּתַאבּ
יִתְרַחֵב עִם אָחָיו וְאַחְיוֹתָיו וְנַמְתִּיק גַּם לָהֶם
אֶת הָאוֹתִיּוֹת בִּדְבַשׁ, וְלֹא נִלְעַג לַנִּכְשָׁלִים,
וּנְבַרֵךְ יַחַד לִפְנֵי וְאַחֲרֵי הַפְּסוּקִים.
וַאֲנִי אוֹמֵר לוֹ בְּכָל בֹּקֶר בְּתֹם הַלִּמּוּד,
אָב חַיָּב לְלַמֵּד לִבְנוֹ תּוֹרָה, וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לְלַמְּדוֹ
חַיָּב לִשְׂכֹּר מְלַמֵּד לִבְנוֹ מִבְּנֵי עִירוֹ לְלַמְּדוֹ,
אֲבָל אַתָּה, בְּנִי, עָלֶיךָ לִזְכֹּר שֶׁגַּם יָבוֹא הַיּוֹם
שֶׁתִּהְיֶה חַיָּב לְהַרְגִּישׁ כְּמִי שֶׁלֹּא לִמְּדוֹ אָבִיו,
וְאָז תִּהְיֶה חַיָּב לְלַמֵּד עַצְמְךָ כָּל הַפְּסוּקִים
וְהַשֵּׁמוֹת וְהָאוֹתִיוֹת וְהַתָּגִים שֶׁלֹּא חָלְפוּ בֵּינֵינוּ,
וְכָל אֵלּוּ שֶׁחָלְפוּ בְּלִי שֶׁאָמַרְנוּ מִלָּה אַחַת
עַל מְקוֹמָם בְּחַיֵּינוּ.

השיר "כותאב" לקוח מתוך ספר השירים השלישי של המשורר והסופר אלמוג בהר (יליד 1978, נתניה, גדל ברעננה וכיום מתגורר עם רעייתו וארבעת ילדיו הקטנים בירושלים), "שירים לאסירי בתי-הסוהר" (2016, הוצאה עצמית, עריכה: ענת לוין ורות קרא-איוונוב קניאל, עמ' 24). ספרי השירה הקודמים של בהר: "צמאון בארות" (2008, עם עובד) ו"חוט מושך מן הלשון" (2009, עם עובד).
לפנינו שיר פורץ דרך. הוא מושך חוט או קו היסטורי ארוך טווח מזמנינו אנו, שנות האלפיים-עשרה, אל עבר המאה השתים-עשרה לספירה, אז חיבר הרמב"ם, הנשר הגדול, את חיבורו המונומנטלי, "משנה תורה", העוסק בהלכות התלמודים וכולל בתוכו 14 ספרים, מחולק לנושאים ולתתי-נושאים בעברית משנאית צחה. כמו כן מושך השיר חוט או קו אורך גיאוגרפי מישראל של ימינו אל יהדות ארצות האיסלאם שתלמוד התורה במחוזותיה נקרא "כותאב" והיווה כינוי למוסד החינוך היסודי היהודי-המסורתי (המקבילה לחיידר ביהדות אשכנז). השיר נע בין הביוגרפי והאישי, סלון ביתו של המשורר, לבין הלאומי והקולקטיבי, האפשרות לקרוא את השיר במובניו הרחבים יותר, התכנון של האב והבן "כיצד הכותאב יתרחב עם אחיו ואחיותיו" (השיר הופיע לראשונה ברשת בשנת 2012 ומאז אמנם התרחבה משפחתו האישית של בהר). בהר מבקש לשלב כאן בין האלוהים של היהודים לבין אלוהי המוסלמים וזו תמה פוליטית ברורה ומוכרת אצלו אך מעניין לראות כיצד הוא מתמודד עם הטקסט המסורתי של הרמב"ם החל מהשורה ה-16 ועד סוף השיר וגם בשורות 4-3 בשיר אשר ניצבות כאפשרויות של חופש לעומת מסורת הלימוד השמרנית, האדוקה והחייבת.
קריאת שם השיר, "כותאב", יוצרת מצב מעניין במנוע החיפוש גוגל. בשעתו אמרה לי המשוררת אורית גידלי כי הייתה רוצה ליצור מערך שירים שיעלה אצל קוראים לראשונה באמצעות מנוע החיפוש הזה והנה ארע המקרה ואצל בהר, ברגע שתרשמו את המילה "כותאב" בגוגל תקבלו את שירו כאפשרות שנייה (לא כך הוא המקרה עם המילה "חיידר" שהיא הרבה יותר נפוצה בגוגל הישראלי מאשר כותאב).

בני אומר בשמחה הכל / אלמוג בהר

בְּנִי אוֹמֵר בְּשִׂמְחָה הַכֹּל
וּמִתְכַּוֵּן לְכָל חֶלְקֵי הַפָּזֶל
אוֹ לְכָל קֻבִּיּוֹת הַלֶּגוֹ
אוֹ לְכָל הַלַּחְמָנִיָּה.
וְלִפְעָמִים, לְצֹרֶךְ הַדְגָּשָׁה
הוּא חוֹזֵר עַל הַמִּלָּה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים:
הַכֹּל הַכֹּל הַכֹּל.

אֵינִי רוֹצֶה שֶׁיִּלְמַד
שֶׁאֵלּוּ רַק חֲלָקִים.

עוד שיר מתוך ספר שיריו החדש של המשורר והסופר אלמוג בהר (יליד 1978, נתניה, גדל ברעננה ומתגורר כיום בירושלים), "שירים לאסירי בתי-הסוהר" (2016, הוצאה עצמית, עורכות: ענת לוין ורות קרא-איוונוב קניאל, עמ' 19). אם זכרוני אינו מטעה אותי, השיר הזה פורסם בעמוד האחורי של עיתון הארץ, גלריה, כי הוא שיר קצר, לעומת "כותאב" הארוך יותר (21 שורות), שאין לו מקום שם, וזה כמובן חבל, אבל גם כך אנו יכולים ללמוד גם מהשיר הזה כמה דברים. למשל נוכל לשאול מדוע האב לא רוצה שבנו ילמד שכל מה שהוא אומר עליו הכל הוא רק חלקים? דיון פתוח.

"שירים לאסירי בתי-הסוהר" מאת המשורר והסופר אלמוג בהר (יליד 1978, נתניה, רעננה, מתגורר כיום בירושלים), ספר שיריו השלישי של בהר ראה אור לאחרונה בהוצאת אינדיבוק. לספר שתי עורכות, ענת לוין ורות קרא-איונוב קניאל, והוא מורכב משירי מקור; פזמונים; תרגומים, כולל של שירי בוב דילן, בהם "חזיונות של ג'והנה" היפהפה; וארציות על שירים וקטעים ספרותיים של יוצרים אחרים, בעיקר מהעולם הערבי וקטעי פרוזה של בהר עצמו, כשהמרתקים שבהם הם אלו שלקראת סוף הספר, במיוחד הקטע "טיוטת דו"ח לסיום תקופה ראשונה של תרגילי קיום בעולם". כמו ספרו של יונתן ברג "היסטוריה" כך גם הספר הזה מאתגר מאוד את הקורא (וגם את המבקר) בשפע שלו אך כאן מדובר לעתים קרובות בשפע מסוג שונה. אם אצל ברג ההיסטורי מונח על המדוכה הרי שאצל בהר למרות הרצון הדומה להלך בגדולות לא פעם האישי והאינטימי המשפחתי גובר על ההיסטורי, גובר על הלאומי, ורוכש בעלות מרגשת ומעוררת למחשבה.