ערכים שכתבתי ללקסיקון הסופרים: מירי בן-שמחון ומואיז בן-הראש

אותיות אל"ף ובי"ת של לקסיקון הקשרים לסופרים ישראלים עלו לרשת ואיתן הערכים שכתבתי על מירי בן-שמחון ומואיז בן-הראש, בהמשך יעלו שאר האותיות ואיתן סופרים אחרים שכתבתי עליהם את הערכים: חביבה פדיה, מתי שמואלוף ורצון הלוי

בן-שמחון, מירי

(1996-1952) משוררת

משוררת

נולדה בצרפת, במחנה מעבר של עולים ממרוקו לישראל. גדלה בשכונת הקטמונים בירושלים והחלה לפרסם שירה בגיל עשרים וחמש. למדה ספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים ומשחק בבית הספר לאמנויות הבמה "בית צבי". ספרה הראשון, מעונינת, לא מעונינת (הקיבוץ המאוחד) ראה אור ב-1983, ובחייה פירסמה עוד שני ספרי שירה: שיבולת דקה בכד חרס עתיק (1985) וצמא (1990). כשנתיים לאחר מותה בתאונת דרכים ראה אור ספר שיריה הרביעי,  אקזיסטנציָליזם חרד. שיריה פורסמו באנתולוגיות בעברית ובאנגלית, בהן אנתולוגיה לספרות מזרחית מאה שנים מאה יוצרים שערך סמי שלום שטרית (כרך שירה, 1999), אנתולוגיה לשירה עברית פמיניסטית באנגלית The Defiant Muse שערכו שירלי קאופמן, גלית חזן-רוקם ותמר הס (19999), ואדומה: אנתולוגיית שירה מעמדית (בעריכת יערה שחורי, רועי צ'יקי ארד, יהושע סימון, אסמא אגאברייה, ניר נאדר, מרואן מח'ול, תורכי עאמר ומתי שמואלוף. אתגר, מעין והכיוון מזרח, 2007).

הושפעה מהפריחה בשירת הנשים ובשירה המזרחית בשנות השמונים וגם השפיעה עליה, ובמיוחד על שירת הנשים המזרחית שצמחה בירושלים, שמהיוצרות שלה היו אמירה הס, ברכה סרי ושלי אלקיים. היא אף הקדישה לאמירה הס "שיר ידידות מזרחי ואדיפאלי" (בתוך שיבולת דקה בכד חרס עתיק). בהשפעת יונה וולך היא כתבה על מגדר, מיניות וזוגיות ושירטטה דמויות נשים מזרחיות ממעמד כלכלי נמוך. בשיריה מתקיים מתח "גיאוגרפי" בין השירים המתרחשים במקומות הבילוי הבוהמייניים במרכז ירושלים לבין השירים שמקומם הוא השוליים העירוניים של הקטמונים ושכונת גילה, שם התגוררה.

העמידה באופן מפורש בחזית שירתה את הקושי לכתוב, ועם זאת גם את הרצון העז לכתוב. שירתה אינטנסיבית ובעלת יסוד וידויי-קיומי, לרוב בלשון פשוטה המושפעת ממהלכו של זך בשירה העברית (דובר אישי-פרטי והימנעות מפיגורטיביות צבעונית), תוך הכנסת אוצר מילים לועזי, בעיקר מתחום הפסיכולוגיה. אך לעתים מופיעים בשיריה יסודות ארכאיים ומוגבהים. נודעה בתיאטרליות שבה קראה את שיריה בערבים ספרותיים, וכן בחייה הסוערים, שמצאו ביטוי בשירתה. היא השפיעה על משוררים דוגמת ויקי שירן וסמי שלום שטרית.

אלמוג, אהרון. "חצי נחמה לעדות המזרח". ידיעות אחרונות ספרות. 7.10.1983. 3, 7; אלקים, שלי. "בשר ודם והד". הארץ תרבות וספרות. 2.8.1996. ד'2; עלון, קציעה. ״מזרחיות בין 'מסכה' ל'פנים', בין 'אם' ל'אב': עיון בשלושה שירים של מירי בן-שמחון". הכיוון מזרח 8, 2004. 54-50; שלוש, שמעון. "אני קרובה לאלוהים. אני אהבה" (אחרית דבר). אקזיסטנציליזם חרד. ירושלים: כרמל. 1998. 51-50.

בן הראש, מואיז (משה)

(1959) משורר, מתרגם, סופר

משורר, סופר ומתרגם

נולד בעיר תֵיטְוואן בצפון מרוקו. עלה לארץ ב-1972, ואז שונה שמו ממואיז למשה. בשנים האחרונות חזר לשם מואיז. למד פיזיקה, מתמטיקה, ספרות אנגלית ולימודים ספרדיים ולטינו-אמריקניים באוניברסיטה העברית בירושלים. עסק ברפואה טבעית ובהנהלת חשבונות.

שיריו הראשונים התפרסמו בעיתון במחנה ב-1979, בעת שירותו הצבאי. בשנות השמונים פירסם שירים בכתבי עת ובעיתונים, והיה ממייסדי ועורכי מראות, כתב עת ירושלמי לספרות (1986-1981). ספרו הראשון שראה אור הוא הרומן תקרא אותי! (הר ואש, 1993), אך הספר שזכה לתהודה היה ספר השירים קינת המהגר: דיוקן עצמי של המשורר בראי המשפחה (ירון גולן, 1994). חלק משירי הספר התפרסמו בהארץ, והספר אף תורגם לאנגלית (2001).

שיריו נכללו באנתולוגיה לספרות מזרחית מאה שנים מאה יוצרים שערך סמי שלום שטרית (1999). הוא מחלוצי הכתיבה הספרותית העברית באינטרנט ומראשוני הסופרים הכותבים ב"בלוג" ברשת. בשל אי-הצלחתו לפרסם את ספריו בהוצאות הגדולות, נעזר בטכנולוגיות מתקדמות באינטרנט המאפשרות להדפיס ספרים על פי הזמנת הקוראים.

כתיבתו מרכזית בשירה המזרחית המודעת, היונקת משירתו של ארז ביטון, ושנמשכה אצל משוררים כברכה סרי, סמי שלום שטרית, ויקי שירן, אסתר שקלים, מתי שמואלוף, ובמידות אחרות אצל רוני סומק, אמירה הס, מירי בן-שמחון, יוסף עוזר ואחרים. לשירה זו תפקיד חשוב בעיצוב הזהות המזרחית החדשה בישראל. נוסף לכך, הוא מתכתב עם מסורת הכתיבה הביטניקית האמריקנית, עם שירתו של צ'רלס בוקובסקי ועם השירה הערבית בתרגומיה לעברית.

בשירתו בולטת מחאה הן על היחס בארץ ליהודי מרוקו וליהודי המזרח בכלל, והן על אי-התקבלותם של יוצרים מזרחיים על ידי הממסד הספרותי, שהוא מגדירו "אשכנזי". נוסף על כך, יצירתו מתאפיינת גם כקינה בעלת מאפיינים אישיים, משפחתיים וקהילתיים, על גורל תרבותם של יהודי ספרד ומרוקו, ובעיקר יהודי תיטוואן וטנג'יר, שדיברו בעבר ספרדית-יהודית. בכתיבתו יש ניסיון למתוח חוטי זיכרון אלטרנטיביים לאלה הציוניים-ישראליים דרך העבר היהודי-ספרדי – למשל בלוסנה (2002), יצירתו הפרוזאית החשובה ביותר – ודרך התרבות המרוקאית, על יחסי היהודים-מוסלמים בה, ומתוך כך הוא בוחן את מקומו בזהות היהודית, הספרדית והאנושית.

שירים רבים שלו מתעדים את קשריו עם עורכים ומו"לים ואת סירוביהם. בשירה אישית חשופה מתוארות חוויות של התעללות פיזית בילדות (מסכת מכות, 2005), ובכתיבתו הפרוזאית עסק באופן גלוי במיניות. מכלול יצירתו פוסט-מודרניסטי באופיו – אופייניים לו טשטוש הגבולות בין הז'אנרים השונים, קפיצות של זמן ומקום ועירוב מכוון בין הכותב לדמויותיו.

כמה מיצירותיו תורגמו לשפות אירופיות (בהן מפתחות לתטואן, 1999, ולוסנה, 2002, שתורגמו לספרדית ב-2000 וב-2005, בהתאמה) וכן לסינית. כמו כן תירגם מספרדית ומאנגלית, בין השאר משירתם של צ'רלס בוקובסקי, פבלו נרודה וטהר בן ג'לון, ומהפרוזה של אדמונד ז'אבס ואחרים. כמה מיצירותיו המקוריות כתב בספרדית, שפת אמו, ובאנגלית, והן פורסמו בכתבי עת בספרד ובארצות הברית. עוד מספריו: הספר הבא, סיפורים (1997); שירת סוף העולם, שירה (1999); מפתחות לתטואן, רומן (1999); לחם החלום, שירה (2000); משקל הדיו, שירה (2001); מסכת מכות, שירה (2005); בשערי טנג'יר, רומן (2006); השתלה, נובלה (2006); קראתיך בשם, שירה (2006); שפת הים, שירה (2011).

זכה בפרס היצירה על שם ראש הממשלה לוי אשכול (2008) ובפרס עמיחי לשירה (2012).

גרשי, נעמה. "איפה אפשר למצוא היום את תטואן". הארץ ספרים. 28.2.2007. 18; ויסמן, ענת. "קל, לי, קל לי, קל לי, קלי, מאוד לכתוב". ידיעות אחרונות לשבת. 24.11.2006. 27; זך, נתן. "אני מאד כועס עליכם". הד החינוך 74 (10­-11). יוני-יולי 2000. 37; סומק, רוני. "כבוד הלחם וההצדעה לחלום". עתון 77 229. מרס 1999. 7; שמואלוף, מתי. "ההגירה אתמול, היום ומחר". אפיריון 97. יולי 2006. 6-3.