על שירת אהרון אלמוג

על שירתו של אהרון אלמוג שלפני שישים שנה התפרסם ספרו הראשון "אביב עצבת ביהודה" (1956), פורסם בנוסח מקוצר בתרבות וספרות של הארץ ב-20.1.2017.

אהרון אלמוג נולד בשנת 1931 בתל-אביב, ועבד שנים ארוכות כמורה. הוא החל לפרסם שירה בראשית שנות החמישים בעיתונות היומית, ובשנת 1956 התפרסם ספר שיריו הראשון, "אביב עצבת ביהודה". בשנת 1964 התפרסם ספר הפרוזה הראשון שלו, "הימים הראשונים". אהרון אלמוג זכה בפרס ברנר, בפרס היצירה לסופרים ומשוררים על-שם ראש הממשלה לוי אשכול ובפרס ביאליק. מבחר שיריו "אם תראו סוכה עפה", שהתפרסם בשנת 2004, כלל שירים שנכתבו בין השנים 1950 ו-1992. לאחר מכן מיעט לפרסם.

בספרו הראשון, שבו שמר על התבניות הצורניות שהיו מקובלות בשירה העברית בת התקופה, בלטה מחאה חברתית-מעמדית; כאשר החל לכתוב בחרוז החופשי, התחדדה האירוניה בשיריו, שאפשר היה להבחין בה כבר בספר הראשון, ונמשכה המחאה החברתית-מעמדית; לשונו של אהרון אלמוג נעה בשלב זה בין אזכורי לשון מן המקורות ללשון הדיבור בהווה, ומבנה השירים הפך פעמים רבות קולאז'י, ומשלב בין דברים מנוגדים שהקשר ביניהם אינו מובן מאליו, בין היומיומי לנשגב, בין קודש לחול. עם חלוף הזמן, תל-אביב של שנות השלושים והארבעים הפכה למחוז געגועים בשירתו, ובמקביל לה גם בית אביו והתרבות היהודית-תימנית; ההומור, שתמיד היה מרכזי בשירתו, השתלב בהדרגה ביסודות סנטימנטליים ונוסטלגיים, ששולבו על-פי רוב באירוניה, במזיגה של יסודות קונקרטיים ופנטסטיים, ואלו נטענו על-ידי המתח שבין הווה לעבר.

כך לדוגמא כתב בקטע פרוזה ארס-פואטי קצר, "צעיר נועז על טיל מונחה בדרך אל הכוכבים": "אני מדווח דיווח ענייני יבש למדי על המציאות המטאפיזית של חיי. קם בבוקר, שותה קפה ומתכונן. רציתי לכתוב את קורות משפחתי בארץ הזאת. לפתוח בנוסח הרומנטי הידוע, "לפני הרבה שנים נדדה משפחה אחת מהשפלה צפונה"… אלא שאז נכנסה מישהי לתמונה ושיבשה את תוכניותי הרומנטיות… כדי שלא תהיינה אי-הבנות, אני כותב על הדברים הכי מובנים של החיים. רוצה לומר דברים רציניים לאנשים הקרובים לי ביותר, שלא יתבזו, שלא יתאמצו לעשות דברים שאין בהם צורך… חיפשתי את משמעות החיים. רחקתי מהקרובים לי. דיברתי אתם בדמיון, או במכתבים שכתבתי וכאמור לא שלחתי. החיים חלפו בלי שעשיתי שום דבר מועיל… לא רוצה שום אודיסיאה בחלל. לא רוצה לנחות בקוטב בין האסקימואים. מה לי ולאסקימואים, איך אדבר אתם? איגלו ביגלו. אני יהודי. רוצה להיות כאן. לבקר את אבי בבית-אבות, להצביע בבחירות, לראות את ידידי בריאים. דברים קטנים שגורמים אושר".

כאשר נשאל על-ידי החוקר לב חקק על זיקת שירתו למוצאו ענה אהרון אלמוג: "התימטיקה והלשון יונקים אצלי מן המסורת התימנית וההוויה המודרנית. היכולת לזווג בין שניהם היא סוד קסמם המיוחד של השירים"; בדברים אלו דומה שיש הפרזה ביחס למכלול שירתו של אהרון אלמוג, אולי בשל אופי השאלה; אך באופן ברור מיזוג הלשונות אצל אהרון אלמוג מחבר בין המקורות היהודיים לסוגיהם השונים, שעל ברכיהם התחנך דרך המסורת התימנית, לבין העברית הישראלית והוויית החיים התל-אביבית; גם מבחינת תכני שירתו, המשפחה, שכונת כרם התימנים בשנות השלושים והארבעים, והמסורת התימנית, עולים בחלק גדול מן השירים, דרך הקשרים תרבותיים, דתיים, כלכליים וכן לשוניים, ובתוכם הערבית-התימנית; ביחס למסורת הפיוט אפשר למצוא אצל אהרון אלמוג זיקות שונות, כאשר הפיוט מופיע לעיתים כמייצג המסורת התימנית, כשבר לשון פואטי בתוך השיר החדש או כחלק מהווי החיים של משפחת הוריו של אהרון אלמוג; הפיוט נמצא לעיתים בחזית השיר, כנושאו, ולעיתים כחומר רקע, והזיקה אליו נעה בין אירוניה, געגוע והשראה. גם בכתיבת הפרוזה של אהרון אלמוג נוכח הפיוט.

בדברים שכתב לעיתון הארץ תחת הכותרת "עם החרוז ובלעדיו" בשנת 2001, סיפר אהרון אלמוג על ראשית חיבורו אל החרוז, שאותו קישר לפיוטי הסליחות, וקישר בין עולם הפיוט לבין שירתו של אברהם שלונסקי, שעוררה אותו לכתוב שירה: "אל שירת החרוז התוודעתי בהיותי ילד. אבי שהיה חזן בבית הכנסת של הספרדים בשכונת פלורנטין, היה מעירני בחודש אלול בחמש לפנות בוקר לתפילת סליחות. הייתי יושב בוהה כשעיני נעצמות מעייפות ומקשיב לפיוטים שהשמיע בקולו הערב: "קמתי באשמורת לבקש על עווני / ונפשי שחרחורת מפני רוב זדוני". אני זוכר במיוחד את פיוט העקדה: "אם אפס רובע הקן / אוהל שיכן אם ריקן / אל נא נאבדה כי על כן / יש לנו אב זקן"… נראה שאז נספגו בנפשי לראשונה פיוטי החרוז ואילו הפגישה עם שיריו של שלונסקי בהיותי מבוגר יותר רק שיחררה אותם מן הכוח אל הפועל"; על כתיבתו בחרוז הוסיף: "שבוי בקסם המצלול של שירתו ובכוח המעורבות האנושית שבה, כתבתי גם אני עבדכם שירים על טהרת הקצב והחרוז שנדפסו כולם בספר שירי הראשון, "אביב עצבת ביהודה". אני מדפדף בדפי הספר המתפורר הזה ששלונסקי הוציאו לאור בספריית פועלים, וקורא: "בעולמי זה ומול שמים אלה שכוכבים / בהם רבים מספור / אומר אני שירה על מאורות כבים / ועל ילדי עירי מחוספסי הכפור / לחם אין לי בחדרי ושיר אני שומע". כך כתבתי". על שינוי הצורה בשירתו אל החרוז החופשי כתב: "נפרדתי משירת החרוז בתחילת שנות השישים. אני מניח שהיתה זו החלטה רציונלית ששוב לא ייתכן לכתוב בצורה ממושטרת הכפופה למקצבי מצלול וחרוז כדי לתת ביטוי ליופי, בעולם נעדר יופי של כאוס ותיעוב גמור ומן הראוי לכתוב שירה בחופשיות זהירה בחרוז לבן. היתה זו לידה מחדש והשיר הראשון שכתבתי ברוח זו היה: "עם נתן זך בדרך לשדה התעופה בלוד / נראה המטוס של אל על כגמל / סוריאליסטי מתקפל / ושמי ארץ ישראל ושדותיה והציפורים שנסעו אתו / פעם נוספת לגלות… השמש עמדה בתור. המטאפורות החווירו. נוסעים / חסרי סבלנות טענו לשוויון זכויות / הכל היה לפתע לירי / בצהריים, במסעדה, במכס, בתור"… היה זה שיר פרידה ממשורר חבר נעורים, שטס לאנגליה להרבה שנים". לאחר שתיאר את פרידתו, לפחות החלקית, מן החרוז, תיאר את פרידתו המאוחרת יותר מן השירה: "הפסקתי לכתוב שירים כשהגעתי למסקנה, אישית כמובן, ששירה שאין לה שום יכולת להשפיע על החיים ולברוא עולם רוחני יפה יותר, מוטב לה שלא תיכתב, לא בחרוז ולא בלעדיו".

בראיון פיקטיבי עם עצמו שכלל בספרו "למנצח על מות שחקן הכדורגל" (1981) התייחס לסוגיית השורשים, שאלתו האוטומטית של כל מראיין, באופן אירוני-נוסטלגי: "מוצאך מבית תימני, דור שלישי בארץ, העניק לך לדעתך, מבט אחר על הנעשה? – הבית נתן לי תרבות שרשית מאֹד. מפתח מיתי. את השפה שקִבלתי בבית אבא לא הייתי מקבל בשום אוניברסיטה בעולם. אבי היה חזן, ואני גדלתי על לשון הפיוטים והסליחות… מונטורדי והדומים לו כתבו מוסיקה ליטורגית מיוחדת. זה מזכיר לי את החזנות של אבי, שהיה לוקח אותי לבריתות בנוה שלום ונוה צדק, והיה שר פיוטים נפלאים. נדמה לי שהוא היה ממציא את המנגינה. היו לו פיוטים מלאים עצבות וגעגועים, הוא היה משורר עממי דוגמת הטרובדורים, רק בלי גיטרה"; את געגועיו לעולם הילדות, שבהקשרה מצויות גם רוב ההתייחסויות שלו לתרבות התימנית ולתל-אביב הישנה, והמרחק הנשמר מן הילדות למרות הקרבה אליה, הסביר כך: "אני יכול לחזור בשתי דקות לעולם הילדות. להתדפק על השער הנעול. אבל, יש איזה שומר שלא נותן לי להִכנס".

גם בספרו "רחוב הרצל" (1987) הגיב לשאלת השורשים, שהפכה שאלה מרכזית (אך גם "מדאיגה", כפי שנראה בדבריו) בחברה הישראלית לאחר תחילת ההתפרקות של כור ההיתוך, אך העמיד את מוצאו התימני ככזה הפוטר אותו משאלה זאת: "אינני מחפש שָרשים, אם זה מה שמדאיג אתכם. אולי משום שאני בן לעדה שָרשית מאֹד. אינני מכיר תימנים שמחפשים שָרשים. הם מעֻגנים היטב במסורת אבות"; אך לא הרחק משם התוודה: "בשעות של מבוכה ואובדן זהות עצמית אני עולה אל בית אבא", והעיד כי אינו פטור מן המבוכה ואובדן הזהות, אך ביקש עדיין להציע כפתרון את העלייה "אל בית אבא".

היחס למסורות הפיוט מופיע אצל אהרון אלמוג דרך חוויית היציאה מבית ומקהילה דתיים וההתחלנות, ועל כן אף על פי שגם אצלו היחס אל מסורת הפיוט רציף לאורך שירתו (אם כי אינטנסיבי פחות), הוא נע בין יחס אירוני, לקדושת הטקסט הדתי-מסורתי, ליחס נוסטלגי, כאשר הפיוט הופך סמל לזמן הילדות האבוד ולקהילת הילדות שאבדה והיטשטשה. בספרו הראשון, "אביב עצבת ביהודה" (1956), הקדיש אהרון אלמוג שיר "לבנים שגלו משולחן אביהם", שכותרתו שאולה מדברי הקב"ה על-פי דברי המדרש במסכת ברכות: "בשעה שישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונין יהא שמיה הגדול מבורך הקדוש ברוך הוא מנענע ראשו ואומר: אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך, מה לו לאב שהגלה את בניו, ואוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם"; את בית ילדותו תיאר דרך הפיוטים ששוב אינם מושרים בו אך זכורים בלבו והופכים סמל לבית ההורים: "הפזמונים שבתו והשולחן אזכורה / מפאתֵי דמעה דוויה וערירית / שבת אחת צחורה ואחותי ליאורה / נטעו בי מנגינה של סעודה-שלישית"; ולאמו כתב: "ובן אחד שלא ידעת ולשונו אלמת / חורט היום על עצבונך מילים באהבה".

בשיר "פרקים מבית אבא" מסמל בעיני הבן הניגון העצוב של הזוהר את הבית, ובתארו את המתח בין מכאובי ועוני הבית לבין הזיקה למסורת ולאמונה הוא כותב: "מי פה על מכאובים מנוער / אומר ברכת הנהנין". בשיר זה נוגע המשורר בחווייתו היסודית כמי שביקש בנעוריו לעזוב את בית הוריו, ולהתרחק מהם ומן הדת והמסורת: "אני הבן, אני ברחתי, / איני רוצה אבי לראות, / את הכתלים אשר שכחתי / את הקרעים והמראות"; אך בזמן כתיבת השיר, ואולי באמצעות כתיבת השיר, הוא כבר מדמיין את שיבתו: "כבר ערפל מושך בָּעֶלֶט / קרעים של בוקר לאחות, / גבהות אבי זו מתפללת / עם דלפונים תפילת סליחות. // תמיד אשאל: איךָּ אבא? / איה האור? החדר צר, / עם מנגינה כזו ששבה / גם אנֹכי אשוב לא זר"; האב המתפלל בקרב האנשים העניים, ההולם את הלך ורוחו העכשווי הסוציאליסטי של המשורר, מעורר געגוע אל מנגינתו; על כן מבקש המשורר מעצמו לנהוג כאביו: "על זה יומי אבד כבר כֶּלַח, / ברכי נפשי יום ומְחרו, / טִבלי נא את הפת במלח / ואִמרי כאבא: 'שהכל בדברו'…".

בשיר "תפילת יצחק" פנה אהרון אלמוג אל הנושא שהעסיק פייטנים רבים, ולצדם גם רבים ממשוררי השירה העברית החדשה, עקדת יצחק: "מה הִפקרתני, אב אכזר, בשבועתך אֶל אֵל עליון. / הנה האש והעצים, הנה חיי לכִליון… הו, מה לך, אבי, נרדם! / בנשפי אלול בטרם בוקר / אני קם עם אחי לבתי כנסיות / ועמהם אני זועק את שחתמתי במו פי / ביום ההוא בו גזלתני מחיק אמי כבן עולה"; השיר נע בין פנייתו של יצחק לאביו אברהם בתלונה, לבין זמן הסליחות בחודש אלול, אז חוזרים המתפללים אל רגע העקדה, ואף מדמים לרגע כאילו העקדה התרחשה, למשל בהתרת הנדרים בראש חודש אלול: "וזכור לנו עקדתו של יצחק אבינו עליו השלום כאילו אפרו צבור ומונח על גבי המזבח, והבט באפרו להצילנו לנו ולכל ישראל אחינו מכל רע"; מול פיוט הסליחות "בן אדם מה לך נרדם", פונה הדובר בשיר, יצחק אבינו, בשאלה לאביו: "מה לך, אבי, נרדם", המהדהד כמו הפיוט המקורי את הכתוב בספר יונה: "וַיִּקְרַב אֵלָיו רַב הַחֹבֵל וַיֹּאמֶר לוֹ מַה-לְּךָ נִרְדָּם קוּם קְרָא אֶל-אֱלֹהֶיךָ–אוּלַי יִתְעַשֵּׁת הָאֱלֹהִים לָנוּ וְלֹא נֹאבֵד" (יונה א', ו'); תיאור זה הוא גם ביוגרפי מחיי המשורר, שקם עם אביו אל הסליחות בבוקרי אלול וחש בבקרים מוקדמים אלו כנגזל מאמו. השיר מסתיים בתפילתו של יצחק ובפנייתו אל האלוהים: "ואני, יצחק בן אברהם, / עקוד כל הדורות כֻּלם, / זועק דְוַי מן המדורות, זועק חמס בעבורם. / זָכרני לחיים, אבי שבשמים, / זָכרני לחיים!".

בשירו המרגש "שיחו לאמי", כותב אהרון אלמוג: "אמי לא הבינה שירים / חַנֵנִי אלֹהים בגֹלם אמִתי, היתה אומרת וצוחקת / לפעמים / בחוץ גשמים? שאלה, ומי אלה, מלאכים? / לא מלאכים, אמא, אחים, עובדים בחדר הנִתוחים. / מצטער, גברת, אמר הקשיש. סליחה, / התנצל הצעיר, יותר נעים לעבֹד באולמי שמחה. / שמחה? / הביטה אמי בהם ואחר כך בי, הבינה ושתקה והִקשיבה ושמעה / דברים אחרים / כנראה שמעה את שירי יום כלולותיה ואולי את השירים / ששרו ביום שהִכניסו את בנה / בבריתו של אברהם אבינו. / ריח יין חזק עמד במסדרון. ריח עוגות אפויות / ומתים / המוהל אחז תער ואברהם אבינו עליו השלום קִדם בברכה / את פני הבאים / רציתי לשיר לה פיוט לימים נוראים, שיחו לאמי כי ששונה פנה / שירים ששמעה אמי בדמיונה / אבל מה / היו חושבים עלי האחים ומה היו אומרים החולים הדוויים / לו הייתי שר בדרך לחדר הנִתוחים / הגֹלם הזה יצא מדעתו, היו אומרים".

ההווה של השיר מצוי בבית-החולים בו נמצאת אמו של המשורר, כשהיא עומדת להיות מובלת לחדר ניתוחים, אך המקום והזמן משתנים בדמיון לאולמי שמחה שבהם התחתנה האם, ושבהם מלו את בנה, ובשורות: "ריח יין חזק עמד במסדרון. ריח עוגות אפויות / ומתים" מתמזגים בית-החולים ואולם הברית; האם חשה כי מקיפים אותה מלאכים, כמי שכבר הלכה לעולמה, ולא אחים בבית-חולים. השיר גם מנגיד בין האם ש"לא הבינה שירים" לבין בנה המשורר, אך גם בין אמירה זאת לבין שירי החתונה שבהם היא נזכרת, פיוטי ברית המילה, וכן פיוטי הימים הנוראים; כך רומז לנו המשורר שאמו לא הבינה סוג מסויים של שירים, אולי אלו המזוהים עם השירה העברית החדשה, ועם השירים שבנה עצמו כתב, אך לעומת זאת שמעה, הכירה ואהבה סוגים אחרים של שירה, שירים שבהיותו בבית-החולים היא שומעת בדמיונה, שאותם אולי היא הבינה; אך פיוט לימים נוראים נמצא במקום הלא-נכון מבחינת בנה, והוא לא יוכל לשיר לה אותו בבית-החולים בין העובדים והחולים, מפחד שהפעם הוא יזוהה כגולם.

ומה הוא הפיוט שמבקש המשורר לשיר לאמו, ושהוא אולי מדמיין שהיא שומעת בדמיונה? פיוט העקדה המפורסם "עת שערי רצון" ("עוקד והנעקד והמזבח") לר' יהודה אבן עבאס, המושר על פי מנהגי הספרדים בראש-השנה; פיוט זה מספר בכמעין בלדה את סיפור עקדתו של יצחק; בבית התשיעי פונה יצחק העקוד על המזבח ומבקש למסור מילים לאמו: "שִׂיחוּ לְאִמִּי כִּי שְׂשׂוֹנָהּ פָּנָה / הַבֵּן אֲשֶׁר יָלְדָה לְתִשְׁעִים שָׁנָה / הָיָה לְאֵשׁ וּלְמַאֲכֶלֶת מָנָה / אָנָה אֲבַקֵּשׁ לָהּ מְנַחֵם אָנָה / צַר לִי לְאֵם תִּבְכֶּה וְתִתְיַפֵּחַ / עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ".

בשיר "לילדה קטנה מזמור" מתחיל אהרון אלמוג מתיאור חפצים שנותרו בבית בחדר הכביסה: "בחדר הכביסה נשארו קופסאות שסבתי שמרה / אינני יודע לאיזו מטרה / מַחְתָּה ישנה גלגלת עץ / תמונת הנציב העליון ודִיוַאן שירי / שלום שבזי / כשהייתי ילד חשבתי שאבי אומר: שלום, שבזי. לא הבנתי / למי הוא מדבר / סלסלנו קולנו בשיר כשכל השאר סלסלו כספים ועברו / לבתים משותפים ואחר כך לוילות / יש כאלה שקוראים ספרים ויש כאלה שאינם קוראים / זה כל ההבדל / מיון חפצים ישנים בגיל מסויים כרוך בעוגמת נפש"; זה לצד זה מונחים שמורים תמונת הנציב העליון הבריטי בארץ ישראל, מתקופת המנדט, וספר שירי ר' שלום שבזי, כסמלים לאותה תקופה בילדותו של המשורר, בבית הסבים; השם "שלום שבזי", הלכאורה כל כך מוכר לכל יהודי-תימני עובר פירוק: "כשהייתי ילד חשבתי שאבי אומר: שלום, שבזי. לא הבנתי / למי הוא מדבר", ואי-ההבנה בין הדורות, אל מי מדברים, מודגשת דרך הפרספקטיבה של הילד המפענחת את השם; השירה, הפיוט והספרים מוצגים כסיבה לאי הצלחתה הכלכלית של המשפחה: "סלסלנו קולנו בשיר כשכל השאר סלסלו כספים ועברו / לבתים משותפים ואחר כך לוילות / יש כאלה שקוראים ספרים ויש כאלה שאינם קוראים / זה כל ההבדל".

בשירו "על שתיקתם של התימנים" מעצב אהרון אלמוג את יהודי תימן בארץ כמי שלא נאבקו על מקומם, ושתיקתם שהיתה בעלת משמעות בהקשרה התרבותי המקורי לא נשמע בתוך התרבות הישראלית; על כן אביו של המשורר, בגיל שמונים, כבר אינו מבקש לשתוק כמו הסב, אלא רוצה להשמיע את קולו: "אל בית סבי באו תימנים ממחנה יוסף / ישבו ושתקו / כשאחד שר השני חִכה / כך גדלתי בין נהמה / לשתיקה / עכשיו התקינו לאבי טלפון והוא יושב / ומחכה לצלצול / שמונים שנה שתק שתקו אבותיו / עכשיו הוא רוצה שיקשיבו לדבריו". כך אהרון אלמוג מדמה כינוס של "תימנים" אצל סבו, הכולל שתיקה וישיבה, וגם שירה; את עצמו וגידולו הוא ממקם בין אלו, בתנועה שבין הנהמה, אולי של השירה, לבין השתיקה, העוטפת את השירה; את השינוי הוא ממקם גם בהקשר דורי, אצל אביו לעומת סבו, וגם בהקשר טכנולוגי: רגע התקנת הטלפון בבית מייתרת את הישיבה המשותפת עם אנשים, ומתחלפת בישיבה לצד הטלפון בציפייה לצלצולו; המפגש דרך הטלפון שוב אינו יכול להכיל את השתיקה של האבות, והאב "רוצה שיקשיבו לדבריו"; והשיר, בצמצומו, מצליח להכיל הן את השתיקה, והן את הציפייה לקשב.