אחרית דבר להוצאה מחודשת ל"בית בקהיר" לנגיב מחפוז

%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%91%d7%a7%d7%94%d7%99%d7%a8-%d7%9c%d7%a0%d7%92%d7%99%d7%91-%d7%9e%d7%97%d7%a4%d7%95%d7%96

לאחרית הדבר כקובץ פידיאף

נגיב מחפוז

נַגִיבּ מַחְפוּז הוא כנראה הסופר הערבי המודרני המוכר ביותר לקוראי העברית. אחת הסיבות לכך היא שלמרות הנתק שנוצר בין התרבות העברית החדשה והתרבות הערבית החדשה בדורות האחרונים, בניגוד גמור להיסטוריה של שתי התרבויות לאורך יותר מאלף השנים האחרונות, הרי שזכה מחפוז ומבחר מקיף למדי מיצירותיו תורגם לעברית. למעשה, מחפוז, יליד 1911, הוא יוצר הפרוזה הערבי המודרני המתורגם ביותר לעברית, בדומה למחמוד דרוויש שהוא המשורר הערבי המודרני המתורגם ביותר לעברית.

הטרילוגיה הקהירית (1957-1956), שנקראה בעברית "בית בקהיר" (בערבית נקראים שלושת כרכיה של הטרילוגיה על שם רחובות בקהיר העתיקה), ומהווה את שיא יצירתו של מחפוז, פורסמה בעברית, השפה הראשונה שאליה הטרילוגיה תורגמה, בראשית שנות השמונים; פרסום זה, שהיה רגע היסטורי חשוב במסורת התרגום המודרנית מערבית לעברית ועורר עניין רב בתרבות הישראלית, היה תוצאה של החיבור בין כתיבתו הענפה והמעמיקה של מחפוז, תרגומו של סמי מיכאל, ויוזמתו של חוקר יצירתו של מחפוז פרופ' ששון סומך; הוצאתה לאור מחדש של הטרילוגיה הקהירית של מחפוז כעת, עם הדפסת הכרך הראשון מחדש, היא חגיגה מרגשת לאוהבי מחפוז, לאוהבי הספרות הערבית ולאוהבי הספרות בכלל.

%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%91%d7%a7%d7%94%d7%99%d7%a8-%d7%9c%d7%a0%d7%92%d7%99%d7%91-%d7%9e%d7%97%d7%a4%d7%95%d7%962

ביצירתו המוקדמת התמקד מחפוז בכתיבת רומנים פרעוניים (שלא תורגמו לעברית); לאחר מכן החל מחפוז לכתוב רומנים ריאליסטיים-חברתיים על קהיר החדשה, שהתרכזו בבני המעמדות הנמוכים; אחד המייצגים שבהם, "סימטה בקהיר" (1947) תורגם לעברית בסוף שנות השישים בידי יצחק שרייבר; הטרילוגיה הקהירית סימנה שיא בניסיון להעניק פנים ספרותיות ריאליסטיות לקהיר החדשה, והיתה גם מעין רומן חניכה; אחריה כתב מחפוז את הרומן "ילדי שכונתנו" (1959), שסימל את מעברו מהניסיון לטווֹת תמונה ריאליסטית של קהיר, לניסיון לכתוב אלגוריה על גלגוליהן של הדתות המונותאיסטיות דרך היסטוריה של שכונה אחת בקהיר; הספר נאסר לפרסום במצרים כספר, לאחר שראה אור בהמשכים בעיתון "אל-אהראם", ותורגם לעברית ב-1990 בידי דוד שגיב. דמות המספר בספר "ילדי שכונתנו" מסבירה: "הייתי הראשון ברחובנו שעשה את מלאכת הכתיבה למקצוע, גם אם הדבר הביא לי בוז ולגלוג. עסקתי בכתיבת עצומות ותלונות בשם המקופחים ובעלי הטרוניות. וגם אם רבים היו הפונים אלי, לא היה בעיסוקי זה כדי להרים אותי מעל לרמה הכללית של הקבצנים ברחוב. זאת ועוד: בעבודתי התחוורו לי סודות הבריות ותוגותיהם, עד כי לבי נמלא עצבות. אך לאט לכם, אינני כותב עתה על עצמי ומצוקותי, והלוא אלה קלים בהשוואה למצוקות הרחוב שלנו" (בתרגומו של ששון סומך, מתוך "מחצית היום – נגיב מחפוז: יצירה, מפגשים, תרגומים", ששון סומך, הוצאת כרמל, 2012, עמ' 99).

מלבד יצירות אלו תורגם לעברית גם מבחר מייצג למדי מהרומנים המאוחרים והקצרים יותר של מחפוז, שנטו לכתיבה ניסיונית, אל זרם התודעה, האקזיסטנציאליזם והאבסורד ומשבריו של מעמד הפקידים: "הגנב והכלבים" (1961) בתרגומו של מנחם קפליוק (1970), "הקבצן" (1965) בתרגומה של חניתה ברנד (1978), "פטפוטים על הנילוס" (1966) בתרגומה של מיכל סלע (1989), "מיראמאר" (1967) בתרגום יצחק שניבוים (1983), "אהבים וגשם" (1973) בתרגום יואב גבעתי (1976) ו"היום שבו נרצח המנהיג" (1985) בתרגום דוד שגיב (1999). גם באנתולוגיות וכתבי-עת ועיתונים שונים ראו אור בתרגום עברי סיפורים רבים של מחפוז, שייצגו פעמים רבות את ניסיונותיו לגבש מעין ריאליזם פיוטי-מיסטי.

 

ששון סומך, אולי החשוב בחוקריו של נגיב מחפוז בעולם, פרסם בשנת 2012 ספר מחקר על יצירתו של מחפוז: "מחצית היום – נגיב מחפוז: יצירה, מפגשים, תרגומים", שכלל פרטים על מפגשיהם והדיאלוגים ביניהם, וכן מבחר סיפורים קצרים של מחפוז. סומך, שנולד בבגדד ב-1933 וביקש בנעוריו להיות משורר ערבי, "סטה" לאחר הגעתו ארצה ב-1950 מכתיבת שירה בערבית לתרגום שירה ערבית לעברית, ולאחר מכן גם למחקר אקדמי על הספרות הערבית החדשה. בשנות השישים נסע סומך לבריטניה לכתוב דוקטורט על הספרות הערבית החדשה אצל ד"ר מוחמד מוסטפא בַּדַוִוי יליד אלכסנדריה, קרא את הטרילוגיה הקהירית ו"גילה" את יצירתו של מחפוז, וכתב עליו את עבודת הדוקטור שלו; ספרו של סומך על יצירת מחפוז, ובעיקר על הטרילוגיה, "המקצב המשתנה", שראה אור באנגלית ב-1973 (The Changing Rhythm: A Study of Najib Mahfuz’s Novels/Sasson Somekh. Leiden: Brill, 1973), עמד לפני ועדת פרס נובל כשהחליטה להעניק את פרס נובל לספרות בשנת 1988 למחפוז.

בכותרת "המקצב המשתנה" אפיין סומך את הטרילוגיה הקהירית של מחפוז, שבה, על פי התיזה שלו, העיקרון המנחה את מבנה היצירה הוא השתנות קצב ההתרחשויות, היוצר את אווירת הרומן הקושרת בין שינוי אופי הטקסט הספרותי ושינוי מקצב החיים: הטרילוגיה נעה מן הכרך הראשון האיטי, המעניק רקע חברתי ופסיכולוגי מפורט לרוב הדמויות והמאורעות (והמתאר שנה וחצי בחיי הדמויות בסוף שנות העשרה של המאה העשרים על פני 579 עמודים), דרך הכרך השני שבו הסצנות הרמטיות פחות, המשפטים מתקצרים ודיאלוגים וזרם התודעה מתערבים זה בזה, ודוחקים את מקום התיאור החיצוני של המספר (בכרך זה מתוארות שלוש שנים באמצע שנות העשרים על פני 464 עמודים), ועד הכרך השלישי שבו מואץ עד מאוד קצב ההתרחשויות, עם הגיעו לבני הדור השלישי במשפחה, והלשון הופכת חסכונית יותר (וכאן מתוארות תשע שנים, מ-1935 ועד 1944, על פני 395 עמודים).

לאחר ביקורו ההיסטורי של סאדאת בירושלים ב-1977 נוצר קשר ידידות ישיר והדוק בין החוקר סומך למושא מחקרו, גדול הסופרים המצרים במאה העשרים, נַגִיבּ מַחְפוּז. נגיב מחפוז כתב לסומך כבר במכתבו הראשון: "הבה נתפלל יחדיו, שהמאמצים הנעשים בימים אלה יוכתרו בהצלחה, וכי שני עמינו ישובו לדרך פורייה של חיים יחדיו, כפי שאירע בעברם הארוך. כי על כן, שני עמינו ידעו שיתוף פעולה יוצר במשך שנים רבות – בעת העתיקה, בימי הביניים ובעת החדשה, ואילו ימי הריב והמחלוקת היו קצרים ומעטים. אלא שאנו, למרבה הדאבה, הרבינו לתעד את רגעי הריב מאה מונים מכפי שתיעדנו דורות רבים של ידידות ושיתוף" (בתרגומו של ששון סומך, מתוך "ימים הזויים: קורות חיים 2000-1951", ששון סומך, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2008, עמ' 187). בדבריו ביטא מחפוז הן את התחושה כי הקשר ההיסטורי הפורה וארוך השנים, היהודי-ערבי, מודחק בעולם הערבי ובישראל גם יחד, והן את האופטימיות הבסיסית שלו לגבי אפשרות התיקון של קשר זה בעתיד הקרוב.

ששון סומך שילב במפעל חייו יצירה, תרגום ומחקר, ומתוך התנועה שבין עיראק לישראל, ובין הערבית לעברית, קיבל על עצמו את תפקיד התיווך התרבותי, הן מתוך הקרע ההיסטורי בין יהודים לערבים, שהוליד צורך בתיווך הזה, והן מתוך המשכיות להיסטוריה היהודית-ערבית, ולמקומם של יהודים בתוך שתי התרבויות, העברית והערבית, על תחומי ההשקה הרבים ביניהן; הוא נצר לַהיסטוריה הארוכה של היהודים-הערבים כמתרגמים בין השפות, מהתַפְסיר של סעדיה גאון, דרך משפחת התִיבּוֹנִים ו"מחברות איתיאל" של אַלְחַרִיזִי ועד "משלי ערב" של יצחק יחזקאל יהודה, הרב יוסף קאפח וסמי מיכאל.

 

סמי מיכאל, מתרגם הטרילוגיה הקהירית לעברית, נולד בשנת 1926 בבגדאד, והחל לכתוב בערבית ולפרסם את יצירותיו בשנות הארבעים בבגדאד, ולאחר הגעתו לישראל ב-1949 המשיך לפרסם בערבית בעיתונות הקומוניסטית בערבית לאורך שנות החמישים. מיכאל היה חבר מערכת בעיתון "אל-איתיחאד". ב-1974 הוא פרסם את הרומן הראשון שלו בעברית: "שווים ושווים יותר". ששון סומך שכנע אותו "לחזור" אל הספרות הערבית, ולתרגם לעברית את הטרילוגיה הקהירית. הוא עשה זאת באהבה גדולה ובכישרון גדול, והעניק לקוראי העברית חרך הצצה משמעותי אל אחד מרגעיה החשובים של הספרות הערבית המודרנית; התרגום היה גם מעין "מפגש פסגה" בין הספרות הערבית לעברית, ובין שני הסופרים הגדולים מחפוז ומיכאל, ונראה שהעבודה על התרגום השפיעה על ספריו של מיכאל שפורסמו לאחר מכן.

%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%91%d7%a7%d7%94%d7%99%d7%a8-%d7%9c%d7%a0%d7%92%d7%99%d7%91-%d7%9e%d7%97%d7%a4%d7%95%d7%964

נגיב מחפוז, שהוכתר לא פעם כגדול הסופרים המצרים במאה העשרים, ואולי כגדול הסופרים הערבים במאה העשרים, וזכה בפרס נובל לספרות בשנת 1988, היה מחפש גדול. בספריו הוא שילב בין חיפוש אישי אחר טבע האדם ואופיו, חיפוש קולקטיבי אחר הזהות המצרית (במצרים הפרעונית ובקהיר החדשה), חיפוש ספרותי אחר הצורות הנכונות לספרות הערבית החדשה (בשילוביו בין הרומן הריאליסטי לזרם התודעה, ובין האבסורד לבין המיסטיקה), וחיפוש רוחני אחר משמעות חייו של האדם (שנע ממודרניזם חילוני, דרך הפילוסופיה, המדע וההומניזם ועד האבסורד והמיסטיקה ששימשו לו, כאמור, גם כצורות ספרותית).

נגיב מחפוז מאפשר לקוראיו היכרות עם החיפושים האלו, עם קהיר שאותה הכיר במאה העשרים לאורך חייו הארוכים, ושממנה כמעט אף פעם לא יצא, ועם גיבוריו שהשכיל תמיד להעניק להם עומק ורוחב הלוכדים את הקורא. בזכות כל אלו הטרילוגיה הקהירית היא אחת מיצירות המופת המובהקות של המאה העשרים.

בשנת 1994 ניצל מחפוז מניסיון התנקשות, אך יד ימינו נפגעה. מאז כמעט שלא המשיך לכתוב. ששון סומך סיפר על כך: "ידידים ניסו לשכנעו להכתיב או להקליד ביד שמאל הבריאה, אולם תשובתו היתה: שישים שנים כתבתי בעט באצבעות יד-ימין, ואין היצירה שלי נולדת אלא בדרך זאת (באחת מפגישותינו בקהיר שאלה אותו רעייתי, אם אין מתעוררת בו התאווה לכתוב, והוא השיב לה לאלתר: לא. ההשראה ותאוות הכתיבה פוקדות אותי רק כשאני יושב ליד שולחני ומחזיק את העט בין אצבעותי" (מתוך "ימים הזויים: קורות חיים 2000-1951", ששון סומך, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2008, עמ' 195).

בשנת 2006, בן 95, הלך נגיב מחפוז לעולמו, והותיר עשרות רומנים ומאות סיפורים קצרים  למיליוני אוהביו ברחבי העולם.

 

 

 

 

 

Advertisements

אודות almog behar

"צִמְאוֹן בְּאֵרוֹת", "אנא מן אל-יהוד", "חוט מושך מן הלשון", "צ'חלה וחזקל".
פוסט זה פורסם בקטגוריה מאמרים מדעיים, עם התגים , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s