רשימה חדשה על "שירים לאסירי בתי-הסוהר"

רדיקל ספרותי: על ספר שיריו השלישי של אלמוג בהר, "שירים לאסירי בתי-הסוהר" / אילן ברקוביץ'

אחד המבשרים הבולטים של הדור הערספואטי בשירה העברית החדשה הוא המשורר אלמוג בהר. בסרטון יוטיוב מסוף שנת 2015, 2.53 דקות אורכו, שנוצר על ידי עמית חי כהן, מופיע המשורר והסופר אלמוג בהר (יליד 1978, נתניה, גדל ברעננה ומתגורר כיום בירושלים) עם שיר הנושא של ספר שיריו החדש, השלישי, "שירים לאסירי בתי-הסוהר" (2016, הוצאה עצמית, עורכות: ענת לוין ורות קרא איוונוב-קניאל). בהר נראה בסרטון כשהוא משורר את השיר על פתחו של בית מעצר ירושלים של שירות בתי הסוהר ברחוב יפו בעיר, מקום בו עצורים עצירי פעילות חבלנית עוינת, נשים, יהודים וערבים. המשורר הקורא את שירו תוך הדגשת אותיות חי"ת ועי"ן לא נכנס אל בית המעצר והסרטון מסתיים כאשר דלת בית המעצר הגדולה נסגרת לאיטה לעומתו. יש בתמונה הזו כדי לשקף גם את רוח ספרו החשוב של בהר, שהוא מצד אחד בעל פוטנציאל רדיקלי של תפיסת המציאות על ידו על פיה כולנו נתונים במעצר, בכלא, בתאים, שהשלטון הולך וכולא אותנו בהם, ומצד שני שהוא ספרותי מדי, כלומר בהר לא באמת כתב שירים לאסירי בתי-הסוהר אלא כפי שהוא משורר בפתיחת שירו הנ"ל אל אביו: "כָּתַבְתִּי שִׁיר עַל אֲסִירֵי בָּתֵּי-הַסֹּהַר" (עמ' 26). במילים אחרות: בספר על ששת שעריו ו-79 הטקסטים המופיעים בו בשירה, פרוזה, ואריאציות ותרגומים, יש שירים המדגימים אמנם את המטפורה של הכליאה בדרכים שונות ומגוונות אך אין שירים שממחישים את חייהם של אסירים ממש או שנכתבו להם, שכן כזכור מהסרט עמו פתחנו, אין כניסה אל בית המעצר בפועל אלא רק התבוננות בו מבחוץ, על הסף.

שיר הנושא של ספרו כולל גם מוטו מתוך יצירה של המשורר הפלסטיני-ישראלי סמיח אל-קאסם (2014-1939), "צילום של הורים שאינם על קיר הבית החדש". אל-קאסם החזיק כידוע בהיסטוריה של פיטורים ומעצרים בשל עמדותיו הפוליטיות ויצירותיו הספרותיות, ונראה כי לא בכדי בחר בדבריו בהר לשירו זה. בשיר עצמו, שבנוי בצורת דיאלוג בין בן לאביו המשתרע על פני 34 טורים, מטיל האב ספק בחשיבות הכתיבה של שירים לאסירים וגם מדגיש את העמדה הפריבילגית של המשורר לעומת העצורים עצמם, שהוא עצמו "עוֹמֵד מִחוּץ לְחוֹמַת הַכֶּלֶא" (שם). המשורר משיב כי "עַל הַמַּאֲסָר שֶׁלָּנוּ אֲנִי כּוֹתֵב, אַבָּא" ומכריז בפניו כי החליט להפסיק לכתוב שירים: "מֵהַיּוֹם אֲנִי אֶכְתֹּב גִּזְרֵי-דִּין לְהִתְחָרוֹת בְּגִזְרֵיהֶם [של הסוהרים], / אֶכְתֹּב פִּסְקֵי-דִּין לְהִתְחָרוֹת בִּפְסוּקֵיהֶם" (עמ' 27). הרגע הזה הוא בדיוק פוטנציאל הרדיקליות של הספר, האפשרות של מרד במוסכמות החברתיות שהאדם יוצר, אלא שהמשורר ממהר לנטוש אותו ושב לכתוב את המטפורה של הכליאה, לא את החיים עצמם שלה.

מדוע כך קורה? ממבט-על על כלל שירי הספר והטקסטים הספרותיים שהוא מכיל אפשר לומר שהדבר קורה משום שלפנינו משורר שלא פעם האג'נדה קודמת אצלו לרוח היצירה ורוח המסורת אוחזת עד צוואר את האפשרות של פריצת מוסכמותיה. האידיאולוגיה של הכתיבה כאן היא יהודית-ערבית בעיקרון. הרצון הוא להשתלב במרחב היהודי-ערבי של המזרח התיכון וגם ליצור אותו, בניגוד לרוח המזרח התיכון החדש והאירופאי של שמעון פרס (וראו על כך בטקסט החריף "שמעון פרס" שבעמ' 92). רצון זה בא לידי ביטוי למשל בשיר היפה "כותאב", שפירושו תלמוד תורה של היהודים בארצות האסלאם כמו החיידר אצל היהודים בעיירות אירופה: "הֵקַמְתִּי כּוּתַאב קָטָן עִם בְּנִי בַּסָּלוֹן. / בִּבְקָרִים שֶׁל יוֹם שִׁשִּׁי הוּא קָם עִמִּי מֻקְדָּם / לִלְמֹד, וַאֲנִי מַזְכִּיר לוֹ כִּי בַּחֶדֶר אֵין מוֹרֶה / וְאֵין תַּלְמִיד, רַק תּוֹרָה לְפָנֵינוּ, וַאֲנַחְנוּ מְשַׁנְּנִים יַחַד / פְּסוּקִים בְּעִבְרִית, וַאֲרַמִּית וַעֲרָבִית" (עמ' 24). הצירוף "אין מורה ואין תלמיד" עשוי לגלות רוח של חופש בשיר אולם קידוש התורה ויראת הכבוד שהאב מנחיל לבנו נוכח שמות האלוהים, הולכים ומשתלטים על השיר והמילה "חייב" הופכת למרכזית בו. החיוב הוא גם על חובת לימוד המסורת אך יש בו גם זיק של תקווה ללמוד את החדש: "תִּהְיֶה חַיָּב [בני] לְלַמֵּד עַצְמְךָ כָּל הַפְּסוּקִים / וְהַשֵׁמוֹת וְהָאוֹתִיּוֹת וְהַתָּגִים שֶׁלֹּא חָלְפוּ בֵּינֵינוּ, / וְכָל אֵלּוּ שֶׁחָלְפוּ בְּלִי שֶׁאָמַרְנוּ מִלָּה אַחַת / עַל מְקוֹמָם בְּחַיֵּינוּ" (שם).

היהודיות-הערבית של בהר היא אמנם מרכזית בכל יצירתו השירית והפרוזית עד כה והיא דומיננטית גם בספר שלפנינו אך הוא מציג בספר גם עמדה אורתודוקסית יותר של יהודיות צרופה: נוכח תורות המזרח הרחוק, הדאו, הבודהא והזן, הוא מודה כי "נותרתי יהודי עקשן / שבוחן אילנות יוחסין ומתפלפל על שורשי מילים" (עמ' 181 מתוך הטקסט "טיוטת דו"ח לסיום תקופה ראשונה של תרגילי קיום בעולם" שעוד מעט נשוב אליו). במקום אחר בספר, בשיר בעל 11 החלקים, "שיח' ג'ראח, התש"ע", הוא מתאר עצמו כ"יְהוּדִי שֶׁל זָקָן, שֶׁל כּוֹסוֹת תֵּה, שֶׁל מַשִׁיחַ / שֶׁכְּבָר לֹא יָבוֹא, שֶׁל מִצְווֹת רַבּוֹת שֶׁמִּזֶּה דּוֹרוֹת אֲנִי מַבְטִיחַ / לְקַיְּמָן וְאֵינִי מַצְלִיחַ, שֶׁל זִכְרוֹן קְדֻשַּׁת מִלִּים עַרְבִיּוֹת בְּאוֹת עִבְרִי" (עמ' 38), ובשיר עוקב לשיר הזה, המוחה על משפחות הערבים המגורשים משיח' ג'ראח, הוא מסכם: "אֲנַחְנוּ יְהוִּדים חוֹלֵי זִכָּרוֹן, זָבֵי הִיסְטוֹרְיָה, / מְשֻׁגְּעֵי תַּאֲרִיכִים. סוֹחֲרִים פְּסוּקִים בֵּין / עִבְרִית לַאֲרָמִית, מַחְלִיפִים מִשְׁפָּטִים בֵּין / עֲרָבִית לְיִידִישׁ, בֵּין יִידִישׁ לִסְפַּנְיוֹלִית…" (עמ' 43).

השפה היא נושא מרכזי בספר הזה. מצד אחד היא פתח לזיכרון העבר ואפשרות ליצירתו של עתיד חדש אך מצד אחר כלשון שיר הנושא היא עדות לכישלון הסינרגיה של ההווה. בשיר האהבה השמרני, שלא לומר השוביניסטי, "אהובתי עושה עמי אהבה בשמות של מאכלים", מזמינה האהובה את הדובר לאכול ממטעמיה, שלישקאלאך ו"קְרֶעפְּלַאךְ וּקְנֵיְדַאלַאךְ וְחַמִּין וְחַלּוֹת וְנָזִיד שֶׁל עֲדָשִׁים" (עמ' 89) ובלשונו של המשורר היא "מְדַבֶּרֶת אֵלַי / בְּנֶחָמוֹת עַתִּיקוֹת שֶׁל נָשִׁים יְהוּדִיּוֹת" (שם). השמרנות הזו שבה ומתנגשת לכל אורך הספר, בין אם המדובר בשירי אהבה או שירי הורות צעירה או שירים פוליטיים, עם הרצון למרוד בממסד ולהציג חזון רדיקלי באמת. אפשר שהדבר קשור באופיו של המחבר כפי שהוא מעיד על עצמו לקראת סוף הספר בקטע הסוגר ("טיוטת דו"ח" לעיל): "אני יודע שאם אשלח לתקופה נוספת של תרגילי קיום בעולם זה או אחר, אבקש שהפעם החלונות יהיו כפולים, והדלתות כבדות, והקירות עבים, והשכנים נזירים בודהיסטים" (עמ' 181). עניין לנו כאן לא רק במשורר המבקש לכלוא את עצמו מן העולם אלא גם במי שמבקש לטעת חיץ בינו לבין הבריות, חיץ שניצב בסתירה אל מול הרצון לשחרור, לחופש, לכתיבת פסקי דין במקום שירים שייחלצו את אסירי בתי-הסוהר האמיתיים מתוך כלאם.

לרכישת "שירים לאסירי בתי-הסוהר" באתר אינדיבוק

לשירים נוספים מן הספר ולביקורות נוספות