אתם מוזמנים לערב ההשקה של התכנית ביום חמישי הקרוב, ה-22.6, ב-19:30, בעלמא, בית לתרבות עברית, יחד עם ארז ביטון, שבא סלהוב, שמעון אדף, ד"ר הדס שבת-נדיר, פרופ' גלילי שחר, ד"ר חנה סוקר-שווגר, פרופ' אורן יפתחאל ובתקווה גם אתכם. הכניסה חופשית!
אני בר מזל להיות חלק מהצוות המייסד וחלק מצוות ההקמה של התכנית ללימודי תרבות ערבית-יהודית البرنامج لدراسة الثقافة العربية-اليهودية.
לא כל אחד זוכה להיות חלק מרגעי עיצוב הדיסציפלינה האקדמית שהוא חלם עליה, לא כל אחד זוכה לכך שזה יתאפשר בזמנו, שרוח התקופה ורוחו שלו יסתנכרנו לרגע.
לטעמי התכנית באה להתמודד עם שאלות הרות גורל לחיי כולנו:
איך מחברים בין ההיסטוריה הקצרה של מזרחים בישראל להיסטוריה הארוכה של יהודים בארצות האסלאם?
איך הולכים מעבר לדיכוטומיות שמציעה לנו התרבות השלטת, בין דתיים לחילונים, בין אשכנזים למזרחים, בין יהודים לערבים, בין מזרח למערב?
איך שבים לרגעי הקרבה שבין עברית לערבית ובין יהדות לאסלאם לא כמהלך רומנטי או נוסטלגי, אף על פי שאני למעשה חובב נוסטלגיה, אלא כהתבוננות פנימית מעמיקה?
איך מעבירים את ערביותה של יהדותנו ואת יהדותה של ערביותנו לא כמוצגים מוזיאוניים, לא כעבר שמעבר להרי החושך, אלא כאופק עכשווי?
איך לומדים מחדש את המצב הדו-לשוני העברי-ערבי של אבותינו כדי לדבר עם עצמנו, לדבר עמם בחלום, לדבר עם אלוהים בצורה מעט שלווה יותר?
איך לומדים ערבית אחרי שכבר אין ממי ללמוד את השפה בבית? ואיזו ערבית לומדים אז – ערבית ספרותית? ערבית-יהודית-בגדאדית? ערבית פלסטינית?
איך אנחנו יכולים ללמוד מן הדו-לשוניות הפלסטינית העכשווית בין עברית לערבית משהו על עצמנו?
מה הדרך שבה השתמרה בבית-הכנסת ובמסורת ובפיוט חלק מן הערבית, והמבטא העברי על דרך הערבית, מלמדת אותנו על עצמנו?
מה היחסים בין הדיכוי התרבותי, הכלכלי והפוליטי של מזרחים בישראל?
האם מזרחים, פלסטינים, אשכנזים, אתיופים ורוסים יכולים ללמוד יחד את התרבות הערבית-היהודית, ללמוד וללמד זה את זה, ללמוד ולחבר זאת לעולם שלהם?
למה הזיכרון הערבי-היהודי הושכח גם בישראל וגם בעולם הערבי (אולי למעט מרוקו) – והאם אנחנו ברגע של שינוי אפשרי, כאן ובשאר המזרח-התיכון וצפון-אפריקה?
מה יכולות ההיסטוריה והתרבות הערבית-יהודית ללמד את העולם הערבי העכשווי על עצמו?
האם השבר המזרחי בארץ ביחס לתרבותנו הוא תהום שאין לחצות אותה, או שדווקא ההפרזה בעוצמת השבר היא זאת שלא מאפשרת לנו לראות שאנחנו עדיין במזרח-התיכון, עם העברית הסמוכה אל הערבית, והלימוד מחדש אפשרי?
האם אפשר "להשיב עטרה ליושנה" או שאין אף פעם שיבה, אלא תמיד יצירה מחדש – אחרת העבר הופך למוזיאוני או לפוחלץ?
איך אנחנו מצליחים בכל זאת לשוב דרך המוזיקה בקלות רבה הרבה יותר מאשר דרך הספרות או המחקר האקדמי – האם זה המקום של המוזיקה שמעבר לשפה, ואפילו מעבר לאובדן השפה? האם המוזיקה היא תפילה, שיר ערש, לחש המשיב אותנו לרגע לבית סבתא? לבית הכנסת?
מה יקרה כאשר ילך לעולמו הדובר האחרון של הערבית-היהודית ללהגיה השונים?
האם יהיה דור רביעי מזרחי? ודור חמישי ושישי?
למה נפלנו באוניברסיטאות עד היום בין הכסאות של החוגים לספרות עברית ולערבית? בחוג לספרות עברית נעלמנו במאה ה-12, לאחר שירת תור הזהב הספרדי, ונולדנו מחדש על פי רוב בראשית המאה ה-20 אצל יהודה בורלא – בלי ר' ישראל נג'ארה ור' שלם שבזי ור' דוד חסין והבן איש חי ור' דוד בוזגלו, ובלי היצירה בערבית, ובחוגים לספרות ערבית פעם ביקשו ללמד רק את הספרות הקלאסית, ורק את הערבית הספרותית, בלי להגיע למאה ה-20, ועם מקום מצומצם לדיאלקטים.
למה נפלנו באוניברסיטאות בין הכסאות של החוגים להיסטוריה של עם ישראל ולימודי מזרח תיכון וסוציולוגיה? בחוגים להיסטוריה של עם ישראל היינו נישה שולית בתולדות העם היהודי בחמש מאות השנים האחרונות, בחוגים ללימודי מזרח תיכון לא שמעו שחיינו במזרח התיכון, בחוגים לסוציולוגיה נולדנו לרוב ב-48, בלי עברנו בעולם המוסלמי.
האם אפשר להחיות שפה אילמת בגרון?
האם אפשר שלא להחיות אותה?
מה נלמד את ילדינו?
מה נלמד את עצמנו?
אלמוג בהר 