עוד קצת על התכנית ללימודי תרבות ערבית-יהודית – ההשקה הערב

א.

אני חש בר מזל להיות חלק מהצוות המייסד וחלק מצוות ההקמה של התכנית ללימודי תרבות ערבית-יהודית البرنامج لدراسة الثقافة العربية-اليهودية, תכנית בין-אוניברסיטאית, המשותפת לאוניברסיטת תל-אביב ובן גוריון, לתואר ראשון שתתחיל לפעול לראשונה באוקטובר 2017, אשר תושק ב-22.6 בעלמא, בית לתרבות עברית בתל-אביב. לא כל אחד זוכה להיות חלק מרגעי עיצוב הדיסציפלינה האקדמית שהוא חלם עליה, לא כל אחד זוכה לכך שזה יתאפשר בזמנו, שרוח התקופה ורוחו שלו יסתנכרנו, ולו לרגע.

לאתר הרישום לתכנית דרך אוניברסיטת תל-אביב

לאתר הרישום לתכנית דרך אוניברסיטת בן-גוריון

לעמוד הפייסבוק של התכנית לעדכונים שוטפים

אני מקווה שהתכנית תהווה חלק מניסיון להתמודד עם שאלות הרות גורל לחיי כולנו:

איך מחברים בין ההיסטוריה הקצרה של מזרחים בישראל להיסטוריה הארוכה של יהודים בארצות האסלאם?

מה בין התרבות היהודית בעולם הערבי לאורך יותר מאלף שנה לתרבות המזרחית העכשווית בישראל?

מה שכחנו מן החיבורים שבין היהדות לאסלאם שנוצרו בתרבות הערבית-היהודית?

איך שבים לרגעי הקרבה שבין עברית לערבית ובין יהדות לאסלאם לא כמהלך רומנטי או נוסטלגי, אף על פי שאני למעשה חובב נוסטלגיה, אלא כהתבוננות פנימית מעמיקה?

איך הולכים מעבר לדיכוטומיות שמציעה לנו התרבות השלטת, בין דתיים לחילונים, בין אשכנזים למזרחים, בין יהודים לערבים, בין מזרח למערב?

כיצד התרבות הערבית-יהודית מאתגרת את התרבות הישראלית, ואת ההפרדות הנוכחות לעיתים גם באקדמיה בין עברית לערבית, בין יהודים לערבים, בין מסורת למודרנה ובין קודש לחול?

איך מעבירים את ערביותה של יהדותנו ואת יהדותה של ערביותנו לא כמוצגים מוזיאוניים, לא כעבר שמעבר להרי החושך, אלא כאופק עכשווי?

מה הדרך שבה השתמרה בבית-הכנסת ובמסורת ובפיוט חלק מן הערבית, והמבטא העברי על דרך הערבית, מלמדת אותנו על עצמנו?

איך לומדים מחדש את המצב הדו-לשוני העברי-ערבי של אבותינו כדי לדבר עם עצמנו, לדבר עמם בחלום, לדבר עם אלוהים בצורה מעט שלווה יותר?

איך לומדים ערבית אחרי שכבר אין ממי ללמוד את השפה בבית? ואיזו ערבית לומדים אז – ערבית ספרותית? ערבית-יהודית-בגדאדית? ערבית פלסטינית?

איך אנחנו יכולים ללמוד מן הדו-לשוניות הפלסטינית העכשווית בין עברית לערבית משהו על עצמנו?

מה מיוחד בדו-לשוניות העברית-ערבית של היצירה התרבותית הערבית-יהודית, והאם ניתן למצוא דמיון בינה לבין הדו-לשוניות ביומיום וביצירה של פלסטינים בישראל?

מה היחסים בין הדיכוי התרבותי, הכלכלי והפוליטי של מזרחים בישראל?

האם מזרחים, פלסטינים, אשכנזים, אתיופים ורוסים יכולים ללמוד יחד את התרבות הערבית-היהודית, ללמוד וללמד זה את זה, ללמוד ולחבר זאת לעולם שלהם?

למה הזיכרון הערבי-היהודי הושכח גם בישראל וגם בעולם הערבי (אולי למעט מרוקו) – והאם אנחנו ברגע של שינוי אפשרי, כאן ובשאר המזרח-התיכון וצפון-אפריקה?

מה יכולות ההיסטוריה והתרבות הערבית-יהודית ללמד את העולם הערבי העכשווי על עצמו?

האם השבר המזרחי בארץ ביחס לתרבותנו הוא תהום שאין לחצות אותה, או שדווקא ההפרזה בעוצמת השבר היא זאת שלא מאפשרת לנו לראות שאנחנו עדיין במזרח-התיכון, עם העברית הסמוכה אל הערבית, והלימוד מחדש אפשרי?

האם אפשר "להשיב עטרה ליושנה" או שאין אף פעם שיבה, אלא תמיד יצירה מחדש – אחרת העבר הופך למוזיאוני או לפוחלץ?

איך אנחנו מצליחים בכל זאת לשוב דרך המוזיקה בקלות רבה הרבה יותר מאשר דרך הספרות או המחקר האקדמי – האם זה המקום של המוזיקה שמעבר לשפה, ואפילו מעבר לאובדן השפה? האם המוזיקה היא תפילה, שיר ערש, לחש המשיב אותנו לרגע לבית סבתא? לבית הכנסת?

מה יקרה כאשר ילך לעולמו הדובר האחרון של הערבית-היהודית ללהגיה השונים?

האם יהיה דור רביעי מזרחי? ודור חמישי ושישי?

למה נפלנו באוניברסיטאות עד היום בין הכסאות של החוגים לספרות עברית ולערבית? בחוג לספרות עברית נעלמנו במאה ה-12, לאחר שירת תור הזהב הספרדי, ונולדנו מחדש על פי רוב בראשית המאה ה-20 אצל יהודה בורלא – בלי ר' ישראל נג'ארה ור' שלם שבזי ור' דוד חסין והבן איש חי ור' דוד בוזגלו, ובלי היצירה בערבית, ובחוגים לספרות ערבית פעם ביקשו ללמד רק את הספרות הקלאסית, ורק את הערבית הספרותית, בלי להגיע למאה ה-20, ועם מקום מצומצם לדיאלקטים.

למה נפלנו באוניברסיטאות בין הכסאות של החוגים להיסטוריה של עם ישראל ולימודי מזרח תיכון וסוציולוגיה? בחוגים להיסטוריה של עם ישראל היינו נישה שולית בתולדות העם היהודי בחמש מאות השנים האחרונות, בחוגים ללימודי מזרח תיכון לא שמעו שחיינו במזרח התיכון, בחוגים לסוציולוגיה נולדנו לרוב ב-48, בלי עברנו בעולם המוסלמי.

ולמה עד שנת 2017 מעולם לא נפתחה תכנית ללימודי תרבות ערבית-יהודית באוניברסיטאות בישראל, ולמה אנחנו פותחים את התכנית דווקא עכשיו?

האם הערבית היא שפה יהודית?

האם העברית היא שפה פלסטינית?

האם אפשר להחיות שפה אילמת בגרון?

האם אפשר שלא להחיות אותה?

מה נלמד את ילדינו?

מה נלמד את עצמנו?

 

ב.

המסע לאישור ולבניית התכנית ללימודי תרבות ערבית-יהודית البرنامج لدراسة الثقافة العربية-اليهودية בשלוש השנים האחרונות היה ארוך, והיו בו רגעי תקווה ואמונה ושמחה רבים (ובסוף  גם הצלחנו להגיע לאישור כל הגורמים), אבל היו בו גם לא מעט רגעי ייאוש, שאני התפתיתי להאמין בהם שלא נצליח בסופו של דבר לייסד את התכנית.

לקראת ההשקה המרגשת מחר בערב החלטתי לשתף אתכם בכמה מהתגובות השליליות הקבועות שקיבלנו לאורך כל הדרך. לדעתי הן מייצגות תשתית עומק של המחשבה על האפשרות שתכנית כמו שלנו תקום – תשתית עומק שעדיין נוכחת בתרבות ובמוסדות. עכשיו, עם הכוח מתוך אינסוף התגובות הנפלאות שקיבלנו מאז האישור, יש לי את הכוח למנות כמה מהתגובות השוללות שטרחו להטיח בפנינו פעם אחר פעם:

 

  1. "ערבית-יהודית היא לא שפה" – אנחנו, אגב, מעולם לא טענו שהיא שפה ולא וריאנט, דיאלקט, ז'רגון או משפחת וריאנטים ודיאלקטים, כי אנחנו זוכרים היטב את מה שנאמר בתחילת המאה ה-20, דווקא ביידיש וביחס ליידיש, ש"שפה היא דיאלקט עם צי וצבא", ביחס לשרירותיות לעיתים בקביעה מהי שפה ומהו ז'רגון, אבל גם כי חשבנו שמשהו השתנה במאה השנים שחלפו, והיום מותר ללמד באוניברסיטאות גם לשונות ותרבויות המתבססות על דיאלקטים וז'רגונים, ואין בנו עוד את התשוקה המודרניסטית והלאומית הבלתי-אפשרית לשפות "טהורות" (שהקבילה גם לתשוקה לגזעים טהורים – ואנחנו בכלל לבנטינים).
  2. אתם צריכים ללמד רק את התרבות הערבית-היהודית של ימי-הביניים – כל השאר זה פולקלור" – יש לי חיבה עמוקה וחיבור עמוק לתרבות הערבית-היהודית של ימי-הביניים, אבל אני גם יודע שההפרדה ההירארכית בינה לבין התרבות הערבית-היהודית המודרנית היא הסוד הכמוס של האוריינטליזם. ואני גם אוהב באופן עמוק את התרבות הערבית-היהודית המודרנית, ולא מוכן לוותר עליה, ולא חושב שאפשר ללמד ציביליזציה תוך כריתת חמש מאות השנים האחרונות מתוכה. זה עיוות המורגש היטב, ועיוות שלא מאפשר לתלמידים להתחבר באמת אל הלימוד. מלבד זאת אני גם אוהב פולקלור – ואפילו אם כל התרבות הערבית-היהודית המודרנית היתה פולקלור, הייתי בעד ללמדה (רגע, איך אתם מגדירים פולקלור? זאת מילה מעליבה כשאתם אומרים אותה? איזה חלק מהתרבות הבריטית המודרנית הוא בעיניכם פולקלור? למה?).
  3. "אתם צריכים ללמד רק את התרבות המזרחית בישראל שנוצרה בעברית- הערבית רק תרתיע את הסטודנטים" – התכנית בהחלט תכלול את התרבות המזרחית בישראל, ובלי חיבור אליה, שממנו גם נובעות הרבה מן המוטיבאציות שלנו להקמת התכנית וליצור תיקון, אי אפשר לדמיין את קיומה. מצד שני, זה בדיוק אחד השינויים המהותיים שאנחנו מבקשים לשנות – שהתרבות המזרחית לא תעמוד לבדה, ושסטודנטים יכירו את ההיסטוריה הארוכה והרצף התרבותי הארוך, וילמדו ערבית ספרותית וערבית-יהודית. הכלים הללו הם חלק בסיסי משינוי הפרספקטיבה. ובעצם אלו לא כלים, שפה חדשה, כמו שאומר הפתגם הספרדי, היא נשמה חדשה – והיא מאפשרת את פריצת הגבולות הצרים שהנשמה הישנה לעיתים הכתיבה לנו.
  4. "אתם מחזירים את המזרחים לגטו בהקמת התכנית הזאת" / "אסור לערבב עדתיות ומחקר אקדמי" – רגע, האם גם התכנית ללימודי דרום מזרח אסיה שמה את דרום מזרח אסיה בגטו? התכנית ללימודים ספרדיים ולטינו אמריקאיים שמה את דרום אמריקה בגטו ביחס לארה"ב? האם אתם מבטיחים שאם לא נקים את התכנית באמת תשלבו תכנים ערביים-יהודיים ומזרחיים באופן משמעותי בכל רצף החוגים, בספרות עברית וכללית וערבית, בפילוסופיה כללית ויהודית, בהיסטוריה של עם ישראל ומזרח תיכון וסוציולוגיה, בחוגים למוזיקה והאמנויות השונות – תיאטרון, ציור, פיסול וכו'? ומה זאת עדתיות? רק למזרחים יש עדתיות, או גם לאשכנזים ולסינים? ומלבד זאת – בכלל לא הודיעו לנו שהמזרחים יצאו מהגטו, אז לא כל כך חששנו.
  5. "לא הוגן שבתקופה שבה מצמצמים תקנים ביידיש אתם מקימים תכנית לערבית-יהודית" – שוב המסגור שבו ערבית-יהודית ויידיש צריכה להתגושש זאת מול זאת בזירת איגרוף, ובינתיים העברית צוחקת מן הקהל. וברצינות – אנחנו לא תומכים בצמצום תקנים ליידיש, ולא בחנו היכן חודשו תקנים ליידיש לאחרונה והיכן צומצמו. אנחנו תומכים בלימוד משמעותי של כל לשונות היהודים באוניברסיטאות בארץ. אף תקן לא צומצם בגלל התכנית שלנו. ואגב – אמנם הצלחנו להקים את התכנית, אבל עדיין לא הצלחנו ליצור תקן לתרבות הערבית-היהודית. הדרך עוד ארוכה.
  6. "מה שקרה לערבית-היהודית לא מיוחד. כל השפות היהודיות מתו, ובמילא – כבר לא שנות החמישים, וחשוב שתבינו – הכוונות היו טובות" – מתי טענו לייחודיות מוחלטת של הערבית-היהודית? וודאי שיש דברים שקרו איתה שמקבילים למה שקרה ללשונות יהודים אחרות, ויש דברים ייחודיים, ויש דברים דומים שקרו במצבים קולוניאליים ומצבים לאומיים ומצבי הגירה אחרים, ויש דברים ייחודיים. אנחנו חיים כאן בתוך מרחב דובר ערבית, ולכן זה בהחלט דבר מה ייחודי בעיסוק בערבית ביחס לעיסוק בלשונות יהודיות אחרות, וגם השפעת הסכסוך הישראלי-ערבי על מיקומה של השפה הוא ייחודי. ואיך לדעתכם מותה של השפה (למעשה – תהליך גסיסתה הנמשך עדיין) אמור לרפות את ידי הבאים ללמוד וללמד אותה, לחקור ולהנגיש, באוניברסיטה? ואכן כבר לא שנות החמישים, אבל גם בשנות החמישים לא הסכימו להקים תכנית כמו שלנו, אז היה מוקדם מדי ועכשיו כבר מאוחר מדי? אף פעם לא יגיע הזמן הנכון? ומה יעזרו לנו עכשיו הכוונות, טובות או רעות? אנחנו מתמודדים עם התוצאות. עם המחיקה. עם השבר התרבותי.
  7. "למה אתם מצטמצמים לתחום כה צר כמו התרבות הערבית-יהודית והתרבות המזרחית?" – מי שרואה בציביליזציה ערבית-יהודית בת יותר מאלף שנים, עם יצירה נרחבת בספרות, פילוסופיה, כתיבה רבנית ופופולרית בערבית-יהודית, ערבית ספרותית, עברית רבנית, עברית ישראלית ולשונות קולוניאליות כתחום צר – צריך להירשם לתכנית וללמוד שלוש שנים את התחום כדי שנתחיל לענות לו על השאלה.

 

היו עוד עשרות תגובות שוללות בואריאציות שונות, אבל שבע אלו חזרו שוב ושוב. אז אם לא השתכנעתם עכשיו מן התגובות הללו שבעצם זה רע מאוד שאנחנו מקימים תכנית ללימודי תרבות ערבית-יהודית לתואר ראשון בשיתוף פעולה של אוניברסיטאות תל-אביב ובאר-שבע – אתם מוזמנים לבוא לערב ההשקה מחר:

אתם מוזמנים לערב ההשקה של התכנית ביום חמישי הקרוב, ה-22.6, ב-19:30, בעלמא, בית לתרבות עברית, יחד עם ארז ביטון, שבא סלהוב, שמעון אדף, ד"ר הדס שבת-נדיר, פרופ' גלילי שחר, ד"ר חנה סוקר-שווגר, פרופ' אורן יפתחאל ובתקווה גם אתכם.

https://www.facebook.com/events/1948453158745795/?hc_location=ufi

 

***

البرنامج لدراسة الثقافة العربية-اليهودية  هو برنامج دراسي جديد للبكالوريوس (BA) وهو مشترك بين جامعتي تل-أبيب (قسم الأدب) وبن-غوريون بالنقب (قسم الدراسات متعدّدة المجالات). ينطلق البرنامج بدءًا من السنة الدراسية 2017-2018.

يركّز البرنامج على مواضيع اللغة، والأدب، والتاريخ والفكر اليهودي المنبثق من الدول العربية-الإسلامية في الألفية الأخيرة. يشمل البرنامج تعليم اللغة العربية الفصحى والتعرّف عن كثب على اللغة العربية-اليهودية الكلاسيكية.

إنّ هذا البرنامج هو الأوّل من نوعه في البلاد، والذي يتيح لكم التعرّف على ثقافة شيّقة التي لم تتلقى الاهتمام والدراسة التي تستحقهما. بالإضافة للدروس الأساسية في التاريخ، الأدب والفكر، سوف تتاح لكم الفرصة بدراسة الانشاد الديني (פיוט)، شعر الشهوة (שירת חשק)، الشريعة اليهودية (הלכה) والتصوّف اليهودي (קבלה)، والاساطير والفلسفة اليهودية التي انتجها يهود العالم الإسلامي. يقدّم البرنامج أيضًا حصص وندوات تناقش مسألة الكتابة اليهودية-العربية المعاصرة، وبالأخصّ الأدب والشعر الشرقيّ في الأجيال الأخيرة. يركّز البرنامج على علاقة الثقافة العربية-اليهودية والتقليد اليهودي والأدب العربي.

بالإضافة الى التجديد الاتّساقي (التجديد في الحقل المعرفي) الذي يقدّمه هذا البرنامج، فهو يعرض سلّة نظرية ومنهجية نوعية تقدّم أدوات متنوّعة لتناول أسئلة مركزية في دراسات الآداب في إسرائيل: مثل مسألة العلمانية وجدليتها مع التقليد، العلاقات بين اليهودية والإسلام، نقد الاستشراق، العلاقة بين العبرية والعربية، وأسئلة أخرى.

מודעות פרסומת

אודות almog behar

"צִמְאוֹן בְּאֵרוֹת", "אנא מן אל-יהוד", "חוט מושך מן הלשון", "צ'חלה וחזקל".
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s