קטגוריה: אמירה בת סלימה

אמא, כולנו בעלי שמות על תנאי, כל יום שוקלים ונשקלים אולי נתאימם לקצב אשכנז וללשונות מערב, מתווכחים עם הורינו שיוותרו על אות אחת, שימירו הברה בהברה. הם ירדו מבגדאד לארץ-ישראל, ואנחנו נשתכחה מאתנו תורתם, לא שמרנו לא על שפתם, לא על שמותיהם ולא על בגדיהם, ואיך יגאל אותנו אלוהים ממצרים שלנו? יום-יום אנחנו מתגרשים מעצמנו, מרוחנו, מלבנו. ואנחנו זקוקים לזיכרון, כי מה הוא ההווה ללא העבר? מה העבר ללא הווה?
ואת אומרת לי שמזל שהם בחרו שהעברית תהיה שפת ארצם, בכל זאת עברית היא גם שפתנו, אינה רק שפתו של איזה קולוניאל, אינה צרפתית, אינה אנגלית. אלף שנה דיברנו עברית, אלף שנה ארמית, אלף שנה ערבית, את אומרת, עוד קודם להן דיברנו כנענית ושומרית ואכדית. תאר לך, את אומרת, שהם היו מחליטים שהיידיש תהיה שפת המדינה שהקימו, אז היה הרבה יותר מצחיק, היית קורא לי מַאמֶע מַאמֶע, ומלטף את שערי במילים צפוניות רחוקות. ואני אומר לך אִמִּי, אִמָּא, אֻמִּי, שמח הייתי לקרוא לך מַאמֶע שלי, בכל לשון. להמשיך לקרוא ←

לוּ הייתם מקפידים עמי יותר על לימוד השירה הערבית, אמא, הייתי לומד על אפשרות אהבתו של משורר פלסטיני לאישה יהודייה בָּארץ הזאת, והייתי מבקש מכם שתתארו לי את רִיתָא אדומת השיער, אותה אשכנזייה בטעם תות-שדה או דובדבני בוסר שלא הגזימה ביופייה, ובאה עם ביתה מן הַכרמל, מביאה בתיקה מעט מנוף הים הכחול אל פגישותיהם הארציות במישור. אבל אתם לא קראתם לי שורות של מחמוד דרוויש, אמא, ואני לא חיכיתי שמשוררת ערבייה תכתוב עלי פואמה ארוכה של אהבה, לא חיכיתי לבואה בשׁערַי עם תלתליה הארוכים והשחורים ועם פניה היפות כַּלְּבָנָה. וכך בערב אחד של ראשית חודש אוגוסט, ארבעה שבועות לפני גיוסי לצבא, נכנסתי לבדי לבית-קפה בתל-אביב לקרוא שירה, ושמעתי את רִים מקריאה שיר בעברית, ומילותיה נדבקו שעה ארוכה אל שפתַי: "בחֵפֶץ לב הלב הופך חֵפֶץ, חָפֵץ להידמות לַצעצועים האחרים, צעצועי הגוף והנפש. ובכובד ראש הראש הופך כובד, מכבד עצמו מדי הוא משתוקק לבטל את משקלם של האיברים האחרים. ואני כל גופי רחם, מרחם על זרים ומבקש להולידם מחדש מוכרים". להמשיך לקרוא ←

ובלילה הראשון לצד מיטת חוליו של אבי אשר עברה אל ביתנו אני אומר לה, אמא, תתחילי אַת אֶת סיפור הסיפורים, אני זקוק לזמן, להשהיה, עד שיתחברו בי כל חלקי הסיפורים הפרומים, עד שיהיו הסיפורים הרדומים מתעוררים בי, מבעבעים, בינתיים ספרי את, תתחילי אַת אֶת הלילה, את הלילות, אולי קולך יאיץ בְּאבא להתעורר טוב מקולי. ואמי מסכימה, ולילה ראשון היא מגלה את לבה, ומספרת לי על ימים שהיו בחייה בְּצריף של מעברה כשהיתה ילדה והרגישה שהיא דבר חולה חשוך עזוב. נבלעת בתוך סיפוריה לחש קולה את חשכת הלילה אשר המתין מחוץ לחלון ונבלע באוזנַי ובאוזנֵי אבי, כמעט לא נשמע, כמעט כמו היה רק מלמול של תפילה, הנשמעת רק בלב ובשמים, ולא בין בני-האדם. ואני כמעט שואל אותה, מה הדיבור הזה לך, אמא, ואל מי אנחנו מדברים, אני ואת? אל אבא? אל הזמן? אל הלילה? אל האלוהים? להמשיך לקרוא ←

אני בן אֲמִירָה בת סַלִימָה בת סַמְרָה, אמי איימה לשכוח בית הוריה ולשנות את שמה, ואחר החלה משננת בַּשירים שמות ואילנות של שמות ודורות על דורות. וגם אני אחריה, פתאום ממרחק כל השנים, לומד לשנן שמות, לומד לכתוב את שמי ושם אמי ושם אבי ושמות הוריהם והורי הוריהם. אני כותב את השמות כולם על הנייר שלא יימחק, שלא יימחקו, כותב על קלף ובמגילות, יוצר אילנות יוחסין ארוכים מאלו שבספרי הנביאים, רוצה עד אברהם, עד נוח, רוצה עד אדם הראשון וחווה הראשונה, רוצה לדעת מאין באתי ואיך עברו שנותי במחילות הדורות, רוצה לתלות האילנות על כל לוחות המודעות, רוצה לכתוב בכל השפות בהן דיברנו, בערבית ובעברית ובארמית, וגם בשׁוּמֵרִית ואַכַּדִית וכנענית. רוצה להיאבק בזיכרוני ובהתרופפותו, לראות את הפנים מאחורי הרעלות. להמשיך לקרוא ←

הִיא אֲמִירָה בַּת סַלִימָה בַּת חַיִּים יִצְחָק יְהוּדָה בֶּן יֶחֱזָק-אֵל עָלָיו הַשָׁלוֹם, תינוקת רכת עַבָּיָה גוּנבה בין ארצות במטוסים, אל תוך מלתעות איזה זמן בו חושך חופר בְּחושך. בת בגדאד אמי, אך מוכנה להישבע כי ילידת לונדון היא. ובינתיים אביה אבדה לשונו, ורק עינו רק עינו עדיין חגה במסלול כואבים. כבת שלושים שנים ישראליות, ועוד שנים עיראקיות ספורות, הכריזה: "עם המזרח הנקלה הזה לא יבוא מגעי, לא אזכור בית הורַי, פני אמי תִּנְשֶׁמֶת – בוכה על חורבות, ופני אבי כרוּב – אלוהים לא הושיע לו…". להמשיך לקרוא ←