מחמוד דרוויש ומצב המצור של השירה

 %d7%a4%d7%aa%d7%99%d7%97%d7%aa-%d7%9e%d7%90%d7%9e%d7%a8-%d7%a2%d7%9c-%d7%9e%d7%97%d7%9e%d7%95%d7%93-%d7%93%d7%a8%d7%95%d7%95%d7%99%d7%a9
%d7%9e%d7%a8%d7%97%d7%91-%d7%a1%d7%a4%d7%a8%d7%95%d7%aa%d7%99-%d7%a2%d7%a8%d7%91%d7%99-%d7%a2%d7%91%d7%a8%d7%99
פורסם בקטגוריה מאמרים מדעיים, العربية | עם התגים , , , , | כתיבת תגובה

ספר בגדאד – מבחר שירים וסיפורים להורדה חינם

ספר בגדאד – מבחר שירים, סיפורים וחלומות 2017-2003 להורדה חינם כקובץ פידיאף

בימות מלחמת אמריקה-עיראק השניה ב-2003 הייתי הולך ברחובות ירושלים ומתכנן בראשי ספר שיקרא "החיפוש אחר הרומן העיראקי הגדול" וטווה עלילותיו. תכננתי שכל אחד מפרקיו ילך בעקבות מה שנכתב על בבל, עיראק, בגדאד,  החדקל והמעברה, מגן העדן ומגדל בבל, דרך הנביא יחזקאל ומסעות בנימין מטודלה ועד חורחה לואיס בורחס, אמירה הס, סמי מיכאל וסמיר נקאש. לספריה במחשב שבה קיבצתי את הטיוטות קראתי "בגדאד שבספרים", ובה אספתי ציטוטים והתחלות סיפורים.

בסופו של דבר לא כתבתי את הספר ההוא, אך רעיונותיו התגלגלו לנובלה "אמירה בת סלימה", לסיפורים "איכה ישבה בגדאד" ו"אנא מן אל-יהוד", למסה "חלומות באספניה", לרומן "צ'חלה וחזקל" ולעוד שירים, סיפורים, מסות וטיוטות.

ועתה אני מנסה לשחזר את אותו ספר נחלם ונעלם, מתוך הטיוטות.

בחרתי להתחיל אותו מהשיר שנכתב בלילה הראשון של המלחמה ההיא, מלחמת המפרץ השניה. קבעתי לי את אותו לילה ירושלמי של תחילת המלחמה כלימוד של נבואות הזעם על בבל בתנ"ך ונבואות הנחמה לגולים השבים מבבל, והייתי הולך ברחובות ירושלים ומסכת גז באריזת הקרטון שלה על כתפי. בסוף אותו הלילה כתבתי את השיר "איכה ישבה בגדאד".

הרצאה על "ספר בגדאד" בשם "לכתוב את בגדאד בירושלים":

%d7%a2%d7%96%d7%a8%d7%90-%d7%95%d7%9c%d7%95%d7%90%d7%99%d7%96-%d7%91%d7%99%d7%95%d7%9d-%d7%97%d7%aa%d7%95%d7%a0%d7%aa%d7%9d-%d7%91%d7%91%d7%92%d7%93%d7%90%d7%93-%d7%a2%d7%9d-%d7%a9%d7%95%d7%a9%d7%91

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 3 תגובות

על שירת אהרון אלמוג

על שירתו של אהרון אלמוג שלפני שישים שנה התפרסם ספרו הראשון "אביב עצבת ביהודה" (1956), פורסם בנוסח מקוצר בתרבות וספרות של הארץ ב-20.1.2017.

אהרון אלמוג נולד בשנת 1931 בתל-אביב, ועבד שנים ארוכות כמורה. הוא החל לפרסם שירה בראשית שנות החמישים בעיתונות היומית, ובשנת 1956 התפרסם ספר שיריו הראשון, "אביב עצבת ביהודה". בשנת 1964 התפרסם ספר הפרוזה הראשון שלו, "הימים הראשונים". אהרון אלמוג זכה בפרס ברנר, בפרס היצירה לסופרים ומשוררים על-שם ראש הממשלה לוי אשכול ובפרס ביאליק. מבחר שיריו "אם תראו סוכה עפה", שהתפרסם בשנת 2004, כלל שירים שנכתבו בין השנים 1950 ו-1992. לאחר מכן מיעט לפרסם.

בספרו הראשון, שבו שמר על התבניות הצורניות שהיו מקובלות בשירה העברית בת התקופה, בלטה מחאה חברתית-מעמדית; כאשר החל לכתוב בחרוז החופשי, התחדדה האירוניה בשיריו, שאפשר היה להבחין בה כבר בספר הראשון, ונמשכה המחאה החברתית-מעמדית; לשונו של אהרון אלמוג נעה בשלב זה בין אזכורי לשון מן המקורות ללשון הדיבור בהווה, ומבנה השירים הפך פעמים רבות קולאז'י, ומשלב בין דברים מנוגדים שהקשר ביניהם אינו מובן מאליו, בין היומיומי לנשגב, בין קודש לחול. עם חלוף הזמן, תל-אביב של שנות השלושים והארבעים הפכה למחוז געגועים בשירתו, ובמקביל לה גם בית אביו והתרבות היהודית-תימנית; ההומור, שתמיד היה מרכזי בשירתו, השתלב בהדרגה ביסודות סנטימנטליים ונוסטלגיים, ששולבו על-פי רוב באירוניה, במזיגה של יסודות קונקרטיים ופנטסטיים, ואלו נטענו על-ידי המתח שבין הווה לעבר.

כך לדוגמא כתב בקטע פרוזה ארס-פואטי קצר, "צעיר נועז על טיל מונחה בדרך אל הכוכבים": "אני מדווח דיווח ענייני יבש למדי על המציאות המטאפיזית של חיי. קם בבוקר, שותה קפה ומתכונן. רציתי לכתוב את קורות משפחתי בארץ הזאת. לפתוח בנוסח הרומנטי הידוע, "לפני הרבה שנים נדדה משפחה אחת מהשפלה צפונה"… אלא שאז נכנסה מישהי לתמונה ושיבשה את תוכניותי הרומנטיות… כדי שלא תהיינה אי-הבנות, אני כותב על הדברים הכי מובנים של החיים. רוצה לומר דברים רציניים לאנשים הקרובים לי ביותר, שלא יתבזו, שלא יתאמצו לעשות דברים שאין בהם צורך… חיפשתי את משמעות החיים. רחקתי מהקרובים לי. דיברתי אתם בדמיון, או במכתבים שכתבתי וכאמור לא שלחתי. החיים חלפו בלי שעשיתי שום דבר מועיל… לא רוצה שום אודיסיאה בחלל. לא רוצה לנחות בקוטב בין האסקימואים. מה לי ולאסקימואים, איך אדבר אתם? איגלו ביגלו. אני יהודי. רוצה להיות כאן. לבקר את אבי בבית-אבות, להצביע בבחירות, לראות את ידידי בריאים. דברים קטנים שגורמים אושר".

כאשר נשאל על-ידי החוקר לב חקק על זיקת שירתו למוצאו ענה אהרון אלמוג: "התימטיקה והלשון יונקים אצלי מן המסורת התימנית וההוויה המודרנית. היכולת לזווג בין שניהם היא סוד קסמם המיוחד של השירים"; בדברים אלו דומה שיש הפרזה ביחס למכלול שירתו של אהרון אלמוג, אולי בשל אופי השאלה; אך באופן ברור מיזוג הלשונות אצל אהרון אלמוג מחבר בין המקורות היהודיים לסוגיהם השונים, שעל ברכיהם התחנך דרך המסורת התימנית, לבין העברית הישראלית והוויית החיים התל-אביבית; גם מבחינת תכני שירתו, המשפחה, שכונת כרם התימנים בשנות השלושים והארבעים, והמסורת התימנית, עולים בחלק גדול מן השירים, דרך הקשרים תרבותיים, דתיים, כלכליים וכן לשוניים, ובתוכם הערבית-התימנית; ביחס למסורת הפיוט אפשר למצוא אצל אהרון אלמוג זיקות שונות, כאשר הפיוט מופיע לעיתים כמייצג המסורת התימנית, כשבר לשון פואטי בתוך השיר החדש או כחלק מהווי החיים של משפחת הוריו של אהרון אלמוג; הפיוט נמצא לעיתים בחזית השיר, כנושאו, ולעיתים כחומר רקע, והזיקה אליו נעה בין אירוניה, געגוע והשראה. גם בכתיבת הפרוזה של אהרון אלמוג נוכח הפיוט.

בדברים שכתב לעיתון הארץ תחת הכותרת "עם החרוז ובלעדיו" בשנת 2001, סיפר אהרון אלמוג על ראשית חיבורו אל החרוז, שאותו קישר לפיוטי הסליחות, וקישר בין עולם הפיוט לבין שירתו של אברהם שלונסקי, שעוררה אותו לכתוב שירה: "אל שירת החרוז התוודעתי בהיותי ילד. אבי שהיה חזן בבית הכנסת של הספרדים בשכונת פלורנטין, היה מעירני בחודש אלול בחמש לפנות בוקר לתפילת סליחות. הייתי יושב בוהה כשעיני נעצמות מעייפות ומקשיב לפיוטים שהשמיע בקולו הערב: "קמתי באשמורת לבקש על עווני / ונפשי שחרחורת מפני רוב זדוני". אני זוכר במיוחד את פיוט העקדה: "אם אפס רובע הקן / אוהל שיכן אם ריקן / אל נא נאבדה כי על כן / יש לנו אב זקן"… נראה שאז נספגו בנפשי לראשונה פיוטי החרוז ואילו הפגישה עם שיריו של שלונסקי בהיותי מבוגר יותר רק שיחררה אותם מן הכוח אל הפועל"; על כתיבתו בחרוז הוסיף: "שבוי בקסם המצלול של שירתו ובכוח המעורבות האנושית שבה, כתבתי גם אני עבדכם שירים על טהרת הקצב והחרוז שנדפסו כולם בספר שירי הראשון, "אביב עצבת ביהודה". אני מדפדף בדפי הספר המתפורר הזה ששלונסקי הוציאו לאור בספריית פועלים, וקורא: "בעולמי זה ומול שמים אלה שכוכבים / בהם רבים מספור / אומר אני שירה על מאורות כבים / ועל ילדי עירי מחוספסי הכפור / לחם אין לי בחדרי ושיר אני שומע". כך כתבתי". על שינוי הצורה בשירתו אל החרוז החופשי כתב: "נפרדתי משירת החרוז בתחילת שנות השישים. אני מניח שהיתה זו החלטה רציונלית ששוב לא ייתכן לכתוב בצורה ממושטרת הכפופה למקצבי מצלול וחרוז כדי לתת ביטוי ליופי, בעולם נעדר יופי של כאוס ותיעוב גמור ומן הראוי לכתוב שירה בחופשיות זהירה בחרוז לבן. היתה זו לידה מחדש והשיר הראשון שכתבתי ברוח זו היה: "עם נתן זך בדרך לשדה התעופה בלוד / נראה המטוס של אל על כגמל / סוריאליסטי מתקפל / ושמי ארץ ישראל ושדותיה והציפורים שנסעו אתו / פעם נוספת לגלות… השמש עמדה בתור. המטאפורות החווירו. נוסעים / חסרי סבלנות טענו לשוויון זכויות / הכל היה לפתע לירי / בצהריים, במסעדה, במכס, בתור"… היה זה שיר פרידה ממשורר חבר נעורים, שטס לאנגליה להרבה שנים". לאחר שתיאר את פרידתו, לפחות החלקית, מן החרוז, תיאר את פרידתו המאוחרת יותר מן השירה: "הפסקתי לכתוב שירים כשהגעתי למסקנה, אישית כמובן, ששירה שאין לה שום יכולת להשפיע על החיים ולברוא עולם רוחני יפה יותר, מוטב לה שלא תיכתב, לא בחרוז ולא בלעדיו".

בראיון פיקטיבי עם עצמו שכלל בספרו "למנצח על מות שחקן הכדורגל" (1981) התייחס לסוגיית השורשים, שאלתו האוטומטית של כל מראיין, באופן אירוני-נוסטלגי: "מוצאך מבית תימני, דור שלישי בארץ, העניק לך לדעתך, מבט אחר על הנעשה? – הבית נתן לי תרבות שרשית מאֹד. מפתח מיתי. את השפה שקִבלתי בבית אבא לא הייתי מקבל בשום אוניברסיטה בעולם. אבי היה חזן, ואני גדלתי על לשון הפיוטים והסליחות… מונטורדי והדומים לו כתבו מוסיקה ליטורגית מיוחדת. זה מזכיר לי את החזנות של אבי, שהיה לוקח אותי לבריתות בנוה שלום ונוה צדק, והיה שר פיוטים נפלאים. נדמה לי שהוא היה ממציא את המנגינה. היו לו פיוטים מלאים עצבות וגעגועים, הוא היה משורר עממי דוגמת הטרובדורים, רק בלי גיטרה"; את געגועיו לעולם הילדות, שבהקשרה מצויות גם רוב ההתייחסויות שלו לתרבות התימנית ולתל-אביב הישנה, והמרחק הנשמר מן הילדות למרות הקרבה אליה, הסביר כך: "אני יכול לחזור בשתי דקות לעולם הילדות. להתדפק על השער הנעול. אבל, יש איזה שומר שלא נותן לי להִכנס".

גם בספרו "רחוב הרצל" (1987) הגיב לשאלת השורשים, שהפכה שאלה מרכזית (אך גם "מדאיגה", כפי שנראה בדבריו) בחברה הישראלית לאחר תחילת ההתפרקות של כור ההיתוך, אך העמיד את מוצאו התימני ככזה הפוטר אותו משאלה זאת: "אינני מחפש שָרשים, אם זה מה שמדאיג אתכם. אולי משום שאני בן לעדה שָרשית מאֹד. אינני מכיר תימנים שמחפשים שָרשים. הם מעֻגנים היטב במסורת אבות"; אך לא הרחק משם התוודה: "בשעות של מבוכה ואובדן זהות עצמית אני עולה אל בית אבא", והעיד כי אינו פטור מן המבוכה ואובדן הזהות, אך ביקש עדיין להציע כפתרון את העלייה "אל בית אבא".

היחס למסורות הפיוט מופיע אצל אהרון אלמוג דרך חוויית היציאה מבית ומקהילה דתיים וההתחלנות, ועל כן אף על פי שגם אצלו היחס אל מסורת הפיוט רציף לאורך שירתו (אם כי אינטנסיבי פחות), הוא נע בין יחס אירוני, לקדושת הטקסט הדתי-מסורתי, ליחס נוסטלגי, כאשר הפיוט הופך סמל לזמן הילדות האבוד ולקהילת הילדות שאבדה והיטשטשה. בספרו הראשון, "אביב עצבת ביהודה" (1956), הקדיש אהרון אלמוג שיר "לבנים שגלו משולחן אביהם", שכותרתו שאולה מדברי הקב"ה על-פי דברי המדרש במסכת ברכות: "בשעה שישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונין יהא שמיה הגדול מבורך הקדוש ברוך הוא מנענע ראשו ואומר: אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך, מה לו לאב שהגלה את בניו, ואוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם"; את בית ילדותו תיאר דרך הפיוטים ששוב אינם מושרים בו אך זכורים בלבו והופכים סמל לבית ההורים: "הפזמונים שבתו והשולחן אזכורה / מפאתֵי דמעה דוויה וערירית / שבת אחת צחורה ואחותי ליאורה / נטעו בי מנגינה של סעודה-שלישית"; ולאמו כתב: "ובן אחד שלא ידעת ולשונו אלמת / חורט היום על עצבונך מילים באהבה".

בשיר "פרקים מבית אבא" מסמל בעיני הבן הניגון העצוב של הזוהר את הבית, ובתארו את המתח בין מכאובי ועוני הבית לבין הזיקה למסורת ולאמונה הוא כותב: "מי פה על מכאובים מנוער / אומר ברכת הנהנין". בשיר זה נוגע המשורר בחווייתו היסודית כמי שביקש בנעוריו לעזוב את בית הוריו, ולהתרחק מהם ומן הדת והמסורת: "אני הבן, אני ברחתי, / איני רוצה אבי לראות, / את הכתלים אשר שכחתי / את הקרעים והמראות"; אך בזמן כתיבת השיר, ואולי באמצעות כתיבת השיר, הוא כבר מדמיין את שיבתו: "כבר ערפל מושך בָּעֶלֶט / קרעים של בוקר לאחות, / גבהות אבי זו מתפללת / עם דלפונים תפילת סליחות. // תמיד אשאל: איךָּ אבא? / איה האור? החדר צר, / עם מנגינה כזו ששבה / גם אנֹכי אשוב לא זר"; האב המתפלל בקרב האנשים העניים, ההולם את הלך ורוחו העכשווי הסוציאליסטי של המשורר, מעורר געגוע אל מנגינתו; על כן מבקש המשורר מעצמו לנהוג כאביו: "על זה יומי אבד כבר כֶּלַח, / ברכי נפשי יום ומְחרו, / טִבלי נא את הפת במלח / ואִמרי כאבא: 'שהכל בדברו'…".

בשיר "תפילת יצחק" פנה אהרון אלמוג אל הנושא שהעסיק פייטנים רבים, ולצדם גם רבים ממשוררי השירה העברית החדשה, עקדת יצחק: "מה הִפקרתני, אב אכזר, בשבועתך אֶל אֵל עליון. / הנה האש והעצים, הנה חיי לכִליון… הו, מה לך, אבי, נרדם! / בנשפי אלול בטרם בוקר / אני קם עם אחי לבתי כנסיות / ועמהם אני זועק את שחתמתי במו פי / ביום ההוא בו גזלתני מחיק אמי כבן עולה"; השיר נע בין פנייתו של יצחק לאביו אברהם בתלונה, לבין זמן הסליחות בחודש אלול, אז חוזרים המתפללים אל רגע העקדה, ואף מדמים לרגע כאילו העקדה התרחשה, למשל בהתרת הנדרים בראש חודש אלול: "וזכור לנו עקדתו של יצחק אבינו עליו השלום כאילו אפרו צבור ומונח על גבי המזבח, והבט באפרו להצילנו לנו ולכל ישראל אחינו מכל רע"; מול פיוט הסליחות "בן אדם מה לך נרדם", פונה הדובר בשיר, יצחק אבינו, בשאלה לאביו: "מה לך, אבי, נרדם", המהדהד כמו הפיוט המקורי את הכתוב בספר יונה: "וַיִּקְרַב אֵלָיו רַב הַחֹבֵל וַיֹּאמֶר לוֹ מַה-לְּךָ נִרְדָּם קוּם קְרָא אֶל-אֱלֹהֶיךָ–אוּלַי יִתְעַשֵּׁת הָאֱלֹהִים לָנוּ וְלֹא נֹאבֵד" (יונה א', ו'); תיאור זה הוא גם ביוגרפי מחיי המשורר, שקם עם אביו אל הסליחות בבוקרי אלול וחש בבקרים מוקדמים אלו כנגזל מאמו. השיר מסתיים בתפילתו של יצחק ובפנייתו אל האלוהים: "ואני, יצחק בן אברהם, / עקוד כל הדורות כֻּלם, / זועק דְוַי מן המדורות, זועק חמס בעבורם. / זָכרני לחיים, אבי שבשמים, / זָכרני לחיים!".

בשירו המרגש "שיחו לאמי", כותב אהרון אלמוג: "אמי לא הבינה שירים / חַנֵנִי אלֹהים בגֹלם אמִתי, היתה אומרת וצוחקת / לפעמים / בחוץ גשמים? שאלה, ומי אלה, מלאכים? / לא מלאכים, אמא, אחים, עובדים בחדר הנִתוחים. / מצטער, גברת, אמר הקשיש. סליחה, / התנצל הצעיר, יותר נעים לעבֹד באולמי שמחה. / שמחה? / הביטה אמי בהם ואחר כך בי, הבינה ושתקה והִקשיבה ושמעה / דברים אחרים / כנראה שמעה את שירי יום כלולותיה ואולי את השירים / ששרו ביום שהִכניסו את בנה / בבריתו של אברהם אבינו. / ריח יין חזק עמד במסדרון. ריח עוגות אפויות / ומתים / המוהל אחז תער ואברהם אבינו עליו השלום קִדם בברכה / את פני הבאים / רציתי לשיר לה פיוט לימים נוראים, שיחו לאמי כי ששונה פנה / שירים ששמעה אמי בדמיונה / אבל מה / היו חושבים עלי האחים ומה היו אומרים החולים הדוויים / לו הייתי שר בדרך לחדר הנִתוחים / הגֹלם הזה יצא מדעתו, היו אומרים".

ההווה של השיר מצוי בבית-החולים בו נמצאת אמו של המשורר, כשהיא עומדת להיות מובלת לחדר ניתוחים, אך המקום והזמן משתנים בדמיון לאולמי שמחה שבהם התחתנה האם, ושבהם מלו את בנה, ובשורות: "ריח יין חזק עמד במסדרון. ריח עוגות אפויות / ומתים" מתמזגים בית-החולים ואולם הברית; האם חשה כי מקיפים אותה מלאכים, כמי שכבר הלכה לעולמה, ולא אחים בבית-חולים. השיר גם מנגיד בין האם ש"לא הבינה שירים" לבין בנה המשורר, אך גם בין אמירה זאת לבין שירי החתונה שבהם היא נזכרת, פיוטי ברית המילה, וכן פיוטי הימים הנוראים; כך רומז לנו המשורר שאמו לא הבינה סוג מסויים של שירים, אולי אלו המזוהים עם השירה העברית החדשה, ועם השירים שבנה עצמו כתב, אך לעומת זאת שמעה, הכירה ואהבה סוגים אחרים של שירה, שירים שבהיותו בבית-החולים היא שומעת בדמיונה, שאותם אולי היא הבינה; אך פיוט לימים נוראים נמצא במקום הלא-נכון מבחינת בנה, והוא לא יוכל לשיר לה אותו בבית-החולים בין העובדים והחולים, מפחד שהפעם הוא יזוהה כגולם.

ומה הוא הפיוט שמבקש המשורר לשיר לאמו, ושהוא אולי מדמיין שהיא שומעת בדמיונה? פיוט העקדה המפורסם "עת שערי רצון" ("עוקד והנעקד והמזבח") לר' יהודה אבן עבאס, המושר על פי מנהגי הספרדים בראש-השנה; פיוט זה מספר בכמעין בלדה את סיפור עקדתו של יצחק; בבית התשיעי פונה יצחק העקוד על המזבח ומבקש למסור מילים לאמו: "שִׂיחוּ לְאִמִּי כִּי שְׂשׂוֹנָהּ פָּנָה / הַבֵּן אֲשֶׁר יָלְדָה לְתִשְׁעִים שָׁנָה / הָיָה לְאֵשׁ וּלְמַאֲכֶלֶת מָנָה / אָנָה אֲבַקֵּשׁ לָהּ מְנַחֵם אָנָה / צַר לִי לְאֵם תִּבְכֶּה וְתִתְיַפֵּחַ / עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ".

בשיר "לילדה קטנה מזמור" מתחיל אהרון אלמוג מתיאור חפצים שנותרו בבית בחדר הכביסה: "בחדר הכביסה נשארו קופסאות שסבתי שמרה / אינני יודע לאיזו מטרה / מַחְתָּה ישנה גלגלת עץ / תמונת הנציב העליון ודִיוַאן שירי / שלום שבזי / כשהייתי ילד חשבתי שאבי אומר: שלום, שבזי. לא הבנתי / למי הוא מדבר / סלסלנו קולנו בשיר כשכל השאר סלסלו כספים ועברו / לבתים משותפים ואחר כך לוילות / יש כאלה שקוראים ספרים ויש כאלה שאינם קוראים / זה כל ההבדל / מיון חפצים ישנים בגיל מסויים כרוך בעוגמת נפש"; זה לצד זה מונחים שמורים תמונת הנציב העליון הבריטי בארץ ישראל, מתקופת המנדט, וספר שירי ר' שלום שבזי, כסמלים לאותה תקופה בילדותו של המשורר, בבית הסבים; השם "שלום שבזי", הלכאורה כל כך מוכר לכל יהודי-תימני עובר פירוק: "כשהייתי ילד חשבתי שאבי אומר: שלום, שבזי. לא הבנתי / למי הוא מדבר", ואי-ההבנה בין הדורות, אל מי מדברים, מודגשת דרך הפרספקטיבה של הילד המפענחת את השם; השירה, הפיוט והספרים מוצגים כסיבה לאי הצלחתה הכלכלית של המשפחה: "סלסלנו קולנו בשיר כשכל השאר סלסלו כספים ועברו / לבתים משותפים ואחר כך לוילות / יש כאלה שקוראים ספרים ויש כאלה שאינם קוראים / זה כל ההבדל".

בשירו "על שתיקתם של התימנים" מעצב אהרון אלמוג את יהודי תימן בארץ כמי שלא נאבקו על מקומם, ושתיקתם שהיתה בעלת משמעות בהקשרה התרבותי המקורי לא נשמע בתוך התרבות הישראלית; על כן אביו של המשורר, בגיל שמונים, כבר אינו מבקש לשתוק כמו הסב, אלא רוצה להשמיע את קולו: "אל בית סבי באו תימנים ממחנה יוסף / ישבו ושתקו / כשאחד שר השני חִכה / כך גדלתי בין נהמה / לשתיקה / עכשיו התקינו לאבי טלפון והוא יושב / ומחכה לצלצול / שמונים שנה שתק שתקו אבותיו / עכשיו הוא רוצה שיקשיבו לדבריו". כך אהרון אלמוג מדמה כינוס של "תימנים" אצל סבו, הכולל שתיקה וישיבה, וגם שירה; את עצמו וגידולו הוא ממקם בין אלו, בתנועה שבין הנהמה, אולי של השירה, לבין השתיקה, העוטפת את השירה; את השינוי הוא ממקם גם בהקשר דורי, אצל אביו לעומת סבו, וגם בהקשר טכנולוגי: רגע התקנת הטלפון בבית מייתרת את הישיבה המשותפת עם אנשים, ומתחלפת בישיבה לצד הטלפון בציפייה לצלצולו; המפגש דרך הטלפון שוב אינו יכול להכיל את השתיקה של האבות, והאב "רוצה שיקשיבו לדבריו"; והשיר, בצמצומו, מצליח להכיל הן את השתיקה, והן את הציפייה לקשב.

 

 

פורסם בקטגוריה בקורת שירה, מאמר | עם התגים , | כתיבת תגובה

Interview in the Guardian

Israel's sidelined Mizrahi musicians and artists reclaim centre stage

Newfound political confidence sparks resurgence of culture of Jews from Middle East and north Africa, once marginalised by dominant Ashkenazim

The music group Ecoute, which takes inspiration from Arabic-speaking culture, performs in a Jerusalem cafe.
The music group Ecoute, which takes inspiration from Arabic-speaking culture, performs in a Jerusalem cafe. Photograph: Peter Beaumont for the Guardian

She explains that it describes a lyricist’s unrequited love for one of Egypt’s most famous singers, Umm Kulthum, revered in the Arab world.

When the music starts, the song is haunting and unfamiliar, but while Djamchid’s voice echoes the melodies of Algerian, Moroccan and Egyptian music, the lyrics are sung in Hebrew.

Djamchid and her husband Gilad Vaknin, who plays electric guitar in the group, are third-generation Mizrahi Jews, whose families came to Israel not from Europe but from the Middle East and north Africa.

The music they seek to reinterpret is what their parents and grandparents once listened to in cities across the Middle East, from Cairo to Baghdad; a style that slipped out of mainstream Israeli Jewish cultural life amid the long years of discrimination – economic, cultural and political – against the Mizrahi by institutions long dominated by Ashkenazi Jews of European origin.

As a result the music has echoed the wider story of the Mizrahi, who came to Israel after independence in 1948 – either expelled from Arab countries or choosing to immigrate to Israel – and arrived to confront both racism and marginalisation, problems that have not disappeared despite Jews of Arab descent constituting roughly half of the total Israeli population.
Now, amid a newfound political confidence, this musical and artistic culture once pushed to the sidelines is quietly reasserting itself.

A few days after Ecoute’s performance, the couple are in a coffee shop in central Jerusalem to discuss another project – a school Vaknin has opened this month to teach children eastern styles of music.

“We both trained at the Academy [of Music and Dance] in Jerusalem,” explains Djamchid. “We were trained in the western musical tradition. Eastern music was not available. Later Gilad studied under a master of Moroccan music and slowly it became what we were interested in.

“For us it was a process of wanting to connect with a Jewish culture that had come from Arab countries. To say a sense of that connection is present, alive and exists.” In this way, the musicians seek a connection with places where, in many cases, Jews have been rejected and expelled; where a sense of belonging is no longer possible but where a desire for some relationship still exists.

If there is a distinction between musicians like Ecoute and an earlier generation of Mizrahi musicians – who were barely accepted by the dominant Ashkenazi culture – it is foregrounding of the link to an Arabic culture and language often airbrushed out by their predecessors.

Two musicians from the Firqat Alnoor orchestra, which plays an eastern repertoire, take a break during rehearsals in Tel Aviv.
Two musicians from the Firqat Alnoor orchestra, which plays an eastern repertoire, take a break during rehearsals in Tel Aviv. Photograph: Peter Beaumont for the Guardian

Ironically, perhaps, the grassroots emergence of Mizrahi Jewish artists comes at a time when encouraging Mizrahi culture has become an issue in Israel’s rightwing politics – not least because of the identification of often working-class Mizrahi voters with prime minister Benjamin Netanyahu’s Likud party.

In particular, the issue has been pushed by the culture minister, Miri Regev, as a counter to the perceived left-leaning tendencies of an Ashkenazi cultural elite.

One man collaborating with Ecoute is the novelist and poet Almog Behar, who has blamed a “cultural amnesia” on both the part of Israel and the Arab world for severing a connection to a group the novelist Shimon Ballas has called the “Arab-Jews”.

Behar has been in the vanguard of artists attempting to forge a new connection with both the Arabic his grandparents spoke and the culture from which they came – in his case from Iraq.

The Israeli poet and novelist Almog Behar who writes in Arabic as well as Hebrew and is one of the key figures among Mizrahi artists rediscovering Arabic speaking culture.
The Israeli poet and novelist Almog Behar who writes in Arabic as well as Hebrew and is one of the key figures among Mizrahi artists rediscovering Arabic speaking culture. Photograph: Peter Beaumont for the Guardian

“[There is] an understanding on both sides – the Israeli and the Arab – that the Mizrahim were not Arabs and never were part of the Arabic world,” he explained in an interview several years ago. “And in this sense, instead of being a bridge between the two sides, the Mizrahim have actually succeeded in being disconnected from both sides.”

Speaking to the Guardian, Behar, whose grandmother came to Israel from Baghdad, explains that it was his grandparents’ death that prompted his realisation that a personal cultural connection was in danger of being severed.

“When my grandmother died I became aware of an absence. For the last six months of her life my grandmother suffered from dementia and she went back to speaking in Arabic. I was 17 at the time and Arabic was spoken in the house but from childhood it was clear that we were supposed to speak Hebrew. Arabic was not good.”

In his poem, My Arabic is Mute, Behar addresses the taboo, and writes:

My Arabic is mute/ Strangled in the throat/ Cursing itself/ Without uttering a word/ Sleeping in the suffocating air/ Of the shelters of my soul/ Hiding/ From family members/ Behind the shutters of the Hebrew.

Behar says after her death he focused on language as a way to “deal with a sense of something absent from our culture”. Now, he says, a new generation of artists like him “want to take this culture back to the centre from the periphery”.

The Firqat Alnoor orchestra rehearses in Tel Aviv. The instrument in the centre of the picture is the kanun, prominent in eastern music either as a solo instrument or part of an ensemble.
The Firqat Alnoor orchestra rehearses in Tel Aviv. The instrument in the centre of the picture is the kanun, prominent in eastern music either as a solo instrument or part of an ensemble. Photograph: Peter Beaumont for the Guardian

In a suburb of Tel Aviv, the Firqat Alnoor orchestra is rehearsing. Founded two years ago by Hana Fataya after years of effort, the aim of the ensemble is to recreate the kind of eastern orchestras famous for accompanying the likes of Umm Kulthum, Faredi al-Atrash, and the National Broadcast Arab Orchestra of Israel – once hugely popular but which dissolved decades ago.

Unlike Ecoute, Firqat Alnoor perform the songs of Umm Kulthum in Arabic, as well as Jewish liturgical songs of eastern origin – known as piyut – also sung in Arabic.

One challenge of the revival becomes apparent in the rehearsal space. For an upcoming performance several western-trained musicians have been asked to play too. Used to reading from scores and notation, they struggle to mesh with their eastern-trained colleagues versed in the improvisational style of the Arabic maqam melodic system.

Fataya says she sees a change in attitudes towards Mizrahi musical culture but one which is long overdue. “It is part of how people in Israel thought of Mizrahi culture – that it was lesser.

“It wasn’t taught and had no place. It was part of these feelings you got that Mizrahis were not good enough. In the last few years there has been a growing awareness of a Mizrahi culture.”

Fataya, too, sees the embrace of the Mizrahi culture’s links with wider Middle Eastern culture as a potential for building bridges amid conflict. “I hope we can show how people can live together by bringing Jews and Arabs together to recognise that there are things we share.”

פורסם בקטגוריה english | עם התגים , | 2 תגובות

הערבית שלי אילמת בשש שפות, ושש ואריאציות בפרוזה, בשיר ובמסה

הערבית שלי אילמת
אלמוג בהר
—————-
הָעֲרָבִית שֶׁלִּי אִלֶּמֶת
חֲנוּקָה מִן הַגָּרוֹן
מְקַלֶּלֶת אֶת עַצְמָהּ
בְּלִי לְהוֹצִיא מִלָּה
יְשֵׁנָה בָּאֲוִיר הַמַּחֲנִיק שֶׁל מִקְלְטֵי נַפְשִׁי
מִסְתַּתֶּרֶת
מִבְּנֵי-הַמִּשְׁפָּחָה
מֵאֲחוֹרִי תְּרִיסֵי הָעִבְרִית.

וְהָעִבְרִית שֶׁלִּי גּוֹעֶשֶׁת
מִתְרוֹצֶצֶת בֵּין הַחֲדָרִים וּמִרְפְּסוֹת הַשְּׁכֵנִים
מַשְׁמִיעָה קוֹלָהּ בָּרַבִּים
מְנַבֵּאת בּוֹאָם שֶׁל אֱלֹהִים
וְדַחְפּוֹרִים
וְאָז מִתְכַּנֶּסֶת בַּסָּלוֹן
חוֹשֶׁבֶת אֶת עַצְמָהּ
גְּלוּיוֹת גְּלוּיוֹת עַל שְׂפַת עוֹרָהּ
כְּסוּיוֹת כְּסוּיוֹת בֵּין דַּפֵּי בְּשָׂרָהּ
רֶגַע עֵירֻמָּה וְרֶגַע לְבוּשָׁה
הִיא מִצְטַמְצֶמֶת בַּכֻּרְסָא
מְבַקֶּשֶׁת אֶת סְלִיחַת לִבָּהּ.

הָעֲרָבִית שֶׁלִּי פּוֹחֶדֶת
מִתְחַזָּה בְּשֶׁקֶט לְעִבְרִית
וְלוֹחֶשֶׁת לַחֲבֵרִים
עִם כָּל דְּפִיקָה בִּשְׁעָרֶיהָ:
"אַהְלָן אַהְלָן".
וּמוּל כָּל שׁוֹטֵר עוֹבֵר בָּרְחוֹב
שׁוֹלֶפֶת תְּעוּדַת זֶהוּת
מַצְבִּיעָה עַל הַסְּעִיף הַמְּגוֹנֵן:
"אַנַא מִן אַלְ-יַהוּד, אַנַא מִן אַלְ-יַהוּד".

וְהָעִבְרִית שֶׁלִּי חֵרֶשֶׁת
לִפְעָמִים חֵרֶשֶׁת מְאֹד.
—————-
מתוך "צמאון בארות"
—————-
תרגמה לערבית: רימא אבו ג'אבר
—————-
عربيّتي خرساءُ / أَلْمُوج بِيهَار
من العبرية: ريما أبو جابر
—————
عَرَبيّتي خرساءُ
غاصَّة
تسُبُّ نفسها
دون أن تتفوّه بكلمة
تنامُ في هواء ملاجِئ نَفسِي الخانق
تختبِئُ
من أبناء العائلة
خلف ستار العبريّة.

وعبرِيَتي تهتاجُ
تتراكض بين الغرف وشرَف الجيران
تُسمعُ صوتها للجُموع
تتنبّأ بقدومِ اللهِ
وبلدوزراتٍ
وعندها تنزوي في الصالون
تفكّرُ في نفسها
ظاهرةً ظاهرة على حافّة جسدها
مغطّاةً مغطّاة بين اوراقِ لحمها
لحظة عارية ولحظة مكسوّة
تنكمشُ في الكنبة
تطلبُ معذرة قلبها.

عربيّتي خائِفةٌ
تتنكّر بصمتٍ للعبريّةِ
وتهمسُ للأَصدقاء
مع كلِّ طرقةٍ على أبوابها:
"أهلاً أهلاً".
وأمام كل شرطيٍّ يمرُّ في الطريق
تبرزُ هويّةً
تشير إلى البند المدافع:
" أنا من اليهود، أنا من اليهود".

وعبرِيَتي صمّاء
أحيانًا صمّاء للغاية.


My Arabic is mute / Almog Behar

            Translated by Dimi Reider

——————————

My Arabic is mute

strangled at the throat

Cursing itself

Without uttering a word

Sleeps in the airless shelters of my soul

Hiding

From relatives

Behind the Hebrew blinds

 

And my Hebrew is raging

Running between rooms and neighbours' balconies

Making its voice heard in public

Prophesying the coming of God

and of bullodzers

And then it holes up in the living room

Thinking itself so open in the language of its skin

So hidden between the pages of its flesh

A moment naked, a moment later dressed

It curls up into the armchair

And begs itself for forgiveness

 

My Arabic is petrified

It quietly pretends to be Hebrew

And whispers to friends

Whenever somebody knocks at her gate

"Ahlan Ahlan, welcome"

And whenever a policeman passes it in the street

It produces an ID card

And points out the protective clause

"Ana min al-yahud, ana min al-yahud" – “I am a Jew, I am a Jew”.

 

And My Hebrew is deaf

Sometimes very deaf.

———————

My Arabic is Mute

translated from the Hebrew by Alexandra Berger-Polsky

———————–

My Arabic is mute
strangled from the throat
cursing herself
without saying a word
sleeping in the stifling air of my soul's shelters
hiding
from her relatives
behind Hebrew shutters.

And my Hebrew is growling
running wild between rooms and neighbors' porches
making her voice heard in public
prophesying the coming of the Lord
and bulldozers
and then converging in the living room
thinking of herself
revelations revelations on the surface of her skin
covered covered between the pages of her flesh
one moment naked one moment dressed
she contracts herself in an armchair
begging forgiveness of her heart.

My Arabic is afraid
quietly impersonating Hebrew
and whispering to friends
with every knock at her gates:
“Ahalan, ahalan”.
And in front of every passing guard
she takes out her identity card
and points to the protective clause:
“Ana min al yahud, ana min al yahud”.

And my Hebrew is deaf
sometimes deaf indeed.


Mon arabe est muet / Almog Behar

translated by Nimrod Sahar

 ————————————–

Mon arabe est muet

Sa gorge est nouée

Il s'insulte

En silence

Endormi dans l'air étouffant de mes caves mentales

Caché

Des membres de sa propre famille

Derrière le rideau de l'hébreu.

 

Et mon hébreu est un volcan,

Débordant jusque chez les voisins

Dans leurs chambres et sur leurs balcons,

Il parle fort,

Prophétise l'arrivée de Dieu

Et celle des bulldozers

Et puis il s'installe dans le salon,

Il se dorlote,

L'écrit est lisible sur la langue de sa peau,

L'encodé est caché entre les pages de sa chair,

Il est nu, il est habillé,

Recroquevillé dans un fauteuil,

Il demande à son cœur de pardonner.

 

Mon arabe a peur,

Il se déguise en hébreu sans rien dire,

Et chuchote aux amis,

Quand ils frappent à sa porte,

“Ahalane, Ahalane.”

Et à chaque flic qui passe dans la rue,

Il sort sa carte d'identité,

Et désigne ce qui l'y defend,

“Ana min'el yahud, Ana min'el yahud.”

 

Et mon hébreu n'entend pas grand chose,

Parfois rien du tout.

————————-

Mi lengua árabe es muda / Almog Behar

Traducción: Ana Bejarano

———————

Mi lengua árabe es muda
estrangulada en la garganta
se maldice a sí misma
sin pronunciar palabra
duerme en el sofocante aire de los refugios de mi alma
ocultándose
de los parientes
tras la celosía de la lengua hebrea

Mientras, mi lengua hebrea irrumpe con ímpetu
correteando por las estancias y las terrazas de los vecinos
se deja oír en público
profetizando la venida de Dios
y la de las excavadoras
hasta recogerse en el salón
orgullosa de sí misma
abiertamente a la orilla de su piel
encubiertamente entre los folios de su carne
tan pronto desnuda como vestida
y acurrucada en el sillón
implora el perdón a su corazón.

Mi lengua árabe tiene miedo
y se disfraza con cautela de lengua hebrea
susurrando a los amigos
cuando llaman a su puerta:
"Ahlan, ahlan", hola, bienvenidos.
Y al policía que pasa por la calle
le enseña el carnet de identidad
apuntando con el dedo hacia el apartado que la ampara:
"Ana min al-yahud, ana min al-yahud", soy judío, soy judío.

Mientras mi lengua hebrea es sorda a todo,
a veces hasta muy sorda.

——————————–

Araba pe care o vorbesc e mută / Almog Beahr

Araba pe care o vorbesc e mută
Sugrumată
Se înjură singură
Fără să scoată niciun sunet
Alunecă în aerul irespirabil
Din adăposturile sufletului meu
Se ascunde
De rude
Sub transperantele ebraicii.

Iar ebraica pe care o vorbesc se frământă
Aleargă prin casă
Prin balcoanele vecinilor
Își vocea auzită-n public
Anunță venirea lui Dumnezeu
Și a buldozerelor
Și, pe urmă, se așează-n sufragerie
Se crede-așa de deschisă în înțelesurile pielii
Așa de ferită între paginile cărnii
Dezbrăcată o clipă, doar un pic mai târziu, îmbrăcată
Se prelinge în fotoliu
Și cere inimii ei iertare

Araba pe care o vorbesc e îngrozită
Se preface pe-ascuns că e ebraică
Le șoptește prietenilor
La fiecare bătaie în ușă
“Ahalan, ahalan, bine ați venit”
De câte ori vede un polițist pe stradă
Își scoate cartea de identitate
Și arată unde scrie naționalitatea
Care o păzește:
“Ana min al-yahud, ana min al-yahud,
Sunt evreu, sunt evreu”.

Iar ebraica pe care o vorbesc e surdă
Uneori, atât de surdă.

לשיר "אמל זאת תקווה"

לשיר "נסיתו ליסאני"

לסיפור "איכה ישבה בגדאד"

לסיפור "אנא מן אל-יהוד"

למסה "חלומות באספניה"

למסה "חלומות באל-קאהרה"

וגם

 

פורסם בקטגוריה english, צמאון בארות, שירה, תרגום, العربية | עם התגים , , | כתיבת תגובה

ערכים שכתבתי ללקסיקון הסופרים: מירי בן-שמחון ומואיז בן-הראש

אותיות אל"ף ובי"ת של לקסיקון הקשרים לסופרים ישראלים עלו לרשת ואיתן הערכים שכתבתי על מירי בן-שמחון ומואיז בן-הראש, בהמשך יעלו שאר האותיות ואיתן סופרים אחרים שכתבתי עליהם את הערכים: חביבה פדיה, מתי שמואלוף ורצון הלוי

בן-שמחון, מירי

(1996-1952) משוררת

משוררת

נולדה בצרפת, במחנה מעבר של עולים ממרוקו לישראל. גדלה בשכונת הקטמונים בירושלים והחלה לפרסם שירה בגיל עשרים וחמש. למדה ספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים ומשחק בבית הספר לאמנויות הבמה "בית צבי". ספרה הראשון, מעונינת, לא מעונינת (הקיבוץ המאוחד) ראה אור ב-1983, ובחייה פירסמה עוד שני ספרי שירה: שיבולת דקה בכד חרס עתיק (1985) וצמא (1990). כשנתיים לאחר מותה בתאונת דרכים ראה אור ספר שיריה הרביעי,  אקזיסטנציָליזם חרד. שיריה פורסמו באנתולוגיות בעברית ובאנגלית, בהן אנתולוגיה לספרות מזרחית מאה שנים מאה יוצרים שערך סמי שלום שטרית (כרך שירה, 1999), אנתולוגיה לשירה עברית פמיניסטית באנגלית The Defiant Muse שערכו שירלי קאופמן, גלית חזן-רוקם ותמר הס (19999), ואדומה: אנתולוגיית שירה מעמדית (בעריכת יערה שחורי, רועי צ'יקי ארד, יהושע סימון, אסמא אגאברייה, ניר נאדר, מרואן מח'ול, תורכי עאמר ומתי שמואלוף. אתגר, מעין והכיוון מזרח, 2007).

הושפעה מהפריחה בשירת הנשים ובשירה המזרחית בשנות השמונים וגם השפיעה עליה, ובמיוחד על שירת הנשים המזרחית שצמחה בירושלים, שמהיוצרות שלה היו אמירה הס, ברכה סרי ושלי אלקיים. היא אף הקדישה לאמירה הס "שיר ידידות מזרחי ואדיפאלי" (בתוך שיבולת דקה בכד חרס עתיק). בהשפעת יונה וולך היא כתבה על מגדר, מיניות וזוגיות ושירטטה דמויות נשים מזרחיות ממעמד כלכלי נמוך. בשיריה מתקיים מתח "גיאוגרפי" בין השירים המתרחשים במקומות הבילוי הבוהמייניים במרכז ירושלים לבין השירים שמקומם הוא השוליים העירוניים של הקטמונים ושכונת גילה, שם התגוררה.

העמידה באופן מפורש בחזית שירתה את הקושי לכתוב, ועם זאת גם את הרצון העז לכתוב. שירתה אינטנסיבית ובעלת יסוד וידויי-קיומי, לרוב בלשון פשוטה המושפעת ממהלכו של זך בשירה העברית (דובר אישי-פרטי והימנעות מפיגורטיביות צבעונית), תוך הכנסת אוצר מילים לועזי, בעיקר מתחום הפסיכולוגיה. אך לעתים מופיעים בשיריה יסודות ארכאיים ומוגבהים. נודעה בתיאטרליות שבה קראה את שיריה בערבים ספרותיים, וכן בחייה הסוערים, שמצאו ביטוי בשירתה. היא השפיעה על משוררים דוגמת ויקי שירן וסמי שלום שטרית.

אלמוג, אהרון. "חצי נחמה לעדות המזרח". ידיעות אחרונות ספרות. 7.10.1983. 3, 7; אלקים, שלי. "בשר ודם והד". הארץ תרבות וספרות. 2.8.1996. ד'2; עלון, קציעה. ״מזרחיות בין 'מסכה' ל'פנים', בין 'אם' ל'אב': עיון בשלושה שירים של מירי בן-שמחון". הכיוון מזרח 8, 2004. 54-50; שלוש, שמעון. "אני קרובה לאלוהים. אני אהבה" (אחרית דבר). אקזיסטנציליזם חרד. ירושלים: כרמל. 1998. 51-50.

בן הראש, מואיז (משה)

(1959) משורר, מתרגם, סופר

משורר, סופר ומתרגם

נולד בעיר תֵיטְוואן בצפון מרוקו. עלה לארץ ב-1972, ואז שונה שמו ממואיז למשה. בשנים האחרונות חזר לשם מואיז. למד פיזיקה, מתמטיקה, ספרות אנגלית ולימודים ספרדיים ולטינו-אמריקניים באוניברסיטה העברית בירושלים. עסק ברפואה טבעית ובהנהלת חשבונות.

שיריו הראשונים התפרסמו בעיתון במחנה ב-1979, בעת שירותו הצבאי. בשנות השמונים פירסם שירים בכתבי עת ובעיתונים, והיה ממייסדי ועורכי מראות, כתב עת ירושלמי לספרות (1986-1981). ספרו הראשון שראה אור הוא הרומן תקרא אותי! (הר ואש, 1993), אך הספר שזכה לתהודה היה ספר השירים קינת המהגר: דיוקן עצמי של המשורר בראי המשפחה (ירון גולן, 1994). חלק משירי הספר התפרסמו בהארץ, והספר אף תורגם לאנגלית (2001).

שיריו נכללו באנתולוגיה לספרות מזרחית מאה שנים מאה יוצרים שערך סמי שלום שטרית (1999). הוא מחלוצי הכתיבה הספרותית העברית באינטרנט ומראשוני הסופרים הכותבים ב"בלוג" ברשת. בשל אי-הצלחתו לפרסם את ספריו בהוצאות הגדולות, נעזר בטכנולוגיות מתקדמות באינטרנט המאפשרות להדפיס ספרים על פי הזמנת הקוראים.

כתיבתו מרכזית בשירה המזרחית המודעת, היונקת משירתו של ארז ביטון, ושנמשכה אצל משוררים כברכה סרי, סמי שלום שטרית, ויקי שירן, אסתר שקלים, מתי שמואלוף, ובמידות אחרות אצל רוני סומק, אמירה הס, מירי בן-שמחון, יוסף עוזר ואחרים. לשירה זו תפקיד חשוב בעיצוב הזהות המזרחית החדשה בישראל. נוסף לכך, הוא מתכתב עם מסורת הכתיבה הביטניקית האמריקנית, עם שירתו של צ'רלס בוקובסקי ועם השירה הערבית בתרגומיה לעברית.

בשירתו בולטת מחאה הן על היחס בארץ ליהודי מרוקו וליהודי המזרח בכלל, והן על אי-התקבלותם של יוצרים מזרחיים על ידי הממסד הספרותי, שהוא מגדירו "אשכנזי". נוסף על כך, יצירתו מתאפיינת גם כקינה בעלת מאפיינים אישיים, משפחתיים וקהילתיים, על גורל תרבותם של יהודי ספרד ומרוקו, ובעיקר יהודי תיטוואן וטנג'יר, שדיברו בעבר ספרדית-יהודית. בכתיבתו יש ניסיון למתוח חוטי זיכרון אלטרנטיביים לאלה הציוניים-ישראליים דרך העבר היהודי-ספרדי – למשל בלוסנה (2002), יצירתו הפרוזאית החשובה ביותר – ודרך התרבות המרוקאית, על יחסי היהודים-מוסלמים בה, ומתוך כך הוא בוחן את מקומו בזהות היהודית, הספרדית והאנושית.

שירים רבים שלו מתעדים את קשריו עם עורכים ומו"לים ואת סירוביהם. בשירה אישית חשופה מתוארות חוויות של התעללות פיזית בילדות (מסכת מכות, 2005), ובכתיבתו הפרוזאית עסק באופן גלוי במיניות. מכלול יצירתו פוסט-מודרניסטי באופיו – אופייניים לו טשטוש הגבולות בין הז'אנרים השונים, קפיצות של זמן ומקום ועירוב מכוון בין הכותב לדמויותיו.

כמה מיצירותיו תורגמו לשפות אירופיות (בהן מפתחות לתטואן, 1999, ולוסנה, 2002, שתורגמו לספרדית ב-2000 וב-2005, בהתאמה) וכן לסינית. כמו כן תירגם מספרדית ומאנגלית, בין השאר משירתם של צ'רלס בוקובסקי, פבלו נרודה וטהר בן ג'לון, ומהפרוזה של אדמונד ז'אבס ואחרים. כמה מיצירותיו המקוריות כתב בספרדית, שפת אמו, ובאנגלית, והן פורסמו בכתבי עת בספרד ובארצות הברית. עוד מספריו: הספר הבא, סיפורים (1997); שירת סוף העולם, שירה (1999); מפתחות לתטואן, רומן (1999); לחם החלום, שירה (2000); משקל הדיו, שירה (2001); מסכת מכות, שירה (2005); בשערי טנג'יר, רומן (2006); השתלה, נובלה (2006); קראתיך בשם, שירה (2006); שפת הים, שירה (2011).

זכה בפרס היצירה על שם ראש הממשלה לוי אשכול (2008) ובפרס עמיחי לשירה (2012).

גרשי, נעמה. "איפה אפשר למצוא היום את תטואן". הארץ ספרים. 28.2.2007. 18; ויסמן, ענת. "קל, לי, קל לי, קל לי, קלי, מאוד לכתוב". ידיעות אחרונות לשבת. 24.11.2006. 27; זך, נתן. "אני מאד כועס עליכם". הד החינוך 74 (10­-11). יוני-יולי 2000. 37; סומק, רוני. "כבוד הלחם וההצדעה לחלום". עתון 77 229. מרס 1999. 7; שמואלוף, מתי. "ההגירה אתמול, היום ומחר". אפיריון 97. יולי 2006. 6-3.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 3 תגובות

שלוש רשימות על "שירים לאסירי בתי-הסוהר" – רבי דוד מנחם, צור ארליך ותחריר

%d7%93%d7%95%d7%93-%d7%9e%d7%a0%d7%97%d7%9d-%d7%a2%d7%9c-%d7%a9%d7%99%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%9c%d7%90%d7%a1%d7%99%d7%a8%d7%99-%d7%91%d7%aa%d7%99-%d7%94%d7%a1%d7%95%d7%94%d7%a8

שירים לאסירי בתי הסוהר אלמוג בהר כריכה קדמית

שירים לאסירי בתי-הסוהר,
ספר מלא וגדוש שירה ומחשבה של ידידי המשורר אלמוג בהר Almog Behar נר"ו יש בו שירה של אב לבניו עם לבטיו בהעברת המסורת והאמונה. בקשות על הנשמה המתכתבות עם נפש המשורר ועם משוררים שקדמו לו. זיווגי אותיות בעברית וזיווגי שפות שבין העברית לערבית. פזמונים כדרך שעושים הפייטנים לשירים ערבים פופולאריים. מכתמים ווריאציות, ותרגומים שיריים נפלאים. הפכתי וקראתי בו זה שלוש פעמים בשקיקה ויותר ממה שתיארתי כאן כתוב שם.

בשער הספר תמונת רחוב אל-מותנבי בבגדאד אחר הפצצה. דפי ספרים שנתלשו מגוללים באי חמדה. כמוהו כמוני ליבנו ידאב על בת בבל השדודה; בבל ערש מולדת העם העברי ותרבותו הלכודה בחבלים. בבל שהייתה לנו לרחם מושלכת כנצר נתעב ואיך לא יכאב ליבנו?!
משורר תהילים סיים ספרו בתקווה שכל הנשמה תהלל יה. אלמוג מכיר בעובדה ש"עֲדַיִן לֹא כָּל הַנְּשָׁמָה מְהַלֶּלֶת יָהּ, עֲדַיִן יֵשׁ בָּהּ חֵלֶק אֶחָד סַרְבָנִי עוֹמֵד בְּמִרְיוֹ וּמַצְמִיחַ בְּתוֹךְ לִבּוֹ תְּהִיָּה, לוֹמֵד לוֹמַר בְּקוֹלוֹ שֶׁלּוֹ בּוֹדֵד אֲנִי וְאֵין לִי לָשֵׂאת בִּשְׂפָתַי שֵׁם הֲוָיָה עַד שֶׁהִיא אֵינָהּ רוֹצָה לָשֵׂאת עֲווֹנִי".
(בהקדשתו לי לשמי כתב: "בתקוות הדיבור שהופך לשיר, בתקוות השיר שהופך למוזיקה, בתקוות המוזיקה שהופכת תפילה". יהי רצון שיתהפכו כולם עלינו לטובה ולברכה).

%d7%a6%d7%95%d7%a8-%d7%90%d7%a8%d7%9c%d7%99%d7%9a-%d7%a2%d7%9c-%d7%a9%d7%99%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%9c%d7%90%d7%a1%d7%99%d7%a8%d7%99-%d7%91%d7%aa%d7%99-%d7%94%d7%a1%d7%95%d7%94%d7%a8עד כה ראיתי מפרגנים לאלמוג בֶּהַר על ספרו החדש 'שירים לאסירי בתי-הסוהר' ומשתפים איזה משיריו הכתובים בנוסח השָלֵט. ובדין עושים כן, כי גם בכותבו בנוסח השלט מזדהר ניבו האישי. אבל יש בספר הזה גם אלמוג בהר אחר, והוא אחר מאוד ויחיד ומיוחד: המשורר הישראלי שבחר כי יתגלגלו בו בגלגול חדש-ישן נשמותיהם היוצרות של אבותינו מאורות ישראל בספרד, כמו גם כמה קלאסיקנים ערבים, וכתב את שלו מפיהם ואת שלהם מפיו. פריצת דרך שירית, מגלה לנו אלמוג בהר, איננה רק פריצה קדימה; צריך גם לדעת לפרוץ אחורה. כאן, כדוגמה, שירו לרבי יהודה הלוי.

כל הספרים שלי

%d7%aa%d7%97%d7%a8%d7%99%d7%a8-%d7%a2%d7%9c-%d7%a9%d7%99%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%9c%d7%90%d7%a1%d7%99%d7%a8%d7%99-%d7%91%d7%aa%d7%99-%d7%94%d7%a1%d7%95%d7%94%d7%a8

#הכותאב – פינת הספרייה התחרירית

🔷🔷🔷

והפעם מציגים לכם את ספרו השלישי של משורר הבית אלמוג בהר, שהתארח אצלנו כבר מספר פעמים בשוק – שירים לאסירי בתי הסוהר.

ההשראה לספר הגיעה משיריהם של האחים ר' אברהם ברוך מני ור' סלימאן מני, שהחליפו תכתובת שירים בזמן מאסרו של סלימאן מני בדמשק בסוף המאה ה-19.

זה לא קל לכתוב על ספרי שירה, אבל השירה של אלמוג מנהלת דיאלוג מתמיד עם החיים במדינת ישראל, עם ההיסטוריה היהודית-ערבית, עם משפחתו ודור הוריו.

אפשר לצפות ששיריו יבטאו תחושות של כעס, שנאה ואלימות, אבל מילותיו של אלמוג חדים ורהוטים והוא חושף את קרביו בנגישות וברגישות אדירה.

אנחנו ממליצים לכם להשיג את הספר, להתנתק לשעה עם השירים ולהתחבר אליכם מחדש – מחוזקים יותר.

לקנייה באינדיבוק לחצו: http://bit.ly/2iw9voV

 

שירים לאסירי בתי הסוהר לרכישה באינדיבוק

פורסם בקטגוריה שירים לאסירי בתי-הסוהר | עם התגים , | כתיבת תגובה