אַנַא מִן אַלְ-יַהוּד / أنامناليهود / אלמוג בֶּהַר / أَلْمُوجبِيهَار /הוצאת בבל / 2008
"אַנַא מִן אַלְ-יַהוּד", קובץ סיפורי הראשון, רואה אור בימים אלו בהוצאת בבל. הסיפור הנושא את שם הקובץ התפרסם בתחרות הסיפור הקצר של הארץ לשנת 2005, ופורסם בערבית בקהיר בתרגומו של מוחמד עַבּוּד ב-2006.
אַנַא מִן אַלְ-יַהוּד / אלמוג בֶּהַר
1.
בזמן ההוא התהפכה לשוני, ועם שהגיע ראש חודש תמוז נתקע לי בפה, עמוק עמוק בגרון, עמוק מן הגרון, המבטא הערבי. כך כשהייתי באמצע הליכת רחוב חזר אלי המבטא הערבי של סבא אַנְוַואר עליו השלום, וכמה ניסיתי להוציאו מתוכי ולהשליכו באחד הפחים הציבוריים ככה לא הצלחתי. ניסיתי ניסיתי לרכך את העַיִ"ן לרכך את העַיִ"ן כמו אמא שעשתה זאת בילדותה נוכח המורים ומבטֵי שאר התלמידים, אבל זרים עוברים רק קיבעוּ אותי במקומי, ניסיתי לרכך את החֵי"ת ולעשות אותה כָ"ף, ניסיתי להרחיק את הצָדִ"י מן הסָמֶ"ך, ניסיתי לצאת מן הקו"ף העיראקית הזאת, ולא צלח המאמץ. ושוטרים התחילו לעבור מולי בִּרחובות ירושלים תקיפים, התחילו להצביע עלי ועל זקני השחור באצבעות מאיימות, התחילו להתלחש ביניהם בַּניידות, התחילו לעצור אותי ולדרוש בִּשמי וּבְזהותי. ואני מול כל שוטר עובר בַּר-חוֹב הייתי מבקש לעמוד מהליכתי ולשלוף את תעודת-הזהות שלי ולהצביע על סעיף הלאום ולומר להם, כאילו אני מסגיר סוד שֶיִפטור אותי מאשמה גדולה: "אַנַא מִן אַלְ-יַהוּד, אנא מן אל-יהוד".
אבל פתאום התחילה נעלמת לי תעודת-הזהות דווקא כשהייתי נזקק לה מאוד. וכך היו עוצרים אותי השוטרים ערב ערב ובוקר בוקר כשאין בארנקי תעודה אשר תסכים לגונן עלי. אחר-כך בבית הייתי מוצא את תעודת-הזהות מגולגלת בין שני שטרות, או בכיס מחוץ לארנק היה מתגלה לי רישיון הנהיגה, כאילו ככה הוצאתי אותו בשביל איזה דבר-מה, או בתיק הגב בין מסמכים היתה נחבאת תעודת המילואים כאילו שכחתי אותה שם בלי כוונה. אבל כשהשוטרים היו נעצרים מולי לא היתה נמצאת לי ולוּ תעודה אחת שתספר להם על עברי ועתידי. ואז הייתי מתחיל עושה טלפונים, אומר לשוטר, תראה, רק מאתמול המבטא שלי ערבי ככה, כבד כזה, והוא בכלל לא פַלַסְטִינִי הוא עִירַאקִי, וגם אתה לא נראה לי דובר יִידִיש מן הבית, אולי למדתָּ אותה באחד המקומות החיצוניים, ובכלל, אולי גם לסבא שלךָ היה מבטא כמו שלי, ותשמע, אני מתקשר לְחברים, חברים שלי, תשמע איזה מבטא יפה יש להם, עברית כמו שצריך לדבר עברית, בלי שום מבטא, ואם אלו חברַי אז מי אני.
אבל החברים האשכנזים שלי פתאום לא היו עונים לי בכלל, לא היו שומעים לתחינת צלצולַי, ורק לעת ערב או ביום המחרת היו מתקשרים אלי חזרה, שואלים לרצונותַי ומסרבים לזהות את קולי. ואני הייתי נותר לעמוד מול השוטרים לבד, מתחיל להתקשר לחברים החַלַבִּים והטְרִיפּוֹלִיטַאִים והתוּנִיסַאִים שלי, אומר, אלה אולי אין להם עברית מושלמת, אינה צחה כל-כך, אינה כפי שעברית צריכה להיות, אבל בכל זאת טובה היא משלי. והם היו עונים מיד, לא מתמהמהים למשמע הצלצולים, ופתאום גם להם נעשה מבטא ערבי כל-כך כבד כל-כך, והם בדיוק היו שומעים ברקע איזה עוּד פתלתל או קַאנוּן עיקש, והם היו מברכים אותי "אַהַלַן בִּיכְּ" ומכנים אותי "יַא חַבִּיבִּי" ושואלים אותי "אַשְׁלוֹנַכְּ" ונפרדים ממני ב"סַלַמְתַכְּ", ומה יכלו השוטרים, איך יכלו להאמין לי, אחרי שכל חברַי זנחו אותי כך, שאני בן ישראל ולא בן ישמעאל.
ואז היו בודקים אותי באיטיות, מפשפשים בבגדַי, עוברים על פני גופי עם גלאי המתכות, מפשיטים אותי בשתיקתם היסודית ממילים ומחשבות, מחפשים עמוק בשכבות כסוּיוֹת עורי את טינתי, תרים אחר חגורות נפץ, חגורות נפץ בלבי, שָׂשים לְנטרל כל חפץ חשוד. וכשהיו השוטרים ניצבים עלַי בזוגות ונתארכה בדיקתם כמה רגעים, היה אחד אומר לשני תראה הוא נימול, הוא באמת יהודי הערבי הזה, ושני היה אומר, גם ערבי נימול, וחגורות הנפץ אינן מעִניָין המילה, והיו ממשיכים בחיפושיהם. ובאמת באותו הזמן שהנחתי את גופי להם החלו נולדות חגורות נפץ על לבי, החלו תופחות ומסרבות להיות מנוטרלות, רועמות רועמות. אבל בגלל שלא היו עשויות פלדה או אבק שריפה הצליחו לחמוק מן הגלאים המוכשרים.
ובסוף כשהיו השוטרים עוזבים אותי לנפשי חופשי אך לא חף, הייתי ממשיך בדרכי והולך בדרך מַרְכּוּס היורדת לתיאטרון ירושלים מן הבניין היפה של הקונסוליה הבלגית והכיכר שעל רחוב ז'בוטינסקי. הייתי מחכה לראות שם איזה סרט אמריקאי מרובה אוסקרים, אבל פתאום לא היה שם תיאטרון בקצה הרחוב, ופתאום לא היה זה רחוב מרכוס, היה זה רחוב עם שם ערבי, והבתים היו שבים להיות ערביים, גם הקונסוליה הבלגית, וגם האנשים בחצרות, משפחות משפחות, היו ערביים, לא רק גברים צעירים פועלי בניין, לא רק מנקי רחובות ועושי שיפוצים.
2.
והייתי מתחיל להתהלך ברחובות קַטַמוֹן וברחובות טַלְבִּיֶה וברחובות בַּקְעָה, ובמקום לראות את עשירי ירושלים שהתכנסו שם בַּבתים המרווחים, ובמקום לקרוא שם "כובשי קטמון" ו"יורדי הסירה" בִּשמות הרחובות, ראיתי פתאום שוב את עשירי פַלַסְטִין, והם היו שם כמו שהיו לפני מלחמת ארבעים ושמונה, כמו לא היתה מלחמת ארבעים ושמונה. אני רואה אותם והם הולכים בַחצרות בין עצי הפרי וקוטפים פירות כמו לא סיפרו להם העיתונים כי יקמלו העצים, כי הארץ תִימָלֵא פליטים. והיה כאילו הזמן הלך היסטוריה אחרת, שונה, וזכרתי ששאלתי את אמא למה אנחנו מרבים כל-כך לדבר היסטוריה, די עם ההיסטוריה, די לנו מהיסטוריה, כי ההיסטוריה הזאת כובלת אותי, כובלת אותךְ, לא משאירה בי דבר, לא משאירה גם לךְ.
ובאמת נעשינו קבועים כל-כך בהיסטוריה שלנו, גם כבויים, אבל הנה היא הלכה לרגע מהלך אחר. והייתי אני צועד ברחובות עשירי פלסטין, וחשבתי אולי ידברו אלי הם בכבוד, לא כמו השוטרים, קיוויתי אוכל לספר להם כמה קראתי על הסופר והמחנך חַ'לִיל אל-סַכַּאכִּינִי, וכמה רציתי להתיידד עם נכדיו, והייתי הולך ביניהם, מתקרב לחצרות ואיני מצליח להתערות ביניהם, כי לרשותי עומדת רק העברית במבטאה הערבי, ואילו הערבית שלי, שלא באה לי מן הבית אלא מן הצבא, פתאום הערבית שלי אילמת, חנוקה מן הגרון, מקללת את עצמה בלי להוציא מילה, יְשֵׁנָה באוויר המחניק של מקלטֵי-נפשִׁי, מסתתרת מבני-המשפחה מאחורי תריסֵי העברית. וכל הזמן כאשר ניסיתי לדבר אליהם ערבית מן הקצת והעילג שידעתי, יצאה לי איזו עברית במבטא ערבי, עד שחשבו כמעט אני לועג עליהם, ואלמלא המבטא שהיה עיראקי כל-כך, אלמלא זה, היו הם בטוחים שאני לועג להם.
אבל ככה עם המבטא התבלבלו, חשבו אולי אני לועג לָעיראקים, לַסדאם חוסיינים, או אולי אני איזה עיראקי יָשָׁן, שנותר לו מבטאו אבל נִשתכחה שפתו. ולא עשיתי שמה חברים למרות רצוני, ונזכרתי איך שמעתי פעם דוד אחד שלי אומר על הערבים הללו של השכונות העשירות של ירושלים, אלה אֶפֶנְדִים, אלה הולכים בחליפות מערב ותרבושים לראשם, ושמעתי אז את המילה אפנדי במין בוז כזה, למרות שעכשיו אני יכול להיזכר שהוא לא אמר אותה כך, שמעתי בה בוז כאילו הייתי איזה פלמ"חניק בסנדלים ומכנסיים קצרים שלועג לבעלי הקרקעות הערביים ומשבח את הסוציאליזם הקדוש שלו ושל כל הסַהְיוּנִים. אלה אפנדים, אמר לי הדוד, והתכוון לומר כבוד, אך נעלמה ממני שפתם והם לא ידעו את שפתי, ונשאר בינינו מרחק המִשְׁטָרוֹת והדורות.
ובדרכי חזרה הביתה רק נהגי האוטובוסים היו מקבלים היטב את מבטאִי, יודעים כי אין לִצְפּות מה מבטאו של נוסע אשר עולה לְאוטובוס בירושלים. ולא ידע לבי כי שבתי אל לבי, לא ידע, ולא ידעו פחדַי כי הם כולם שבו עלי, לא ידעו.
3.
וכך התחלף קולי בקול סבי, ופתאום הרחובות האלו שהתרגלו כל-כך למותו והיעלמו והעדרו מהם, פתאום התחילו שוב לשמוע את קולו. ופתאום הקול הזה, היפה, שהיה כלוא בתוך עברי, פתאום הוא היה יוצא ממני ולא כמבקש נדבות ולא כמבקש לזכות בפירורים, אלא ממש קול שלי קול שלי חזק ורם. ורחובות ירושלים שהתרגלו לשתיקתִי, לשתיקתנו, התקשו מאוד מאוד מול הדיבור, והיו משקיטים את הקול, משקיטים אותו לאט לאט אומרים לו זהירות, אומרים לי זהירות, אומרים לו אתה זר, אומרים לי די לך בשתיקתךָ. ולמרות פחדַי, ולמרות שגם לי היה הקול הזה זר ממרחק שני דורות של שכחה, השמעתי את כל מילותַי במבטא ההוא, כי לא יכולתי להתמיד בִּשתיקה, כי היה בי דיבור רוצה לצאת, והמילים היו משתנות לי עת היו יוצאות מעומק הגרון. וזר שלא היה מכיר היה חושב אני נכד נאמן, ולא היה יודע כמה הרביתי אי-זיכרון על זיכרון לאורך השנים, ולא היה מנחש כמה זיכרוני היטשטש וכמה זמנים הרבה הרבה זמנים לא קשרתי את קשר סבי על שפתַי.
וכששבתי הביתה מן ההליכה הראשונה בַּרחובות עם מבטאי החדש וחיפושֵׂי השוטרים על גופי, היתה זוּגתי מתפלאת על קולי, ותוך כדי דיבורה אלי והמלצתה לי לחדול התחילה נדבקת משִׁינוּיִי וּבִשפתיה הִתְקשרו בערבוביה המבטא התימני של ערבית אביה והמבטא האִיסְטַמְבּוּלִי של סְפַּנְיוֹלִית אמה. ואחר כמה ימים החלה חוזרת הביתה מעבודתה מדווחת כמה חוששים בַּמדורים, כבר מתפשטת מגיפה קטנה בין אנשים במשרדה, יוצאים המבטאים הישנים שֶמְּקוּוֶה היה כי נעלמו. וידיעה קטנה בשולי אחד העיתונים החשובים גילתה כי הממונים על הביטחון עוקבים מי נדבק ממי במבטאים האסורים ומקוננים איך מתהפך להם יובל שנים של חינוך מוצלח, והם כבר חוששים כי תימָלֵא הארץ ערבים, הרבה הרבה ערבים, על כן החליטו לתגבר את הרדיו בקריינים בעלי עברית כה רהוטה כך שיובטח לנו כי נחוש זרים בדיבורנו.
ועוד מעט, היתה מסבירה לי זוגתי ודיבורה רועד, רגע מצפין אל מְצרי הַבּוֹסְפּוֹרוֹס ורגע מדרים אל מפרץ עָדֶן, הדיבוק הזה נוגע גם באשכנזים. אצלם תהא ההִשתנות איטית יותר, התנבאה, כי השתכנעו ילדיהם שמבטא הוריהם והורי הוריהם היה במקורו אמריקאי, אצלם מועט יותר הזיכרון המוּחש של דיבורם הישן. אבל עוד מעט יישָׁמעו כאן מחדש ברחובות המבטא הפולני וההונגרי והרומני והגרמני והאוקראיני, ומכך חוששים יותר מכל הממונים על ביטחון הציבור, חששם שאז לא יימָצאו קריינים לשלוח אל צבאות הרדיו, לא יימצאו מורים להורות סוד מבטא נכון לילדינו.
ולמרות התנבאויותיה על גל גדול של השתנות, הורַי עמדו עיקשים מולי ומול פנֵי המגיפה, זוכרים בכמה שנים של מאמץ קנו להם את מבטאם הנקי, והחלו רומזים לי נחרצות לחדול, מזכירים לי את תוכניותַי ללמוד. והיו מבקשים מאוד מה יכולתי לעשות, איך אוכל לכסות על געגועַי וגעגועַי פתאום בתוך הקול הזה שהוא כל-כך זר לי, ואני מצר ומצטער כי הוא יוצא ממני, אבל גם לא יכול ככה, ככה סתם ברגע אחד לעצור אותו כי אין בו מחסום מתוכו ואין בו מעצור. אם תמשיך את הדיבור הזה הנִמשך ממך תרחַק מן המלגות, אמר אבי וצדק מאוד מאוד, אם לא תשוב אל דיבורנו הפשוט מה יהיה עליך, אמרה אמי וצדקה מאוד מאוד, בכל ראיונותַי היו כל הפרופסורים והפרופסוריות תמהים נורא על מבטאִי, מבקשים למצוא בי דיבור אחר, אוניברסיטאי יותר, חרף שהיו המילים כמעט אותן מילים, אולי מעט יותר שבורות. איך תמשיך אם תדבר כך, אמרו ביקשו הורי מאוד, מה יכולתי לעשות, והם דואגים מאוד את עתידי, ולא שלוות לבי החרֵבה, ולא אבני לבי השבורות, ולא פינות לבי המחודדות, לא יכלו לעזור להעביר ממני את הגזירה.
אבל אותם ימים של דאגתם לא היו אוזנַי פקוחות לשמע דיבורם, ונעשתה שפתי חירשת ונעשה לי מבטאם זר ומרוחק, ונהניתי איך חולפים כך וכך הירָחים ונבואות זוגתי מתגשמות ומשתנים רחובות ירושלים, רק הורי נשארים לבד עם אי-הִשתנותם. וגיליתי את אוזני זוגתי, אמרתי לה התחלתי כותב את סיפורַי בָּאותיות הָערביות, שוב יזדעזעו בַּמדורים החשובים. והיא אחרי מספר ימים חזרה הביתה לספר כי צחקו ראשי המדורים, אמרו, יכתוב כך, יכתוב סיפורים שרק הוא יוכל לקרוא, לא יקראו בו הוריו או ילדיו, וגם ילדינו לא ייפלו בסכנה, ואנחנו נעניק לו, אם יבקש, את כל פרסי ראש-הממשלה לספרות ערבית בלי שנקרא מילה מתוך ספריו.
וצדקו כמובן ראשי המדורים, וזוגתי החלה מתנבאת על המציאות בפתגמים סְפַּנְיוֹלִיִים, אומרת לי פתגם זה בו אמי היתה משתמשת, אמנם איני זוכרת איך היתה אומרת בשפתה, אך את מבטאה אני זוכרת. זה הביקור האחרון של הבריאות לפני המוות, לחשה ואז החלה מבארת, אלו פרפורי גוסס ולא תחיית מתים, וכבר יודעים בַּגבוהים שבַּמדורים, החליטו כי אפשר להירגע, יַתְנו את המשרות בדיבור העברי הנכון, ויחשוב כל אחד לִמקורות פרנסתו וכלכלת ימיו ודוחק משפחתו, ואז תשוב העברית הרגילה כמו לא היתה כאן מגיפה.
4.
ולבי התחיל נותן בקולותַי סימנים, אומר זה קולי וזה אינו קולי, זאת לָמֶ"ד יוצאת מפי וזאת קו"ף זרה זרה היא ללבי. והייתי מאט את קצב מחשבותי, כדי לחשוב, לחשוב גם על מחשבותי ולא רק את מחשבותי, אבל עת לא היתה לי, והייתי זורה מילים לרוח כמו המלח של הים אשר ודאי איש לא זורה אותו אל תוך הים. והיה סבי מדבר אלי, שואל אותי בקולי האם יש סוף לסיפור הזה, ומה היסטוריה זו שלי מתערבת בשלךָ, איך באתי להפר חייךָ, אני דור מִדבָּר ואיך אתה קם לחדש אותי, אתה הדור חיכינו אותו שלא יהיה מבדיל בין עברו לעבר מוריו, כי כבר כאב מאוד עברנו, ונשארתי במדבר למאכל עופות דורסים בשבילךָ, כדי שלא תזכור אותי, שלא תהיה כואב כמונו, ואיך שיניך נוגסות שוב את מילותַי, ואיפה, מחוזות ירושלים אחרים, אין בתי-תה, אין חידקל חוצה את העיר לְרחמים, אבל אני לא מצאתי את מותי בירושלים, גם לא בעיר הולדתי, אני מת בַּמדבר שביניהן, הרבה מִדבָּר שתיקה.
בְּנה אגפים בלבךָ, נכדי, היה אומר לי, עשה אותו מדורים מדורים, ושַׁכֵּן אותי באחד המדורים הנחבאים, ובשאר המדורים חייה. או עבור למדור השתיקה, כי השינוי אשר חישַׁבתָ כי מתחולל פשוט מדי, ואם ידובר מבטא אחר מה ישתנה, האם אחיה שוב, האם תחיה אתה את חיי חדשים? די לךָ מן הרחובות, לך אל הוריךָ, אותם לא ישכנע מבטאי, הם מכירים אותו וכבר הניפו אלף מרידות. אולי שתיקה תשים בלבם פחד ההווה מן העבר והעתיד. ולמה לא תראה להם את סיפורךָ, אולי כך יתעוררו, אמר סבי כמעט משביעַ אותי מן המתים.
והתחלתי מודד את שתיקותַי, זאת שתיקת יום, זאת שתיקת שבוע, זאת שתיקת חודש ממוסגרת היטב בתוך קירות הבית, ואין פוצה פה, אין חלון פוצה, ואין אוויר נכנס, ואין תמונות החול מגיעות אבל אין גם קודש, ואין מחסיר, ואין מוסיף. והכול הקול שתיקותַי, שתיקותי הרבה מילים הרבה מילים נִשתקות, ואין אני הווה, ואין מתהווה, ואין גמר סוף הסיפור, ואין כבר טרם שהיה הסיפור, אין התחלה.
ושתקתי עוד ועוד הרבה זמנים, עד שהורַי היו אומרים דַבֵּר, אם לא תדבר איך תקבל מִלגה איך תמשיך בלימודיךָ ומה תעשה עם חייךָ, ואיה חיוכיךָ, לאן הלכו מקום מסתור, דבר, דבר בכל מבטא כי בא עלינו פחד השתיקה.
5.
אין חידקל חוצה את ירושלים, והמייתו לא משתיקה את הגבולות הקמים עלינו, הגְּבוּלִים המפרידים ביני לבין עצמי, אני לא שם לא כאן, לא מזרח לא מערב לא מזרח במערב לא מערב במזרח, לא קולי עכשיו ולא קולות עברי, ומה יהיה בַּסוף. אילם אני הולך בַּרחובות וגם מעט חירש, הפעם רק חזותי טורדת את השוטרים, רק זקני העבות, ועקשנותי לא להוציא מילה מפי, שוב חודש תמוז הולך גוועַ בתוכי, ולמרות החום אני מתעטף במעילים לכסות על חגורות הנפץ של לבי. וכך מתוך נאמנות השוטרים למשימתם אני מובא אל בית-המעצר והורַי באים אחרַי, לראות את בנם ואנה הוא מובל.
אני שותק מול הורי, ואיך יגיבו, אני שותק מול הורי ומוסר להם את כל סיפורַי שהסתרתי מהם, רומז הִנה כאן כתבתי עליךְ אמא, וכאן עליךָ אבא. הנה אני כותב שירי התנגדות לָעברית בְּעברית, אני מרבה את רמזַי, כי אין לי שפה אחרת לכתוב בה, מרוב בושה לא הורשתם לי דבר. והזמן הזה אוסר עלי שירה בזמן שהם מתגודדים עלי גדודים גדודים, מתגודדים גם עליכם, והשפה שהיתה לִשפתִי מצווה עלי להשתפךְ בה, להיות חליל ריק למשביה, עד שנפיק ביחד צליל, נהיה נַאי צרוד יחדיו, נתחזה שפה אחרת, נעדרת. וזה באמת אותו סיפור שוב ושוב חוזר, כמה סיפורים יש לי, אמא אבא, כמה סיפורים יש לְאדם, אותו סיפור הוא מנסה לספר כל פעם במילים מעט שונות, כל פעם מנסה לפתור מעט אַחֵר את אותו סיפור בלתי-נפתר, והאם אין אתם מזהים כאן גם את סיפורכם, בכל זאת מעט סיפרה לי שתיקתכם. הנה עכשיו ניסיתי לכתוב את הסיפור במבטא הערבי, אך מה עלה מכך, תראו היכן אנחנו נפגשים. קחו, קראו את סיפורִי, אמא אבא, קראו את כל סיפורַי שכך הסתרתי מכם שנים רבות, הרי גם אתם אותה גלות, אותה שתיקה, אותה זרות בין לב לְגוף ובין מחשבה לְדיבור, אולי תדעו כיצד תיפתר העלילה.
והורי דיבור ראשון התכחשו, אמר אבא לא זה בננו ולא זה הזָּקָן אותו גידלנו, אמרה אמא ואיפה, לנו אין מבטא הזה, אמרו ביחד לַפקידים לא היה לו מאין לרשת מבטא זה, לא מן המשפחה הפנימית, סבא שלו אַנְוַואר מת טרם לידתו, בן שלנו לא. דיבור שני רמזו, ואם לא תֵיטִיב שְׂאֵת נשוב הביתה ממתקן הכליאה מאוכזבֵי דורות, ואם תֵיטִיב שְׂאֵת ותעזוב את הסיפורים, את הסיפור הזה, את הדיבור הזה והשתיקה הזאת ותדבר עמנו בשפתנו, נשאר כאן עִמְךָ עד שתהיה נידון לצאת לחופשי, עד שנהיה כולנו יחד נידונים.
ולא ידעו הורַי כי שבתי אל לבם, לא ידעו, ולא ידעו כי פחדיהם כולם שבו עלי, לא ידעו.
ראיון עם עמיחי שלו, ynet, "הערבי-יהודי החדש", פורסם 19.12.2008:
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3633546,00.html
http://www.notes.co.il/almog/50661.asp
הספר באתר בבל, "מכונת קריאה":
http://readingmachine.co.il/home/books/1230050766
הספר באתר ידיעות ספרים:
לקניית הספר באינטרנט:
http://bookme.co.il/Books/Item_Details.aspx?Barcode=462-393
הסיפור "אנא מן אל-יהוד", בתחרות הסיפור הקצר של הארץ לשנת ה'תשס"ה, "תרבות וספרות", הארץ, 22 באפריל 2005:
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=567476
דבר השופטים בתחרות:
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=567475
הסיפור בערבית, כפי שפורסם בכתב-העת "אל-הילאל" היוצא לאור בקהיר, יוני 2006, בתרגומו של מוחמד עבוד:
http://www.arabs48.com/display.x?cid=5&sid=84&id=37202
סקירה על תרגומו של מוחמד עבוד במצרים התפרסמה על-ידי ששון סומך במוסף "תרבות וספרות" של הארץ, 7 ביולי 2006:
הסיפור בעברית ובערבית באתר אנ.אר.ג'י, 23.12.2008:
http://www.nrg.co.il/online/5/ART1/829/575.html
הסיפור "מדידות", הפותח את הספר, באתר "הארץ":
הסיפור "הולדת הספרות", מן הספר "אנא מן אל-יהוד", כפי שפורסם ב"הארץ" ב-19.12.2008:
על ספר השירים "צמאון בארות":
אלמוג בהר 
פינגבאק: הפתיחה לאנא מן אל-יהוד | אלמוג בהר
פינגבאק: אמירה בת סלימה – פרק אחד | אלמוג בהר
פינגבאק: אמירה בת סלימה – פרק שלישי, לילה ראשון | אלמוג בהר
פינגבאק: הערבית שלי אילמת בשש שפות, ושש ואריאציות בפרוזה, בשיר ובמסה | אלמוג בהר