תגית: אנא מן אל-יהוד

אמא, כולנו בעלי שמות על תנאי, כל יום שוקלים ונשקלים אולי נתאימם לקצב אשכנז וללשונות מערב, מתווכחים עם הורינו שיוותרו על אות אחת, שימירו הברה בהברה. הם ירדו מבגדאד לארץ-ישראל, ואנחנו נשתכחה מאתנו תורתם, לא שמרנו לא על שפתם, לא על שמותיהם ולא על בגדיהם, ואיך יגאל אותנו אלוהים ממצרים שלנו? יום-יום אנחנו מתגרשים מעצמנו, מרוחנו, מלבנו. ואנחנו זקוקים לזיכרון, כי מה הוא ההווה ללא העבר? מה העבר ללא הווה?
ואת אומרת לי שמזל שהם בחרו שהעברית תהיה שפת ארצם, בכל זאת עברית היא גם שפתנו, אינה רק שפתו של איזה קולוניאל, אינה צרפתית, אינה אנגלית. אלף שנה דיברנו עברית, אלף שנה ארמית, אלף שנה ערבית, את אומרת, עוד קודם להן דיברנו כנענית ושומרית ואכדית. תאר לך, את אומרת, שהם היו מחליטים שהיידיש תהיה שפת המדינה שהקימו, אז היה הרבה יותר מצחיק, היית קורא לי מַאמֶע מַאמֶע, ומלטף את שערי במילים צפוניות רחוקות. ואני אומר לך אִמִּי, אִמָּא, אֻמִּי, שמח הייתי לקרוא לך מַאמֶע שלי, בכל לשון. להמשיך לקרוא ←

לוּ הייתם מקפידים עמי יותר על לימוד השירה הערבית, אמא, הייתי לומד על אפשרות אהבתו של משורר פלסטיני לאישה יהודייה בָּארץ הזאת, והייתי מבקש מכם שתתארו לי את רִיתָא אדומת השיער, אותה אשכנזייה בטעם תות-שדה או דובדבני בוסר שלא הגזימה ביופייה, ובאה עם ביתה מן הַכרמל, מביאה בתיקה מעט מנוף הים הכחול אל פגישותיהם הארציות במישור. אבל אתם לא קראתם לי שורות של מחמוד דרוויש, אמא, ואני לא חיכיתי שמשוררת ערבייה תכתוב עלי פואמה ארוכה של אהבה, לא חיכיתי לבואה בשׁערַי עם תלתליה הארוכים והשחורים ועם פניה היפות כַּלְּבָנָה. וכך בערב אחד של ראשית חודש אוגוסט, ארבעה שבועות לפני גיוסי לצבא, נכנסתי לבדי לבית-קפה בתל-אביב לקרוא שירה, ושמעתי את רִים מקריאה שיר בעברית, ומילותיה נדבקו שעה ארוכה אל שפתַי: "בחֵפֶץ לב הלב הופך חֵפֶץ, חָפֵץ להידמות לַצעצועים האחרים, צעצועי הגוף והנפש. ובכובד ראש הראש הופך כובד, מכבד עצמו מדי הוא משתוקק לבטל את משקלם של האיברים האחרים. ואני כל גופי רחם, מרחם על זרים ומבקש להולידם מחדש מוכרים". להמשיך לקרוא ←

ובלילה הראשון לצד מיטת חוליו של אבי אשר עברה אל ביתנו אני אומר לה, אמא, תתחילי אַת אֶת סיפור הסיפורים, אני זקוק לזמן, להשהיה, עד שיתחברו בי כל חלקי הסיפורים הפרומים, עד שיהיו הסיפורים הרדומים מתעוררים בי, מבעבעים, בינתיים ספרי את, תתחילי אַת אֶת הלילה, את הלילות, אולי קולך יאיץ בְּאבא להתעורר טוב מקולי. ואמי מסכימה, ולילה ראשון היא מגלה את לבה, ומספרת לי על ימים שהיו בחייה בְּצריף של מעברה כשהיתה ילדה והרגישה שהיא דבר חולה חשוך עזוב. נבלעת בתוך סיפוריה לחש קולה את חשכת הלילה אשר המתין מחוץ לחלון ונבלע באוזנַי ובאוזנֵי אבי, כמעט לא נשמע, כמעט כמו היה רק מלמול של תפילה, הנשמעת רק בלב ובשמים, ולא בין בני-האדם. ואני כמעט שואל אותה, מה הדיבור הזה לך, אמא, ואל מי אנחנו מדברים, אני ואת? אל אבא? אל הזמן? אל הלילה? אל האלוהים? להמשיך לקרוא ←

אני בן אֲמִירָה בת סַלִימָה בת סַמְרָה, אמי איימה לשכוח בית הוריה ולשנות את שמה, ואחר החלה משננת בַּשירים שמות ואילנות של שמות ודורות על דורות. וגם אני אחריה, פתאום ממרחק כל השנים, לומד לשנן שמות, לומד לכתוב את שמי ושם אמי ושם אבי ושמות הוריהם והורי הוריהם. אני כותב את השמות כולם על הנייר שלא יימחק, שלא יימחקו, כותב על קלף ובמגילות, יוצר אילנות יוחסין ארוכים מאלו שבספרי הנביאים, רוצה עד אברהם, עד נוח, רוצה עד אדם הראשון וחווה הראשונה, רוצה לדעת מאין באתי ואיך עברו שנותי במחילות הדורות, רוצה לתלות האילנות על כל לוחות המודעות, רוצה לכתוב בכל השפות בהן דיברנו, בערבית ובעברית ובארמית, וגם בשׁוּמֵרִית ואַכַּדִית וכנענית. רוצה להיאבק בזיכרוני ובהתרופפותו, לראות את הפנים מאחורי הרעלות. להמשיך לקרוא ←

הִיא אֲמִירָה בַּת סַלִימָה בַּת חַיִּים יִצְחָק יְהוּדָה בֶּן יֶחֱזָק-אֵל עָלָיו הַשָׁלוֹם, תינוקת רכת עַבָּיָה גוּנבה בין ארצות במטוסים, אל תוך מלתעות איזה זמן בו חושך חופר בְּחושך. בת בגדאד אמי, אך מוכנה להישבע כי ילידת לונדון היא. ובינתיים אביה אבדה לשונו, ורק עינו רק עינו עדיין חגה במסלול כואבים. כבת שלושים שנים ישראליות, ועוד שנים עיראקיות ספורות, הכריזה: "עם המזרח הנקלה הזה לא יבוא מגעי, לא אזכור בית הורַי, פני אמי תִּנְשֶׁמֶת – בוכה על חורבות, ופני אבי כרוּב – אלוהים לא הושיע לו…". להמשיך לקרוא ←

הפתיחה ל"אנא מן אל-יהוד" (בבל, 2008, סיפורים) להמשיך לקרוא ←

כל לילה פוגשת אותו מעבר הפרגוד. מתחילים שיחותיהם בשתיקה קצרה. ואז כמו אומרת דק לעצמה, ידַי הולכות ורזות לאחרונה, אצבעותי נעשות צרות, כמו נועדו רק לדפדף בין דפים. ובלי לחכות כי ידבר היא מכינה לה כוס של תה ובה גם תיון וגם עלים רבים, גודשת סוכר לבן בלי מידה, ומערבבת בנגינת נקישות עצובה.
كل ليلة تقابله من وراء الستار، يبدآن حديثهما في هدوء مقتضب، وعندئذ، كما تقول تحديداً لنفسها، يداي هلكتا في النهاية، أصابعي ضعفت، كما لو كانت مخصصة فقط للتقليب بين الصفحات. ودون أن تنتظر أن يتحدث أعدت لنفسها كوباً فيه كيس شاي وأوراق كثيرة أيضا.أ فرطت في السكر الأبيض دون حساب، وتُقلب بلحن طارق شجي. להמשיך לקרוא ←

בזכות המתרגמים יכולתי לעבור בין השפות, כלומר לחזור לערבית, שבמובן עמוק מסוים היא שפת השיר הזה, ושפת הסיפור "אנא מן אל-יהוד", אבל באותו מובן גם לא הייתי כותב אותם בערבית, כי לא הייתי נתון בתוך אותו מאבק, ובאותו חוסר, כי הערבית שהיא שפת השיר ושפת הסיפור היא הערבית החסרה; בערבית אולי הייתי כותב את השיר "עִבְּרִיַתִי חַ'רְסַאאֻ" ("העברית שלי אילמת"). זאת ועוד, השיר הזה, על חוסר הערבית, אומנם אומר כי הערבית שלי אילמת, אבל מתחיל קודם כל באמירה: "הערבית שלי". אחר כך מגיעה האילמת, אבל קודם כל היא הערבית שלי, וכך הוא תובע עליה בעלות, וזיכרון, ושייכות, אני שייך לה והיא שייכת לי. לראשונה יכולתי לומר, ובאופן גלוי, כאמירה לעצמי ולאחרים. את הבעלות הזאת, והשייכות, שבה פותח השיר, הבנתי כמובן זמן ארוך לאחר שהוא כבר נכתב. להמשיך לקרוא ←

אַנַא מִן אַלְ-יַהוּד / أنا من اليهود / אלמוג בֶּהַר / أَلْمُوج بِيهَار / הוצאת בבל / 2008 לסיפורים נוספים מן הספר שני בתים ובערבי שבתות בדרך לבית-הכנסת היה משחק במפתחותיו, מקיש מפתח במפתח דרך גלגל מחזיק המפתחות והופך בהם … להמשיך לקרוא ←

מתוך "אנא מן אל-יהוד" (בבל, 2008): בארות אני כותב עכשיו בחושך, יד ימין נעה מעצמה ואילו העיניים אינן רואות את הנכתב. אולי אני כותב את כל דברי שורה על שורה שוב ושוב, כך אכסה כל מילה באלף מילים אחרות, אלפיים … להמשיך לקרוא ←

"אַנַא מִן אַלְ-יַהוּד" / أنا من اليهود / אלמוג בֶּהַר / أَلْمُوج بِيهَار / קובץ סיפורים / הוצאת בבל / דצמבר 2008   לסיפורים נוספים מן הספר וקישורים: http://www.notes.co.il/almog/51070.asp     הֲלָכָה למשה מסיני   הֲלָכָה לְמשה מסיני: אמנון שונא … להמשיך לקרוא ←