דברי הספד עם לכתו של פרופ' ששון סומך

אני משתף בדברי הספד ופרידה ממורי ורבי אוסתאז פרופ' ששון סומך ז"ל שאמרתי בשבוע שעבר בהלוויה:

טרי והילדים, איילת, אביגיל ונדב, אנחנו אתכם היום באבלכם ובכאבכם.

זכות גדולה ניתנה לכולנו להיות בחברתו של ששון, ובדרך כל בשר הזכות הזאת נלקחה מאיתנו.

קשה להספיד במילים ספורות את מי שמדף ספרים שלם לא יספיק כדי לתאר את חייו ופועלו והישגיו, וזמן ההספד אינו זמן של סיכומים.

את הסיכומים והפרשנויות ננסה לערוך בעתיד, כל אחד מאיתנו בדרכו.

היום אני מבקש רק לנצור בלבי, כפי שאני מניח שכל אחד מאיתנו נוצר בלבו, כמה רגעי ששון סומך, אישיים וציבוריים, מתוך הסיפורים שסיפר והזיכרונות שכתב והמפגשים המשותפים.

תמונה ששון סומך

אלו רגעים שבעיני, ובחיי, היו בעלי משמעות רבה, ופעמים רבות איפשרו לי לחשוב מחדש על מציאות חיינו. ותיאוריו וסיפוריו היו מלאי חיים כל כך. כפי שששון היה מלא חיים כל כך. רגעי ששון סומך שיכלו לקרות רק בחייו של ששון סומך.

כך הוא סיפר על חלומו מנוער להיות משורר ערבי, ועל ההשקעה הגדולה שלו כילד וכנער בשפה ובספרות הערבית, ואיך כל אלו נולדו בין השאר כמחאה מול בחירת הוריו לקרוא בביתם ספרות ועיתונות באנגלית ובצרפתית.

ואיך סיפר ששון שבנעוריו התרגום הערבי-היהודי-העיראקי להגדה של פסח הצחיק אותו ונשמע לו נלעג, כנער מודרניסט ההולך אל הערבית הספרותית, דור שני או שלישי לפניה של סופרים יהודים-עיראקים מן הערבית-היהודית אל הערבית הספרותית שומע את בני משפחתו בליל הסדר שרים בסוף "הֵא לַחְמָא עַנְיָא": "סנת אל-ג'איה פי בלד יסראיל בנין אל-מטלוקין" ("לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל בְּנֵי חוֹרִין"), והתרגום "בנין אל-מטלוקין" ל"בני חורין" נשמע לו מצחיק, נלעג, מעין ערבית מוזרה שאינה הערבית הספרותית היפה. ובסופו של דבר הפך ששון עצמו לחוקר שעסק לצד הערבית הספרותית היפה גם בתרבות הערבית-היהודית, ובלשון הערבית-היהודית, והשאלה על הערבית כשפה יהודית הפכה לשאלה מרכזית ששאל את עצמו, כאדם וכחוקר. איך אחרי אובדנה של הערבית-היהודית בארץ הוא התענג עליה.

ששון תמונה 26082019

ואיך ברגע שששון נפרד מבגדאד הוא הבטיח לחבריו המשוררים העיראקים שיתרגם משירתם לעברית, אף על פי שעדיין לא ידע עברית.

ואיך הישראלי הראשון שפגש ששון בארץ – פחות או יותר – היה אמיל חביבי, במערכת העיתון הקומוניסטי "אל-איתיחאד" בחיפה, ואמיל חביבי היה מי שקלט אותו בישראל, וששון פרסם ב"אל-ג'דיד" של חביבי שירים בערבית.

ואיך הפך ששון לחבר מערכת ב"אל-ג'דיד", ותמיד התגאה שבמשמרת שלו הגיע לפרסום שיר של מחמוד דרוויש, והוא מצא טעות במשקל באחת השורות, ותיקן אותה. וכך, אמר בגאווה, עד היום שורה אחת בדיוואן מחמוד דרוויש היא בעצם שורה שלו, של ששון סומך.

והאופטימיות שלו, איך אמר שהערבית, זאת שהוקעה והוגחכה בארץ ורבים זנחו אותה, תמיד הביאה לו מזל טוב והזדמנויות, בכל שלב בחייו האישיים והמקצועיים, בנעוריו הערבית היתה אהבתו וגאוותו והצטיינותו, והוא הפך בזכותה לחלק מחבורות המשוררים בבתי הקפה של בגדאד, בארץ הערבית היתה סיבת קליטתו בכתבי-העת הקומוניסטיים בערבית, וחברותו עם אמיל חביבי ועם רבים מן המשוררים הפלסטינים, ואחר כך עם תרגומיו מערבית לעברית ושיריו ורשימותיו בעברית ב"קול העם", וכשהגיע לאנגליה, הערבית היתה סיבת מעברו מדוקטורט בבלשנות עברית לדוקטורט בספרות ערבית, שהובילו אותו להיות אחד ממייסדי החוג לספרות ערבית באוניברסיטת תל-אביב, שאחר-כך יעמוד בראשו.

ששון סומך צילום

והבחירה בנגיב מחפוז כנושא הדוקטורט, בהשפעת המנחה של ששון באוקספורד, מוסטפא בדווי, שהיתה בבחינת מזל ונס בעבור שניהם. למחפוז היא וודאי קִרבה את פרס נובל, ולששון היא העניקה את ההיכרות הקרובה, וחברות החיים, עם גדול סופרי מצרים במחצית השניה של המאה העשרים.

 

זכיתי להכיר את ששון סומך. בתחילה לפני חמש עשרה שנים, ב-2004, בערב לכבוד ספרו "בגדאד, אתמול" בירושלים. אחר כך בסדנת תרגום הדדי עברי-ערבי של הליקון בזיכרון יעקב ב-2005, ובהמשך בפסטיבל השירה במר'אר ב-2005 ובקהיר ב-2007 ובקיימברידג' ב-2010, ומאז בשנים של מפגשים רבים ובעבודה משותפת על עריכת קובץ תרגומיו מן השירה הערבית המודרנית לעברית.

זכיתי לשלוח כל שיר, סיפור או מאמר קודם כל לעינו הבוחנת, ותמיד הוא ידע להציע ביצירתיות שינוי קטן שהיה משמעותי ביותר, ופתר בעיות שקודם נראו לי לא פתירות. ששון אהב לחשוב יחד על כותרות לשירים, לסיפורים ולספרים, ולעיתים היה מציע כותרות עתידיות מתוך שברי פסוקים, וכך למשל הציע לי את הכותרת "שנתיים לפני הרעש", לספר שעמד להתפרסם, ורק אחרי שנים כתבתי שיר בשם זה. ששון האמין בצורך לנוע מעבר לגבולות והגבלות ז'אנריים, ועודד אותי שוב ושוב באופן עמוק ומרחיק ראות לכתוב בכמה שיותר ז'אנרים, סיפורים, שירים ומאמרים, לכתוב רומן ולכתוב מחזה וספר ילדים, והציע לי תמיד להרחיב ולכתוב בדרכים שעדיין לא כתבתי.

ששון סומך רחש כבוד עצום למוריו, כפי שראינו כולנו בשני כרכי זיכרונות, ובסיפוריו הרבים בעל-פה עליהם. ואני גאה לומר שהוא היה מורי ורבי, אוסתאז פרופסור ששון סומך. אנחנו כאן רבים מתלמידיו, ובעיני כולנו יצאנו משולי האדרת של ששון סומך.

אני מבקש ללמוד ממנו, ולדעתי ראוי לכולנו ללמוד ממנו, את האופטימיות שלו. את שמחת החיים, החיוך, ההומור. ההבנה שהערבית היא ברכה גדולה ונס עבורנו, שיש לנו שליחות להעביר הלאה.

 

כמו שאומר פיוט הסליחות "אנשי אמונה אבדו":

"סעו המה למנוחות / עזבו אותנו לאנחות".

הוא מצא מנוחה ואנחנו מצאנו אנחה.

חבל על דאבדין ולא משתכחין.

מן השמיים ננוחם.

IMG_0131

[התמונה המשותפת מקהיר 2007]

עוד על פרופ' ששון סומך לאחר פטירתו

על ספרו של ששון סומך על נגיב מחפוז

על הכרך השני בזיכרונות ששון סומך, "ימים הזויים"

ראיון עם ששון סומך

 

אודות almog behar

"צִמְאוֹן בְּאֵרוֹת", "אנא מן אל-יהוד", "חוט מושך מן הלשון", "צ'חלה וחזקל".
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s