לזכרו של ששון סומך

דברים שכתבתי אתמול לזכרו של ששון סומך, מתוך העצב על לכתו, התקווה שמורשתו תחייה אחריו, ההערכה העמוקה למפעלו והעניין שלי בעיצובו כמתרגם, ופורסמו בעיתון הארץ:

התרבות העברית, התרבות הערבית והתרבות הערבית-היהודית איבדו במוצאי השבת האחרונה את אחד מבניהן היקרים, שידע לחבר ביניהן ולהעביר מכאן לכאן תוך שהוא מוסיף ואינו גורע: פרופ' ששון סומך, שנולד בבגדאד ב-1933 וחלם בנעוריו בה, בין רחובותיה, ספריותיה ובתי-הקפה שלה, להפוך למשורר ערבי, הגיע לארץ עם משפחתו ב-1951. בארץ הישראלי הראשון שפגש היה הסופר הפלסטיני אמיל חביבי, כפי שכתב בכרך השני של זיכרונותיו, "ימים הזויים" (2008), וסומך המשיך לכתוב שירה ערבית ולפרסמה בעיתונות הקומוניסטית, "אל-איתיחאד" ו"אל-ג'דיד". לאחר זמן מה, באמצע שנות החמישים, החל סומך לפרסם גם שירה עברית, ולאורך שנות החמישים תרגם בין השפות.

בשנות השישים נסע סומך לאוקספורד, ופנה אל מחקר הספרות, וכתב שם דוקטורט על הסופר המצרי הגדול נגיב מחפוז, אשר פורסם לימים בספר באנגלית ונמצא לפני חברי וועדת פרס נובל לספרות שבחרו להעניק את הפרס למחפוז ב-1988. כאשר שב סומך לארץ הוא היה בין מקימי החוג לערבית באוניברסיטת תל-אביב, ולימד שם שנים ארוכות והעמיד תלמידים רבים, ופרסם מחקרים רבים על אודות הספרות הערבית המודרנית, על גדולי כותבי הפרוזה של מצרים כמו גם על השירה החדשה, על יהודים כותבי ערבית ועל הערבית כשפה יהודית.

ששון סומך העמיד מדף תרגומים שלם מן השירה הערבית החדשה לפני הקורא העברי כמתרגם וכעורך, ובתוכו "נהר פרפר: מבחר תרגומים משירת סוריה ולבנון הצעירה" (1973), "הצטברות: מישל חדאד" (1979), "אני אוהבת בדיו לבנה: סיהאם דאוד" (1981), "גיאוגרפיה חלופית: אימאן מרסאל" (2009), "נושא הפנס בליל הזאבים: סרגון בולוס" (2012), "מילותיו של הזמן השבור: מחמוד דרוויש" (2017). בצדק כתב פרופ' חנן חבר כי ששון סומך "הפך עם השנים לדמות המרכזית המתווכת בין הספרות הערבית לספרות הישראלית".

רעיון התרגום העסיק את סומך עוד בבגדאד, שם התנסה בתרגום שירים אחדים מאנגלית לערבית, וכן החל שם בתרגום מחזה של ג'ורג' ברנרד שו לערבית. לפני שעזב את בגדאד, ולפני שלמד כלל עברית, כבר הבטיח סומך לתרגם שירה ערבית לעברית, כפי שסיפר בפרק "הדרשה" בספר זיכרונותיו הראשון "בגדאד, אתמול" (2004). הפרק מתאר את המשורר העיראקי אכרם אל-ויתרי, שספרו "המיתר המתכחש" היה "אחד משלושת ספרי השירה הערבית שלקחתי אתי במזוודותי בדרך לארץ והוא שמור עדיין אתי גם אם כמה מדפיו הראשונים והאחרונים התעופפו להם הרחק מגוף הספר" (142).

סומך הגיע לבית קפה לספר לו לאל-ויתרי על עזיבתו הקרובה, ואל-ויתרי ענה לו במעין דרשה: "אכרם אמר שהוא מודע לפעילות הרבה של יהודי בגדאד בהקשר של ההגירה לישראל… עם זאת, הוסיף אכרם, לא העלה בדעתו שאדם כמוני, הקשור כל-כך ללשון הערבית ודבק בתרבותה ובספרותה, יחליט לנטוש את מולדתו ומולדת אבותיו ולזנק אל תוך מציאות שכולה זרויות ומסתורין, מלחמה וחוסר ביטחון" (143). סומך ענה והסביר לאל-ויתרי על הקושי שנוצר ליהודים בעיראק מאז 1948, ואל-ויתרי הוסיף להוכיחו: "איך תסתדר בארץ שתושביה הם ערב-רב של עדות ולשונות ועתידה אינו בטוח כלל" (143). סומך ענה לו בהבטחה לתרגם מבחר משיריו לעברית: "אכרם, באתי אליך בתקווה שתרגיע אותי בשעה גורלית זאת בחיי, ושתאמר דברי ידידות שיחממו את לבי, והנה אתה מכביד עליי ביתר-שאת. אני, מכל מקום, מבטיח לך שברגע שאלמד עברית אתרגם לעברית מבחר משיריך, השופעים הומניזם, כדי שקהל הקוראים בישראל יקבל רושם נכון על הציביליזציה הערבית ההולכת ומתגבשת" (144-143). כך עולה אצל ששון התרגום כמשימתו של הסופר המהגר, כאפשרות של חיבור מעבר לנתק שכפתה ההיסטוריה, ותיקון מה לקושי של הסופר המהגר להתמיד בכתיבה בלשונו המקורית. סומך הסביר כך את תשוקתו לתרגם מבחר מן השירה העיראקית הצעירה: "כפי שסיפרתי, הגעתי ארצה בלי ידיעת עברית, אך בלבי היה חלום: אלמד עברית כדבעי ואתרגם מבחר מהשירים האלה שלעתים הייתי עד ללידתם במוחו ובניירותיו של המשורר. ואכן, אך סיגלתי לעצמי את הלשון העברית והנה התחלתי לתרגם" ("ימים הזויים", 107-106).

שאלת התרגום חזרה בספר "ימים הזויים" גם בפרק "יצירה ערבית בעיר העברית הראשונה", שם מצטט סומך מן המכתב ששלחה קבוצה של יוצרים יהודים עיראקים לפרסום בערבית בכתב-העת "אל-ג'דיד" בעריכת אמיל חביבי, במרץ 1954: "ברצוננו לזמן חבורה של ידידים שתהווה גרעין לחוג ספרות שיעמוד בקשר עם "אל-ג'דיד". מטרת החוג להוביל אותנו לזירת הספרות הערבית הלוחמת, וליצור קבוצה של צעירים שיחוו את חוויית הספרות הצמודה לעם, ואולי אף יוכלו לתרום משהו משלהם בהקשר זה. כוונתנו לחזק את הקשרים ואת אחוות-הקרב בין שני העמים, היהודי והערבי, ושתי הספרויות, העברית והערבית, וזאת באמצעות תרגומים בין שתי השפות וקירוב הקהל היהודי לספרות הערבית, והקהל הערבי לספרות העברית" (49). ואכן התרגום הפך מרכזי בחייו של סומך לכל אורכם, כפי שכתב: "נושא התרגום ההדדי שאני מזכיר בדבריי אלה, החל להוות דיבוק שאחז בי ולא הרפה ממני שנים רבות, והיה בין הגורמים שדחפו אותי להתמסר במשך שנים רבות לתרגום ספרותי ובעיקר לתרגום השירה הערבית החדשה לעברית" (52).

סומך העביר לאלכסנדר פן, שערך את המדור הספרות של "קול העם", תרגומים שעשה מן השירה הערבית החדשה, ורבים מהם פורסמו. רבים מהם נכתבו על-ידי משוררים מארכסיסטיים ועסקו במאבק המעמדי, וכך למשל שירו של מוחמד קמאל ממצרים "היום הר געש אנו" מ-1946, הקורא לבני מצרים להתקומם, לא לפחד מן הכלא ולועג לגבולות הלאומיות, התפרסם ב-1957 בתרגומו של סומך: "אחִי! התולעים ועשב אנו תחת פני עפר? / אחי, הו האדם! הבמצרים חי אדם?… ומהי סבלנות אחִי? תבוסה היא וכפירה. / איננו בני-חורין, אחִי, כי עבדים דמומים. / צָרות עלינו מולדות, לָעבד אין מכורה. // ומה הכלא, אח? המכאובים ומנת-הפרך? / וכלום ירתיעו בני-חורין סורג, סוהר או מן-הוא? / אחר יִרא את הסורג. אחר יכרע הברך. / שאם היינו נצוצות – היום הר-געש אנו!"

כן העביר סומך לאלכסנדר פן מספר שירים עבריים ראשונים שכתב. מן השירים העבריים שכתב בחר פן בשיר "איהו האביב?..", המצוי במתח שבין פריחת האביב בחלון לבין חרב האדון, בין שמחת המשורר מול הפריחה לעיתון הערב השר שיר הלל לאותה החרב. השיר פורסם באפריל 1955 בשם העט י. ששון, וכך הוא נפתח: "אני פותח חלוני, / מציץ, / אביב – / אביב פתאום-לפתע. / רונן אני! – / מיליון פרגים סביב / ומיליוני בני-ציץ / ובני ציוץ לפתח. / אביב אביב!! // ברחוב / עיתון-הערב משתולל – / בפיו מזמור הרצח / סיוט ליל-שכול ונצח, / זדון, / מדון / ואבדון / ושיר-הלל / לחרב האדון".

באותה עת גם חיבר סומך שירה סאטירית בקול העם, וכך למשל כתב עם הבחירות להסתדרות המורים, ולעג להיפוך שורת שירו של ר' יהודה הלוי, "לבי במזרח ואנוכי בסוף מערב", במציאות הישראלית: "נומה בן. כי טובים עסקני-הוראה… מי כמותם ילמדך מבעד להדק / להביט אל עֲרָב. הנה זו הבחינה! // נומה בן. הם יודעים לחשושי-תודעה… כי "אתה בחרתנו" חשוב פי-שבעה / מהבלי הנדסה ובלבלת-חשבון. / שם תלמד, (הוי, מה טוב!) לדקלם בתרועה: / "אנוכי במזרח ולבי הוא בבון"". ועל בן-גוריון כתב בלעג את השורות הבאות: "במקומותינו הילדים / שרים פזמון נדוש: / היה היה איש-פטפוטים, / אשר עמד על-ראש. / והוא בדורותיו אחד / (אומנם לו רֵעַ בבגדאד), / הוא את עמו מאוד אהב / לכן, העם ישכון בדד", ורמז לשיתוף הפעולה הישראלי-עיראקי בהגירת יהודי עיראק. ובמדורו הסאטירי "יומן החדשות" ב"קול הנוער" כתב בשם העט דן תירוש ב-1958 על התייעלות בתי-המשפט בנצרת תחת הממשל הצבאי, וביקר גם בו את בן-גוריון: "שיטות יעול / כן הוכנסו, ויש יבול! / ב"ספיד" עובדים שופטי-הגוש / וכל בית-כלא כבר גדוש! // שופט, שוטר ועד – הם חד: / לצדק העליון – הידד!! / "מהר יותר; יותר מהר" / מאיץ ההוא משדה-בוקר…".

לאורך חייו סומך תיווך את הספרות הערבית, וקרבה אל קוראיו, הן מעל במות אקדמיות מובהקות (בעברית, אנגלית וערבית), והן מעל במות פופולאריות עבריות, כעיתונים יומיים, מאז ימי "קול העם" הקומוניסטי ועד מוסף "תרבות וספרות" של הארץ, וכתבי-עת (מאז "קשת" של אהרן אמיר), והוא פעל הן כחוקר, הן כמתרגם והן כמי שעודד אחרים לתרגם יצירות רבות, כשהדוגמא המובהקת היא תרגומו של סמי מיכאל לטרילוגיה הקהירית של מחפוז.

תפקיד התיווך התרבותי שנטל על עצמו ששון סומך בין הערבית לעברית נולד מצד אחד מתוך קרע היסטורי בין יהודים לערבים, שהוליד צורך בתיווך זה, אך מאידך היווה למעשה גם המשכיות להיסטוריה הערבית-יהודית, ולמקומם של יהודים בתוך שתי התרבויות, העברית והערבית, על תחומי ההשקה הרבים ביניהן. כך הוא נצר לַהיסטוריה הארוכה של היהודים-הערבים כמתרגמים בין השפות, מהתַפְסיר של סעדיה גאון, דרך משפחת התִיבּוֹנִים ו"מחברות איתיאל" של אַלְחַרִיזִי ועד "משלי ערב" של יצחק יחזקאל יהודה, הרב יוסף קאפח וסמי מיכאל.

בעיתון הארץ:
https://www.haaretz.co.il/literature/.premium-1.7696793