תפסיר רס"ג בתמונות

בשבוע שעבר שיתפתי פעולה עם דף "כלמה / מילה אחת ביום" במסגרת הדף החדש "הכותאב היהודי – الكتاب اليهودي" ופרויקט הקלטת תפסיר רס"ג, תרגום התורה לערבית-יהודית, פסוק בעברית ופסוק בערבית-יהודית. במשך השבוע העלינו 7 מילים בערבית הקשורות לתפסיר או לערבית-היהודית או לקשרי הערבית והעברית.
תודה לחנין מג'אדלה, מייסדת דף "כלמה", לרני שרייבר-רותם שעיצב את הצילומים שליוו את השבוע, לימאמה שג'ש שהקליטה את המילים, ולשלו גילתמר-כהן, שכתב את החלקים הבלשניים לגבי כל מילה, ואני צירפתי חלק שני (המופיע כאן לאחר ****) על ההקשר הערבי-היהודי.

———–

המילה הראשונה, באופן טבעי, היא תַפְסִיר تفسير – פירוש, ביאור, פרשנות
חשוב לציין, שבערבית תפסיר יכול להיות לכל דבר, באופן טבעי, אולם למילה יש גם קונוטציה ברורה לקוראן: תפסירֶ אלְקֻרְאַאן تفسير القرآن – פרשנות הקוראן.

מילת היום שלנו היא שם הפעולה/מצדר של השורש הערבי פ.ס.ר בבניין הפועַל השני. אם נשווה לעברית, זהו השורש פ.ש.ר, ואם נתעקש, גם השורש פ.ר.ש הוא בעצם אותן אותיות עם שיכול של שתיים מהן (ושין וסמך/סין מתחלפות בלי הפסקה בשפות השמיות).

פַסַּר فسّر הפועל עצמו בבניין השני – פֵּרש, בֵּאר
מֻפַסִּר مفسّر – פרשן, מפרש הקוראן
אִסְתַפְסַר استفسر (מישהו) עַן عن (משהו), בבניין העשירי – שאל מישהו על אודות פירוש או פשר של משהו

*************

באיסלאם מקובל לקרוא לגרסאותיו של הקוראן בלשונות אחרות תפסיר, כלומר פירוש ולא תרגום, בשל התפיסה שאת הקוראן אי אפשר לתרגם, ושנוסחיו בשפות האחרות הם לכל היותר פרשנויות מקורבות, אך מי שרוצה ללמוד קוראן חייב ללמוד ערבית.

במאה העשירית לספירה, רבי סעדיה גאון, שנולד במצרים, התחנך בטבריה ועלה לגדולה בבגדאד, שם הפך לראש הישיבה – גאון, ואשר נקרא בערבית רבי סעיד אל-פיומי, על שם כפר הולדתו במצרים, פיום, תרגם את התורה כולה לערבית-יהודית. הוא קיבל את המוסכמה המוסלמית כנכונה לספרי קודש בכלל, שאי אפשר לתרגמם, וקרא גם לתרגום התורה שלו תפסיר – וזאת בניגוד לתרגומים המוקדמים יותר לארמית אשר נקראו תרגומים עד כדי כך שהארמית עצמה נקראה בעברית לשון התרגום.
גם בפילוסופיה שלו רס"ג שיתף מושגים תיאולוגיים שהתקבלו באיסלאם בספרו, ובסידור שלו, לשם הדוגמא, כינה את שליח הציבור בבית הכנסת, החזן – אימאם.
התפסיר היה לטקסט הקאנוני של הכותאב היהודי, החדר היהודי בעולם הערבי, במשך מאות שנים, ובתימן עד המאה העשרים.
תפסיר רס"ג כתוב בערבית-יהודית. מה היא ערבית-יהודית? הערבית היא הלשון היהודית השלישית באורך חייה, אחרי העברית והארמית. בשם השפה הערבית-היהודית מתייחסים לעיתים לשלושה שלבים והקשרים שונים של השפה:
הערבית-היהודית הקלאסית, שרס"ג היה אחד ממחולליה, היא גרסא יהודית של הערבית הספרותית הקלאסית, כאשר היא כתובה באותיות עבריות, כמו השפות היהודיות המאוחרות יותר, כגון היידיש והספניולית, ויש בה 27 אותיות ולא 28 כמו בערבית הספרותית – כיוון שה- ض וה- ظ נכתבות שתיהן בערבית-יהודית באות צד"י בעברית ונקודה מעליה. בערבית-יהודית יש גם שימוש במילים וציטוטים מעברית וארמית כחלק מן הטקסט, ללא פירוש, אך מאפיין זה אינו מצוי בתפסיר, מלבד השימוש לעיתים בשורשים עבריים והכנסתם לצורות ערביות, כגון תרגום "נע ונד" ל"נאיעא ונאידא" (בשל היחסה יש לקרוא "נאעיאן ונאידאן").
ערבית-יהודית כתובה מאוחרת, לאחר גירוש ספרד, היתה גרסא יהודית של הלשון המדוברת, ולא הספרותית (ולכן יש לה שלושה ענפים, משרקית – מזרח תיכונית, מגרבית – צפון אפריקאית, ותימנית), עם אותה שיטת כתיב ותעתיק, ואוצר מילים נרחב מעברית וארמית, כאשר חלק מן המילים מהערבית היהודית הקלאסית מצאו בה את מקומן.
ערבית-יהודית מאוחרת מדוברת היא השפה שדיברו היהודים במקומותיהם השונים בעולם הערבי, ומספר הנוסחים שלה רב מאוד, לא רק לפי ארצות אלא פעמים רבות לפי אזורים וערים.
בהמשך השבוע נכתוב מעט לגבי סגנון התרגום של רס"ג, מאפיינים נוספים של הערבית-היהודית והלימוד בכותאב, והקשרים בין התרבות היהודית לערבית ובין היהדות לאיסלאם.

לשמיעה: https://clyp.it/uzu2gsbd

כאן פרשת בראשית בפידיאף

כאן דף הפייסבוק "الكُتَّاب اليهودي – הכותאב היהודי" שבו אפשר למצוא עדכונים

כאן דף הפייסבוק כלמה / מילה אחת ביום, שהפרויקט נעשה בשיתוף פעולה עמם

עוד על הכותאב והקלטות תפסיר רס"ג

 

מילת היום שלנו היא תַאג' تاج וברבים תִיגַ'אן تيجان – כתר, עטרה

 

השורש של המילה הוא ת.ו.ג', והמיוחד בו שהוא מתחיל באות תא, שכן בשפות השמיות, לפחות בעברית ובערבית, מעט מאוד שורשים מתחילים באות הזו (נסו לחשוב על מילים בעברית שהשורש שלהן מתחיל בת"ו, ושימו לב לא להתבלבל עם ת"ו המשקל, כמו ב- תחבורה, תרדמת, תקרובת, תולדה וכו', שכן במילים אלה הת"ו אינה אות שורש)

זוכרים מה זה פעלים דנומינטיביים? גזורי-שם? – פעלים שנולדו משמות עצם, ולא להיפך. אז משם העצם תאג' קיבלנו בבניין השני בערבית את:
תַוַּג' توّج – הכתיר (בכתר, או מטאפורית – בהצלחה); קבע כותרת
תתויג' تتويج – הכתרה, כשם הפעולה/מצדר של הפועל
תֻוַיְג' تويج – כותרת פרח, במשקל ההקטנה החביב, אותו פגשנו בדף זה כמה פעמים

ואי אפשר להמשיך בלי לציין את אחד משבעת פלאי תבל החדשים, ה- תאג' מהאל בהודו. השם הוא תאג' מַחַלּ تاج محلّ, והוא ממקור פרסי בכלל, מה שאומר שהמילה עצמה, תאג', אינה ערבית אלה נכנסה אליה מפרסית. האות ח ح נהגית בפרסית, כך מסתבר, כמו ה"א (אז בפעם הבאה שאתם מתקשרים לחסן רוחאני, הנשיא האיראני, הקפידו לבטא: הסן רוהאני).
אוקיי, אז תאג' זה כתר. מה זה או מי זה מחל שנהגה בכלל מהאל? – פירוש המילה הוא "הארמונות", כלומר כתר הארמונות.
"אלו ארמונות?", אתם וודאי שואלים. הו, שאלה טובה.
מקים המבנה, הקיסר המוגולי שאה ג'האן, הקים אותו להנצחת אשתו השלישית ארג'ומנד באנו בג'ום (לפי ויקיפדיה בערבית: ارجمان بانو بجيم ארג'מאן באנו בג'ים, ולפי האנגלית: Arjumand Banu Begum), שנקראה מֻמְתַאז מחל ممتاز محل – גבירת הארמונות (לפי ויקי' בערבית: הארמון האהוב והמעוטר, ולפי האנגלית: הנבחרת של הארמון, משהו בסגנון היהלום של הארמון). חבל שכותבי הערכים בשפות השונות אינם סגורים על עצמם. אה, כן, אתם כבר יודעים שבערבית מֻמְתאז זה מצוין. אבל לא בסיפורנו היום.

רגע, עוד משהו:
כל מי שלמד ערבית באוניברסיטה שמע על המילון הערבי-ערבי הקלאסי:
תאגֶ' אלְעַרוּס מִן גַ'וַאהֶרֶ אלְקַאמוּס تَاج العَرُوس من جَوَاهِر القَامُوس – כתר הכלה [העשוי] מאבני החן של המילון, או בקצרה: תאג' אלערוס. תודו שהערבים יצירתיים בשמות…
זהו מילון מהמאה ה- 12, שמעבר להיותו המילון המקיף ביותר של השפה הערבית באותם הימים, המילים בו מופיעות לפי שורשיהן (כלומר כשמחפשים מילה צריך לדעת מה השורש שלה. לדוגמה, את המילה העברית "מִשְמָר" היה צורך לחפש במילון מעין זה תחת האות שי"ן), אבל אות השורש האחרונה מופיעה ראשונה!!! למה? כדי להקל על משוררים לחרוז את חרוזיהם. ממילא רוב האנשים באותם הימים לא ידעו קרוא וכתוב, וגם אלו שידעו, לא בדיוק נזקקו למילונים.

****************

על אחד הדפוסים של תפסיר רס"ג נכתב בעמוד הכותרת באותיות גדולות: "ספר כתר תורה הנקרא בלשון קדמונינו תאג' והוא חמישה חומשי תורה". ואכן התקבל לקרוא לתפסיר רס"ג, התרגום-פירוש של רבי סעדיה גאון את התורה לערבית-יהודית, בעברית כתר תורה ובערבית אלתאג' – הכתר.
https://www.facebook.com/208794299559645/photos/a.208799256225816.1073741825.208794299559645/208803039558771/?type=3&theater

יש בשם זה כדי להעיד על מעמדו הקאנוני של התרגום, שהפך לנכבד מכל הספרים בערבית-יהודית, ובמובנים רבים הספר שיצר את הנוסח המקובל של הערבית-היהודית הקלאסית, ואשר היה הטקסט הערבי-היהודי הנלמד ביותר מן המאה העשירית ועד גירוש ספרד (ובתימן כאמור המשיכו ללמוד בו עד המאה העשרים).
כאן המקום להעיר כמה הערות על הקלטת התורה בתרגום-פירוש-תפסיר רס"ג לערבית-יהודית בפרויקט "الكُتَّاب اليهودي – הכותאב היהודי":
את הערבית-היהודית של רס"ג אני קורא על פי הערבית הספרותית, על פי ההנחה שהערבית-היהודית של רס"ג במקורה היתה סמוכה מאוד לערבית הספרותית בת תקופתה, ומכוונת להגייה על-פיה, ולא כמו הערבית היהודית המאוחרת הקרובה לניבים מקומיים-מדוברים.
יש ברשת כמה הקראות של קטעים מתפסיר רס"ג על פי נוסח הקריאה היהודי-תימני, וכן ראה אור ספר המנקד את נוסח תפסיר רס"ג על פי נוסח הקריאה היהודי-תימני.
בשנה האחרונה גם ראה אור פרויקט של הוצאה לאור של תפסיר רס"ג באותיות ערביות, כלומר תעתיק חזרה לערבית ספרותית וניקוד, של הרב יום-טוב הכהן:
https://www.facebook.com/projectsaadiagaon/

גם במצרים ראה אור לאחרונה נוסח של התפסיר באותיות ערביות.
עלי להעיר על ההקראה שלי בתפסיר רס"ג שהיא מייצגת קריאה בערבית-ספרותית במבטא ישראלי יותר מאשר קריאה של ערבית-יהודית במבטא ערבי-יהודי. אני מודע לכך היטב, וזה משקף את ההווה שלי.
נוסף לכך, יש להודות בכאב, העברית בכותאב אינה העברית הנכונה של הכותאב. אני משתדל להקפיד כל עוד איני שוכח על העי"ן והחי"ת, שכפי שכתב מרן יוסף קארו בשולחן ערוך, אי אפשר להוציא את הקהל ידי חובה ללא הגיית עי"ן וחי"ת בקריאת התורה.
לעומת זאת את הגימ"ל הרפויה איני הוגה, וגם לא את הדל"ת הרפויה והת"ו הרפויה, ואילו את הו"ו, הטי"ת, הצד"י, הקו"ף והרי"ש אני הוגה על דרך המבטא הישראלי, הרחוק מאוד מן המבטא הערבי-היהודי, ומצמצם את הגיוון בין העיצורים בעברית.
אולי בשנה הבאה יוקדש הכותאב לעברית הנכונה של הקריאה, על דרך הקהילות הערביות-היהודיות. ובשנה שאחר כך – הארמית, הנמצאת בדפוס התפסיר שממנו אני קורא, אך שותקת בהקלטות שאני מקליט.
ברשת אפשר למצוא הקלטות של קריאת התרגום הנוצרי המודרני של התנ"ך לערבית ספרותית (לפני המתרגמים מצוי היה כנראה גם תפסיר רס"ג, אך יש הבדלים ניכרים):
https://wordproject.org/bibles/audio/16_arabic/index.htm

כאן דף הפייסבוק של תפסיר רס"ג באותיות ערביות

כאן שיר האלפבית של הכותאב המוסלמי המתחרה

כאן הקראת התורה בערבית ספרותית בתרגומה הנוצרי של הכותאב הנוצרי המתחרה, וכאן להורדה לשמיעה, כאן הקראה נוספת להאזנה ברשת

כאן ששון סומך על הערבית כשפה יהודית, ההקשר שבתוכו נוצר התפסיר בערבית-יהודית

כאן הטקסט המלא של התנ"ך בעברית

 

מילת היום היא סַעִיד سعيد וברבים סֻעַדַאא' سعداء – שמח, מאושר

השורש הזה, ס.ע.ד, עוסק בערבית במספר תחומים, שרק אחד מהם נושק לעברית (בה יש תחום משמעות נוסף ובלעדי, הקשור לאוכל, סעודות וכו'):

סַאעַד ساعد, הפועל בבניין השלישי (שאין לו, לבניין, מקביל בעברית) – עזר, סייע, בדיוק כמו השורש בעברית: סיעוד, סעד וכו'.
מֻסַאעֶד مساعد, צורת הבינוני הפועל – עוזר, סגן
מֻסַאעַדַה مساعدة, צורת שם הפעולה/מצדר – עזרה, סיוע
אַסְעַד أسعد, בבניין הרביעי, הוא פועל הקשור למילת היום שלנו, ופירושו: שימח, עשה מישהו מאושר
סַעַאדַה سعادة, שם הפעולה/מצדר של הבניין הראשון (בניין שנמצא פחות בשימוש בשורש זה) – אושר, מזל, הצלחה, ברכה, וגם תואר כבוד: סַעַאדַתֶ אלְוַזִיר سعادة الوزير – כבוד השר, סַעַאדַתֶ אלְקַאצִ'י سعادة القاضي – כבוד השופט. יש מילים רבות המשמשות כתוארי כבוד בערבית, וזו אחת מהן, ולאו דווקא הכי נפוצה. ואם כבר מדברים על זה, אז גם לשר וגם לשופט יכולים להיות תוארי כבוד אחרים
סַעֶד سعد – מזל, ברכה (לא בשימוש רב, מילה די נדירה)
סַאעִד ساعد וברבים סַוַאעִד سواعد – אמה (חלק של היד)
סַעְדַאן سعدان – קוף (כן, המילה השימושית יותר היא קִרְד, אבל רציתי להראות כמה השורש מגוון)

**************

רבי סעדיה גאון נולד בשנת 882 בכפר פיום שבמצרים. כמו חלק גדול מן היהודים בעולם הערבי הוא זכה בשני שמות, עברי וערבי, וכמו מקרים רבים מדובר בשני שמות קבועים המחליפים זה את זה ונפוצים בשתי השפות, אף על פי שכפי שיכולתם להבין משמעותם אינה זהה: הוא נקרא סעדיה בעברית וסעיד בערבית. כאשר עבר לטבריה והתחנך שם אולי הוא כבר זכה בכינוי סעיד אל-פיומי, על שם כפר הולדתו שאותו עזב. כאשר הוא הגיע לבגדאד ומונה לראש ישיבת סורא הוא קיבל את התואר גאון.
רס"ג היה איש אשכולות: איש הלכה, בלשן, פייטן, פילוסוף, ובהקשר שלנו גם מתרגם ופרשן. הוא היה בעל ידע עמוק במסורת היהודית, בתרבות הערבית, וגם בדת האיסלאם.
תרגומו של רס"ג לתורה הוא אכן פעמים רבות פירוש, כפי שהשם תפסיר מעיד עליו (אם כי ניתן לומר שכל תרגום הוא פירוש), וכאשר הוא מתרגם הוא טורח להרחיק את הגשמת האל (ייחוס תיאורים גשמיים לאל) שאפשר להבין בטעות מן המקור העברי של התורה; כמו כן תרגומו מבטא עניין גיאוגרפי וחומרי, והוא מבקש למקם ככל הניתן את המקומות והחומרים המוזכרים בתורה בתוך העולם המוכר לו במאה העשירית באותו המרחב הגיאוגרפי אך בערבית.
את הדוגמאות לדרך שבה לשון התרגום הערבי-יהודי של רס"ג מבטאת מחוייבות פילוסופית-תיאולוגית להרחקת ההגשמה אפשר לראות את זה כבר בפסוקים הראשונים של בראשית: בבראשית א', ג', את "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים" ("יְהִי אוֹר וַיְהִי-אוֹר") מתרגם רס"ג: "פשאא אללה", כי אלהי הפילוסופים והתיאולוגים כמובן שאינו אומר דבר, פעולת הדיבור היא פעילה פיזית-אנושית, ואין לו צורך בה – אלהים רוצה והדברים מיד מתחוללים, בלי שיבקש בדיבור. כך גם בפסוק הבא, בראשית א', ד': את "וַיַּרְא אֱלֹהִים" ("אֶת-הָאוֹר כִּי-טוֹב") מתרגם רס"ג: "פלמא עלם אללה", שוב כי אלהי הפילוסופים והתיאולוגים אינו רואה דבר, הראייה קשורה לעיניים ולגשמיות, אלוהים יודע את. בהמשך התפסיר מצויה הרחקת הגשמיות במקומות נוספים, למשל כאשר במקור העברי מופיעים יד ה' ואף ה'.
לעיתים מוסיף רס"ג מילים בתרגום-פירוש כדי להרחיק את ההגשמה, וכך את "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ" (בראשית א', כ"ו) הוא מתרגם: "קאל אללה נצנע אנסאנא בצורתנא כשבהנא מסלטא" – כלומר, כפי שכתב על כך נביה בשיר, חוקר רס"ג המלמד את התפסיר באוניברסיטה בבית-לחם: "רס"ג לא נרתע אף להוסיף מלים, כמו בתרגום בצלם ובדמות שם הוא מוסיף את המלה "מסלטא" רוצה לומר שהאדם דומה לאל ברמת אדנותו בלבד, כפי שאלוהים הוא אדון עולמים, האדם הוא אדון הארץ על כל הברואים שבה".
גם בפסוק הבא חוזר הדבר: את "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ" (בראשית א', כ"ז), הוא מתרגם: "פכ'לק אללה אדם בצורתה מסלטא כ'לקה" – החזרה השניה בעברית "בצלם" שוב אינה מתורגמת כצורה, אלא בהיותו של האדם שליט על שאר יצורי האדמה.
אגב בין שני הפסוקים אפשר לראות כיצד אדם מתורגם בתחילה "אנסאן" – התרגום הרגיל לאדם, ואילו בפסוק השני הוא מופיע כבר כ"אדם" גם בערבית – כלומר כשם פרטי, כאדם הראשון.
גם בפסוק "וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם עָפָר מִן-הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" (בראשית ב', ז'), שבו מתרגם רס"ג: "פכ'לק אללה אדם תראב מן אלארצ' ונפכ' פי אנפה נסמה אלחיוה [נוסח אחר: אלחיאה] פצאר אדם נפסא נאטקא", "נשמת חיים" מתורגמת במילה חיים, אך "נפש חיה" הופכת בערבית לנפש מדברת, ההבחנה התיאולוגית-פילוסופית לגבי מקומו וייחודו של האדם בין שאר הייצורים החיים כייצור מדבר.
בכך הולך רס"ג, כפי שקורה בחלק מן ההבדלים של תרגומו-פירושו, בעקבות תרגום אונקולוס לארמית, המתרגם "נשמת חיים" ל"נשמתא דחיי" אבל "נפש חיה" הופכת אצלו ל"רוח ממללא".
שינויים אלו אינם מצויים בתרגום הנוצרי המודרני של המקרא, המתרגם את פשט לשון המקרא.
גם תרגומו הגיאוגרפי והחומרי של המקרא להקשר הגיאוגרפי והחומרי שאותו הכיר רס"ג בולט כאמור בתרגומו ואפשר לראות מאות דוגמאות שלו לאורך התפסיר: כך נהר פישון מתורגם כ"נהר אל-ניל", הנילוס, אשור מתורגמת כ"אל-מוצול", העיר מוסול בצפון עיראק, העיר שלם של מלכיצדק מתורגמת אל-קודס, כשמה הערבי של ירושלים, העיר שכם כנבלוס וחבל הארץ שבו גרים הפלשתים מתורגם על-ידי רס"ג כפלסטין.

בצילום, כותאב יהודי בפולין, כי כל העולם היהודי הוא כותאב אחד גדול

מילת היום היא כֻּתַּאבּ كُتَّاب – ה"חדר" המוסלמי והיהודי.

הכותאב הוא צורה עתיקה של בתי ספר, בהם לימדו מקצועות בסיסיים כמו קריאה, כתיבה וקוראן.

על השורש הערבי כ.ת.ב, אשר מקביל לגמרי לשורש העברי הזהה לו, אפשר לכתוב הררי מילים. זהו שורש נפוץ ביותר, בערבית מדוברת וכן בספרותית, והמילים החשובות והשימושיות בו ביותר הן:

כִּתַאב كتاب וברבים כֻּתֻבּ كتب – ספֶר
כַּתַבּ كتب, הפועל בבניין הראשון – כָּתב
כַּאתֶבּ كاتب וברבים כֻּתַּאבּ كُتَّاب – כן, מילה זהה למילת היום אך עם משמעות שונה – סופר, אך גם פקיד, ספרן או כתב עיתונות. זו צורת הבינוני הפועל של הפועַל
מַכְּתַבּ مكتب וברבים מַכַּאתֶבּ مكاتب – משרד, במשקל המקומות
מַכְּתַבֶּה مكتبة וברבים מַכְּתַבַּאת مكتبات – ספריה, במשקל המקומות בנקבה
מַכְּתוּב مكتوب וברבים מַכַּאתִיב مكاتيب – מִכְתָּב, צורת הבינוני הפעול. מכְּתוב כשם תואר, במובן "כתוב", משמש גם כמילת גורל: הדבר נכתב, כתוב, נגזר מהשמיים, "אין מה לעשות".

*************

תפסיר רס"ג, התרגום-פירוש של התורה לערבית-יהודית, היה הטקסט המרכזי של הכותאבים היהודיים לאחר המאה ה-10, ברוב העולם הערבי עד תקופת גירוש ספרד, ובתימן עד המאה ה-20. בשאר הקהילות היהודיות דוברות הערבית, מחוץ לתימן, עברו בתקופה זאת לתרגומים של התורה לערבית-יהודית מאוחרת, הקרובה יותר לערבית המדוברת במשרק (המזרח הערבי) ובמגרב (המערב הערבי).
הילדים למדו את התורה מן הרגע הראשון במקביל בשלוש שפות, בעברית, בארמית ובערבית-יהודית, ולמעשה באותו הזמן למדו את תוכן סיפורי התורה ואת הלשונות היהודיות.
הערבית-היהודית, כפי שכבר ראינו, כתובה באותיות עבריות, תופעה המשותפת גם לשאר הלשונות היהודיות, כגון היידיש והספניולית.
אצל הקראים, אגב, התקיימה תופעה הפוכה שבה העברית נכתבה באותיות ערביות בספרים הכתובים בערבית. ידוע גם שחלק מן המוסלמים שגורשו מספרד ב-1492 והגיעו לצפון מרוקו כתבו ספרדית באותיות ערביות.
התעתיק של הערבית-היהודית נשען על הקשר בין העברית לערבית, ועל דמיון המבטא ביניהן. האות ו"ו נהגתה כמו האות و בערבית, האות חי"ת נהגתה כמו האות ح בערבית, האות טי"ת כמו האות ط בערבית, האות עי"ן כמו האות ع בערבית, האות צד"י כמו האות ص בערבית, האות קו"ף כמו האות ق בערבית, והאות רי"ש כמו האות ر בערבית, ולא כמו מבטאן בימינו.
האות גימ"ל הדגושה ייצגה בערבית-היהודית את האות גי"ם ج הערבית, למרות ההבדל במבטאן.
אבל בעברית יש 22 אותיות ובערבית 28 אותיות, אז כיצד יוצגו כל האותיות הערביות באותיות עבריות?
האותיות העבריות בג"ד כפ"ת הן כפולות מבטא על פי מצבן, דגושות או רפויות. כיום אנחנו הוגים את ההבדל רק באותיות בכ"ף, אך המבטא ההיסטורי של העברית המזרחית, אשר נשמר בקריאת התורה, הבחין גם בין גד"ת, כאשר הן דגושות הן נהגו כפי שאנחנו הוגים אותן בימינו, אך גימ"ל רפויה נהגתה כמו האות הערבית غ, דל"ת רפויה נהגתה כמו האות הערבית ذ, ות"ו רפויה נהגת כמו ث.
האות כ"ף שאינה דגושה נהגתה וייצגה خ, ואילו כיוון שבערבית אין בי"ת לא דגושה ופ"א דגושה, לא שימשו אלו בתעתיק הערבית היהודית.
ועדיין הגענו רק ל-26 אותיות, היכן מצויות שתי האותיות האחרות, הייחודיות רק לשפה הערבית, ואינן מצויות לא בעברית ולא באף שפה האחרת, ה-ض וה-ظ?
שתיהן הצטמצמו בערבית-יהודית לאות אחת, אשר נכתבה באות צד"י ונקודה מעליה.
על כן בערבית-יהודית יש רק 27 אותיות, ולא 28 כמו בערבית הספרותית.
עוד: הערבית השפיעה חזרה על הגיית העברית – רבים מיהודי העולם הערבי, למשל בעיראק, לא הבחינו בין בי"ת דגושה ובי"ת שאינה דגושה, והגו את שתיהן כבי"ת דגושה – ب, ורבים מיהודי תימן הגו את הגימ"ל העברית כגי"ם ערבית – ج, ואת האות קו"ף העברית על פי מבטא ה-ق הערבית בלשונם, כלומר פעמים רבות כגימ"ל העברית.
ועוד, האותיות א"ל העבריות התחברו לצורת אות אחת מיוחדת בכתיבה לא מנוקדת של אותיות עבריות בקהילות היהודיות בעולם הערבי, בהשפעת החיבור של האותיות ל"א בערבית (لا), בתפסיר רס"ג מופיעה צורה זאת כבר בתרגום הפסוק הראשון בתורה, ודווקא בשם האל, אללה,

ראו כאן:

תעתיק הערבית-היהודית:
ا – א
ب – בּ
ج – גּ
غ – ג/ג'
د – דּ
ذ – ד/ד'
ه – ה
و – ו
ز – ז
ح – ח
ط – ט
ي – י
ك – כּ
خ – כ/כ'
ل – ל
م – מ
ن – נ
س – ס
ع – ע
ف – פ
ص – צ
ض/ظ – צ'
ق – ק
ر – ר
ش – ש
ت – תּ
ث – ת/ת'

 

מילת היום היא חַאחַ'אם حاخام – הרב היהודי, החכם

המילה הזו נכנסה לערבית כפי שהיא מהעברית, כך שלכאורה אין הרבה מה להגיד עליה.
למרות זאת, היא מרתקת בעיניי, מהסיבות הבאות:

בארצות ערב היהודים קראו למנהיגיהם ולאנשי הדת שלהם "חכם" ("חכמים" ברבים, מן הסתם), מהסיבה הפשוטה שהם היו… חכמים. התואר חכם לא ביטל לגמרי את התואר רב בקרב הקהילות היהודיות בעולם הערבי, אך הוא צמצם את השימוש בו, בעיקר בדיבור, והתואר חכם הפך בלבדי בערבית לא יהודית, וכמעט בלבדי בערבית יהודית, ובעברית שני התארים התקיימו.

מדוע בעברית המילה היא בת שלוש אותיות, ובערבית חמש? – שאלה טובה.
הערבית מאייתת מילים זרות בצורה פונטית. למה כוונתי? בעברית אנו כותבים, לצורך הדוגמה, ברק אובמה, אולם בערבית: באראכּ אובאמא باراك أوباما.
תודו, שקורא עברית שאינו מכיר את האיש, יכול לקרוא את שמו הפרטי בצורות רבות, תלוי מה הניקוד, נכון? אז בערבית אין משאירים ספק.
נתניהו, למשל, נכתב עם 8 אותיות: נתאניאהו نتانياهو.
בקיצור, כדי שלא יקראו את המילה "חכם" בערבית עם סימני ניקוד שאינם נכונים, הכתיב הוא פונטי: חא-ח'א-ם. חדי האבחנה שביניכם ישימו לב, שהצורה בה אנו מתעתקים פה בדף את המילים הערביות לעברית היא בדיוק… הפוכה. התעתיק המדעי של מילים ערביות לעברית גורס שכל אות ערבית תיוצג על ידי מקבילתה, בלי הוספת אותיות אהו"י ובלי שום כתיב מלא. מואזין, לדוגמה, ייכתב "אצלנו" מֻאַדִּ'ן.

דבר נוסף הוא ההקפדה הערבית על שמירת הצלילים המקוריים הנכונים של המילה.
בעברית של היום, רוב הדוברים אינם מבדילים כלל בין חית גרונית, גאה ואמיתית, ובין כף רפה. אולם פעם זה לא היה כך, ובערבית אין בכלל בעיה כזו. ולכן, החית של "חכם" הפכה לחית בערבית, הכף הרפה הפכה לאות הערבית שנשמעת בדיוק כמוה (אולם אינה מקבילה לה! ודיברנו על כך לא פעם), ח', והמם היא מם. מעדן לשוני-פונטי, בעיניי.

השורש חכם מצוי כמובן בערבית, אבל הוא נכתב באותן האותיות כמו בעברית, ולא בתעתיק פונטי.

*****************

המילה חכם, במובנה זה כתרגום המילה רב לערבית, לא מצויה בתפסיר עצמו (והרי אין רבנים במקרא), אבל זה תוארו הערבי של רס"ג, אלחכם סעיד אל-פיומי.
אנו מכירים מחז"ל את ההבחנה: ״כל רב מבבל וכל רבי מארץ ישראל״, ומילים אלו שימשו זמן רב לרבנים.
אך מרגע שעברו יהודי המזרח-התיכון וצפון אפריקה לדבר ערבית נוצרה בעיה עם המילה רב, שהיא אחד משמות האל, ומצויה גם בצירוף רבי, אלוהי, והמילה חכם דחקה את מרכזיותן בעברית, והחליפה אותן לגמרי בתרגום לערבית (בערבית אומנם מצוי דגש על האות בי"ת, رَبّ, אך בכתיבה המילים לא תמיד מנוקדות).

בעברית, אולי גם כדי להרחיק מן הדמיון לשם האל, נהגתה המילה רבי בקרב יהודי העולם הערבי כך: רִבִּי.

כך נכנסה המילה העברית חכם לערבית כתוארו של הרב היהודי.
אין זאת המילה העברית היחידה שנכנסה לערבית כמובן, ואתן דוגמא למילה קרובה:
המילה חבר נכנסה לערבית, ואף זכתה לריבוי ערבי שבור שמעיד על קבלתה כמילה ערבית (حَبْر-أَحْبَار), בניגוד למילה חכם שריבויה שלם על דרך מילים זרות (حَاخَام-حَاخَامَات/حَاخَامُونَ).
גם היא מציינת חכם יהודי, אך מכוונת בעיקר לחכמים היהודים הראשונים שהתאסלמו והיו מעבירי מסורות יהודיות, בעיקר מדרשיות, לאיסלאם המוקדם.

מילת היום שלנו היא חַ'לְק خلق – בריאה, יצירה; יצורים, ברואים, בני האדם

השורש הערבי ח'.ל.ק עוסק במספר תחומים, אך הנפוצים ביותר הם אלו הקשורים לבריאה ולתכונות אנושיות אלו ואחרות.

חַ'לַק خلق, הפועל בבניין הראשון – ברא, יצר
במדוברת, הפועל חִ'לֶק, גם הוא בבנין הראשון, פירושו נולד: (אַנַא) חְ'לִקֶת פִי אלְקֻדְס (أنا) خلقت في القدس – (אני) נולדתי בירושלים
חַ'אלֶק خالق – יוצר, בורא. אַלְחַ'אלֶק الخالق – הבורא, היוצר, אחד מ- 99 שמותיו של אלוהים בערבית, זו צורת הבינוני הפועל של הפועַל
מַחְ'לוּק مخلوق – יצור (מיל': דבר שנברא), צורת הבינוני הפעול
חֻ'לְק خلق וברבים אַחְ'לַאק أخلاق – תכונה, מידה, אופי; מוסר
ומכאן, כשם תואר: אַחְ'לַאקִיֹ أخلاقيّ – מוסרי, אתי
חִ'לְקַה خلقة וברבים חִ'לַק خلق – מזג, טבע, צורה חיצונית, מראה חיצוני. בעיקר מוכר בביטוי במדוברת:

מַא בִּדִּי אַשוּף חִ'לֶקְתֹה ما بدّي اشوف خلقته – אני לא רוצה לראות את הפרצוף שלו

אה, ולא להתבלבל עם חלק, حلق, שזה בכלל גרון, אבל גם האות הראשונה שונה…

****************

כיצד מתרגמים את הפסוק הראשון בתורה, "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ"?
רס"ג מתרגם: "אול מא כ'לק אללה אלסמאואת ואלארצ'", והתרגום הנוצרי המודרני מתרגם: "في البدء خلق الله السموات و الارض".
כפי שאפשר לראות שניהם מסכימים על כל המילים במשפט, כולל המילה כ'לק, ברא, מלבד המילה הראשונה, בראשית.
כבר בתרגומים לארמית אנחנו מוצאים שלושה תרגומים שונים למילה בראשית, המבטאים פרשנויות שונות שלה: אונקלוס מתרגם: "בְּקַדְמִין", ואילו בשני התרגומים האחרים אנחנו מוצאים: "מִן אַוְולָא" ו"בְּחוּכְמָא". כלומר התרגומים חלוקים האם המילה בראשית מציינת זמן קדמון, ראשוניות או חוכמה (מתוך מילת הראש שבתוך בראשית).
רס"ג מתרגם בראשית כדבר ראשון, ואילו התרגום הנוצרי מתרגם כהתחלה.
בנוסף לפעולת הבריאה, המיוחסת לאל מספר פעמים בפרשת בראשית מלבד בפסוק הראשון, למשל בבריאת התנינים ובריאת האדם, בבריאה אלוהים גם הבדיל – פצל, קרא (במשמעות של נתינת שם) – סמא, עשה – צנע, נתן – ג'על, בירך – בארכ, אמר – קאל, שבת – עטל וקידש – קדס.

מילה אחרונה: 
יוֹםֶ אלסַּבְּת يوم السَّبْت – יום השבת

מבחינה לשונית, אין הרבה מה להגיד על המילה הזו, שכן הערבים שאלו אותה מהעברית. בתקופה הטרום-אסלאמית (הג'אהליה) היום נקרא שִיַאר شِيَار.
המילה אלסבת מופיעה בקוראן 5 פעמים.
צורת הריבוי שלה היא סֻבּוּת سبوت, ובספרותית יש פועל שנוצר ממנה: סַבַּתַ سبت – נח, שָבַת.

***************

המילים והשורשים המשותפים לערבית ולעברית הם בני שלושה שלבים היסטוריים שונים:
א. השלב הקדום, שבו השפות לא נטלו מילים זו מזו אלא נולדו ממקור משותף, וכך רוב איברי הגוף, המספרים, הכלבים (ולא החתולים, שבוייתו מאוחר יותר), ופעלים בסיסיים כגון: אכל, כתב, ראה, ברך ועוד רבים הם משותפים.
ב. השלב השני קשור ליותר מאלף השנים מאז עליית האיסלאם, ולמגעים העמוקים בין היהדות לאיסלאם. וכך המילה שבת חדרה מן העברית לערבית (הלא יהודית באופן ספציפי), כמו גם שמות דמויות המקרא, כגון משה ודוד. ביותר מאלף שנים אלו חדרו כמובן מילים ערביות רבות – או מבנים של מילים – לעברית, בתחומי הלשון הפילוסופית, כגון איכות וכמות וזהות, וכן תאריך וקוטב ומחסן ועוד ועוד.
ג. בעת החדשה, עם הניסיון להפוך את העברית ללשון מדוברת בארץ, נכנסו מילים ערביות רבות וצורות לעברית, אם על ידי וועד הלשון, כגון אדיב או צורה כגון עירייה, ואם בלשון היומיום כגון פשלה, פדיחה, צ'יזבט, דחקה (בתקופה זאת המעבר בין השפות כולל "טעויות" רבות בתעתיק).
במקביל מאז 48 התרבו מאוד המילים העבריות בערבית הפלסטינית, כגון רמזור, קופת חולים, סתם, בסדר, מחסום ועוד.
המציאות הלשונית של הפלסטינים אזרחי ישראל, בהיותה דו-לשונית בין עברית לערבית, יוצרת הקבלות תרבותיות רבות בינם לבין יהודי העולם הערבי, וניתן לחוש בכך באופן מובהק ביצירותיהם הספרותיות של אמיל חביבי ואנטון שמאס.
ומה באשר לערבית-היהודית בכל ההקשרים הללו?
בערבית-יהודית כתובה נהוג היה לצטט ללא תרגום מקורות רבים מעברית ומארמית, מן המקרא והמדרש ועוד. בערבית-יהודית מדוברת נכנסו מילים עבריות רבות, בדיוק כמו בלשונות יהודים אחרות, ובתוכן כמובן הרבה מילים הקשורות למסורת הדתית: תפילין, פסוק, איכה וגם המילה סבת נהגתה בחלק מהדיאלקטים של הערבית-היהודית כמו בעברית, שבת.
במקביל נכנסו גם מושגים איסלאמיים לערבית-היהודית, וכבר הזכרתי כיצד רס"ג קורא לחזן אימאם, וכמו כן משה כונה לעיתים כמו באיסלאם "כלים אללה", ויהודים השתמשו לעיתים בנוסח הפותח את הקוראן: بسم الله الرحمن الرحيم، בסמאללה אל-רחמן אל-רחים.
שמות שנתפסים היום בארץ כזרים, או כפלסטיניים ולא יהודיים, וכמצויים בקרב נרטיבים, כגון אל-ח'ליל לחברון, נבלוס לשכם, אל-קודס לירושלים והשם פלסטין לארץ, מוכרים מהקשרים ערביים-יהודיים.

לסיום, אני רוצה להודות לכל העושים במלאכה בעמוד כלמה מילה אחת ביום, ולברך אותם על הצטרפותם למסע של השבוע האחרון בערבית-היהודית, שפה בת למעלה מאלף שנים, אשר רק לפני כ-70 שנה, ב-1948, היו כמיליון דוברים בדיאלקטים השונים שלה, מספר אשר צנח בצורה דרסטית בעשורים שחלפו. אפשר להתייאש מן הצניחה במספר דובריה של הערבית-היהודית, אבל אפשר לזכור ולהזכיר כי הערבית היא (גם) שפה יהודית, שבה שמורים הזיכרון והתרבות הערביים-יהודיים, שלעיתים יש לנו הזדמנות ללמוד דווקא עם מורים פלסטינים, וזיכרון זה יכול להציע לעתיד את עומק הקשר הפורה והמרתק והחי בין היהדות לאיסלאם ובין העברית לערבית וספרויותיהן.