על ספר התחכמוני לרבי יהודה אלחריזי

תחכמוני, מחברות הימן האזרחי, יהודה אלחריזי, ההדירו והקדימו מבוא: יוסף יהלום ונאויה קצומטה, מכון בן-צבי, ירושלים, תש"ע, 685 עמ'.

בהקדמה הערבית לספרו, ספר התחכמוני, מסביר ר' יהודה אלחריזי: "השבח לאלוהים, המשובח בכל לשון, שעושרו וחסדו כוללים, אשר ייחד את האדם בתכונה יתירה של דיבור והבעה כדי שתתברר מעלתו על כל בעלי החיים… כתבתי חמישים מקאמות עבריות אשר קישטתין במרגליות של דברי הנבואה ושיבצתין באבנים טובות של העניינים האלוהיים… ונהיה זה הספר מן הספרים המועילים ביותר שחוברו במינו, כי הוא ממריץ בבדיחותיו המשעשעות ובמעשיותיו המקסימות את הנפשות הבורות ומעורר את הלבבות הנבערים ללימוד השפה העברית ולעמוד על סודותיה המופלאים ומתנותיה הקסומות".

אלחריזי, בן סוף המאה ה-12 וראשית המאה ה-13, לא היה מן המחברים אשר נודעו בצניעותם, אך דבריו הם דברי אמת, אשר עומדים בנכונותם אף ביתר שאת בימינו. בעברית גמישה להפליא, וקרובה להבנתם של קוראי עברית בני ימינו יותר מרוב היצירות בנות זמנו, הצליח אלחריזי, הוא יחיא אבן סולימאן אבן שאול אבו זכריא, להעמיד חמישים מקאמות עבריות אשר אינן נופלות במופתיותן מן הדגם הערבי הגבוה, של המחבר העיראקי הנודע אלחרירי, בן המאה ה-11, שאת המקאמות שלו תרגם אלחריזי בשם "מחברות איתיאל".

אלחריזי קושר, בהקדמתו לספר התחכמוני, את החלטתו לכתוב ספר משלו אל הספר שתרגם: "והעניין אשר קראני לחבר הספר הזה כי איש חכם מבין חידות ומשלים / מחכמי ישמעאלים / לשונו במליצותיו נמרץ / ועל פיו חזיון השיר נפרץ / ונודע שמו אלחרירי / וכל אבי מליצות זולתו הולך ערירי / עשה בלשון ערב ספר / נותן אמרי שפר / חצב פניניו ממחצב הרעיון / ובנה לו בחדרי לבו אפיריון". רבים, מספר אלחריזי, "רצו להפוך ספר הישמעאלי הזה מלשון ערב ללשון הקודש / ובאו בבגדי חול לשרת בקודש / ובצאתם להילחם חמושים / לא שללו כי אם אחד אחוז מן החמישים / כי לחוזק מליצות הספר נבהלו ויבעתו / ולקול רעמיו גוועו ויצמתו".

על כן פנו אל אלחריזי נדיבי ספרד ו"חִלו פני בהיותי ביניהם / להעתיק הספר הזה להם / ולא יכולתי להשיב פניהם". תרגומו-עיבודו של אלחריזי לאלחרירי זכה להצלחה רבה בין הקוראים העבריים, והעיד על הבנתו העמוקה של המתרגם בתרבות הערבית ובלשון העברית, ועל יצירתיותו. זהו אולי התרגום-עיבוד המופלא ביותר אל העברית בימי הביניים. אך בדיעבד, מספר אלחריזי בדרמטיות, הסב לו תרגום זה צער: "ראיתי כי הסכלתי עשו / וגדול עווני מנשוא / בעוזבי לחבר ספר ממליצות תורתנו / והלכתי להעתיק דברי זולתנו / כאילו אין דברי אלוהים חיים בינותינו / וכרם זרים לנטור מיהרתי / וכרמי שלי לא נטרתי / ועל כן חיברתי הספר הזה במליצות חדשות / מלשון הקודש קדושות / וחידות חדשות / יחיו הנפשות / ויחליצו העצמות היבשות".

הספר החדש, ספר התחכמוני, נועד אם כן לשתי מטרות, גם להוכיח כוחה של לשון הקודש באופן עצמאי, ולא כשפת תרגום, מול שפת התרבות הגבוהה, האחות הבכירה הערבית, וגם להוכיח כוחו של אלחריזי כיוצר עצמאי, ולא כמתרגם. המטרה הראשונה היא כמו-דתית, והופכת את אלחריזי עצמו למעין נביא שזכה בהתגלות אלוהית: "אני ישן ולבי ער / וכים באש התשוקה סוער ובוער / ויעירני משנת סכלי / שכלי / ויורני ויאמר לי / אתה בן אדם / מה לך נרדם… לבש קנאות / לאלוהי צבאות / וללשון הנבואות / היורדת פלאות / והסר תלבושת הבושת מעליה / והמר במידות החמודות מעיליה / וחדש כנשר נעוריה / ורפא שבריה… ואומר אהה ה' ה', והנה הנדוד הדביק לחכי לשוני / ונבלה שפתי והגיוני / והיך יוכל עבד ה' זה לדבר / ומילים לחבר / ומי אנוכי כי אציל שה פזורה מבין שני כפירים / וכי אוציא לשון הקודש מבין המצרים / ויאמר כי אהיה עמך / וזרועי תאמצך מבין בני עמך".

המטרה השניה דורשת מאלחריזי להצהיר על המקוריות הגמורה של ספרו: "ובכל הדברים אשר בספר הזה זכרתי / דבר מדברי ספר הישמעאלי לא לקחתי / לבד אם שכחתי / או נפלאה מילה או שתים במקרא ואנוכי לא ידעתי / רק כל עניני הספר הזה מלבבי נבראו / חדשים מקרוב באו / ומימי יהודה יצאו", הצהרה שגם נוגדת את רוח תקופתו, שלא פעלה בדיכוטומיה שבין מקוריות למקורות, ושגם אינה נכונה, כמובן, לספר. למעשה לאחר פעילותו כמתרגם בצפון ספרד ובדרום צרפת, יצא אלחריזי יליד ספרד אל המזרח הערבי (המשרק), וניסה כוחו בתחכמוני בכתיבת מקאמות עבריות מקוריות, אך במקביל לכך ניסה כוחו גם בכתיבת מקאמות ערביות ושירה ערבית מקורית.

ספר התחכמוני, אולי ספר הפרוזה החשוב ביותר של ספרות החול העברית בימי-הביניים, אשר הפך דגם לכותבי מקאמות עבריים אחרים, כעמנואל הרומי וכזכריה אלצ'אהרי התימני, זוכה בימים אלו סוף סוף למהדורה חדשה ושלמה, לה הוא היה ראוי כבר מזה זמן, המלווה בפירוט נרחב של מקורות ופירושים, בנוסף להקדמה מאירת עיניים. ספר ה"תחכמוני" ראה אור קודם לכן בפעם האחרונה ב-1952. פרוייקט הוצאת התחכמוני מחדש הוא חלק ממפעלו העיקבי של פרופ' יוסף יהלום, יחד עם שותפים שונים, לפרסום כל כתבי יהודה אלחריזי: ב-2002 ראה אור הספר "מסעי יהודה: חמישה פרקי מסע מחורזים לאלחריזי", בעבודה משותפת של יוסף יהלום ויהושע בלאו, בשנה שעברה ראה אור "כתאב אלדארר – והוא ספר פניני המוסרים ושבחי הקהלים מאת יהודה אלחריזי", שהכיל את יצירתו הערבית של אלחריזי, בההדרה של יהלום, בלאו ויוסף ינון-פנטון. ועתה רואה אור התחכמוני, בשיתוף פעולה של יהלום והחוקר היפני נאויה קצומטה.

המקאמה, שנולדה מן הספרות הערבית, נכנסה אל העברית עוד לפני דורו של אלחריזי, וקיבלה את השם העברי מחברת. ז'אנר זה, של פרוזה חרוזה, בצורתו הקלאסית, כפי שקיבל אלחריזי מאלחרירי, מתבסס על ספר מקאמות המכיל חמישים מחברות, אשר בפתח כל אחת מהן מופיעה דמותו של מספר קבוע, אצל אלחריזי הֵימָן האזרחי, המתארת את נסיבות פגישתה עם הגיבור הנודד, הנוכל החביב, המעיד על עצמו בפגישתו הראשונה עם המספר בתחכמוני: "שמי חֶבֶר הַקֵינִי… עוד במקומות רבים תמצאני / ולטובה תזכרני". המספר עצמו מעיד: "וישמח לבי בחברתו / ונקשרתי בעבות אהבתו / ובנטותו מאתי ללכת / ונפשי בעבות ידידותו נמשכת / שמעתיו והוא מנגן בטוב הגיונו / וצחות לשונות".

בכל מקאמה, הבנויה כיחידה ספרותית עצמאית, נפגשים המספר והגיבור ונפרדים, ופעמים רבות נוהג הגיבור בעורמה כלפי אנשים שונים והמספר בתוכם, עד שבאחת הפעמים אומר לנו המספר: "פניתי למקומי ולבי נעצב לקוראותיו / ומקלל חבר הקיני וחשוקותיו" (241). חלק מן המקאמות הן סיפורי עלילה, על כפרי, על תרנגולים, על סעודות קמצנים, על שבע הבתולות, על זקן ובנו, על סוחרים ושודדים, על נישואין, חלקן מחברות של היסטוריה ספרותית, על משוררי אנדלוס, חלקן מספרות על מסעותיו של אלחריזי, ומפגשיו עם חזן בעיר מוצול בצפון עיראק, וביקורו בירושלים, חלקן מכילות ויכוחים ספרותיים, בין הנפש לגוף, בין הפרעוש לנמלה, בין היום ללילה, בין האיש לאישה, בין העט לחרב, וחלקן בנויות מאתגרים ספרותיים, של כתיבת שיר המורכב משלוש הלשונות (העברית, הערבית והארמית), כתיבת איגרת הנקראת מראש לסוף לטובה ומסוף לראש לרעה, כתיבת דברי שבח שבכל מילותיהם רי"ש, או שכל מילותיהם חסרות רי"ש, וכן הלאה.

דומה כי דמותו הייחודית והרב-ממדית של אלחריזי, גדול בעלי המקאמה העברית וגדול המתרגמים-מעבדים לעברית, באה לידי ביטוי במלוא מורכבותה בפיתולי ספר התחכמוני, וכתב עליה ביוגרף ערבי בן זמנו בחדות מופלאה, כפי שפִרסם יוסף סדן: "חיבר שירים רבים בתחום השבח והלעג. לשונו היתה נבזית וקיננו בו כוונות רעות. כל אימת ששיבח אדם היה, בהכרח, חוזר ולועג לו… חיבר קצידות [שירים ארוכים] שהחצי הראשון בכל בית מבתיהן כתוב עברית, והחצי השני – כתוב ערבית… הוא היה אחד הגברים שבלטו בגובה-קומתם, שערו היה שיבה ופניו לא הצמיחו זקן… מבטאו מוגרבי". דומה כי ביצירתיותו המופגנת בשתי הלשונות, העברית והערבית, הגיע אלחריזי באופן אמנותי עמוק, ממנו כדאי לשאוב השראה, למעלת "המדברים צחי-הדיבור בשתי הלשונות", העברית והערבית, עליה דיבר רבי משה אבן עזרא, הוא אבו הַרוּן.

פורסם במקור בעיתון הארץ, מוסף תרבות וספרות, יום ו', 6.8.2010, עמ' 1:

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1183332.html

מן הספר:

 

מן ההקדמה הערבית בתרגומה לעברית:

55-56: "השבח לאלוהים, המשובח בכל לשון, שעושרו וחסדו כוללים, אשר ייחד את האדם בתכונה יתירה של דיבור והבעה כדי שתתברר מעלתו על כל בעלי החיים… כתבתי חמישים מקאמות עבריות אשר קישטתין במרגליות של דברי הנבואה ושיבצתין באבנים טובות של העניינים האלוהיים עד שהיו כמו מעילים רקומים או אנקי חרוזים שדפיהם מאירים, והם נותנים ריח: תריח את ריח גניהם ותשתוקק לרגע להריח. כאשר מביא המספר את נועם סיפוריהם, אזי יניעו לו ההרים האיתנים את רכסיהם, כי הכללתי בתוכם כל סיפור מעורר ועניין מפליא, כל חידוד חמוד, כל רמז נאה, כל דרשה מעציבה. כל סיפור מהנה, כל איגרת מהודרת וכל יצירה מפוארת אשר בגללם תיהנה האהבה העצובה וישתוקק לאהבתם מחוסר הדאגה. וקישטתים בסוגים מן הדיבור המצחיק והרציני וטובות השבח ונזקו. והגעתי דרך שער ההוללות אל שיאה. והבעתי את יתרון כל נדיב ופארו והיתזתי את ראשי הנבלים פעם בגב חרב הגנאי ופעם בחודה. ונהיה זה הספר מן הספרים המועילים ביותר שחוברו במינו, כי הוא ממריץ בבדיחותיו המשעשעות ובמעשיותיו המקסימות את הנפשות הבורות ומעורר את הלבבות הנבערים ללימוד השפה העברית ולעמוד על סודותיה המופלאים ומתנותיה הקסומות. כי אספתי בהם ביטויים רבים, קשים להבין וכבדים. ואם יבין הקורא את הביטויים הנסתרים הללו ישיג מנה גדושה של השפה העברית ויבין את רוב ענייניה ויקום לו עמוד גדול מבנייניה. ואם יתמיד לקרוא את המקאמות האלה, תקל השפה על קצה לשונו ותשתלח רסן מליצת לשונו בהן ויפי ביטויו"

מן ההקדמה העברית:

משיר הפתיחה להקדמה: 63: "נאום גבר אשר עלה וירד / בחוג השיר… וחיבר מחברות מוסר חמישים / בכל עניין מחובר גם מפורד [בשירה ובפרוזה, מנט'ום ומנת'ור] / ואסף כל פזורי המליצות / ואיש מהם בלי נמלט ושרד / והשיר הוא לעבד נאמן לו… בארצו רם לרום עוזו והודו / ואולם בנדוד שפל והורד… והיה כענק לשיר ואולם / בקורות הזמן ניתק ונפרד"

64: "החוכמה תעוז לחכם באורח חיים תנחהו / ומעמלו תניחהו… והיא תזהירנו ותורנו / לשום תחילת אמרינו / ופתח דברינו / תהילת יוצרנו / ושבח לצורנו / וראשית הגיוננו / להודות לאדוננו / אשר לכבודו בראשנו / ולעובדו קראנו / הנעלה המהולל בכל לשון / הנעלם ממראה כל אישון / עשה שמים / בלי עמל ידים / ולא מבטא שפתים / אחוזים בלי כפיים / תלויים כמאזנים / מסובבים כרחיים"

והפתיחה בתפארת האל, ובתפילה חסודה לפניו: "נצור רעיונינו / משגיאות הגיוננו / ושמור דרכינו / מחטוא בלשוננו / ואם נכשל בדבר חטא לכף זכות שפטהו" (69), לפני שיעבור לעלילות כזבים וזימה

69: "נאום יהודה בן שלמה הספרדי בן חריזי, אדוני אלוהים נתן לי לשון לימודים / למלאת מילים חמודים / וניבים נפרדים / ביד השכל צמודים / והיו לאחדים / לקשור מפניני מיליהם לצוארי הנגידים / רבידים / ובזרועות הידידים / צמידים / בשעשועיהם ישמחו מרודים / ובענייניהם יעלזו חסידים / ובכל מדינה ומדינה מגיע שמחה וששון ליהודים"

"אחבר חמודות / משלים וחידות / ועדרי תעודות / אשובב למרבץ // והשיר ארימו / ומלך אשימו / אכס מערומו / ברקמה ותשבץ // ויטווה לשוני / זהב רעיוני / ובגדי זמני / בשירַי אשבץ // ונדחי מליצות / אשיבם קבוצות / ומהם נפוצות / יהודה יקבץ" (69)

"אני ישן ולבי ער / וכים באש התשוקה סוער ובוער / ויעירני משנת סכלי / שכלי / ויורני ויאמר לי / אתה בן אדם / מה לך נרדם… לבש קנאות / לאלוהי צבאות / וללשון הנבואות / היורדת פלאות / והסר תלבושת הבושת מעליה / והמר במידות החמודות מעיליה / וחדש כנשר נעוריה / ורפא שבריה… ואומר אהה אדוני אדוני, והנה הנדוד הדביק לחכי לשוני / ונבלה שפתי והגיוני / והיך יוכל עבד אדוני זה לדבר / ומילים לחבר / ומי אנוכי כי אציל שה פזורה מבין שני כפירים / וכי אוציא לשון הקודש מבין המצרים / ויאמר כי אהיה עמך / וזרועי תאמצך מבין בני עמך" (70)

ההתקדשות לכתיבת הספר היא כהתקדשות לנבואה, כגאולה, כהליכתו של משה להציל את בני עמו, כפי שהבריחה היא כבריחת יונה הנביא לתרשיש, והאל מבטיח ללוותו במשימת קודש זאת, של כתיבת ספר החול הגדול בעברית, שתהיה כנס שבו יחזה כל העם "וראה כל העם אשר אתה בקרבו את מעשה אדוני" (70), ועוד הההתקדשות בלשון ירמיהו, כפי שהקושי היה בלשון קינת איכה: "וישלח השכל את ידו ויגע על פי / וקידח להבי רשפי / והאיר כוכבי נשפי / ויאמר לי הנה נתתי דברי בפיך / ובחזיון השיר נביא לגויים נתתיך… וישם פי כחרב חדה" (70)

71: "ויער אלוהים את רוחי להעלות מזוהר לשון הקודש מנורות / ברקיע השכל מאירות / לפקוח עינים עיוורות / למען דעת כל עמי הארץ כי לשון הקודש אין ערוך אליה / בנועם משליה / ובצחות מיליה / היא ככלה תעדה כליה / החמודות מעיליה / ורקח המור בשוליה / ואם תסיר צעיפה מעליה / כל עין צופה אליה / וכל לב קשור בחבליה"

בין מקומה של העברית בעבר למקומה בהווה: "ובימי קדם היו חסידי עליון [בלשון הקודש] מתרפאים ושמחים / והיום דקרוה פריצי עמנו מצור לשונם בחרבות וברמחים… וכל בניה עזבו לשונם ושבו עלגים… והיא בכל עת בבכי ממררת / ועל אוזן סוגרת ומסוגרת / ליד שערים עלי קרת / אמריה אומרת / לאמר מה מצאתם עוול במפעלי / כי רחקתם מעלי / הלא ביום דיבר אדוני עם אבותיכם / אנוכי עמדתי בין אדוני וביניכם / ולוחות הברית הלא ברוח פי נכתבו / ומצור לשוני נחצבו" 71

"ובניכם העבידו ללשון קדר לשון ישראלים / ואמרו לכו ונמכרנה לישמעאלים" 71

72: "וכולם עזבו לשון עבריה / וחשקו לשון הגריה / וחבקו חיק נוכריה / ובגדו באשת בריתם ובאשת זרים חשקו / כי מים גנובים להם ימתקו / ונפתה לבבם בראותם כמה מליצה יקרה / אשר ילדה הגר שפחת שרה / ותהי שרי עקרה / בנפשי עברה רוח קנאות / לחוכמה נעדרה בנו וסרה / בשורי ילדה הגר ילדים / חמודים ותהי שרי עקרה / ועל כן התעוררתי להשיב עקרת הבית אם הבנים שמחה / ולתור לה מנוחה",

והעברית מדברת: "אני יתומה ואבי חי / ונחרו בי בני אמי ואחי / אני הייתי צניף מלוכה / והנני היום לכל רגל דרוכה / אני לשון הקודש גבירתך / ואם ייטב בעיניך אהיה חברתך / אך למען תקנא לשם האל / וקידשת את שמו הגדול אשר חיללוהו בית ישראל / והיית לי לגואל / מכל מתגאל / ואקוד ואשתחווה לאל" (72-23)

"כי מצאתי חן בעיניה / וכרתי ברית ביני וביניה / ושמתי נזמי תהילותי באוזניה / וענק חמודותי בצווארוניה / וארשתיה לי בצדק וביראה / ומבלי שטר וביאה / ואקרב אל הנביאה / ותהר ותלד בן בדמות אלוהים ובצלמו / ותהי המשרה על שכמו / ותחל רוח אדוני לפעמו / ויאסוף אליו כל עמו" (73) – כך נולד התחכמוני, הספר, כבנם של המחבר, אלחריזי, והלשון היתומה, העברית, בדרך של קידושין מופלאים

והילד מפליא עשות: "ויעל לצור על מבצרי המזימות / הרמות… במחשבות / לטושי חרבות / חצובי להבות… בניבים / מלהבי אש חצובים / וממקור עדן שאובים" 73

ועתה על סיבת חיבור הספר, בעקבות אלחרירי, גדולתו והתרגום שהצליח להעמיד לו לעברית, שהוכיח יכולת העברית להוריק דבריו (ועוד יותר מכך, למעשה מקורו האמיתי של אלחרירי עצמו מלשון הקודש), אך העמיד בצל יצירתו העצמית של אלחריזי בעברית:

"והעניין אשר קראני לחבר הספר הזה כי איש חכם מבין חידות ומשלים / מחכמי ישמעאלים / לשונו במליצותיו נמרץ / ועל פיו חזיון השיר נפרץ / ונודע שמו אלחרירי / וכל אבי מליצות זולתו הולך ערירי / עשה בלשון ערב ספר / נותן אמרי שפר / חצב פניניו ממחצב הרעיון / ובנה לו בחדרי לבו אפיריון / עמודיו עשה כסף חוכמות / רפידתו זהב המזימות / מרכבו ארגמן המליצות החמודות / תוכו רצוף משלים וחידות / ואף על פי אשר כל ענייניו מלשון הקודש גזורים / ורוב משליו היקרים / מתורתנו לקוחים ומסורים / ואם תשאל לכל מליצה ממליצות הגרים / מי הביאך ללשון הקדרים / תאמר כי גנוב גונבתי מארץ העברים / וכראותי הספר ההוא נגולו כספר שמי גילי / ונזלו יבלי אבלי / יען כל עם ועם נזהרים בתיקון הגיונם / ונשמרים מחטוא בלשונם / ולשוננו אשר היה מחמד כל עין / נחשב לאין / ושב היופי / דופי / והנועם / זעם / והשם העליון / לבזיון" 73-74

הכסילים חושבים כי יש חסרון בלשון הקודש, והוא חסרונם: "כמי שיש לו חולי בעיניו / ותחשך לו השמש המאירה לפניו… כן הכסילים בוזים לשון הקודש כי עניניו מהם נפלאו / ועינים להם ואורו לא ראו… ונהרי עדן לנגדם והם יצמאו" 74

75: "ועל כן חיברתי הספר הזה להראות כוח לשון הקודש / לעם הקודש / אשר טח מראות עיניהם / מהשכיל רעיוניהם / וכל מבקש לראות תוקף בניניו / ולהשתעשע בגני הגיוניו / ולשאוב ממעיני עניניו / ימצא בספר הזה גנות ופרדסים / וערוגות הדסים / ונטפי רסיסים / ותורים וסיסים / וכוסות עסיסים / כמים לים מכסים / ובתי מידות / ושידה ושידות / ועלמות כבודות / עליהם מתורי זהב נקודות / זאת מנגנת / וזאת מרננת / זאת תעיר אהבים / וזאת תבעיר בקרבים להבים / בשירות עגבים / וניבים ערֵבים / מסלעי צלעי חצובים / ומעצי עצתי קצובים / ובמליצות בתולות / לא היו לאיש בעולות / וזר לא עלה על ערש יצועם / ואיש לא ידעם"

"וכללתי בספר הזה כללים רבים / ומשלים ערבים / בם מיני מליצות / וחידות נמרצות / ודברי תעודות / וחידות נמרצות / ודברי תעודות / ושירי ידידות / ומילי תוכחות / ומשלי נכוחות / וחידושי זמנים / וקורות השנים / וזיכרון המוות / ומקום הצלמוות / ותענוגי אהבים / ושירי עגבים / ומוסר ישישים / ונישואי נשים / וחופה וקידושים / ועניני גירושים / ושכרות שיכורים / ונזירות נזירים / ומלחמות הגיבורים / וקורות מלכים / ועוברי דרכים / ושירי תהילות / ותחנוני תפילות / וחשק עופרים / וגני כפרים / ודברי נגידים / ושיחת ילדים / וסכלות פתאים / ועורמת רמאים / ושירים נפלאים / וחרוזים נוראים / ואגדות נפלא ערכם / ולא הלך איש בדרכם / ידביקו לשון המשוררים לחכם / למען יהיה הספר הזה כגינה אשר בה כל מיני מעדנים / ונטעי נעמנים / חדשים גם ישנים / וכל הקורא בו / ימצא חפציו בקרבו / וכל השואב מלבבו שירים / ומימיהם מרים / בספר הזה יפקח עינים / וירוהו אדוני עץ וישלך אל המים וימתקו המים" 75-76

"וכמה יועיל הספר לאנשי כל מדינה / אשר ממצרים ועד עדינה [מפוסטאט [קהיר העתיקה] ועד בגדאד] / אשר לשונם בדברי לשון הקודש צולעה / וקריאתם גרועה ורעה… ואשר ברחוב השיר תעו / בספר הזה ירוצו ולא ייגעו" 77

ולא לקח מאלחרירי: "ובכל הדברים אשר בספר הזה זכרתי / דבר מדברי ספר הישמעאלי לא לקחתי / לבד אם שכחתי / או נפלאה מילה או שתים במקרא ואנוכי לא ידעתי / רק כל עניני הספר הזה מלבבי נבראו / חדשים מקרוב באו / ומימי יהודה יצאו" 77

על אלו שפנו אליו לתרגם את אלחרירי: "ורבים מישיני אדמת השיר הקיצו / ורכבי לשונם הריצו / ורצו להפוך ספר הישמעאלי הזה מלשון ערב ללשון הקודש / ובאו בבגדי חול לשרת בקודש / ובצאתם להילחם חמושים / לא שללו כי אם אחד אחוז מן החמישים / כי לחוזק מליצות הספר נבהלו ויבעתו / ולקול רעמיו גוועו ויצמתו / וירד עליהם הברד ומתו / ובעת לרדוף אחריו נצבאו / דפקו שעריו ובהם לא באו / ויהי השער לסגור בחושך והאנשים יצאו / ויבקשו הרודפים בכל הדרך ולא מצאו / עד שקמתי / ומחלצותיו רקמתי / ומשכנו הקמתי / והעתקתי כל הספר בדברים נכוחים / ובמילים טהורים ממולחים / כבדולחים לחים / ישכיבו כל המשוררים הצחים / תחת אחד השיחים / וקראתי למרום השכל ונפתח שמיו / ונזלו גשמיו / ורוו תלמיו / והפיחו בשמיו / ודיברתי אל סלע השיר ונתן מימיו" 77-78

ולמה תרגם? "כי נדיבי ספרד חִלו פני בהיותי ביניהם / להעתיק הספר הזה להם / ולא יכולתי להשיב פניהם" 78

אבל בדיעבד, כאשר נדד ממערב ספרד אל המזרח, "ראיתי כי הסכלתי עשו / וגדול עווני מנשוא / בעוזבי לחבר ספר ממליצות תורתנו / והלכתי להעתיק דברי זולתנו / כאילו אין דברי אלוהים חיים בינותינו / וכרם זרים לנטור מיהרתי / וכרמי שלי לא נטרתי / ועל כן חיברתי הספר הזה במליצות חדשות / מלשון הקודש קדושות / וחידות חדשות / יחיו הנפשות / ויחליצו העצמות היבשות" 78

התיאור הטכני של גיבורי המקאמה: "וכל האיגרות אשר בספר הזה חיברתים / בלשון הימן האזרחי עשיתים / ועל שם חבר הקיני בניתים / ואף על פי שאחד מהם בדורנו לא היה / וכל מה שזכרתי בשמם לא היה ולא נברא אלא משל היה / כי כן חוק כל עושי המחברות / להיותם בלשון זרים מחוברות / ועל פי נוכרים אמורות / ואני מחלה פני כל הקורא בספרי אם ימצא דבר חטא וחובה / ידין אותי לטובה / ועל כל פשעים תכסה אהבה / ואל תהי בלבו חטאת יהודה כתובה / כי אין אדם אשר לא יחטא / במפעל או במבטא / כי החטא נמצא בספרי כל המחברים בעת יבחנו / והנה המלכים לא עמדו בפניו ואיך נעמוד אנחנו" 78-79

מתוך מחברת הפתיחה, א:

"נאום הימן האזרחי: הגד היגיד לי מחבר הספר מפניני רעיונו / וממליצות לשונו / ואמר נקרוא נקראתי בקרית יערים / עם חברים נברים / מילדי העברים… כל אִמרתם צרופה / ומליצתם רצופה / ולשונם חרב שלופה" 81

ואמירתם "פעם עורכת קרבות / ופעם מעוררת אהבות" 82

ובא ביניהם נער עברי: "אם יהיה בבית משתה היין / תראה בו מחמד כל עין / ואם על כינור ינגן / הגיון ביד השמחה ימגן / ואם שיר ישורר / מתים יעורר / ואם יבוא במלחמות תעודות / ילביש הזמן בגדי חרדות / ויפשיט גיבורי שכל בגדיהם החמודות / ועליו משוררי העולם / יתנו קולם / וישאו משלם" 82

והנער פונה בשאלה אל כולם: "ויען ויאמר אל העומדים לפניו לאמר: אליכם אישים אקרא / משיבי מלחמת החוכמה שערה / וקולעי באבני התבונות אל השערה / הראיתם / בכל אשר חזיתם / ואם ידעתם / בכל אשר שמעתם / כמליצות ספר הישמעאלי אבי החידות היקרות / ובעל האיגרות המפוארות / הנקרא אלחרירי. השמתם לבכם אליו / והתבוננתם למיליו / כי אין מזנב נחשליו / ואין משיב אבק רגליו / מה נפלאו מעלליו / ומה נעמו מהלליו / ומה מתקו משליו / צל עדן צלליו / וטל אורות טלליו / וכל עץ לא דמה אליו / ובהטיף על איש צוף מיליו / ירד המן עליו / ואילו כספר הזה יחובר בלשון אחרת חוץ מלשון ערב / נפל ממנו רב / והיה בו אספסוף נערב / וגם ערב רב / והיתה מליצתו סוגרת ומסוגרת / ונחלא ונשברת / ולא יחסר בה כל מום רע שבור או עוורת / ושאת או ספחת או בהרת / וצרעת ממארת / כי לשון ערב אין בכל הלשונות כמוה צחה נקיה / וברה יפהפיה / מליצתה כלולה / ודרכה סלולה / והיא מכל לשון ערבה / ולשומעיה אהובה / ומלהבי אש חצובה / ומִני ים רחבה" 83

מחבר הספר שומע, מתרגש ועונה:

"אמר מחבר הספר הזה, וכשומעי דבריו נהפך עלי לבי / ונשמה לא נשארה בי / אך התאפקתי / ובדברי פי החזקתי / ואמרתי כן דיברת כי לשון ערב היא מבחר הלשונות / האחרונות והראשונות / וכולן לנגדה בזויות ומשונות / ודתיהם שונות / חוץ מלשון הקודש כי בלשון הקודש דיבר האל עם נביאיו / והקדיש בהר סיני קרואיו / ונתן דתו / ותעודתו / ללומדי תורתו / ועובדי עבודתו / וחלילה לאל בורא כל הלשונות לבחור מהם לעמו השפה החסרה / ולדבר בלשון הצרה והקצרה / ובעת גלינו מאדמתנו / למדנו לשונות הגוים ועזבנו לשונותנו / וזה היה סיבת קוצר לשוננו וחסרונה / אחרי תמימותה ויתרונה / כי מיום גלו עם הקודש מעל אדמת הקודש / דיברו בלשון חול ועזבו לשון הקודש / ונגולו כספר שמיה / ואבדו פניניה ולשמיה / ופסו חכמיה… ומן היום אשר התערבו עמנו בגוים ושכנו בינם / ולמדו לשונם / עזבו לשון עבריה / ופקו פליליה… ובניהם חצי מדברת אשדודית / ואינם מכירים לדבר יהודית / ונפש כל סכל מואס בן שרה העברית / וחושק את בן הגר המצרית / ועל כן רוב לשוננו אבד ולשאול ירד / ומעט ממנו שרד" 84

אבל ממשיך המחבר ומסביר: "אבל במעט ההוא נפליא לעשות / ונרוץ בצל החוכמה לחסות / כי בו נחבר מליצות / בזהב השיר משובצות / ונצמיד אמרים / מעולפים ספירים / ונוכל לכתוב אגרות / ולצרוף אמרות טהורות / ולחבר שירות / ולשלוח ספרי תשורות / ואמרי בשורות / ולעשות חיבורים / ולסדר סדרים… וזה לך מופת ואות / כי לשוננו היא לשון נפלאות / ודבריה דברי נבואות / כי היא צרה / ותתרחב לנו / וקצרה / ותספיק לכולנו / בדברי מליצות לדבר/ וחילים לגבר / ושירים לחבר" 85

עונה למחבר הנער העברי: "ואם אמת דבריך / וצדק מאמריך / מדוע לא נמצא בחכמי בני ישראל / איש אשר יחבר כמחברות האל / אשר בלשון ישמעאל / ויהיה ללשון הקודש מושיע וגואל" 85

המחבר עונה: "אך המחבר למי יחבר / ועל אוזני מי ידבר / והאוזנים חרשות / והנפשות מסלע קשות / והידים אסורות / בכבלי ברזל קשורות / והרואות עיוורות / והעיניים סגורות / והמידות הרעות עיוורו עיני היצורים / אשר בבית הסכלות אסורים / ואת האנשים אשר פתח הבית היכו בסנוורים / ואין בהם רואה ולא שומע / ואין איש שם על לב ואין יודע / כי כולם ישנים בחיק תענוגים / כי תרדמת אדוני נפלה עליהם / ואם תחקור כל קהילות תבל / אשר ממצרים ועד בבל / לא תמצא אוהב חוכמה ומכבד בעליה / ולא משיב גמול טוב עליה… ואתה ידעת כי הספרים היקרים / והחיבורים המאושרים / לא יחוברו פניניהם / רק ליודעי עניניהם / או למשיב גמול טוב עליהם / כי לא נעשו לסכלים הבוזים דבריהם / ולא ללצים הלועגים עליהם / להבזות בעליהן בעיניהם" 86

ואילו בזמנם אין נדיבים המוכנים לנדב מעושרם בעבור השירים, "אין קונה / ונִדבת הנדיבים היא היום כמשענת קנה… ובכל מקום אשר אחנה / אקרא היש משכיל ואין עונה" 86

"ובדבר הזה איך תתעורר הנפש החכמה / ואיך תכסוף הנשמה / לחבר דבר מדברי מזימה / או לדבר בענין מעניני החוכמה / או לעשות שירה נעימה / והשיר באנשי דורנו כצרור אבן במרגמה / או כזורק פניניו לרגלי הבהמה" 87

ועתה עונה לו הנער באתגר: "ידעתי כל דבריך צדק / ואין בבני הדור מחזק בדק… ועתה העלם עיניך מבני עמך ורוע נדבתם / ואל תפן אל מנחתם / ובגלל הרע אל תאבד הטוב… כי אם תוכל לחבר הספר הזה בניבים / ערֵבים / ושיחים / צחים / וחידות / חמודות / ומליצות / נמרצות / ולקח / מרוקח / ותעודה / חמודה / ושירים / ישרים / ואגרות / יקרות / ומילות / כלולות / ותושיה / יפהפיה / תיתן פתחון פה לזרע הקודש / ונגלה לעיני הגוים מעלת לשון הקודש" 87

ובנוסח אחר אף מציע לו הנער, שיתגלה שהוא חבר הקיני, שיהיה הגיבור החוזר בכל המקאמות: "ועתה לך ואנוכי אהיה עם פיך ובכל מחברת אשר תחבר / אהיה עמך והוריתיך אשר תדבר" 87

ועתה למחבר הכוח לחבר הספר: "ובשומעי אמריו / ונועם דבריו / וראיתי כי עצתו נכונה / ואִמרתו צרופה במצרף האמונה / וחיברתי הספר הזה כאשר מן השמים הראיתי / והִנבאתי כאשר צוויתי… ועשיתי מתכלת המליצות הנוראות / חמישים לולאות / שמתים במשכן המדע לעֵד ולאות / וקרסיהם בפז מוסר מסולאות" 88

ומסביר המחבר כי ביקש להקל על קוראיו הבנת דבריו: "אבל לא רציתי להעמיק עניניהם / ולהכביד מליצותיהם / פן ייגעו לומדיהם / ויקוצו בם חומדיהם / רק עשיתים קלים לכל איש להבין / וכולם נכוחים למבין / ועשיתי כל אמריהם / פשוטים לשומעיהם / ערֵבים לקוראיהם / וחיים למוצאיהם" 89

בסיום המחברת חושף הנער שמו: "שמי חבר הקיני / ואילון בצעננים מעוני / ועוד במקומות רבות תמצאני / ולטובה תזכרני" 90

והמחבר/מגיד: "וישמח לבי בחברתו / ונקשרתי בעבות אהבתו / ובנטותו מאִתי ללכת / ונפשי בעבות ידידותו נמשכת / שמעתיו והוא מנגן בטוב הגיונו / וצחות לשונות" 90

מתוך מחברת ג'

סעודת בני נגידים בארמון בבבל: הזקן "אָז נָשָׂא עֵינָיו אֵלֵינוּ / וְהִשְׁקִיף מִשְׁמֵי הַגַאֲוָה עָלֵינוּ. / ויאמר לנו / הוי הַצֹּאן הָאוֹבְדִים וְהַתּוֹעִים / הַגִידָו נא לִי אֵיפֹה אתם רוֹעִים /  וְבמה אתם מְדַבְּרִים /  וְאֵי זֶה עִנְיָן הֵם מְסַפְּרִים" 107

עונה לו היושב לשמאלו: "אנחנו מְדַבְּרִים / על נסיכי המשוררים / אֲשֶׁר הַיוּ בִּסְפָרָד /  וְכֹחַ מְלִיצָתָם בִּמְחֻבָּר וּבמְפֹרָד" 107

והם כבר הסכימו: "כִּי אֵין כְּשִׁירֵי ר' שְׁלֹמֹה הקטן חֲזָקִים /  וְלֹא כשִּירֵי הַנָּגִיד עֲמֻּקִים /  וְלֹא כְּשִׁירֵי בֶן חַסְדַּאי עֲרֵבִים וְחֲלָקִים… וְלֹא כְּשִׁירֵי ר' מֹשֶה בֶּן עֶזְרָא מְזֻקָּקִים… וְלֹא כְשִׁירֵי ר' אַבְרָהָם בֶּן עֶזְרָא בְּהִירִים בַּשְּׁחָקִים…  וְלֹא כְשִׁירֵי ר' יְהוּדָה הַלֵּוִי ערבים ומְתוּקֵים" 107-108

והזקן עונה להם: "אַנְשֵׁי לֵבָב שִׁמְעוּ לִי / וּפַעֲרוּ פִּיכֶם לְמַלְקוֹשׁ שִׂכְלִי /  אֲנִי אֶפְתַּח לָכֶם כָּל סָתוּם / וְאַתִּיר לָכֶם כָּל חָתוּם / כי כל הַמְשׁוֹרְרִים אֲשֶׁר זְכַרְתֶּם / וְעַל סוֹדָם חֲקַרְתֶּם / בלִבִּי מְגִילַּת עִנְיְנֵיהֶם / וַאֲנִי סֶפֶר לזִכָּרוֹן מעשיהם / ידעתי דורותם ושמותם / וחוכמתם ושירותם / ונִקְרֹא נִקְרֵיתִי בַמִּלְחָמָה הָעֲרוּכָה / וְאָנֹכִי הַבָּא מִן הַמַּעֲרָכָה / אני אבאר לכם סודם אשר חקרתי / ואזכור לכם משוררים אשר לא זכרתי / וְעַתָּה הַטּוּ אֵלַי אָזְנְכֶם / וְשִׁמְעוּ וּתְחִי נַפְשְׁכֶם"

"דעו כי מוצא השיר מספרד / ירד / ולאפסי עולם שרד / כִּי כל שִׁירוֹת בְּנֵי סְפָרַד חֲזָקוֹת וְעֲרֵבוֹת / מִלַּהַב אֵשׁ חֲצוּבוֹת / וממקור חיים שאובות/ וּמְשׁוֹרְרֵיהֶם כִּזְכָרִים וְכָל מְשׁוֹרְרֵי עוֹלָם כִּנְקֵבוֹת / ובִּימֵי קֶדֶם הָיוּ מְשׁוֹרְרי ספרד רַבִּים / וצָמְחוּ כַעֲרָבִים / וְסודותם סְתוּמוֹת / וְלֹא נִקְּבוּ בְשֵׁמוֹת / כְּגֹון מְנַחֵם בֶּן סָרוּק וְדוֹנַשׁ בֶּן לִבְרַט וּשְׁמוּאֵל וְאָבוּן וַאֲחֵרִים רַבִּים מִלְבַד אֵלֶּה אך לחֹלֶשׁ עִנְיְנֵיהֶם / לא היה זִכְרוֹן לְשִׁירֵיהֶם… עַד בּוֹא הַנָּגִיד ר' שְׁמוּאֵל… וְהָיוּ שִׁירָיו נְגִידִים וְרָאשִׁים / וְבהם עִנְיָנים חֲזָקִים וַחֲדָשִׁים / אַךְ רובם עֲמֻקִּים וְקָשִׁים / וּצְרִיכִים לְפֵרוּשִׁים" 109-110

"וְשִׁירֵי ר' שְׁלֹמֹה הַקָּטָן / לְפָנָיו כָּל גָּדוֹל יִקְטָן / לֹא קָם כָּמוֹהוּ מִימוֹת עֵבֶר אֲבִי יָקְטָן / וְכָל מְשׁוֹרְרֵי דוֹרוֹ הָיוּ לְפָנָיו רִיק וְסֶלֶף / וְהַקָּטֹן יִהְיֶה לְאֶלֶף / והוּא לְבַדּוֹ עָלָה בְּמַעֲלַת הַמליצה הָעֶלְיוֹנָה / וְהַחוכמה יְלָדַתְהוּ עַל  בִּרְכֵּי השיר והַתּבוּנָה… כִּי כָל הַמְשׁוֹרְרִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנָיו עם כל הבאים אחריו / לא השיגו לשיריו / ולא הגיעו לתוקף אמריו… וְדַי לַמְשׁוֹרְרִים הַחֲזָקִים / לְהָבִין סוד שִׁירָיו הָעֲמֻקִּים / גַּם בְּמַעֲמַד הַצוֹמוֹת / חיבר תפילות עֲצוּמוֹת" 110

"וְשירי ר' מֹשֶה בֶּן עֶזְרָא הוא מוֹשֶה הַפֵּנִינִים / מִמְצוּלוֹת הָרַעְיוֹנִים / בשיריו הנעמנים /  אף כי בשִׁירוֹ אֲשֶׁר חִבֵּר לְלֵילוֹת הַתַּחֲנוּנִים / כי הוא דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים" 111

"ר' שְׁלֹמֹה בֶּן צַקְבַּל / גַּם הוּא לָמַד מְלֶאכֶת הַשִּׁיר וְקִבֵּל /  וְהוּא עָשָׂה הַמַּחְבֶּרֶת הַחֲמוּדָה / אֲשֶׁר תְּחִילָּתָהּ "נְאֻם אָשֶׁר בֶּן יְהוּדָה" / וְשִׁירֵי הֶחָכָם רַבִּי אַבְרָהָם בֶּן עֶזְרָא הם עֶזְרָה בַצָּרוֹת / כגִשִׁמֵי ברכות בִּימי הבַּצָּרוֹת / כל שיריו פלא ואות / ודבריו כדברי נבואות / וְכָל פִּיוּטָיו נוֹרָאִים / וְכל עִנְיְנֵיו נִפְלָאִים / גַם הוּא חִבֵּר סֵדֶר נכבד לְיֹום הַכִּפּוּרִים / וכל אמריו מעולפים בספירים" 112

"וְשִׁירֵי הַלֵּוִי ר' יְהוּדָה / הם לִוְיַת חֵן לְרֹאש הַתְּעוּדָה / וְעַל צַוָּארָה טוּר אֹדֶם פִּטְדָה / לשונו / קלשונו / ושיחיו / רמחיו / ושבחיו / שלחיו / ומיליו / כליו / הוּא לְבֵית הַשִׁיר הָעַמּוּד הַיְמָנִי / יוֹשֵׁב בְּשֶׁבֶת תַּחְכְּמוֹנִי / עֲדִינוֹ הָעֶצְנִי / והוּא עוֹרֵר אֶת חֲנִיתוֹ עַל הַנְּפִילִים / וְעוזב גִּבּוֹרֵי הַמליצות חֲלָלִים / וְמיליו לבב הַגיבורים יְחִתּוּן / וְלְפָנָיו סָף אָסָף וְאָזְלַת יַד יְדּותוּן / וַיְהִי שִׁיר בְּנֵי קֹרַח / לָטֹרַח / הוּא בָא בְאוֹצַר הַשִׁיר וְשָׁלַל בֵּית נְכֹתֹה / וְלבש כלי רקמתו / ולָקַח כָּל בגדי חֶמְדָּתוֹ / וְיָצָא וְסָגַר הַשַּׁעַר אַחֲרֵי צֵאתוֹ / ומאז ועד עתה כָֹּל הַיוֹצְאֶים בְּעִקְבוֹתָיו / לִלְמוֹד מְלֶאכֶת  שִׁירוֹתָיו / לֹא הִשִׁיגוֹ אֲבַק מַרְכְּבוֹתָיו / ולא הכירו דרכיו ולא עמדו בנתיבותיו / וְכָל הַמְשׁוֹרְרִים יִשְׂאוּ מִדַבְּרוֹתָיו / וְיִשְּׁקוּ מַרְגְּלוֹתָיו / כִּי בִמְלֶאכֶת הַפִּיוּט / לְשוֹנוֹ כחֵץ שָׁחוּט / וּבְשִׁירֵי תְהִילּוֹתָיו אֵין מִי יוֹעִידֶנּוּ / וּבְשִׁירֵי תְפִילוֹתָיו יכניע כָּל לֵב וְיִקרענו / וּבְשִׁירֵי חֵשֶׁק נִיבוֹ כְּשִׁכְבַת הַטַּל וְגֶחָלִים בָּעֲרוּ מִמֶּנּוּ / וּבְקִינוֹתָיו יַזִּיל עין הַבְּכִי וְיִבְקָעֶנּוּ / וְאִם יְחַבֵּר אִגֶּרֶת אוֹ מְגִילָּה / תִּמְצָא בה כָּל מְלִיָצה כְּלוּלָה / כְּאִלוּ מִכּוֹכְבֵי רוֹם גְּזוּלָה / אוֹ מֵרוּח הַקֹּדֶשׁ אֲצוּלָה / וּבְאֹהֶל הַשִּׁיר נִפְתְּחוּ לוֹ שַׁעֲרֵי גְבוֹהִים / כִּי שָׁם נִגְלוּ אֵלָיו הָאֱלֹהִים / כי בְרוּח פִּיו גַּלֵּי חָכְמוֹת יַשְׁבִּיחַ / וְכָאֲרִי יָרִיעַ אַף יַצְרִיחַ / וְכָל אֲשֶׁר הוא עושֶׂה ה' מַצְלִיחַ" 113-114

וכאשר מסיים הזקן לדבר וכולם נאלמים, שואלים אותו לשמו, ומסתבר כי הוא חבר הקיני

מתוך מחברת יב, מחברת המשוררים:

הימן האזרחי נמצא בחבורה בירושלים אשר משוחחת "בעניין השיר וסודותיו / לדעת איך נבנו מתחילה יסודותיו / ומי הקיר ליהודים מקורותיו / והזריח להם מאורותיו… הנה ידענו כולנו / ואבותינו סיפרו לנו / כי השיר בבני ערב הוא נחלתם / מיום היותם על אדמתם / אך לא ידענו מתי צלחה רוח השירים / על העברים / ומי פתח להם בתחילה שעריו / ובא בחדריו / ללקוט בדולחיו ודריו" 209

ובא איש זקן וחכם, יושב ביניהם ושומע להם, והוא לועג לדבריהם, וטוען כי הוא היחיד היודע סוד התשובה לשאלתם: "דעו כי השיר הנפלא / אשר בפנינים ממולא / היה מתחילה / לבני ערב לנחלה / והם חיזקו בו כל בדק / ושקלוהו במאזני צדק / והציבוהו על מכונו / והקימו משכנו / וערכו שולחנו / והאכילו מנו / ובנו עליותיו / ופסגו ארמנותיו / המה קרוהו ויעמידו דלתותיו / ולהם על משוררי תבל המעלה העליונה / ובהקרא אנשי השיר אל על הם יענו ויעלו ראשונה / ואף על פי שיש בכל אומה משוררים / ומתעסקים במלאכת השירים / כל שיריהם לנגד שירי ישמעאלים לא לעזר ולא להועיל / וכל מיליהם הבל ואין בהם מועיל / כי אין השיר הנעים במבטאו / הערב במקראו / כשמש בשיאו / וכשחר נכון מוצאו / כי אם לבני ערב לבדם / וכל הגוים כאין נגדם" 210

ובהקשר של מקום בני ישראל בהקשר זה הוא הולך בעקבות ניתוחו של משה אבן עזרא: "גם בני עמנו אחרי גלותם מאדמתם / שכנו רבים מהם עם בני ערב בארצותם / ונהגו לדבר בלשונם / ולהגות בהגיונם / ובתערבם עמהם / למדו מלאכת השיר מהם / שנאמר ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם / כי בעוד היו אבותינו שוכנים בעיר הקודש / לא נודע להם שיר שקול בלשון הקודש / רק ספר איוב ומשלי ותהלים / הם פסוקים קצרים וקלים / וידמו לחרוזי שיר אבל אין להם חרז ואינם שקולים / ובעבור כי קצת שבט יהודה לספרד שרד / כמו שנאמר וגלות הַחֵל הזה לבני ישראל אשר כנענים עד צרפת וגלות ירושלים אשר בספרד… כי היו מקדם בבבל / חכמי תבל / והיו כמו כן בספרד / בעלי מליצות בסוד השיר במחובר ובמפורד [בפרוזה ובשירה, מנט'ום ומנת'ור] / ועל כן לשון בני ספרד בצחותו נשמר / ועמד טעמו בו וריחו לא נמר / ויהי השיר בתוך אנשי ספרד מחנה / ובטרם יקראוהו יענה / מלבם יסע ועל פיהם יחנה" 210-212

"ויהי בשנת ארבעת אלפים ושבע מאות ליצירה [שנת 940 לספירה הנוצרית] / צלחה על בני ספרד במאה השביעית רוח עצה וגבורה / ושפה ברורה / ואז התחילו להרגיל לשונם בדרכי השירים והתחילו יקודי המליצות את לבם להבעיר / והמשאת החלה לעלות מן העיר / אך מליצתם בעת ההיא היתה גרועה / ולשונם בנתיב השיר צולעה / עד בוא המאה השמינית / ואז התעוררו לנגן על השמינית / והכינו בית שיר כמשפט וכתבנית / ומדדו את תוכנית" 212

"הנגיד הגדול ראש כל הנגידים / אשר היו ביהודים / ר' שמואל הלוי ז"ל החושף במלאכת השיר זרוע רמה / ומליצה עצומה / והוציא לאור תעלומה / ובסוף ימי הנגיד נולד ר' שלמה הקטן אשר הניף בשמי השיר ולא בא עוד כבושם ההוא / ואחריו לא קם כמוהו / כי כל המשוררים הבאים אחריו / רצו ללמוד משיריו / ולא השיגו אבק רגליו / לתוקף משליו / וחוזק מיליו / ואילו האריך ימים / חיבר בסודות השיר פלאים עצומים / אך נקטף באבו / ונחטף ולחות הנערות בו / ובן תשע ועשרים נרו כבה / ועד השלושים לא בא / ובתוך המאה התשיעית אבדו המשוררים ההם רק נשארו חמודותם / ונאספו הם לעמם וחיו תהילותם / וגם כל הדור ההוא נאספו אל אבותם / ויקם אחריהם דור המשוררים הנעימים ונקרא זמנם זמן הניצנים / כי היה הדור כמו קוצים והם כשושנים / והם דור המשוררים הנפלאים / הקרואים חבל נעימים / אשר היה מהם הלוי ר' יהודה / תור התורה ועדי התעודה / ושאר משוררי דורו / ילווה עליהם השלום אף על פי שלא הגיע אחד מהם בשירו / למעלת ר' שלמה / ולא השיגו תוקף נאמו / ומתק טעמו / אך היו להם מילים נפלאים / וחרוזים נוראים / ועל פיהם נראו נוראות השירים הערֵבים / כאילו הם לקוחים מפי כרובים / או מלשון חוזים גנובים / ותנח עליהם הרוח והמה בכתובים / ויתנבאו ולא יספו / ולשמוע נוראות שירם נדיבי עמים נאספו" 214-216

"ואחרי הדור ההוא נסתמו מקורי השירים / בלשון העברים / ומליצת השיר שולח במשמניה רזון / גם נביאיה לא מצאו חזון / וכל הבאים אחרי הדור ההוא יגעו כולם להקיר מקור השירים / וחצבו בארות נשברים / ומימיהם מרים / ומאחרי אשר נאסף שלמה היושב על כסאו / ויגווע וימת אברהם קרואו / ויהודה שר צבאו / ומשה נביאו / נסתם חזון השיר ומוצאו / ונסתלק הכבוד ההוא ומוראו / ולא יסף עוד מלאך ה' להראֹה / כי לא קם אחריהם / מי יחבר כשיריהם / או יעשה כמעשיהם / והנה אנחנו אלה פה היום מלקטים שכחת שבוליהם / ומזנבים נחשליהם / וכולנו נרוץ במעגליהם / וניגע ולא נִגע אליהם / ונותרו אחריהם / כל משוררי תבל / כציץ נובל / וילכו אחרי ההבל / כי כל איש מהם יהגה ריק / וחרב סכלות יריק / והראשונים אכלו סולת / ועזבו לנו הפסולת" 216-217

וכל הקהילות האחרות מלבד ספרד, שירשו רבות מן החוכמות, "רק אדמת השיר לבדה מרחוק ראוה / ולא באוה / ובקצה שוליה נגעוה / ולא ידעוה / ומלאכת החרוזים חשבו כי למדוה / וסכלו כי שכלוה" 217

7 כללי השיר:

כִּי יֵשׁ לַשִּׁיר שִׁבְעָה תְנָאִים / חמודים ונפלאים / וּבָהֶם יֶעֱרַב כל שיר וְיִנְעַם / וְיִהְיוּ דְרָכָיו דַּרְכֵי נֹעַם / ומליצתו יפה ושרת טעם / וְמִי לֹא יִשְׁמֹר הַתְּנָאִים יְהִי שִׁירוֹ לְמִרְמָס / וְיִדְמֶה לְשִׁכְבַת הַטַל וְחַם הַשֶׁמֶשׁ וְנָמַס / הַתְּנַאי הָרִאשׁוֹן: צָרִיךְ לַמְשׁוֹרֵר לְבָרֵר מִכָּל סִיג דִּבְרֵי שִׁירוֹתָיו / וּלְהָסִיר כָּל מִלָּה זָרָה מִמִּלּוֹתָיו / פֶּן יִדְמֶה לִמְשׁוֹרְרֵי יָוָן אֲשֶׁר יְמַלְאוּ בַּשִּׁירם מִלָּה זָרָה / עִם מִלָּה יְקָרָה / וְיַחְבִּירוּ צִצִּים / עִם קוֹצִים / וּפְנִינִים / עִם אֲבָנִים / וְדָרִים / עִם דַּרְדָּרִים / וְעַל כֵּן כָּל שִׁירוֹתָם מְשֻׁנּות / וְהַשָּׂפָה רָפָה וְהַלְּשׁוֹנוֹת שׁוֹנוֹת / הַתְּנַאי הַשֵׁנִי: צָרִיךְ לַמְשׁוֹרֵר לִשְׁמֹר עַל מִשְׁקַל הַשִּׁיר וּתְנוּעוֹתָיו / וְאַל יוֹסִיף וְאַל יִגְרַע עַל מִשְׁקַל אִמְרוֹתָיו / פֶּן יִהְיֶה כִּמְשׁוֹרֲרֵי דוֹרֵנוּ אֲשֶׁר מִשְׁקְלֵי שִׁירָם שְׁבוּרִים / פַּעַם חֲסֵרִים / וּפַעַם יְתֵרִים / וְלֹא יָשִׂימוּ לֵב לַמִשְׁקָל / וְלֹא יֵדְעוּ אִם יִכְבַּד אוֹ יֵקַל / הַתְּנַאי הַשְּׁלִישִׁי: צריך לַמְשׁוֹרֵר לִהְיוֹת עִנְיְנֵי שִׁירוֹ חֲזָקִים / בְּמַעֲבֵה-הַמְלִיצוֹת יְצוּקִים / פֶּן יִדְמֶה לִמְשׁוֹרְרֵי שִׁנְעָר אֲשֶׁר עִנְיְנֵיהֶם צְנוּמִים דַּקִּים / וּמִמְּלִיצָה טוֹבָה רֵיקִים / וְאֵין בָּם אִישׁ יִדְלֶה מִשִּׂכְלוֹ מַיִם עֲמֻקִּים / כִּי הַחֶבֶל נִכְרָת וְהַדְּלִי נִקְרָע וְהַמַּיִם נִשְׁפָּך וְהַכֵּלִים רֵיקִים / הַתְּנַאי הָרְבִיעִי: צָרִיךְ לַמְשׁוֹרֵר לִהְיוֹת שִׁירָיו קַלִים לְהָבִין / וְכֻלָם נְכֹחִים לַמֵּבִין / פֶּן יִדְמֶה לִמְשׁוֹרֲרֵי צָרְפַת אֲשֶׁר כָּל שִׁירֵיהֶם מְלֵאִים שִׁבּוּשׁ / וּצְרִיכִים לְפֵרוּשׁ / הַתְּנַאי הַחֲמִשִׁי: צָרִיךְ לַמְשׁוֹרֵר לִשְׁמוֹר שִׁירוֹ מִטָּעוּת הַדִּקְדּוּק פֶּן יִדְמֶה לִמְשׁוֹרְרֵי דַמֶּשֶׂק וְכָל שֶׁכֵּן יצחק בֶּן-בָּרוּךְ הָרוֹפֵא אֲשֶׁר כָּל שִׁירוֹ כְּחֶרֶשׂ נִשְׁבָּר / וּכְתֶבֶן בְּלִי בַּר / וְכָל מִלָּיו זָרִים / וּמֵימָיו מָרִים / וְעִנְיָנָיו מִשֶּׁלֶג קָרִים / וְגִבּוֹרָיו חֲלוּשִׁים / וַאֲנָשָׁיו נָשִׁים / וּקָדָֹשָׁיו קְדֵשִׁים / וּדְבָרָיו מְלֵאִים טָעֻיוֹת / בתיבות ובַמִּלּוֹת וּבָאוֹתִיוֹת / וְיִבְטַח בַּסְּכָלִים הַמְשַׁבְּחִים שִׁירָיו / וְהַמְּרַפְּאִים עַל נְקַלָה צִירָיו / וְהֵם לֹא יֵדְעוּ אִם יְרַנֵן / אוֹ יְקוֹנֵן / וְאִם הוּא מְשׁוֹרֵר / אוֹ חֲמוֹר נוֹעֵר / הַתְּנַאי הַשִׁשִׁי: צָרִיךְ לַמְשׁוֹרֵר בְּהַשְׁלִימוֹ שִׁירָתוֹ לְבַל יְמַהֵר לְהַרְאוֹתָה / עַד יְבָרֵר אוֹתָה / וְאַל יַשְּׁאִיר חֶלְאָתָה עָלֶיהָ / וְטֻמְאָתָהּ בְּשׁוּלֶיהָ / רַק יַעֲבִיר מִמֶּנָה כָּל הֲתֻּלֶיהָ / וְיָסִיר כָּל בְּדִילֶיהָ / פֶּן יִדְמֶה לַמְּשׁוֹרְרִים הַסְּכָלִים אֲשֶׁר בְּטֶרֶם יַשְׁלִימוּ הַשִּׁירָה יְגַלּוּהָ לִפְנֵי קָהָל וְעֵדָה / וּמְזִמָתָם בְּטֶרֶם תָּחִיל יָלְדָה / הַתְּנַאי הַשְׁבִיעִי: צָרִיךְ לַמְשׁוֹרֵר לִבְחוֹר מִשִּׁירָתוֹ קְצָתָה / וְיַשְׁלִיךְ קְצָתָהּ / וְיִבְחַר לוֹ מִן הַחֲמִשִּׁים / שְׁלוֹשִׁים / וּמִן הַשִּׁבְעִים / אַרְבָּעִים / וְאָז תִּהְיֶה שִירָתוֹ נְקִיָּה / כְּכַלָּה יְפֵיפִיָּה / וּבַתְּנָאִים הָאֵלֶּה הִתְפָּאֲרָה הַחָכְמָה וְהַדֵּעָה / וחָצְבָה עַמּוּדֶיהַ שִׁבְעָה / וּבְאֵלֶה הַמִּדּוֹת הָיְתָה מְלֶאכֶת הַשִׁיר לִבְנֵי סְפָרַד כְּבוּשָׁה / וַתְּהִי לָהֶם לְאִשָׁה / וּמִבִּלְעֲדֵיהֶם גְּרוּשָׁה / וְהָיְתָה עִמָּם מְקֻדֶּשֶׁת וּקְדוֹשָׁה / וְעִם זוּלָתָם חֲלָלָה וּקְדֵשָׁה" 217-220

וכדי ששירי משורר ימצאו חן גם בעיני הסכלים, גם בעיני המשכילים וגם בעיני המשוררים המבקרים שירים, "ראוי לכל משורר לאחוז שלושה דרכים כנגד אלה השלוש כיתות וצריך לעשות בשירו ענינים פשוטים וקלים / כדי שייטבו בעיני הסכלים / ועניינים חזקים ותוקף מילים / כדי שייטבו בעיני המשכילים / ושיעשה בו מלאכה חזקה ונקיה / ומליצה יפהפיה / כדי שתיטב בעיני המשוררים / המכירים מבחר השירים" 220-221

"ויש שיר אוסף שלושת הענינים האלה ואין למעלה ממנו והוא שיר ר' יהודה הלוי כי יערב בעיני שלוש הכיתות בעבור כי עניניו פשוטים ועמוקים / ורכים וחזקים / וערבים ומתוקים" 221

ולעומת זאת את שלמה אבן גבירול ואת אברהם אבן עזרא אוהבים המשכילים, ואת שירי ר' משה אבן עזרא אוהבים המשוררים המבקרים,

על המשוררים הצרפתים: "כל חרוזיהם מלאים שיבוש / ומעמיקים בו לעשות חידוש / ולא יבינם אדם כי אם בפירוש / ויש מהם מפרשים שירים והפירוש צריך לפירוש / ואינם שומרים בו דיקדוק / ורובם לא ידעו פסוק" 223

"ודע כי השיר נחלק לחמש מעלות / מהם עליונות גדולות / ומהם בזויות שפלות / המעלה הראשונה / אשר היא על כולם עליונה / היא מעלת ר' שלמה הקטן כי אין למעלה ממנה / ולא בא אחריו איש אשר ישיגנה / והמעלה השניה תחתיה מעלת ר' יהודה הלוי ור' אברהם בן עזרא ור' משה בן עזרא ור' יוסף בן צדיק והדומים אליהם / והמעלה השלישית תחתיה היא מעלת כל משוררי ספרד ר' יהודה עבאס ור' יוסף בן זבארה ור' זרחיה הלוי אשר מארץ גירונדה / והמעלה הרביעית תחתיה מעלת כל משוררי מזרח הנבחרים מהם כגון שירי ר' אברהם המצרי ושירי ר' יצחק ראש הישיבה אשר בבבל והדומים אליהם / והמעלה החמישית היא שפלה מכולם ובזויה והיא מעלת המשוררים אשר הם היום בדמשק ובמצרים / ובצובה וארם נהרים / ובאשור ועדינה וארץ מרתים / וכמו שירי ר' יוסף אלמאכסאני הצורר רוח בחופנים / המתגאה בשירו והוא מדרך לרגלים ושירי בנו אפרים / כקצף על פני מים" 225-226

 

לקטעים נוספים מן הספר בפרויקט בן-יהודה (על פי המהדורה הישנה של הספר):

http://www.benyehuda.org/alxarizi/