פוליפוניה של אדם אחד | בכל סרלואי
בלִבו של ספר השירה השלישי של אלמוג בהר מצוי פיוט יפהפה במתכונת השירה הארץ ישראלית הקדומה, המתכתב עם פיוטי "סדר העבודה". מערכות פיוטים עצומות אלה, הכוללות מאות טורי שיר, הן מפסגות השירה העברית בעוצמת התיאור הכולל של פלא הבריאה והאדם כנזר שלה, עד לבחירת העם היהודי וכהניו. בהר אינו מעמיד במרכז השיר את העם היהודי כשיאו של התהליך האנושי, אלא את מציאות האדם בעולם מול א–להים, ואת השאלה הקיומית שבעצם תכליתו המוסרית בעולם.
פיוטים, שירת ימי הביניים, שירה קדומה ופרשנות אישית – איזה משורר ישראלי כותב כך היום? בהר הוא משורר נדיר. הזהות התרבותית שלו כיהודי ערבי, כישראלי החי את הפצע של מציאות ימינו, כאדם מאמין שהמסורת היא השפה שלו וכיהודי ששירת העולם אינה זרה לו עושה את שירתו למגוונת ומעניינת. משוררים משכילים אינם חזון נפרץ בעולם שבו מעדיפים את צעקתו של האני על הקשב למקהלה התרבותית שלתוכה הוא נולד; אלמוג בהר הוא פוליפוניה של אדם אחד. הספר, הכולל תרגומים ומחוות לעשרות משוררים ומתאפיין במגוון עצום של נושאים וסגנונות שירה, מעיד לא רק על שליטתו הבלתי מעורערת של המשורר בשירה העברית בפרט, אלא גם על היכרותו העמוקה עם שירה עולמית בכלל.
הידע הזה מאפשר לבהר לא רק מרחב אמנותי אלא גם ביטחון בקולו הדובר, הבוחן ללא הרף את מקומו של היחיד מול עברו ואת העתיד שהוא קובע בעצם מעשיו לבניו. זוהי שירה שיש בה הכנעה לכוח תרבותי חזק והיענות לקשר בין האדם לעברו וכלפי חובתו לעתיד. מתוך כך היא אינה מנותקת מביקורת חברתית ומפעילותו הפוליטית של המשורר, הרואה לעצמו חובה לתקן עוולות מוסריות; שירתו מסמנת את המטרה ומגשימה אותה כאחד.
השפע המרשים הזה (בספר 182 עמודים) שמקורו בגעש נפשי ולשוני בלתי פוסק גורם לעודפות מילולית ושירית מכבידה לעתים, שעשויה הייתה להתעדן בעריכה מהודקת ומדייקת; קיצור חלק מהשירים והידוק שלהם היה מלטש בצורה מזוקקת את יכולתו הגדולה של המשורר. יחד עם זאת, הקריאה בספרו של בהר מזכירה כי כמו בכל מארג תרבותי ומסורתי, היחיד הוא יוּבל המעביר ונושא בתוכו שטף מהנהר התרבותי הגדול.
עֲדַיִן לֹא כָּל הַנְּשָׁמָה מְהַלֶּלֶת יָ–הּ / עֲדַיִן יֵשׁ בָּהּ חֵלֶק אֶחָד סַרְבָנִי / עוֹמֵד בְּמִרְיוֹ וּמַצְמִיחַ בְּתוֹךְ לִבּוֹ תְּהִיָּה / לוֹמֵד לוֹמַרבְּקוֹלוֹ שֶׁלּוֹ בּוֹדֵד אֲנִי / וְאֵין לִי לָשֵׂאת בִּשְׂפָתַי שֵׁם הֲוָיָה / עַד שֶׁהִיא אֵינָהּ רוֹצָה לָשֵׂאת עֲווֹנִי.
פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ג תמוז תשע"ו, 29.7.2016
אלמוג בהר 
ביקורת נהדרת!
🙂