תשבץ הנדודים של רמי סערי

רמי סערי, השוגון החמישי, הוצאת הקיבוץ המאוחד, סדרת ריתמוס לשירה, 75 עמ', 2005.

 

"עיסוק מופרז בשפה הוא פרי התערערות נפשית" הבין רמי סערי כבר בספר שיריו השני, "גברים בצומת" (1991). אבל השפה, כל השפות כולן, הן גם תאווה גדולה התובעת את קיומו של העיסוק המופרז, גם במחיר ההצבעה על הנפש והתערערותה. על-כן כאשר סערי מדמיין את חייו שלאחר מותו הוא קובע לעצמו תוכנית עבודה ברורה, המשך לתוכניותיו בעולם זה: "בעולם הבא אלמד בּוֹטַהָרִית, / את שפתם הקסומה / של איי כּוּרְיָה-מוּרְיָה" (מתוך ספר שיריו החמישי, "כמה, כמה מלחמה", 2002).

 

השפות הן עיקר קסמו של העולם, קסם אשר אינו בטל עם המוות. ומולן עומד האדם ומבקש לחולל קסם משלו, והוא הניסיון להכין אוזניו ושפתיו לשמוע שפות רבות, לסחור בין השפות השונות ולהעביר משמעויות בנות שפה אחת למילים בנות שפה אחרת. ותאוות השפות ההולכת אחר קסמן היא המדריכה את סערי בשלושת הכובעים שהוא נושא על ראשו: כובע הדוקטור לבלשנות חוקר מילות-היחס המלטזיות, כובע המשורר וכובע המתרגם.

 

כבוד מקצועו של המתרגם הועם בדורות האחרונים. הופקעה ממנו ההכרה כי מעשה התרגום הוא מעשה אומנות מן הדרגה הראשונה, והוא נושל ממקומו כמתווך התרבותי הראשון במעלה בין עמים וחברות. מי יעז לומר היום כי תרבות פורחת היא זאת אשר מצמיחה מתרגמים רבים להביא לה מפירות השפות והתרבויות האחרות? התרבות הפופולרית המודרנית לכאורה אינה זקוקה לתרגום: קוקה-קולה נותרת קוקה-קולה בכל העולם, הד הפיצוצים בסרטים האמריקאים אינו נזקק לכתוביות מסבירות, והמוזיקה דוברת האנגלית שוקדת על פזמונים אשר יובנו על-ידי כל דוברי האנגלית הרזה בעולם, אותה שפת-קשר גלובלית של צרכני הטכנולוגיה.

 

מפעלו התרגומי הרב-גוני של רמי סערי בעשר השנים האחרונות, אשר נראה כי הוא נמצא בעיצומו, מחזיר את המתרגם אל עמדתו כקובע טעם ספרותי. סערי רכש לעצמו בעמל רב מעמד של מי שמציג לפני הקורא הישראלי יצירות ספרותיות זרות לו, ולמרבית תרגומיו הקדים מבואות עשירים (או איחר אחריות-דבר מלאות) המבהירים לקוראים הקשרים שאינם ידועים להם. וכך מאז 1996 הוסיף סערי לספרייה העברית כשלושים תרגומים לספרי שירה ופרוזה מאלבנית, הונגרית, יוונית, פינית, אסטונית, פורטוגלית, ספרדית וגלגית, עִקרם בהוצאת כרמל שהוא מתרגם הבית שלה. ביניהם גם שני תרגומי מופת בעלי פוטנציאל להשפעה מרובה על השירה העברית, לקובצי שירה של פדריקו גרסיה לורקה, "משורר בניו-יורק" ו"המשורר אומר את האמת". השפעתם כבר נִכרה בשירתו של סערי, ובעיקר בחטיבת שירי "הנער מהרובע" בתוך "כמה, כמה מלחמה", שם סער המשורר בשירי אהבה לנערים פלסטיניים בסגנון שירי המשורר האנדלוסי לשחורים בהארלם, העמוסים תשוקה לַאחר, תשוקה המקפידה על שמירת האחרוּת ("ערבי, אני רוצה אותך ערבי" כתב סערי).

 

השפה, השפות השונות, נוכחות בשירתו של סערי כדמויות מרכזיות ("סלון באלבנית הוא 'חדר ידידים' " בספר שיריו הרביעי, "הספר החי", 2001, "המצלול השֵמִי של המילה צער" בספרו החמישי, או בספרו החדש, "השוגון החמישי": "אין מילה פינית ל'פגיעות' "). והתרגום הוא, ניתן לומר, הדרך שבה הוא כותב את שירתו שלו, אולי גם הדרך בה הוא חי ומתווך בין מחשבותיו הנחשבות בשפות שונות, ולא רק מקצועו הרשמי לשעות הפרנסה. הנדודים בין השפות והתאווה להתוודע אליהן מביאים על המשורר דחף נדודי אין-קץ בין מקומות, ולמרות שבמקום אחד הוא קובע, בראש שיר משירי ספרו השני, "כי כאשר הכל עזבו אותי, העברית נותרה עמי", ומסיים במעין וודאות: "אני אזרח-תמיד של לשוני", הרי שמרבית הזמן הוא יודע כי: "מילה איננה מולדת. / מילה איננה מולכת" (מתוך "הספר החי").

 

תחושת השייכות לעברית, שפת עיקר כתיבתו הפיוטית של סערי, נקרעת עם הזמן, ובספר שיריו הקודם, "כמה, כמה מלחמה", הוא מרגיש: "בארץ שבה אני חי / אין איש מדבר בשפתי… אין כאן מקום ללשון הפיוט: / הגוויות הן הרוב". לשון הפיוט הפכה מיעוט ולשון המוות הפכה רוב, משמע המשורר שוב אינו דובר את שפת ארצו. אולי בשל כך מגיש סערי לקוראיו את אחד משיריו בספרו החדש, "השוגון החמישי", בארבע שפות: עברית, ספרדית, פינית ויוונית (וזאת בניגוד להצהרתו באחד משירי ספרו הרביעי, "את הספר החי שכתבתי לא אוכל לתרגם"). הקורא היודע לפחות שתיים מן השפות הללו נדרש לנחש אם נכתב השיר במקורו בעברית או בשפה אחרת, אם תורגם או נכתב במקביל, אולי כל פעם מחדש. שיר נוסף בספר כתוב חציו עברית חציו ספרדית.

 

השפות השונות נקשרות במקומות שונים על-פני הגלובוס ביניהם מסמן המשורר מעגלים של נדודים ושיבה. בספר שיריו הראשון, "הנה מצאתי את ביתי", שיצא לאור ב-1988 כשהיה בן 25, הכריז סערי על המקום היאה לקבורתו בשיר שנשא את הכותרת "פתח תקווה", עיר הולדתו: "הנה מצאתי את ביתי, החור / שאחרי מותי אוכל לשוב אליו… ימי חלפו עלי על חוף הים / הבלטי, אבל רובי ומיטבי / בעיר דבש ופרדסים"; המוות אם כן משיב את האדם אל עיר ילדותו, וגם אם רוב ימיו חלפו במקומות אחרים ורחוקים, עדיין משהו ממהותו נותר במקום הראשון.

 

בשיר המשרטט את מסלולי הנדודים של משפחתו, "שושלת", מספר סערי: "סבי עזב את פולין ב-1937, פליט פרשי הרשע. / אבי עזב את רומניה ב-1946, פליט המלחמה והקור. / אמי עזבה את ארגנטינה ב-1961, פליטת האהבה הגדולה. // ובשנת 1982 נעזבתי אני מפתח תקווה / כדי לחיות את פינלנד, את יוון ואת הונגריה… משהו קָדַם לכל זה, אבל עכשיו / מאוחר מדי להבהיר את הדברים… המסע המטורף ימשך. כזה הדין: / להיות פליט ההתמודדות עם תוצאות הסרבנות, / לדעת שהצבאות והמשטרים ישתנו אי-פעם, / והמילה לעולם תוותר – / תוותר בַכמיהה לַיופי, תתמסמס בזיכרון הדרך. // ולא יהיה לי בן, לא יוּלד בן לקין. / זרע שֵם מטלטל בעולם בלי שם, וגופו לו בית" (מתוך "גברים בצומת"). למרות שהתנועה ואי-הנחת בין מקום למקום מסומנים בשיר כשורשיו האמיתיים של סערי, ולא הנקודה האחת במרחב בה נולד רק במקרה ושמה פתח-תקווה, סערי מכריז על פרישתו מן השושלת בסירובו להוליד בן.

 

ספרו החדש של סערי מהווה המשך של התמודדותו עם התימות המרכזיות בשירתו, וביניהן הנדודים בין השפות השונות והניסיון לתרגם את עצמו בין ארצות, ולהם מוקדש חציו השני של הספר, "כמו אי ביבשה". כאשר הוא נזכר באישה שמתה הוא זוכר כי אמרו שניהם חדורי תקווה את השמות: "וינה, מדריד, ירושלים, / אתונה, מדגסקר וצפת". סערי פונה בשיריו אל מלטה (המחזור Malta 1990 כבר הופיע בספרו השני, אומנם בחיתוך שורות שונה מעט, ושם ניתנו בסוף הספר הסברים גיאוגרפיים לכותרות חלקי השיר), סברה ושתילה, ברצלונה, אגן הים התיכון, בית-לחם, כרבלה, פאתי בגדד, הבלקן, ליסבון, יפן, ועוד.

 

התוספת הייחודית בספר היא בניית "התשבץ של פסטיבל המשוררים", בו מדבר סערי מגרונם של עשרים ושנים משוררים (ביניהם הוא עצמו), ועוד עורכת (אילנה צוקרמן), פוליטיקאית ("שרת חינוך סרת חינוך, / בלי דרך ארץ ותרבות", הלא היא לימור לבנת המבהירה "ככלות הכל / הכל דיבורים", גם השירה), יו"ר המועצה המקומית (מטולה), כוהנת, סופרת, קָדֵש, שכנה, פונדקאי וחוני המעגל. הכתיבה דרך גרונם של אחרים וודאי שאינה זרה לשירה, ותעדנה על כך הזהויות השאולות של פרננדו פּסוֹאָה. גם לשירה העברית אין הדבר זר, ו"אני סימון נחמיאס" הצליח לפני כעשר שנים להאפיל על כותבו האמיתי, איתן נחמיאס-גלס.

 

בשיר "משורר ס' ", הרומז כמובן לעצמו, כותב סערי: " 'השוגון החמישי' / הוא שם ספרי השישי, / כשם שהדגל של אסטוניה מופיע / על כריכת ספרי הראשון. / ואין זה כדי להכניס יסוד נוסף / לשירתי, שֶעֵרֶבְרַב של זרים חוגג בה". סערי מבהיר את הבחירה בשם ספרו, אבל אין הוא מבהיר מדוע בחר "שֶעֵרֶבְרַב של זרים" יחגגו בשירתו. הפוליפוניה הזאת ממריאה לעיתים, כמו בשורות העמיחאיות של משורר ו' המספר: "הרכבת הנדירה של האושר / עברה פעם בחיינו, / משאית הזבל של העירייה / מוסיפה לעבור כל יום… בַלילות בוחן המזרן / כמה ואיך גדלנו", בהבחנתו של משורר ט': "גם אני איני צופה בטלויזיה. / זו הטלויזיה הצופה בי", או בשורות של משוררת ס' הקרובות לרוחו של סערי: "מראש גבעתי שבגליל / אני חולשת על שירת נורבגיה… אוספת את הנוף מסביבי בְמילים – / נמשכת אל פנינת הכינרת / לתרגם את עצמי לשפת עצמי". 

 

אבל רוב הזמן מי שאינו להוט אחר פתרון התשבץ, או שאין לו את הכלים לנחש איזה משורר ישראלי מסתתר בתוך איזה שיר, מוצא עצמו חסר מול השירים, או את השירים חסרים מולו. אומנם מצאתי באינטרנט דיון על זהות אחת המשוררות הנרמזות בשירים, וראיתי כבר חבורה של משוררים יושבים במעגל ומנסים את כוחם בפתרון חלק מן השירים (אשר נדפסו בגיליון 61 של הליקון), מסתייעים בכל שורה של רמז, ובכל זיכרון של אחד מהם ממשתתפי אותו פסטיבל משוררים בחג השבועות 2003, אבל אלו הם המעטים. האם כתיבת שירה בנוסח חידתי שרק מעטים יוכלו להבין מבטאת ייאוש של סערי ממספר קוראי השירה בארץ (והנחה כי רובם ביקרו באותו פסטיבל)? או אולי, באופן הפוך, יש כאן ניסיון להתנתק מן המיתוס של מכובדות הספרות, ושל ערכה הנצחי של השירה, ופניה אל שירה זמנית, שעיקר עוקצה הפואטי בתשתית חידתית חד-פעמית הכוללת יסודות של פרודיה?

 

יסוד הפרודיה ויסוד הזמניות אינם זרים לשירתו של סערי, ודומה כי את הישגו הפואטי הגדול ביותר נחל דווקא בספרו "כמה, כמה מלחמה", אשר נגע במישרין בפוליטיקת הזמן, והעביר לפני קוראיו בתהלוכה קרנבלית את חיוכו של הנשיא בוש, את המטוסים המתרסקים אל תוך מגדלי התאומים, בית-מרחץ תורכי בשכם, פרסומת לנקניקיות זוגלובק, וגם אחד בשם סערי אשר מבהיר בראש אחד משיריו "זה לא יהיה שיר פוליטי, חברים, / כי אין לי כבר כוח בשבילכם", וכואב בשיר אחר כי העולם מתעקש לא לאפשר לו להישאר בחוץ "בגטו הליטופים של עצמנו". מה קורה כאשר משחק המסכות הופך עיקר, והתשבץ השירי תובע פתרון מיידי בסוף כל שיר? האם יש בו גם כדי לסייע לפתור את התשבץ הגדול יותר, תשבץ הנדודים של רמי סערי?

 

 

פורסם במקור, בגרסא קצרה יותר, תחת הכותרת "פתרונות לתשבץ נדודים", במוסף "תרבות וספרות" של הארץ, 2 בדצמבר 2005:

 

http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=652069&contrassID=2&subContrassID=5&sbSubContrassID=0

 

אודות almog behar

"צִמְאוֹן בְּאֵרוֹת", "אנא מן אל-יהוד", "חוט מושך מן הלשון", "צ'חלה וחזקל".
פוסט זה פורסם בקטגוריה בקורת שירה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

4 תגובות על תשבץ הנדודים של רמי סערי

  1. דפנה לוי הגיב:

    של רמי סערי
    "טבעות השנים"
    ולכאן העליתי ראיון אתו
    http://www.notes.co.il/daphna/41828.asp

    אין ספק שהוא כותב מעניין, מפתיע ונועז. בקובץ החדש הוא לא מספק תשובות לשאלות שהשאיר קודם לכן ללא מענה- אבל בהחלט מעלה שאלות חדשות נוספות. ממליצה.

  2. חני הגיב:

    ומעורר השראה.תודה.

  3. פינגבאק: כנסו, כנסו « בּלוֹגלוֹבּלי

  4. תשחצים הגיב:

    נהנתי מאוד מהמאמר. מקצועי מפעיל שריר במוח וכמובן , מסביר לי ומוסיף ליד ידע על הרבה דברים שלא ידעתי.
    אין ספק שכתבה זו בנושא התשחצים עוררה בי עניין רב. ואשמח לעקוב אחר כתבות נוספות . !

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s