ביקורת על "איסטנבול" של אוֹרְחַן פַּאמוּק
Istanbul: memories and the city / Orhan Pamuk; translated from the Turkish by Maureen Freely; New York : Knopf, 384 p., 2005.
"מעולם לא עזבתי את איסטנבול", כותב אוֹרְחַן פַּאמוּק בזיכרונותיו הנקראים בשם עירו, "מעולם לא עזבתי את הבתים, הרחובות והשכונות של ילדותי. למרות שחייתי באזורים שונים מזמן לזמן, חמישים שנה לאחר מכן אני מוצא את עצמי בחזרה בבית הדירות 'פאמוק', היכן שתמונותיי הראשונות צולמו והיכן שאמי אחזה בי בפעם הראשונה בזרועותיה והראתה לי את העולם" (5). לעומת נַאזִים חִיכְּמָת, למשל, אשר כתב ממרחק על עיר הולדתו איסטנבול: "עיר שֶאֶשָאֶנָה עמי על גבי, בתרמילי / מגולה אל גולה, מכלא אל כלא, / עיר שאשאנה כסכין בלבבי, / כדמותך בתוך עינַי", (כך בתרגומו של ט. כרמי משנת 1955 אשר נעשה שלא מן התורכית), פאמוק מסביר כי יכולת הדמיון שלו דרשה ממנו שיישאר באותה עיר, אפילו באותו בית, הרחק מחוויות של גלות או הגירה; לדבריו: "גורל איסטנבול הוא גורלי. אני מחובר לעיר הזאת בגלל שהיא עשתה אותי למי שאני" (6).
אבל פאמוק, אשר נולד בשנת 1952 כבן למיעוט הבורגני, העשיר והחילוני של איסטנבול, "הצליח" להיות גם זר לעירו: כאשר הוא לקח את אהבתו הראשונה לטייל עמו ברחובות העניים, הילדים זיהו אותם כתיירים; ומאוחר יותר כסופר הוא ידע ש"יש משהו זר בדרך ההתבוננות שלי בַעיר, בשל הזמן הרב שביליתי בקריאת קורותיהם של הנוסעים המערביים בה" (241). התמערבותה של תורכיה (פאמוק אוהב לומר כי תורכיה היא המדינה המזרחית המתמערבת ביותר ואתתורכ הוא גדול המתמערבים בין התורכים), אשר התרחשה ללא תהליך של קולוניזציה ישירה, שינתה את דרך ההסתכלות של רוב האיסטנבולים על עירם והולידה ביניהם מרחק: "ההתמערבות אפשרה לי ולמיליוני איסטנבולים אחרים את המותרות של הנאה מעברנו שלנו כ'אקזוטי'" (241); עתה הם צופים כזרים בטקסי הדרווישים, בציורי העות'מאנים ובתיאורים אודות הרמון הסולטן.
פאמוק מתגעגע בכתיבתו אל כל אותם הרכיבים של החיים האיסטנבוליים אשר חלפו מן העולם והפכו להריסות מלנכוליות: אחוזות העץ הגדולות על שפת הבוספורוס אשר עלו באש, רחובות האבן אשר כוסו אספלט, החומות השבורות, בתי-המלאכה הנטושים, הבארות ששוב אינן מפיקות מים, ובעיקר הנוף האנושי של מגדל בבל האיסטנבולי בתפארתו האימפריאלית, ובתוכו צלילי השפות השונות, הכורדית, הלאדינו, הארמנית והיוונית, אשר הושתקו מאז, ושורות בתי היוונים, הארמנים והיהודים, אשר כבר התרוקנו מיושביהם.
הרב-לאומיות של איסטנבול העות'מאנית פינתה את מקומה במאה העשרים לפרוייקט הלאומיות וההתמערבות של אתתורכ, אשר ביקש למחוק את המגוון הלשוני, הדתי, העדתי והתרבותי של העיר, והפך אותו ל"עיר חד-לשונית מפלצתית בשחור לבן" (236). פאמוק משתמש בביטוי "טיהור אתני" כדי לתאר את מה שהתרחש מול עיניו בילדותו, ומבהיר: "כשמישהו היה מדבר יוונית או ארמנית בקול רם מדי ברחוב… מישהו היה קורא 'אזרחים, בבקשה דברו תורכית!' – מהדהד את מה שהשלטים בכל מקום אמרו" (239). מעט הקוסמופולטיות של העיר שעוד שרדה בילדותו (פאמוק מזכיר את מוכרת המאפים היווניה), נעלמה עם הגיעו לבגרות. וכדי להתגונן מן הלאומיות הצרה והלחץ לאחידות, מצהיר פאמוק, הוא אימץ משהו מן המבט הזר על איסטנבול.
פאמוק נולד אל איסטנבול של תורכיה המודרנית, איסטנבול אשר שוב לא היתה בירה אבל עדיין היתה מלאה בנוכחות שרידי עברה המפואר, שרידים אשר הפכו לתלי הריסות עצובים. איסטנבול זאת נשכחה על-ידי העולם עם נפילת האימפריה, ונכנסה לפרק חייה העני, המאובק והמבודד ביותר בתוך אלפיים שנות היסטוריה; כך מספר פאמוק כי "כילד לא היתה לי תחושה של חיים בבירה עולמית גדולה אלא של חיים בעיר פרובנציאלית ענייה" (246), ומעיד כי אמו הזהירה אותו כאשר ביקש להיות צייר: "זאת לא פריז, אתה יודע, זאת איסטנבול… אפילו אם היית הצייר הטוב ביותר בעולם, איש לא יעניק לך את תשומת הלב הקטנה ביותר" (61).
מלנכוליה של תרבות גוועת הקיפה את פאמוק מילדותו, בבתי העשירים אשר הפכו מוזיאונים קפואים, בצפייה השקטה בבתי-העץ הבוערים, בַ"רצון הנואש… להיפטר מכל הזיכרונות המרים של האימפריה שנפלה" (29) הנוכחים בכל מקום, באהבה המשפחתית למתמטיקה, לחידות ולתשבצי מילים ובפחד מכל מה שהיתה בו הצעה לרוחניות, לדתיות או אמנות, וברצון של כולם להיראות אחרים ממי שהם בלי להבין מי הם ואיך הם רוצים להיראות. פאמוק היה בטוח בילדותו, ככל עשירי איסטנבול, כי המערביוּת והנאורות הן שהעניקו למשפחתו את הזכות לעושר ולפריבילגיות, בלי שידע עדיין באותה עת דבר על המורשת התרבותית של המזרח, של האיסלאם ושל העות'מאנים.
וכך "בין הגילאים שש-עשרה ושמונה-עשרה, חלק ממני חפץ, כמתמערב רדיקלי, שהעיר תהפוך להיות לגמרי אירופאית. אחזתי באותה תקווה גם לגבי עצמי. אבל חלק אחר בתוכי ביקש להשתייך לאותה איסטנבול שגדלתי לאהוב בדרך האינסטינקט, ההרגל והזיכרון. כשהייתי ילד יכולתי לשמור על שתי הבקשות הללו בנפרד… אבל ככל שהזמן נקף האפשרות הזאת נעלמה. באותה עת המלנכוליה לפניה העיר מרכינה את ראשה – ובו בזמן טוענת לה בגאווה – החלה לחדור אל תוך נשמתי" (323). מתוך המלנכוליה הזאת למד פאמוק לאהוב את איסטנבול דווקא בשל פארה המוזנח המט לנפול, ולזהות את היופי בעצב של הריסותיה הנהדרות.
אבל איסטנבול הענקית, הרב-גונית והאנרכית (גם אחרי כל ניסיונותיו של אתתורכ ליצוק את יושביה אל תוך תבניוֹת של אחידוּת), היא בסופו של דבר בית אחד השוכן בתוכה, ו"הבית משמש כמרכז עבור העולם בנפשי – כבריחה, הן במובן החיובי והן במובן השלילי של המילה" (89); היא בסופו של דבר עולם פנימי של אדם אחד, ועל כן פאמוק מצהיר כי "לעיר אין מרכז אחר מלבד עצמנו" (349). ובכל זאת, איסטנבול היא גם סך כל הספרים שנכתבו עליה, ופאמוק מתמודד עם הכותבים הקודמים לו אשר כתבו את העיר, תורכים ומערביים (אין הוא מזכיר או מתמודד עם כותבים מזרחיים לא תורכים, כמו שאין הוא משווה את איסטנבול לערי המזרח האחרות אלא רק לערי המערב); ההתמודדות הזאת נמצאת בשורש כתיבתו, מכיוון שכמו שהמרחב הפיזי של העיר עשוי שכבות שכבות של בניה והרס, המרחב הרוחני בו שוכנת העיר עשוי מסיפורים בכתב ובעל-פה, באין סוף שפות וזמנים, ומי שמבקש לחדור אליו ואף להצהיר עליו בעלות, חייב לנהל דיאלוג עם השכבות השונות.
פאמוק מצטט את וולטר בנימין שכתב כי עיקר מה שנכתב על ערים נכתב על-ידי מי שלא נולד בהן. פאמוק מסביר כי עד המאה העשרים כתבו האיסטנבולים מעט מאוד על עירם, ולא היה להם עניין לתאר את כל אותם ענייני יומיום אשר ריתקו את הנוסעים המערביים, כגון בתי-הקברות, בתי-הקפה, הקבצנים ברחובות והנשים בהרמון (ומה שכן נכתב, נמצא בארכיונים, כתוב באותיות הערביות של התורכית לפני הלטיניזציה שכפה אתתורכ, ונגיש הרבה פחות לפאמוק ממה שכתבו המערביים). וכך כיום, כאשר פאמוק רוצה לקבל תמונה מן החיים האיסטנבוליים בראשית המאה התשע-עשרה, עליו לקרוא בכתבי הזרים (אולי גם מכיוון שגם הוא רואה היום את עבר העיר כאקזוטי, דרך עיניים מערביות, ומתעניין באותם דברים שהתעניינו בהם המערביים, ולא במה שעניין את אבותיו). אבל אין זה ההסבר כולו, כמובן; פאמוק גם עומד ביחס של תחרות מול הכותבים המערביים, בניסיון לעצב לעצמו ולקהל קוראיו את תמונת עירו; פאמוק מבהיר כי כמו כל הסופרים האיסטנבולים, אלו שקדמו לו ואלו הכותבים כיום, גם הוא מפנה תמיד עין אחת לכיוון מערב, ומבטו שלו מנסה ללכוד את המבט המערבי עליו, המקבע אותו שוב ושוב כמזרח.
איזה פרדוקס שובר-לב: האינטלקטואל התורכי המתמערב מצפה לקבל שבחים מן האינטלקטואל המערבי על מידת מערביותו, אך האינטלקטואל המערבי מעדיף לדבר בשבח מזרחיותה של איסטנבול, ולא יוסיף להתעניין בה אם היא תדמה לעירו; האינטלקטואל התורכי המתמערב הולך דרך ארוכה כדי להתוודע אל הכותב המערבי ותרבותו, וחשוב לו מאוד לקרוא מה כותבים עליו המערביים, אבל פעם אחר פעם הוא מגלה שהמערבי כותב לא עליו, אלא על כל מה שהוא מבקש שיעלם בתרבותו ונראה בעיניו כמכשול, כל מה שהופך אותו לאקזוטי ולא מערבי; וכך יכול פאמוק לכתוב מצד אחד כי הוא מעדיף על-פי רוב לקרוא דברי גנאי של מערביים אודות עירו, ולא מילות הערצה עיוורת ומתנשאת ליופיה וזרותה, ומצד שני הוא מעיד כי לפעמים הוא חש שתיאורי המערביים הם ממש זיכרונותיו שלו, תיאורים אשר עיקרם זרותה של איסטנבול (כמה נוגעת ללב, אך גם אירונית, הצהרתו כי "בכל פעם שאני חש בהעדר של עיניים מערביות, אני הופך לַמערבי של עצמי" (288)).
פאמוק מספר כי מן הסופרים האיסטנבולים המלנכוליים בדור שקדם לו, וביניהם יַחְיַא כֵּמַאל, הוא למד "ליישב בין אהבתי לאומנות מודרנית וספרות מערבית ובין תרבות העיר בה אני חי" (111). הסופרים ההם, אשר היו שותפים בעיצוב הדימוי של הלאומיות התורכית המודרנית (ושמחו להעלים מיצירותיהם את היוונים, הארמנים, היהודים והכורדים), היו לכודים בין הרצון לכתוב (ולחיות) בצורה מערבית, כיוון שהם קיבלו את הכתיבה המערבית כקריטריון האומנותי והאסתטי, לבין הצורך להיות אותנטיים ולבטא קול שלהם שיהיה אחר מן הקול הצרפתי והאנגלי (אם הם לא היו כותבים בצורה שונה, לא היה לקוראים הצרפתים והאנגלים עניין בקריאת יצירותיהם). חוסר הנחת בין התרבויות, אשר השאיר אותם באזור הדמדומים שבין מזרח למערב, וכישלונם בחוסר יכולתם להיות מערביים ולראות את עירם בעיניים מערביות, הוא אשר אפשר לפאמוק להזדהות עמם ולזהות בהם את אבותיו הספרותיים.
פאמוק מספר בזיכרונותיו כי בגיל שלושים וחמש חלם לכתוב רומן גדול על איסטנבול, מעין "יוליסס". מהחלום הזה נולד "הספר השחור" (1990), הרומן הגדול של פאמוק אשר פרס לפני הקורא בצורה מהפנטת את תת-המודע של איסטנבול, את זיכרונות עברה הדחוס ואת ההווה המסוכסך שלה, את הגשרים ובנייני המגורים, את המסגדים והרחובות, את מקום המשפחה ומקום הבדידות, את טירופו של היחיד ושפיותו של ההמון. בַ"ספר השחור" הסביר פאמוק: "אחרי ככלות הכל, מהי קריאת עבודתו של מישהו אם לא כניסה לזיכרונות של הכותב?" (349); בזיכרונותיו, אשר לא במקרה קיבלו את שם עירו, מתבהר עד כמה עמוק היחס שבין חייו לבין כתיבתו הספרותית, וכמו במשחק המראות בעל אינסוף ההשתקפויות אותו מתאר פאמוק, משתקפים זה מול זה המשפחה הספרותית והביולוגית, העיר כאן ושם, והצורך הנואש להתמודד עמם (הוא כותב: "למה עלינו לצפות מעיר שתרפא אותנו ממכאובינו הנפשיים? אולי בגלל שאנחנו לא יכולים שלא לאהוב את עירנו כמו משפחה. ועדיין עלינו להחליט איזה חלק של העיר אנחנו אוהבים ולהמציא את הסיבות לכך" (351)).
"מה שעשה את העולם למקום מסתורי היה נוכחות האדם הנוסף שכל אדם נושא בתוכו וחי עמו כעם אח תאום" (368), כתב פאמוק בַ"ספר השחור", ואכן שני ספריו שתורגמו לעברית העמידו במרכזם זוגות של גברים, מעין תאומים: בַ"מבצר הלבן" (1985), הרומן ההיסטורי, היו אלו אדון ועבד, תורכי ואיטלקי, הדומים דמיון מופלא בגופם עד כדי עירוב בין זהויותיהם (האם שורש הספר בדברי פלובר, אשר פאמוק מזכיר בזיכרונותיו, על רצונו לכתוב רומן ובו מפגש בין אירופאי משכיל ותורכי ברברי, מפגש אשר מטשטש את ההבדלים ביניהם?); בַ"ספר השחור" היה זה קשר הנפש השואב עד זהות בין גאליפ, עורך-הדין שאישתו נעלמה, לבין בן דודו ג'לאל, כותב הטורים בעיתון; וב"איסטנבול" הפיצול הוא פנימי לתודעתו של פאמוק, בין הזהויות המתרוצצות בקרבו, זרות וקרובות, בין פאמוק המבוגר לצעיר, בין איסטנבול שהיא פנים הנפש לבין איסטנבול הזרה, בין איסטנבול שהיא מזרח לאיסטנבול המבקשת להיות מערב. מילדות, מעיד פאמוק, ליוותה אותו תחושה ממשית כי אי שם באיסטנבול נמצא "פאמוק האחר".
מוזר מעט לקרוא בספרו של סופר, אשר התרגלת אליו בשפה אחת, כאשר הוא מופיע לפניך פתאום בלבוש לשון אחרת; הקריאה בפאמוק באנגלית יצרה ברגעים הראשונים זרות ביני ובין פאמוק שכבר הכרתי דרך הרומנים שלו בעברית (ודווקא בספר שהוא ספר זיכרונות, ואמור להיות לכאורה אישי יותר). אבל פאמוק, בגילוי הלב בו הוא מוסר את אירועי זמן ילדותו והתבגרותו (כמה מקסים הפרק בו הוא מספר על אהבתו הראשונה, ונוגע ללב בכנותו, רגישותו ויופיו), ואת התפתחותו האינטלקטואלית, מקרב אליו חזרה את הקורא. הנה זה עדיין פאמוק האוהב כל-כך עיתונים על משוגות כתביהם ומביא בספרו מקבץ ידיעות מתוך עיתוני איסטנבול לאורך כמאה שנים, הנה הוא מתאר באהבה את כותבי הטורים שהוא מעריץ, ואת המנסים לכתוב אנציקלופדיות אשר יכילו בתוכן עיר שלמה. על כתיבתו את גיל ההתבגרות הוא מסביר בראייה מפוקחת: "אלו הן מילים של סופר בן חמישים המנסה לעצב את המחשבות הכאוטיות של התבגרות רחוקה בזמן אל תוך סיפור משעשע" (322).
לספרו מצורפות תמונות הצובעות את איסטנבול בשחור לבן, מעין תערוכת מחווה אילמת שפאמוק מעמיד לעירו, מחווה לצלמים גדולים, חלקם ידועי שם וחלקם אלמונים. בצילומים מופיעות מעט דמויות (בעיקר של פאמוק עצמו ובני משפחתו), ואילו רובן מאוכלסות על-ידי הבתים של איסטנבול, רבים מהם חרֵבים, על-ידי קו הרקיע של העיר בתוך הערפל, על-ידי רחובות האבן הנטושים בחשכת פנסי הרחוב, על-ידי הבוספורוס המכוסה בעשן הספינות. הצילומים עומדים בגבול המילים, ומחזירים לַעבר את "פניו", ובמארג ביניהם ובין הפרקים הרבים יוצרים תמונה חדשה של איסטנבול.
בעבורי חוויית הקריאה בספר היתה מיוחדת. אני יודע כי יש הנוהגים לפתוח ספרים מעמודם האחרון, אבל אני על-פי רוב איני נוהג כך. את ספר זיכרונותיו של פאמוק בתרגום לאנגלית פתחתי בתוכן העניינים, ועיינתי בשמות שלושים ושבעה פרקי זיכרונות לא ארוכים על צמיחתו בעיר ילדותו ובגרותו איסטנבול. קראתי את שמות הפרקים ומשך את עיניי שם האחרון: "שיחה עם אמי". פתחתי את קריאתי בספר בפרק זה, עוד בנסיעתי באוטובוס בחזרה מן הספרייה שעל הר-הצופים לביתי, והמשכתי לקרוא את הספר לאחור. אולי בשל כך שקראתי את הספר באנגלית, ביקשתי להשאיר בו משהו מטעם העברית, מן הקריאה מימין לשמאל.
הרומן המודרני המערבי נולד, בין השאר, מתוך הדגם שהעמידה האוטוביוגרפיה, ובמרכזו ההליכה קדימה בזמן, עם הגיבור, מלידה ועד מוות. בקריאה ההפוכה, באוטוביוגרפיה שאינה רומן, ניסיתי לפרום לאחור את סיפור החניכה של כותב הרומנים המקצועי אורחן פאמוק אל תוך ילדותו, מן השיחה הדרמטית עם אמו בה הוא מכריז כי הוא החליט להיות סופר ולנטוש את חלום הילדות להיות צייר, ומשם ללכת אחורנית אל שורשי אותו פרק אחרון, אל היעדרויות האב והאם, אל הרחובות הקוראים לשוטטות, אל בני המשפחה והסופרים שקרא, אל איסטנבול שבספרים וזאת שבציורים שניסה פאמוק לספר. שני ספרים שיצאו לאחרונה בעברית השלימו את קריאתי בספר, והשלימו מידע אודות הקהילה היהודית בעיר ("הקהילה היהודית באיסתאנבול 1948-1992" של שאול תובל בהוצאת הספריה הציונית), ואודות עברה של תורכיה מאז ראשית המאה ה-19 ועד סוף המאה ה-20 ("תורכיה – היסטוריה מודרנית" של אריק יאן צורשר בהוצאת אוניברסיטת תל-אביב).
ולסיום הערה אישית: מה אנחנו יכולים ללמוד מן הסופרים המזרחיים המתמערבים הללו, מניסיון החיים שלהם ומן הכתיבה שלהם? והרי עיקר הסופרים בכל ארצות המזרח בדורות האחרונים ניהלו חלק ניכר מן הדיאלוג שלהם מול המערב, ולא האחד עם השני; וכיצד אנחנו באים לפניהם? המקום העצוב שלהם, של הקרע החיצוני והפנימי בין המזרח והמערב, והניסיון שלהם, שהחיים הפכו אותו בלתי אפשרי, ליצור סינתזה, היה גם כוח יצירתי גדול. והם היום, לפחות חלקית, אבות הספרות המזרחית החדשה, ואנחנו בנים אובדים להם כפי שהם היו בנים אובדים למערב. ללא דיאלוג אמיתי אתם אנחנו משאירים את תרבותנו במקום של קפיצות ושל נתק, מקום בו כל יחיד עומד ומבקש לברוא מחדש את עולמו, או לפחות חושב שהוא אברהם המתחיל במצוות "לךְ לךָ"; בדיאלוג עמם יש משום הכרזה עליהם כחלק משושלת ספרותית בעלת קשרים קשים ומסועפים בתוכה, שושלת עשירה-ענייה, עצובה-שמחה. פאמוק מתאר את איסטנבול בתארו את עצמו, ומתאר את עצמו בתארו את איסטנבול; ואנחנו מתארים את אבותינו ואותנו בתארנו אותו, ומתארים את מקומנו בתארנו את מקומו.
פורסם בגרסא מקוצרת, תחת הכותרת "רצון נואש להיפטר מכל הזיכרונות המרים של האימפריה שנפלה", במוסף תרבות וספרות של הארץ, 10 במרץ 2006:
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=688500&contrassID=2&subContrassID=5&sbSubContrassID=0
לקריאה נוספת, "למי כותב אורחן פאמוק", לאחר זכייתו בפרס נובל לספרות
http://www.notes.co.il/almog/44446.asp
אלמוג בהר 