"אלג'יר, בואי הביתה, ותראי איך אני צובע את קיר המזרח במברשת השמש"

 

רוני סומק, אלג'יר, זמורה-ביתן, עמודים לספרות עברית, אור-יהודה, 62 עמ', 2009.

 

            דומה שרוני סומק הוא אחד המשוררים העבריים החיים הנקראים והפופולריים ביותר בישראל בעשור האחרון. לפופולריות שלו אין קשר לעמדתם של מבקרי ספרות בולטים (אולי כיוון שאין בעשור האחרון מבקרים בולטים המסוגלים להכתיר משוררים מרכזיים), או להלחנה של שיריו ("סולו עראק" ו"גן-עדן לאורז" הולחנו בצורה יפהפיה על-ידי יאיר דלאל), גורמים שבעבר הכריעו את מידת הפופולריות של משוררים. הפופולריות של רוני סומק קשורה הרבה יותר לנכונותו להיות "סוכן נודד" של השירה ושל שיריו בכל מקום, כל ספריה, בית-ספר, בית-קפה, בית-כלא או בית-אבות, כל קהל, ובעיקר היא מחוברת לאמונתו שהשירה היא אמנות אשר צריכה להימצא בתקשורת עם הקהל הרחב, ולא רק עם אותו קהל קבוע ומצומצם של השירה המונה אולי שלוש מאות או ארבע מאות אנשים, אמונה שרבים מבני-דורו ומבני הדור שאחריו ויתרו עליה.

כך למשל אחד השירים בספר החדש, "גול ברגל שמאל", לזכרו של כוכב הכדורגל ההונגרי פֶרֶנְץ פּוּשְקַאש, פורסם טרם כינוסו בספר במוסף הספורט בעיתון ולא במוסף הספרות, ושיר אחר, "כשתמצאו אותי מקופלת בתוך מזוודה", שנכתב בעקבות הטרגדיה של רציחת רוז פיזם והטבעת גופתה בתוך מזוודה בירקון, הוקרא בטלוויזיה בימי החיפושים אחריה. המשורר כמובן אינו מבקש להחליף את הכתבים בתפקיד הדיווח על אודות המציאות, אבל אליבא דסומק גם אין המשורר צריך לחמוק מן ההווה ולהתרחק ממנו לטובת איזה נצח חמקמק. המשורר חי בתוך זמנו, בדיאלוג עם אנשי זמנו, וכך בספרו החדש סומק יודע גם לצטט מישהי שישבה לידו באוטובוס (בשיר "בלוז הירייה הסלולרית בקו 30"), ולהפגיש את מילותיה עם פסוקי שיר השירים, וגם להיות בדיאלוג עם משוררים אחרים, כגון המשוררים סרגון בולוס ומקס ז'קוב.

            בראשית כתיבתו של רוני סומק שימושו בתרבות פופולרית היה מהפכני, וסימן את כניסתו של דור חדש לעולם השירה, דור אשר מקדיש שירים למרלין מונרו. אבל כמובן שאין כתיבה על מרלין מונרו ב-1976 (בספרו הראשון "גולֶה", בשיר "למרלין מונרו") ככתיבה על אודותיה ב-2009 (בשיר הפותח את הספר החדש, "בלוז הנשיקה השלישית"), ועתה היא מסמנת לא את כניסת הקולנוע האמריקאי החדש אל השירה העברית (וראו גם בספרו הראשון, בשיר "סולו עראק": "רוצה כבר להיות גבר כמו קלרק גייבל" (עמ' 14); ובספרו הקודם "מחתרת החלב": "נולדתי ביום בו הומצא הקולנוע. בגלגול הקודם / הייתי המקל של צ'רלי צ'פלין" ("28 בדצמבר", עמ' 19)), אלא את הגעגועים לעולם הנעורים. בספר הראשון כתב סומק קינה על מותה של מרלין מונרו: "כל כך הרבה גלולות שינה מתפזרות / מהעיניים הקרועות של מרלין" ("גולה", עמ' 19; בספרו השני הופיעה לרגע דמותה באופן מבדח: "מי שאוהב את מרלין מונרו חושב תמיד מחשבות בלונדיניות" ("סולו", עמ' 6)), ובספר החדש, בתוך זיכרון שיחת נעורים לפני נשיקה בבית הספר החקלאי, מופיעה שמלתה והופכת סמל, וכאשר "מתחת / לכפות הרגליים אפשר היה לשמוע איך / בצנורות ההשקיה ממתיקים המים / סוד לאדמה" (עמ' 7), ממתיק הנער לנערה סוד, שאם ישתלו באדמה מאוורר "תוך דקה תצוץ השמלה המעופפת של מרלין מונרו" (שם).

שירתו של סומק נפתחה ב"שיר געגועים", והדגימה את יכולתו המופלאה של המשורר לשלב געגוע באירוניה ובחוסר פאתוס: "אני מתגעגע לקפיצות הקרקסיות / שסבא היה קופץ כדי לעבור / ממדרכה אחת למדרכה שניה. / שם, על המרצפות שקפאו בקור / ברציף הרברט סמואל… היכן שסבא היה מדבר / וחולם, חולם ומדבר. עכשיו / אני לא זוכר על מה… היכן שהיינו מדברים כל אחד בשפה אחרת על אותן ילדות" ("גולה", עמ' 5; בספר אחר הוא יכתוב עליו: "סבי נולד בארצות העראק" ("חלב אריות", בתוך "בלאדי מרי")). עם הזמן שחלף געגועיו של סומק פונים מסבו, ומאביו ש"היה מנעול שתיקה על / דלתות שפתיו, / מאז מותו אני עוקב אחריו במושבים האחוריים / של קו 61" ("בלוז על החיים שכמעט היו חיי", בתוך "המתופף של המהפכה", עמ' 9; בספר החדש האב מדבר "בעברית של עולה חדש" ("נחליאלי", עמ' 34)), אל ילדותה של בתו, ובשיר בספר החדש הוא מצהיר: "אני אורז את מזוודות הפרידה / מילדותך" ("עצה שישית לילדה רוקדת", עמ' 18).

סומק עומד הפעם לא מול תום ילדותו שלו, אלא על סף תום הילדות של בתו, ונושא את "נאום האב למחזרי בתו" (עמ' 15), מלמד אותם כי ידה היא "משולש זהב / שצלעותיו: כרים עבדול ג'באר, מוצרט / ואלוהים" (שם), הוא מסכם עם עצמו כי "ככה זה. אתה מוליד ילדה ליד שאריות הפרדסים / בפתח תקווה, מגדל אותה קרוב לחיות המפהקות / בספארי של רמת גן, והנה שטיחי מדבר נפרשים / מתחת לרגליה" ("גמלים", עמ' 16). וברגע הזה מתעורר בו הרצון לאפשרותה של בת נוספת, בשיר הנושא את שם הספר, "אלג'יר": "אם היתה לי עוד ילדה / הייתי קורא לה אלג'יר, / ואתם הייתם מסירים בפני את הכובעים הקולוניאליים / וקוראים לי אבו אלג'יר" (עמ' 14); השירה מסוגלת להכיל את קריאת האב אחר בתו השניה, שעוד לא נולדה, שתשוב הביתה, כקריאת הרגעה מול צאתה של הבת הראשונה: "אלג'יר, בואי הביתה, ותראי איך אני צובע את קיר המזרח / במברשת השמש" (שם).

            המוזיקה ליוותה תמיד את שירתו של רוני סומק, הן המוזיקה הערבית של אום כולת'ום, מוחמד עבד אל-והאב, פיירוז וסלימה מוּרָד, והן המוזיקה המערבית הפופולרית של אלביס, החיפושיות, בוב דילן והבלוז, ובספר החדש הוא מקדיש שיר לזכרו של נגן העוּד העיראקי יוסוף אל-עוואד, שהיה אגדה מוזיקלית בחייו, ונפטר ברמת-גן, שבו הוא משווה את העוד לאחורי אישה ("תקאסים", עמ' 26). בשירים קודמים המוזיקה הערבית היתה גם סוד, והוא ידע להסביר: "אולי לא צריך לספר את זה, / אבל אמא שלי בכתה כשלפתע שמעה את / "קליאופטרה". / אז מי אתה אדון עבד אל-והאב שתיקח מלכה מצרית / מספר ההיסטוריה ותתרגם אותה לדמעות בספר / הזיכרונות של אמי. / ואת, קליאופטרה, שוברת לבבות בפוקר הנוסטלגיה / ברחוב קטן ברמת גן, האם את זוכרת… את הגרונות שחנקת / בבתי הקפה של בגדד ואת הרוח שהיכתה בדלתות / שחרקו צירים על מפתן בטן שהסתירה סוד" ("סוד", בתוך "המתופף של המהפכה", עמ' 29), אבל סומק ידע גם תמיד להזהיר: "לא צריך לייחס למוזיקה / רק אפשרויות של געגוע או כאב" ("טרף הלב", בתוך "אספלט").

            כאשר סומק מספר על "נדודי השינה של המשורר העירקי סרגון בולוס בעיר לודב שבדרום צרפת", הוא מסיים ואומר: "הדלק שהבעיר חלומות המשיך לזרום / במנועי המטוסים שהפציצו / את קבר אביו, / שם על האדמה ממנה / המריאו חייו" (עמ' 27), ואי אפשר לשכוח שחייו המריאו גם הם בעיראק, כפי שכתב עליהם בשיר בשם "בגדאד": "באותו גיר בו מסמן שוטר גופה בזירת הרצח / אני מסמן את גבולות העיר בה נורו חיי. / אני חוקר עדים, סוחט להם מהשפתיים / טיפות עראק ומחקה בהיסוס צעדי ריקוד / של פיתה על קערת חומוס. / כשיתפסו אותי ינכו לי שליש על התנהגות טובה / ויכלאו אותי בפרוזדור גרונה של סלימה מוּרָד… הזיכרון הוא צלחת ריקה, מצולקת משריטות / סכין על עורה" (בתוך "מחתרת החלב", עמ' 40); הזיכרון, ממנו דולה המשורר את המאורעות הראויים לשיר, מלא בצלקות, נרדף על-ידי אלימות הסכין בשיר שהתחיל ברצח ובירייה.

"אני אלוף העולם בפרטים לא חשובים / ולכן לא אכתוב שהייתי שם" ("על עין הסערה", עמ' 33), כותב סומק, ואפשר לדמות שכך הוא מגדיר את המשורר, את המעשה הפואטי: המשורר יודע את הפרטים הלא חשובים, ויודע שמה שאחרים מזהים כ"פרטים לא חשובים", ההיסטוריון, קריין החדשות, מפקד הצבא או ראש הממשלה, יכולים להיות הפרטים הכי חשובים עבור החיים עצמם; המשורר לא יחשוף אמת מדעית, לא יכתוב על המאורעות הגדולים, לא יחליט על חייהם ומותם של אלפי אנשים, הוא רק יאיר בפנס המילים על אותם פרטים לא חשובים, שמישהו אולי הניח אותם בצל והפך אותם ללא חשובים, יבלבל זמנים, אירועים ודמויות, כדי להקים לתחייה את אותם פרטים לא חשובים כסמלים, כאפשרויות מחודשות לקוראיו. המשורר יודע, בשונה מן הסופר והפוליטיקאי, להתגבר על רצון ההרחבה, הרצון לזכות בכל המאכלים, הסוכריות, הכפתורים, המילים, כי דווקא בברירה ביניהם נולד השיר; על כן "משוררים תולים ראשי שורות על עמודי שלכת" ("סונטת המסתפקים במועט", עמ' 43), יודעים כי "די בעץ אחד בשביל לספר את כל היער" (שם).

בספרו החדש והיפהפה של רוני סומק יש פחות תל-אביב (אם כי הירקון מופיע כתמיד, והאספלט), ויותר יפו, קהיר, אלבניה, רמת-גן ופתח-תקווה, פחות אלכוהול (בספרו השני כתב: "במחזור האלכוהול שלי זורם גם דם" ("סולו", עמ' 28)) ויותר אבהות, אך כתמיד גודשות את הספר דמויות שהמשורר מושיט להן שירים כמחווה, ומדור מיוחד אף מוקדש לשירי המסע, שלכל אחד מהם מתלווה רישום מעשה ידי המשורר, אשר יודע גם בהם כי די בנגיעות דיו מועטות לספר את פניו ופני השירים. עתה, לאחר הופעת ספר שיריו העשירי של רוני סומק, שלושים ושלוש שנים לאחר הראשון, יש לקוות כי כל שירתו תקובץ בקרוב בכרך אחד (לאחר המבחר המצוין "גן עדן לאורז", שראה אור ב-1996, ואולי סימן את הפיכתו לאחד הפופולריים שבמשוררים בני דורו), שיספר לקוראים את דרכו הארוכה והמורכבת, את השינויים וההמשכיות בשירתו, ואת העולם שהיא בוראת. במקביל לכך יש לקוות כי יתרחב העיסוק המחקרי והביקורתי ביצירתו של סומק כמכלול, ובפיענוחה, תוך בחינת עולם המטאפורות הרחב והמגוון שלו, המוליד מפגשים מפתיעים בין עולמות, תוך ניסיון לאפיין את מנגנון הפואנטה השולט ברבים משיריו, ותוך בדיקה של ההיפוכים שהוא עושה במטבעות לשון שגורים, על-ידי הוצאתם מקונטקסט והחזרתם לקונטקסט.

 

התפרסם בגרסא מקוצרת, תחת הכותרת "קיר המזרח ומברשת השמש", במוסף ספרים של עיתון הארץ, ב-20.5.2009, כ"ו באייר תשס"ט, יום רביעי, עמ' 10:

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1086619.html