מכתב תמיכה בחברה החרדית ובמאבקה בגיוס כפוי לצבא

2.3.2014, א' באדר ב' ה'תשע"ד

מכתב תמיכה בחברה החרדית ובמאבקה בגיוס כפוי לצבא

אנו, אזרחים ואזרחיות, פעילים ופעילות – דתיים, מסורתיים וחילונים – מביעים בזאת את תמיכתנו במאבקה של החברה החרדית כנגד גיוסה בכפייה לצבא.

יש לשים קץ לדיבורי ההבל של ממשלת ישראל והמפלגות החברות בה על "שוויון בנטל" שמתעתעים בציבור. דיבורים אשר נועדו להסית את תשומת הלב הציבורית מאי-השוויון האמיתי במדינת ישראל:
במעמד הכלכלי של קבוצות שונות (לרבות הקבוצה החרדית, שחבריה סובלים מעוני קשה);
באופציות החינוך והתעסוקה בחברה הישראלית;
בפיזור של קבוצות מסויימות אל הפריפריה לעומת ריכוזן של אחרות במרכז הגיאוגרפי שהוא גם המרכז הכלכלי-תרבותי בישראל;
בתקצוב התרבות המערבית בתל-אביב, לעומת תת-התקצוב של התרבות הערבית, המזרחית והאתיופית, ותת-התקצוב של תרבות בכלל מחוץ לתל-אביב.
בשיעור העודף של גברים-יהודים-אשכנזים-חילונים בממשלה, באקדמיה, בבתי המשפט ובעשירון העליון, ובשיעור העודף של מזרחים, ערבים, אתיופים ורוסים בפנימיות לנוער בסיכון, בבתי-כלא, במקומות עבודה המעסיקים אותם כעובדי קבלן ובמעמדות הנמוכים.

נדמה כי כל תחום שנבחן נגוע באי-שוויון הזועק לשמיים.
מיקודו של הדיון בנושא השוויון בסוגיית השירות בצבא הוא בבחינת הגחכה של המילה שוויון, ותהליך זה הוא כמסך עשן אשר מסתיר את האמת של אי-שוויון חריף בכלכלה, בחינוך, בבריאות, בתעסוקה, בתקצוב תרבות ועוד, שממנו דווקא לא סובלים חברי הכנסת שהובילו את נושא "השוויון בנטל".

ברור לנו שגיוס כפוי לצבא של החרדים בישראל יפגע אנושות ביכולתם לשמור על ערכי עולמם הדתי, ובה בעת יכפה עליהם לאומיות ציונית מיליטריסטית שהם מתנגדים לה. עצוב שהמקום היחיד שבו דיון בנושא שוויון הופך פופולרי הוא בהקשר לאומני-מיליטריסטי, תוך ניסיון לכפות על קהילה מתבדלת השתלבות בסדר זה.

קשה שלא לחוש שמי שמבקש להוביל לגיוס חרדים לצבא מונע במידה רבה מהשתלשלות של אותה תשוקה אנטישמית באירופה "לתקן" את היהודי, לבטל את שונותו המרתיעה ו"לנצרו". כאן רצון זה חוזר תוך ביטוי עמוק של שנאה ופחד כלפי החרדים ושונותם, המזכירים לרבים יהודים מן הקריקטורות האנטישמיות, והם מבקשים לתקנם באמצעות הפיכתם לישראלים חדשים, לחלק מן הלאום המוגדר בישראל על ידי הצבא.

אבל, כפי שטען רבי סעדיה גאון, "אין אומתנו אומה אלא בתורותיה", תורה שבכתב ותורה שבעל-פה. יש לזכור כי הגדרות הלאומיות היהודית-ציונית, המושתתות על רעיונות לאומיות חילוניים-אירופיים מן הדורות האחרונים, זרות לחלק גדול מן המסורת היהודית ולעולם התורה.

גיוס כפוי של החרדים לצבא יהיה שבר רוחני עמוק (שמד בלשונם) ממש בדיוק כפי שגיוס של פלסטינים אזרחי ישראל (כפי שעלה לאחרונה בהצעת חוק לגייס נוצרים אזרחי ישראל) יהיה שבר רב מימדים של זהותם הלאומית והעמדתם מול אחיהם כאוייבים בנשק, דבר שכבר מתרחש מזה עשורים רבים עם גיוס הבדווים והדרוזים, גיוס שהוכיח שעצם השילוב בצבא לא מועיל לקבלתם כאזרחים שווים בישראל, למיתון הגזענות כלפיהם, להכרה בכפריהם הבלתי-מוכרים של הבדווים או בתת-התקצוב של היישובים הדרוזיים והיעדר אופציות מגוונות בחינוך ותעסוקה.

יש להזכיר שגם גיוס מזרחים היה משבר עמוק, בהצבתם בתפקידים בעלי סטטוס נמוך המחזקים את הסללתם למעמד הנמוך עם צאתם לאזרחות, ובהעמדתם כבשר תותחים במלחמות האחרונות. על פי מחקרים על נתוני השנים האחרונות מתברר שעיקר ההרוגים בצבא באים מן הפריפריה החברתית, הכלכלית והגיאוגרפית של המדינה.

במובן זה יש תחושה שהחיבור בין התפיסה הניאו-ליברלית של מפלגת "יש עתיד" לבין הרעיון של גיוס חרדים כ"שיבת הציונות", נועד על מנת להסליל את החרדים שיתגייסו לאחר השחרור מהצבא לאותם מקומות בשוק התעסוקה שאליהם הוסללו חלק גדול מהמזרחים: כעובדי קבלן ועובדים בשכר מינימום, שעבודתם מותירה אותם מתחת לקו העוני.

יש לומר זאת באופן ברור: צריך לשחרר את החרדים משירות בצבא, ודווקא זה יאפשר למי שרוצה לעבוד, לעבוד, ולא כפי שהיה המצב עד כה, שדחיית הגיוס של חרדים מהצבא הותירה אותם בוואקום שבין הישיבה לעבודה הלא-חוקית, ולא הותר להם לעבוד באופן רשמי.

כמו כן, יש להזכיר לכל התועמלנים והפוליטיקאים של "יש עתיד" שרבים מן החרדים עובדים, רבים מהם בעבודות דחק בשכר עוני. מי שלא רואה אותם עובדים כנראה שלא חי בשכנות להם, אלא נוסע בג'יפ בין רמת אביב לבין קריית הממשלה בירושלים. ברור לעין כי ההתנכלות הנוכחית לחרדים, ההסתה לגביהם והשנאתם מהוות חלק מפעולות של הפרד ומשול בין קהילות שונות במדינה, תושבי הפריפריה, ערבים, חרדים, מזרחים, אתיופים, עניים ועוד, כדי שלא יאבקו יחד במי שמנצל אותם כלכלית. תעמולה זאת, על שירות צבאי, גם משמשת דחייה של דיון בשאלות ייסוד כגון: מה מקומו של הצבא כיום בחברה הישראלית, ומה עושה המדינה כדי להגיע להסדר ולצמצם את הצורך בצבא.

תמיכת המדינה בלימודים גבוהים היא אות כבוד למדינה, ויש להסדירה כך שתעשה באופן שיוויוני: יש ליצור קריטריונים שיוויוניים באמת של לימודים דתיים גבוהים לבני דתות שונות תחת מלגה למוסדות או ללומדים, ליהודים, מוסלמים, נוצרים, דרוזים ובהאיים, וגם להפעיל קריטריונים דומים לגבי לימודים אוניברסיטאיים, לימודים גבוהים למוזיקה ועוד – כאשר דואגים לכך שלימודים אלו לא יוגבלו לקבוצה אתנית, גיאוגרפית או כלכלית אחת, אלא יתאפשרו לבני מגוון קבוצות ומיקומים חברתיים שונים.

רובנו, החותמים על מכתב זה, לא חרדים באורחות חיינו היומיומיים, אם כי חלק מבני משפחותינו הם מקהילות חרדיות שונות, וכן גם חלק משכנינו ומשותפינו לעבודה ובני השיח שלנו. אנחנו יכולים פעמים רבות להעלות שאלות ותהיות לגבי האתוס החרדי, למשל מהכיוון המסורתי של חלקנו, וכן מתוך תפיסת עולם פמניסטית-יהודית של חלקנו, וכך היו כאלו מאתנו שהשתתפו במאבק נגד הפרדת הבנות המזרחיות בעמנואל, כפי שאנחנו שותפים למאבקים פמניסטיים ומזרחיים ואחרים בחלקיה האחרים של החברה הישראלית, וכפי שיש לנו ביקורת לגבי כל החלקים השונים בחברה הישראלית, הדורשים תיקון רב. אבל אנחנו מאמינים שיש להושיט יד סולידרית בעת הזאת במאבקה של החברה החרדית כנגד הניסיונות לדכא אותה מתוך גישה מיליטריסטית, שנאה וניסיון להשתיק סדר יום כלכלי-מעמדי או מדיני אלטרנטיבי לזה של הממשלה. אנו חשים כי התנגדות החברה החרדית לגיוס כפוי לצבא, והעמדתה במרכז את אידיאל הלימוד, אינם זרים לעמדה יהודית מסורתית ארוכת שנים והיסטוריה.

הננו מביעים בזאת את תמיכתנו במאבקה של החברה החרדית כנגד גיוס כפוי לצבא ודורשים מממשלת ישראל שוויון אמיתי בנטל:

בנטל העוני,

בנטל הפריפריה וחלוקת הקרקעות הלא-שווה בין עיירות פיתוח, ערים ערביות ומועצות אזוריות,

בנטל אפשרויות החינוך והתעסוקה המוגבלים והמגבילים,

ובנטל החיים תחת גזענות וסטריאוטיפים.

על החתום:

יונית נעמן, יובל עברי, נעמה קטיעי, תומר גרדי, ראג'אא נאטור, מאיר עמור, רחל גץ-סלומון, חררדו לייבנר, שירה אוחיון, נפתלי שם-טוב, יעל אהרונוב, מזל מויאל כהן, רפרם חדד, איריס חפץ-אמסלם, אשר עידן, יעל בן-יפת, צבי בן-דור, יאלי השש, רמי אדוט, יעל גידניאן, תום פוגל, אפרת שני-שטרית, גדי אלגזי, יפעל ביסטרי, רון כחלילי, מריאנה חנין, שיקו בהר, לירון מור, ישראל דדון, זהבה גרינפלד, רפאל בלולו, אבי שביט, תמי ריקליס, יוסי לוס, חנה וזאנה-גרינוולד, אבי בלכרמן, איה מיכלין, רועי חסן, ליטל בר, שלומי חתוכה, זהר אלמקייס, דיאנה אחדות, הגר שיזף, ספיר סלוצקר עמראן, אורטל בן-דיין, איתם טובול, חן אלמליח, אברהם הרן מוטהדה, אורלי נוי, אייל שגיא ביזאוי, יוסף כהן, צפי סער, שולה קשת, ברק כהן, אור סיונוב, כרמן אלמקייס-עמוס, יורם בלומנקרנץ, עודד ארז, עמוס נוי, עידן רינג, מרב ליבנה-דיל, זהבה גולדשטיין, מתי שמואלוף, דניאל פלנקר, זהורית עדני, נעמית מור חיים, עמית חי כהן, יורם שורק, פזית עדני, יוסי דוד, רן שגב, יעל שיבר, תומר פוקס, איתמר שפירא, חגי מטר, אליעזר באומגרטן, אסף תמרי, תמר הופמן, רחל-שלומית ברזיס, ינאי ישראלי, שושי שמיר, טלי אוחיון, עדי לבני, יובל כהן, גל לוי, יותם קדוש, שושי שמיר, אלי משולם, שאול סלע, בטי בנבנישתי, אייל שחר, ארגמן חיה, יעקב ידגר, איתי שניר, הילי רזינסקי, מירית בראשי, אופיר טובול, סהר עדס, רונית חכם, אלמוג בהר

"לֹא-יִשָּׂא גוֹי אֶל-גּוֹי חֶרֶב וְלֹא-יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה" (ישעיהו ב', ד')

in English translation at 972:

We, civilians and activists – religious, masorti (tradition-committed) and secular – wish to express our support for the struggle of the ultra-Orthodox community against forced military enlistment.

There must be an end to the empty rhetoric employed by the Israeli government and its constituent parties that are calling for the “sharing of the burden” of military service, by which they are deceiving the public. Such rhetoric is designed to divert public attention from real inequality in Israel:

Inequality among various segments of the population (including the ultra-Orthodox, whose members suffer from dire poverty);

Inequality in educational and employment opportunities in Israel;

Inequality in the moving of certain groups to the country’s periphery as opposed to the concentration of other segments of the population in the geographic center (the economic and cultural center of Israel);

Inequality in the budget allocation for Western cultural activity in Tel Aviv, as opposed to the lack of allocation for Arab, Mizrahi and Ethiopian cultural activity or for cultural activity outside of Tel Aviv in general;

Inequality in the surplus of Jewish Ashkenazi secular men in government, academia, the justice system, and in the economic elite, and in the surplus of Mizrahis, Arabs, Ethiopians and Russians in boarding schools for youth at risk and prisons, in the employment of independent contractors, and in the lower economic classes.

It appears that there is glaring inequality in every area. However, centering the debate on “equality” around the question of military service makes a mockery of the very concept of equality. This process is smokescreen to conceal the truth about severe inequality in economic opportunity, education, employment, funding for arts and culture, and other areas – inequality that does not affect the members of Knesset who spearheaded the very issue of “sharing the burden.”

It is clear to us that conscripting the ultra-Orthodox in Israel would severely compromise their ability to uphold their religious values, while forcing upon them a militaristic Zionist nationalism, which they oppose. It is lamentable that the only context in which the debate on inequality becomes popular is in a nationalist-militaristic one, in an attempt to coerce an insular community to integrate.

It is hard to avoid the feeling that those who are pushing for Haredi conscription are motivated to a large extent by the evolution of that same anti-Semitic desire in Europe to correct the Jew – to erase his repellent strangeness and “Christianize” him. In Israel, this intention returns out of deep hatred for and fear of Haredim and their strangeness – one that reminds many people of the Jews depicted in anti-Semitic cartoons. They seek to correct the Haredim by turning them into new Israelis and making them part of the nation through the military.

However, as Rabbi Saadia Gaon argued, “Our nation is only a nation by virtue of its Torahs,” the Written Torah and the Oral Torah. It must be noted that Jewish-Zionist definitions of nationalism, which are based on secular-European ideas of nationalism from past generations, are foreign to a large portion of the Jewish tradition and to the world of the Torah.

Conscription of Haredim would constitute a profound spiritual crisis (forced conversion from Judaism, in their words) in the same way that drafting Palestinian citizens of Israel would constitute a crisis of their national identity and would pit them against their brothers. This situation has already existed for many decades with the drafting of Bedouin and Druze citizens, whose enlistment proves that integration into the military, in and of itself, does not further their acceptance as equal citizens in Israel. Enlistment does not curb the racism experienced by these communities, help obtain recognition for the unrecognized villages of the Bedouin, fix the underfunding of the Druze towns, or help with the lack of opportunities in education and employment.

It should also be noted that the drafting of Mizrahis caused a deep crisis when they were assigned to low-status positions (which helped push them into the lower classes upon completing military service), and when they were used as cannon fodder in the recent wars. According to recent statistics, it turns out that most of those who die during military service come from the social, economic, and geographic periphery of the country.

In this context, it appears that the connection between the neoliberalism of the Yesh Atid party and the notion of drafting Haredim as a “return of Zionism” is designed to push Haredim (after their release from the army) into the same job market that has largely been reserved for Mizrahis. This would mean working for independent contractors and making minimum wage, which would keep them below the poverty line.

It must be clearly stated: Haredim must be absolved from military service, which would allow those who wish to work to do so. Until now, the deferral of enlistment has left the ultra-Orthodox in a void between yeshiva studies and working illegally, keeping them stuck in the informal economy.

The propagandists and politicians of Yesh Atid should be reminded that many of the ultra-Orthodox do indeed work (many of whom work difficult jobs for poverty wages). Those who fail to see their work must not live in their neighborhoods, but rather drive SUVs between the Ramat Aviv neighborhood of north Tel Aviv and the government halls in Jerusalem. It is obvious that the current scheming against Haredim, the incitement and demonization, are part of a strategy of divide and conquer vis-a-vis various communities in the country – residents of the periphery, Arabs, ultra-Orthodox, Mizrahis, Ethiopians, Russians, poor people, and others – so that they do not engage in joint struggle against those who exploit them economically. The propaganda around military service also defers public debate on fundamental questions such as the role of the military in Israeli society, or what the government is doing to settle the conflict and diminish the need for a military.

Government support for higher education is a badge of honor for a state, and reform is necessary to reach an equitable policy. The government must create truly equitable criteria for higher religious education for members of various faiths – with scholarships for students or institutions – for Jews, Muslims, Christians, Druze, and Bahais. Similar criteria should be applied to universities, conservatories, and other institutions of education and training, while ensuring admission is not restricted to one ethnic, geographic or economic group but is instead open to a diverse set of students.

Most of the undersigned are not ultra-Orthodox in our daily way of life, but some of our relatives belong to various Haredi communities, as do some of our neighbors, coworkers, and allies. We may often raise questions about the Haredi ethos, for example from the masorti, or tradition-committed, point of view that some of us share, or from the Jewish-feminist worldview some of us hold. Some of us participated in the struggle against the separation of Mizrahi girls in Emmanuel, since we are partners in feminist and Mizrahi struggles as well as in struggles in other segments of Israeli society. We have critiques of all the different segments of Israeli society – they all require positive change. But we believe that we must offer our hand in solidarity in the ultra-Orthodox community’s struggle. Haredim are fighting government attempts to oppress their community through militarism, hatred and the silencing of an alternative economic/political agenda than that of the government. We feel that Haredi resistance to conscription, as well as the community’s prioritizing the value of learning, is not foreign to the traditional Jewish stance with a long-standing history.

We express our support for the struggle of the Haredi community against conscription and demand of the government a real equal share of the burden:

The burden of poverty;

The burden on the periphery, and the burden of unequal distribution of land among development towns, Arab cities, and regional councils;

The burden of limited and limiting educational and economic opportunities;

And the burden of racism, of hatred of the other, and of stereotypes.

Yonit Naaman, Yuval Ivry, Naama Katiee, Tomer Gardi, Rajaa Natour, Meir Amor, Rachel Getz-Salomon, Gerardo Leibner, Shira Ohayon, Naftali Shem-Tov, Yael Aharonov, Mazal Moyal Cohen, Rafram Chaddad, Iris Hefets Amsalaem, Asher Idan, Yael Ben-Yefet, Zvi Ben-Dor, Yali Hashash, Rami Adut, Yael Gidanyan, Tom Fogel, Efrat Shani-Shitrit, Gadi Algazi, Yifal Bistry, Ron Cahlili, Mariana Janin, Shiko Bahar, Liron Mor, Israel Dadon, Zehava Greenfeld, Rafael Balulu, Avi Shavit, Tammy Riklis, Yossi Loss, Hana Vazana Grunwald, Avi Blecherman, Aya Michlin, Roy Hasan, Lital Bar, Shlomi Hatuka, Zohar Elmakias, Diana Ahdout, Hagar Shezaf, Sapir Sluzker-amran, Ortal Ben Dayan, Eitam Tubul, Khen Elmaleh, Avi H Mottahedèh, Orly Noy, Eyal Sagui Bizawe, Yosef Cohen, Tsafi Saar, Shula Keshet, Barak Cohen, Or Sujunov, Carmen Elmakiyes Amos, Yoram Blumenkrantz, Mirit Barashi, Ophir Toubul, Sahar Ades, Almog Behar, Oded Erez, Amos Noy, Edan Ring, Merav Livneh-dill, Zehava Goldstien, Assaf Tamari.

פורסם לראשונה בקפה גיברלטר ובאתר העוקץ

אודות almog behar

"צִמְאוֹן בְּאֵרוֹת", "אנא מן אל-יהוד", "חוט מושך מן הלשון", "צ'חלה וחזקל".
פוסט זה פורסם בקטגוריה english, מאמר, עם התגים , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

5 תגובות על מכתב תמיכה בחברה החרדית ובמאבקה בגיוס כפוי לצבא

  1. שמואל הגיב:

    באמת? זהו? רק הזדהות עם אחינו החרדים?
    ומה עם כמה פירורי הזדהות עם אחינו המשרתים (באוהלי גולני, לא באוהלה של תורה), עם אלה התורמים שלש שנים, ולפעמים חיים שלמים?
    ואני כבר יכול לחזות את תגובת כולכם לתופעה שנראה עוד 3-4 שנים:
    החרדים ה"אמיתיים", האשכנזים המיוחסים מבתים טובים, ידאגו שמכסות גיוס יכוסו מבין החלשים, העניים, המזרחיים (כמו שקורה בבתי הספר שלהם).
    אני יכול לשער מה יהיה כתוב אז במנשר של אלמוג בהר וחבריו.
    קודם כותבים ואח"כ (אם בכלל) חושבים…

  2. Mati Shemoelof הגיב:

    פרסם את זה מחדש ב-המבוקש מס' 2.

  3. Oded הגיב:

    טובלים ושרץ בידיהם

  4. almog behar הגיב:

    אביעד קליינברג כתב מאמר בידיעות אחרונות נגד המכתב התומך בהתנגדות החברה החרדית לגיוס כפוי לצבא:
    http://aviadkleinberg.com/2014/03/05/its-a-wonderful-world/
    קליינברג בחר להגדיר את חותמי המכתב כ"חילונים שמאלנים" (כפי שהופיע גם בתקשורת החרדית) – מתוך דיכוטומיה אוטומטית של חרדים-חילונים, וזאת למרות שבנוסח המכתב מופיע בפירוש, "אנו, אזרחים ואזרחיות, פעילים ופעילות – דתיים, מסורתיים וחילונים"
    גם ההגדרה שמאל היא אמביוולנטית בהקשר זה, כי המכתב בא בדיוק כנגד האוטומטיות של השמאל הישראלי הישן לאנטי-חרדיות בלי קשר לטיב השאלה העומדת לפניו, וכך גיוס חרדים, הרבה לפני שהיה סיסמא של יאיר לפיד ואביו, היה חלק ממרצ ההיסטורית, ומה בדיוק למפלגת שמאל ולטענה שגיוס לצבא הוא המבחן לשיוויון?
    כך גם לעיתים האוטומטיות של תמיכת שמאל מסויים בפתיחת עסקים בשבת, כאשר אלו לעיתים פוגעים בזכויות העובדים המאבדים יום מנוחה, אך לכאורה מהווים חלק ממאבק נגד כפייה דתית, ומאפשרים חופש לקהל הצרכנים.

    עוד בתגובה למאמרו ודבריו בפייסבוק לגביו:
    פטור מגיוס יאפשר לחרדים הרוצים בכך לעבוד, בניגוד למה שהיה עד כה, דחיית גיוס, שלא מאפשרת לעבוד, ובניגוד לאסקלציה שיצור חוק הגיוס החדש.
    ותקצוב ישיבות צריך להיות כמובן שיוויוני בין מוסדות לימוד גבוהים שונים, דתיים וחילוניים, של דתות שונות, ושינויים אלו ישנו את אידיאל "חברת הלומדים" הטוטאלי, שהוא אכן חדש, המזניח את מושג כלל ישראל, כפי שכתבנו במכתב:
    "תמיכת המדינה בלימודים גבוהים היא אות כבוד למדינה, ויש להסדירה כך שתעשה באופן שיוויוני: יש ליצור קריטריונים שיוויוניים באמת של לימודים דתיים גבוהים לבני דתות שונות תחת מלגה למוסדות או ללומדים, ליהודים, מוסלמים, נוצרים, דרוזים ובהאיים, וגם להפעיל קריטריונים דומים לגבי לימודים אוניברסיטאיים, לימודים גבוהים למוזיקה ועוד – כאשר דואגים לכך שלימודים אלו לא יוגבלו לקבוצה אתנית, גיאוגרפית או כלכלית אחת, אלא יתאפשרו לבני מגוון קבוצות ומיקומים חברתיים שונים."

    ולגבי שאלת התמיכה בקבוצה שלא מאמינה בשיוויון שהוא העלה:
    החברה החרדית בישראל היא גם מדוכאת וגם מדכאת, גם סובלת מגזענות וגם פעמים רבות בתוכה מופעלות גזענות – אבל האם עובדות אלו מונעות אפשרות של סולידריות ספציפית עם ההתנגדות החרדית לגיוס בכפיה לצבא?
    גם העובדה שההנהגה החרדית הפוליטית היא לעיתים אנטי דמוקרטית (ולעיתים רחוקות גם להפך, כי הם מיעוט וזקוקים להגנת הדמוקרטיה) – האם היא אומרת שאנחנו צריכים לתמוך בהנהגה המיליטריסטית הישראלית שרוצה לגייס אותם? האם זה פיתרון? האם גיוס לצה"ל, בדרך מעוותת כלשהי, יקדם ערכים דמוקרטיים ופמניסטיים בחברה החרדית?
    צה"ל הוא הדגם של דמוקרטיה ופמניזם?
    סולידריות היא לא תמיד עם מי שאתה מסכים איתו – ב-2011 חשבתי שצריך להיאבק בסולידריות עם מעמד הביניים הישראלי, למרות שהוא אחראי לרוב העוולות הכלכליות כאן, הגזענות והסכסוך – כי חשבתי שכאשר מעמד הביניים מתרסק הוא יכול גם להשתנות –
    ההנהגה החרדית הפוליטית בגדה בהרבה דברים, והיתה מוכנה להסכים לכל תהליך ההפרטה בעשורים האחרונים, לכל המלחמות, לעובדי הקבלן, כי היא חשבה שהיא צריכה לדאוג רק לתקציבים הרלבנטיים לישיבות – ברור שאני לא בעדה ביומיום, אבל איך זה קשור עכשיו?

    כפי שכתבנו במכתב:
    "רובנו, החותמים על מכתב זה, לא חרדים באורחות חיינו היומיומיים, אם כי חלק מבני משפחותינו הם מקהילות חרדיות שונות, וכן גם חלק משכנינו ומשותפינו לעבודה ובני השיח שלנו. אנחנו יכולים פעמים רבות להעלות שאלות ותהיות לגבי האתוס החרדי, למשל מהכיוון המסורתי של חלקנו, וכן מתוך תפיסת עולם פמניסטית-יהודית של חלקנו, וכך היו כאלו מאתנו שהשתתפו במאבק נגד הפרדת הבנות המזרחיות בעמנואל, כפי שאנחנו שותפים למאבקים פמניסטיים ומזרחיים ואחרים בחלקיה האחרים של החברה הישראלית, וכפי שיש לנו ביקורת לגבי כל החלקים השונים בחברה הישראלית, הדורשים תיקון רב. אבל אנחנו מאמינים שיש להושיט יד סולידרית בעת הזאת במאבקה של החברה החרדית כנגד הניסיונות לדכא אותה מתוך גישה מיליטריסטית, שנאה וניסיון להשתיק סדר יום כלכלי-מעמדי או מדיני אלטרנטיבי לזה של הממשלה. אנו חשים כי התנגדות החברה החרדית לגיוס כפוי לצבא, והעמדתה במרכז את אידיאל הלימוד, אינם זרים לעמדה יהודית מסורתית ארוכת שנים והיסטוריה."

    לטעמי, באופן רחב, צה"ל הוא לא צבא המדינה – ולכן לא צריך להתמם ביחס אליו – הוא צבא דת המדינה, שהיא הציונות, בציונות הזאת יש כמובן מגוון – מימין ועד שמאל, מחילוניות ועד דתיות-לאומית, אבל באופן מובהק שתי קהילות – הפלסטינית והחרדית – נמצאות מחוץ לגבולות הציונות – וניסיון לגייס אותן הוא ניסיון ציוניזציה שלהן, שהוא לא לגיטימי בעיניי. זכותן כקהילות – שחלקית קודמות למדינה (הפלסטינית באופן מובהק, על החרדים הדימוי החילוני הפך אותם לרצף מ"הישוב הישן") – לא לקבל את הציונות כמסגרת.

    ומה יקרה אחרי שיגמרו "לטפל" בחרדים, ויעברו לפלסטינים-הנוצרים אזרחי ישראל, ויעבירו חוק לגייס אותם – חוק שכבר עומד בכנסת?
    האם אז מי שמגדירים עצמם שמאל, אבל תומכים בחוק הגיוס לחרדים, יסכימו שזאת יוזמה של ימין לאומני שנועדה לטשטש את זהותם הלאומית ולפצל בין הפלסטינים כדי להשאיר את המוסלמים בבדידותם? (אחרי שכבר דרוזים מגוייסים, ובדווים, בשיטת הפרד ומשול)
    או שאותו שמאל יתמוך בציוניזציה של הפלסטינים הנוצרים אזרחי ישראל, ובמילטריזציה שלהם?
    ואם השמאל יתמוך בהתנגדות של הפלסטינים-הנוצרים לגיוס – אז למה לחרדים אסור בדיוק באותה הדרך להישאר מחוץ לציונות ולמילטריזם הישראלי?

  5. רונה הגיב:

    כל העסק הזה הוא בדיחה!

    אחרי השקרים של פרסום הנתונים על-ידי ועדת השרים ולפיהם ישנה עלייה בגיוס החרדים לצה"ל, נשמעת ביקורת נוספת, הפעם מפי בכיר לשעבר בצה"ל שעסק במשך שנים בגיוס חרדים. לדבריו המגמה הפוכה לחלוטין וכי ישנה ירידה משמעותית!!!!!!!!!!!!! הם פשוט שקרנים. אין סיבה לגייס בכח אף אחד. עמותת חדו"ש הוכיחו שרובם המוחלט של המתגייסים הם מלפני העברת החוק, ואילו לאחר ההעברה ברוך השם חלה ירידה דרמטית גם בייחס לתקופה זו בשנים הקודמות! לכולם היה ברור שחוק הגיוס לחרדים רק יסיג את החרדים אחורה. כל המלחמה לגייס חרדים היא מלחמה נגד השם לא לשכוח מה עומד מאחורי הכל! אמת ואמונה בכל מילה. שייראו וייראו איך השם ית' מגין על החרדים, עם ישראל תחזרו בתשובה, להיתחזק בשמירת שבת תורה ומצוות..בלי לימוד תורה וקיומה אין הגנה לעם ישראל.

    הרב, סא"ל רם משה ראבד שכיהן כרב חיל האוויר, דוחה על הסף את הטענות כי ישנה עלייה משמעותית בגיוס החרדים לצה"ל. "מאוד התפלאתי מהנתונים מאחר ואני עוקב אחרי הנושא הזה, ובאופן קבוע אני שומע כי ישנה ירידה משמעותית ביותר בגיוס החרדים מאז חקיקת החוק, גם שר הביטחון אמר את זה". ברוך השם חלה ירידה דרמטית. תבין ש"חילוני" זה שקר, זו המצאה, זו התכחשות למי שאתה באמת..

    עליות לארץ לא התחילו כשהרצל הוזה המדינה התחיל לדבר על זה. המון ישובים קמו ע"י חרדים הרבה לפני שהמדינה חשבה לקום!!! ואז הגיעו קבוצת אנשים שהסתובבו בעולם וטענו שהם היהודים האמיתיים, לקחו את כל התקציבים לעצמם ולא נתנו לחרדים! כל חרדי שהגיע לארץ גזזו לו את הפאות (תימנים וכדומה) לחרדים אחרים לא נתנו סרטיפיקטים להיכנס וכו'. אני דור 11 בארץ!!! הייתי כאן לפני המדינה ואשאר כאן גם אחרי שכולכם תרדו מהארץ! תחשבן כמה זמן זה 11 דורות… – רמז: זה היה הרבה לפני העלייה הראשונה…

    משכך פנה הרב ראבד לגורמים בצה"ל האמונים על גיוס מלשבי"ם (מיועדים לשירות ביטחון) והם לא הבינו את פשר הנתונים שהתפרסמו. "לא הבנתי איך לפתע פתאום חלה עלייה, כשידוע לכולם שיש ירידה פניתי לגורמים בצה"ל גורמים שיש להם קשר ישיר עם אגף כוח אדם שיסבירו לי איך זה יכול להיות, והם פשוט לא האמינו שמישהו פרסם כזה נתון. הם לא יודעים איך יכול להתפרסם כזה נתון כי הם לא מכירים את זה בכלל",

    "כולם יודעים על ירידה בגיוס החרדים", אומר הרב ראבד ותוהה, "איך בכלל אפשר לחשוב על עלייה זה הרי סותר כל היגיון. מדוע שהציבור החרדי פתאום יעלה באחוזי הגיוס, מה קרה כאן שהציבור החרדי יתגייס? אני אומר זאת בצער רב מכיוון שבמשך השנים מי שלא למד בישיבה לאחר התייעצות עם רבותיו קיבל אישור והתגייס ובצבא היו הרבה חרדים, ואז הגיע חוק הגיוס שהרס את הכל" וברוך השם חלה ירידה דרמטית.

    אחוז ממש נמוך מאוד מאוד של חרדים מתגייסים כך שכל שינוי קטן יכול להצביע על עליה גדולה אבל זה בולשיט בהחלט. מתחקירים כבר למדנו שהחרדים הם לא חרדים באמת אלא דתיים לאומיים ואף חילונים שבעבר היו חרדים אבל מקמבנים אותם כדי שיקבלו ת״ש.

    הכרזה בשם בחורי הישיבות ואברכי הכוללים:
    אנו ציבור לומדי התורה איננו מתאבדים, איננו מתכוננים להפקיר את עצמנו וילדנו, וגם לא אתכם – אתם שרוצים לגייס את לומדי התורה ולכרות את הענף עליו אתם יושבים, ולכן, שיחליטו אשר יחליטו, ויגזרו את מה שיגזרנו, אף אחד מאיתנו לא יעזוב את לימוד התורה, נשב בכלא, נגייס כספים מתורמים להמשך הלימוד, ונמשיך ללמוד. אבותינו מסרו עצמם להריגה על לימוד התורה, אז ישיבה בכלא וסנקציות כלכליות זה קטן עלינו. כמו שבג"ץ לא יכל להכריח את תושבי עמנואל לעשות דבר בניגוד לאדמו"ר שלהם, וההורים נכנסו לכלא בראש מורם, כך נעמוד על משמר התורה במסירות נפש עד ביאת המשיח.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s