בויכוח המתנהל בחודשים האחרונים על אודות גירוש ילדי מהגרי העבודה מישראל מעורבים שני שקרים עיקריים: מימין עומד השקר שהעניין בכל הסוגיה הזאת הוא לאומי (יהדותה של המדינה), משמאל עומד השקר שהסוגיה המרכזית העומדת לפיתחנו היא מוסרית או תדמיתית (תמונות הילדים המגורשים), ואילו הכלכלה מתחבאת בוועדות המומחים, או במוספי הכלכלה. נוח לשני הצדדים להתבצר בעמדות המוכנות מראש, להסתיר שניהם יחד את האמת מתוך ההתנגחות ההדדית, ולגרום לנו לחשוב כי הנה סוף סוף נאבקות זאת בזאת שתי עמדות מובחנות ואידיאולוגיות.
כניסת מהגרי העבודה לישראל היתה קשורה בשני תהליכים: האחד היה הסגרים הארוכים על השטחים בשנות ה-90, שהביאו את כלכלת ישראל, פרטית וממשלתית, לנתק מעצמה את הפועלים הפלסטינים על-ידי החלפתם בעובדים זרים, שצפוי היה שלא יעשו בעיות (ולא יתבעו תביעות טריטוריאליות), והשני היה הצטרפותה של ישראל לכלכלה הבינלאומית הניאו-ליברלית (הגלובליזציה). כניסת מהגרי העבודה אפשרה את הורדת שכר העבודה בישראל ויצירת מעמד עובדי הקבלן, ואלו בתורם אפשרו את הגמישות הניהולית הנכספת בכלכלה קפיטליסטית של הגורמים הכלכליים הגדולים, ובתוכם הממשלה, היכולים ברגע להעסיק וברגע לפטר, להביא עובדים ולגרש (ללא עיסוק בדברים מתועבים כמו ארגוני עובדים, הסכמים קיבוציים, קביעות או פנסיה). בדרך רוסקו התארגנויות העובדים, ונוצר מעמד רחב של עובדים ישראלים עניים.
כניסת מהגרי העבודה אכן חיזקה את כלכלת ישראל, במובן שבו ניצול עבודה זולה מחזק תמיד את עשירי הצד המנצל: נבנו הרבה בתים ונסללו הרבה כבישים ונקטפו הרבה קטיפים וטופלו הרבה קשישים, התרחשה צמיחה גדולה שעליה שילמנו בזול, ובמעט מאוד זיעה ישראלית. כך מתנהל היום רוב העולם הראשון מול העולם השלישי, וכך למעשה הצטרפה ישראל לעולם הראשון, הרבה לפני שהתקבלה רשמית לשורותיו של אירגון OECD, וכך אפשר לשבת בבית-קפה בתל-אביב ולהרגיש שאתה בניו-יורק, בעוד ששוטף הכלים מקבל שכר של ניו-דלהי.
אבל מה שהימין הכחיש בתהליך הצטרפות ישראל לעולם הראשון, ולכלכלה הניאו-ליברלית, היתה העובדה שזאת היא כלכלה בינלאומית, ואפילו פוסט-לאומית. ביחסים שבין העולם הראשון, הקולוניאלים "לשעבר", לבין העולם השלישי, הנכבשים "לשעבר", התחלפו גלי ההגירה מאירופה לקולוניות (ועמם הצפת שווקי הקולוניות במוצרים אירופים) בגלי ההגירה מן העולם השלישי לראשון, המספקים כוח עבודה זול למדינות שמעוניינות לשמור על איזון בין חיי עושר למוצרים ושירותים זולים.
בישראל הוכחש למן הרגע הראשון אלמנט ההגירה בתהליך החדש, ולכן אומץ השם "עובדים זרים" על פני "מהגרי עבודה". הציפייה היתה שאלו ישארו לנצח זרים, כל עוד הם עובדים, וכשנמצה את עבודתם (כאשר תיגמר העונה, יושלם הבניין, ימות המטופל שבא העובד לסעוד או יחלה העובד עצמו) ישלחו הם בחזרה לארצותיהם. אבל האמת היא ששום תהליך הגירה אינו יכול להתנהל בהרמטיות כזאת, ולא משנה כמה נחושים שוטרי יחידת עוז או שר הפנים. חלק מהמהגרים מתחתנים במקום החדש, מולידים ילדים, ו"נקלטים" (כפי שיעידו הגירות היהודים על-פני הגלובוס).
אבל הימין מדחיק את ההתמודדות עם המציאות בה ימין לאומי אינו תואם לימין כלכלי, ומאמץ מדיניות צבועה של דלת מסתובבת, המגרשת עובדים המצויים בארץ ומביאה חדשים, ומשמנת את החברות המטפלות בכך, שהפכו מזמן לגלמים השולטים ברבים מיוצריהם. ימין זה אינו רוצה לוותר על הפירות הכלכליים שמביאים לו אותם מהגרי עבודה, ואת נאמנותו לכאורה לטוהר הלאום הוא מוכיח בגירוש מתוקשר, שלא ישנה למעשה את השפעותיו ארוכות הטווח של גל ההגירה הנמשך.
מנגד רוב מפלגות השמאל (בשונה מארגוני שמאל חוץ פרלמנטריים, כגון מרכז אדווה, קו לעובד, מוקד הסיוע לעובדים זרים, רופאים למען זכויות אדם, האגודה לזכויות האזרח, תראבוט ועוד), אינן מציעות אלטרנטיבה ממשית למציאות הכלכלית החדשה של העבודה הזרה (בדמות העלאת והשוואת תנאי העבודה של ישראלים ומהגרי עבודה, וביטול הסדרי הכבילה של האחרונים, וביטול הסדר עובדי הקבלן). זהו שמאל שמזמן לא נאבק מאבק כלשהו למען ציבור העובדים הנרמס בישראל, למעט קריאות שבר נוסח "קפיטליזם חזירי" שאינן מגובות במדיניות מעשית או בהצגת אלטרנטיבה, וגם הוא תמך למעשה במהלך שהביא את מהגרי העבודה. זהו שמאל שאחרי שנטש את ענייו שלו, אזרחי ישראל, בוודאי שאינו יכול לראות שבשלב זה של הכלכלה הרב-לאומית, נוצרת אחריות בינלאומית של ארצות העולם הראשון לניצול העולם השלישי.
כל שנותר לשמאל זה, כדי להדחיק את התמודדותו עם הסוגיה הכלכלית הממשית, הוא לצאת בקריאות נרגשות למען ילדי העובדים הזרים, שהמאבק למענם מצייר את השמאל בפנים היפות והליברליות שבהן הוא מעוניין. אף-על-פי שקריאות אלו מוצדקות, הן משמשות מפלט מהתייחסות לסוגיות העומק הכלכליות המובילות למצב זה, ומהצגת אלטרנטיבה כלכלית לרמיסות המקבילות, ההופכת תלויה זו בזו, של עניים "פנימיים" ושל עניי העולם השלישי. שוב יצטייר השמאל כיפה נפש ומוסרי, וכמו בסוגיית הכיבוש יעדיף רוב הציבור את השקר הלאומי על פני השקר המוסרי, בלי לשים לב כיצד האמת הכלכלית מסתתרת גם בכיסו ונוגסת גם בו.
פורסם במקור בגרסא מקוצרת ב"הארץ" דעות, 20.10.2010:
אלמוג בהר 
אתה יודע אלמוג הבעיה היא שכיום גם העולם השלישי הופך לעולם הראשון במהירות, אם על ידי תשלומי העברה שמהגרי עבודה שולחים הבייתה ואם על ידי זרימת הון וטכנולוגיה לעולם השלישי שמעלה את הפיריון לעובד ואיתו את השכר. אז מה תעשה אז כשכל העולם פתאום יהפוך לעולם הראשון? האם גם אז תמשיך לדבר על קפיטליזם ועובדים?
או שאולי הפתרון הוא למנוע מהעולם השלישי להפוך לעולם הראשון (כמו שנעמי קליין מנסה בספרה לא לוגו)?
י.די שלומות – ותודה,
את שאלת הפיכת העולם השלישי לעולם ראשון כדאי לפרק לגורמים ופרטים כדי לענות על כך –
אין ספק שעליה של כל העולם לרמות הצריכה של קליפורניה תביא התמוטטות עולמית – וזה חשבון נפש שצריך לעשות כל העולם, מקליפורניה ועד בנגלדש, כדי להביא למצב הגיוני.
מנגד – יש כאן סוגייה בסיסית של ניצול, המושתתת כרגע על יחסי עולם ראשון – עולם שלישי, ועל סדר כלכלי (הנהנה גם מתמיכתם של גופים גלובליים) – ובניצול הזה צריך להיאבק.
כדאי לשים לב שלמעשה בתוך העולם הראשון ובתוך העולם השלישי יש אינטרסים סותרים – כלומר, העבודה הזולה מן העולם השלישי, שמקלה את החיים לרבים בעולם הראשון, גם מפרקת את העבודה המאורגנת, ומאפשרת להנמיך את רמות השכר לאוכלוסיות רחבות – דאגה לזכויותיהם של מהגרי העבודה היא חלק מהמאבק לזכויותיהם של עובדים מקומיים. גם בעולם השלישי יש אינטרסים סותרים – ברור שגם שם יש חברות תיווך ליצוא מהגרי עבודה, פעמים רבות בתמיכת הממשלות או בעלי ההון שיש להן עניין בכך – וכמובן שהמצב של ביקוש להגירה זאת נובע מדלדול האלטרנטיבות העומדות בפני אזרחי העולם השלישי בארצותיהם.
מאמר מצויין וניתוח מאוד מעניין, אלמוג.מודה ומתוודה, זה כל כך ברור אבל אף פעם לא חשבתי על זה שברור שמי שמהגר כדי לעבוד גם רוצה להישאר. תמיד חשבתי זה כעל היוצא מן הכלל, אבל למה שזה לא יהיה הכלל בעצם?
סופסוף מאמר אינטלגנטי ומורכב בנושא המנוצל הזה.
תודה
אז בוא נעשה חלוקה לגורמים:
הון: חסכונות של עובדים מכל רחבי העולם (ארה"ב, סין, הודו, ישראל ועוד) לשנות הפנסיה שלהם.
השקעות: שיתוף פעולה בין ההון (חסכונות של העובדים לשנות הפנסיה שלהם) לעובדים ליצור תפוקה שתתחלק בין ההון לעובדים בערך ביחס הבא: 2/3 לעובדים ו1/3 לפנסיה של העובדים בעתיד.
הון אנושי: הון שהושקע כבר ויותר קשה לשנע אותו, רלבנטי בעיקר לחלק מהעובדים במערב.
טכנולוגיה: גורם בלתי מובן המעלה את הפיריון של העובדים וההון. טכנולוגיה יכולה להשתייך להון אנושי (קשה לשינוע) והון חומרי (קל יחסית לשינוע).
עבודה: הגורם המשתף פעולה עם הון ביצירת עושר. רמת העבודה נקבעת על פי רמת התפוקה שלה. ככל שרמת התפוקה גבוהה יותר, בין דרך הורדת שכר ובין דרך שיפור טכנולוגי, כך כמות העבודה גבוהה יותר.
שכר: חלק העובדים בתפוקה המשותפת של הון ועבודה. ככל שהשכר נמוך יותר כך ניתן להעסיק יותר עובדים ולהגדיל את רווחי ההון של הפנסיונרים לעתיד.
עובדי צווארון כחול בעולם הראשון ועובדים בעולם השלישי: שני סוגים של עובדים המתאפיינים ברמות הון אנושי דומות אך בתנאי פתיחה צרכניים שונים, ולכן בעלי אינטרסים מנוגדים. האינטרסים מתקזזים בשני אופנים:
א. נקבע בחוק רמת שכר גבוה המכונה שכר מינימום המתאימה לרמת נמוכה של עבודה, וההמובילה לאי העסקתם של העובדים מהעולם השלישי ולגוויעה ברעב שלהם (ראה ערך נעמי קליין). למעשה זה התקיים עד שנות השבעים בגלל מדיניות הסוציליסטית המטופשת של סין והודו ושאר העולם השלישי שהביאה לגוויעתם ברעב של מיליוני אנשים. אבל המשחק נגמר סין והודו הבינו שהדרך להיחלץ מהרעב עוברת על ידי השקעות הון והם שחררו את הברז (ראה סעיף ב).
ב. על ידי הנטיה של ההון לעבור לעולם השלישי וכך לחייב את העובדים בעולם הראשון להשקיע בהון האנושי שלהם או להוריד את השכר שלהם ולפרק את איגודי העובדים שלהם, כדי לשמור על ההון גם בעולם הראשון (הם לא יגוועו ברעב כיון שיש ביטוח לאומי וכדומה – שיעור האבטלה הקבוע באירופה הוא בערך 15%).
הגירת עבודה: מעבר עבודה להון במקום הון לעבודה. מתרחש במיוחד כאשר ההון הוא מקומי (בניית כבישים וכדומה) ולא ניתן לשינוע.
ירידת שכר ריאלית: הגורם המאזן בין הירידה בתפוקת העובדים לצריכה שלהם. העובדים במערב מפיקים פחות במונחים עולמיים בעקבות מעבר ההון לעולם השלישי, ולכן צריך להתאים את הצריכה שלהם לתפוקה שלהם.
ירידת מחירים: גורם המקזז את ירידת השכר הריאלית של עובדים במערב.
עליית מחירי הנפט: איתות על מגבלות צד ההיצע לספק את צד הביקוש. מביא לירידת שכר ריאלית של כל העולם, וכתוצאה מכך לירידה בצריכה – מונע קריסה אקולוגית
גלובליזציה: מערכת רולסיאינית המשפרת את מצב העניים ביותר בכל העולם. תלויה בקיומם של מוסדות חוק ושמירה על זכויות קנין.
נעמי קליין: אישה מרושעת המעוניינת בגוויעה ברעב של עובדים בעולם השלישי, ולו כדי למנוע מעובדים בעולם הראשון לאבד את עבודתם ולחיות על חשבון הציבור.
אני חושב דווקא שחלק ניכר מהימין הפוליטי בישראל- הוא גם שמאל פוליטי.
וכן מציג 'אתוס' של עבודת כפיים עברית.
האתוס הזה הוא לא פוזיטיבי רק כנגד עבודה ערבית,
אלא מצדד בעבודה עברית.
זה נכון שזה בעיקר בתחום של עבודת 'בניין ארץ ישראל' = בניין וחקלאות. אבל הוא מביע סלידה מהתפיסה הקפיטליסטית.
אליעזר – יש מעט מאוד שימוש בתרבות הישראלית כיום, כולל הפוליטיקה, באתוס של עבודת כפיים באופן שאינו קיטשי או נוסטלגי אלא ממשי, תקן אותי לגבי איפה אתה רואה את השימושים בו.
ו"עבודה עברית" זה לא רק אתוס, זה גם מיתוס, ומעבר לעובדה שמעניין למה קל לוותר מיד על תפיסה אזרחית של עבודה, ולנוע בין תפיסה אתנית (עבודה עברית) לבין תפיסה גלובלית (מהגרי עבודה) תוך דילוג על השותפות של אזרחי המדינה, היו מימדים של ניצול בכל שלבי העבודה העברית.
י. ד. – בחלק מהסעיפים בדבריך אני מסכים, בחלק לא. אבל – כל הקונסטלציה הכלכלית העולמית יש בה יחסי ניצול (שחלקם בתיווך של ממשלות מקומיות, או אליטות מקומיות, אין ספק, לא רק כוחות חיצוניים – בעולם כה גלובלי כבר אין חלוקה ברורה של פנימי וחיצוני) – ברור למה יש צורך בחלק מן העולם השלישי המתרושש בהגירה ובעבודה במקומות אחרים, עם תנאי חיים אחרים – השאלה מבחינתי, ברמה המקומית והבינלאומית, היא איך ליצור מערכת כלכלית שבה זה נעשה בדרך שאינה מרסקת את העבודה המאורגנת המקומית, ואינה מנצלת את מהגר העבודה בתנאים בלתי-אנושיים – וכל אלו קשורים כמובן להעלאת שכר המינימום, שיהיה תקף גם לגבי מהגרי העבודה, ביטול אפשרויות הכבילה של עובדים, תנאים סוציאליים – ואלו גם טומנים בחובם, אין ספק, ויתור על פריבילגיות מסויימות – חלק מכך יהיה עליה במחירים של דברים הנוצרים תוך ניצול מהגרי העבודה, ולמשל תוצרת חקלאית בארץ תעלה במחירה בעקבות כך (אבל ממילא חלק גדול מהכסף הנשאב אל המערכת הכלכלית בארץ בזכות מהגרי העבודה הולך לחברות המנצלות אותם).
אפשר להאריך בכך רבות, אך השעה מתאחרת,
לילה טוב
לעובד הזר יש אינטרס מנוגד. מצד אחד הוא מעוניין בשכר גבוה מארץ מולדתו שכן אחרת אין לו אינטרס להגיע לכאן. מצד שני, הוא מעוניין בשכר הנמוך מהנהוג בארץ שאליה הוא מגיע, אחרת אף אחד לא יעסיק אותו (כי רמת הפיריון של העובד הזה לא מצדיקה את שכר המינימום שקבעה החברה ויעידו כל המובטלים שיש כבר במשק ברמת שכר מינימום).
מה שהעובד הזר רוצה זו רמת שכר שנמצאת בדיוק ביניהם. מצד אחד גבוהה מארץ מולדתו כדי שהוא יוכל לשלוח כסף הביתה, ומצד שני נמוכה מספיק כדי שיעסיקו אותו. אין כאן ניצול, כיון שברמת שכר גבוהה מידי הפיריון שלו לא יצדיק אותה, ורק יביא להפסדים לפירמה שתפטר אותו בשל כך (הפירמה לא יכולה לחיות בהפסדים כי אפשר ליצור כסף מהאוויר כפי שגילו הסוציאליסטים בהודו וסין). בשל כך ההסדר הנוכחי בו הוא מקבל שכר מתחת למה שאנחנו מכנים באופן שרירותי "שכר מינימום", אך מעל, הרבה מעל, השכר בארץ מולדתו, הוא ההסדר האופטימאלי שלו. כל זה לא קובע כמובן את שאלת השתקעותו בארץ אלא רק את שאלת השכר הראוי מבחינתו.
מה שעולה בעצם מהדברים שהגורם החשוב בשאלת השכר הוא גורם הפיריון. אם הפיריון במשק היה גבוה יותר, רמת השכר של העובד (וכל עובד במשק) הייתה גבוהה יותר, ולו בגלל שקיימת תחרות על עובדים בין הפירמות במשק. רמת הפיריון תלויה כמובן בכמות ההון במשק, שהיא תמיד משאב מוגבל, ולכן הדיון על ההון חשוב כל כך. ככל שתתמיד הצמיחה בעולם כמות ההון, פיזי ואנושי גם יחד, תגדל ואיתה תעלה רמת השכר העולמי. כבר היום רמת השכר העולמי מספיקה כדי להוציא מן העוני מאות מיליוני, אם לא יותר ממיליארד, אנשים ברחבי העולם השלישי. העוני המדובר הוא כמובן עוני אבסולוטי, שאליו מרבית העניים במערב בכלל לא חשופים. זה כמובן לא מרכך את הצד הפסיכולוגי של העוני במערב, אבל זה מחייב אותנו להפריד בין הצד הפסיכולוגי שבו אפשר, לכאורה, לטפל, לבין הצד האבסולוטי, שבו בסופו של דבר נמצא העני במערב ברמת חיים גבוהה הרבה יותר מהעולה על הדמיון באפריקה או בבנגלדש.
י. ד. תודה,
נדמה לי שאתה כותב מתוך המצב – שבו בפערי אפשרויות החיים בין העולם הראשון לשלישי רבים מבני העולם השלישי מעוניינים באפשרויות כלשהן, קלושות ככל שיהיו, בעולם הראשון – וזה נכון,
אבל השאלה הגלובלית היותר רחבה היא כמובן שינוי סדרי העולם הזה, והמבנה המאפשר שוב ושוב, בתירוצים שונים, הקשרים שונים, קולוניאליים, ניאו-ליברליים, את הניצול החד-כיווני הזה.
אני חושב שזה גם מאוד רלבנטי לישראל, מכיוון שהיא יושבת על הגבול שבין העולם הראשון לשלישי, במובן הגיאוגרפי אך כמובן שגם באופן יותר היסטורי וסוציולוגי, והייתי רוצה שהאינטרסים שלנו יושפעו מכך, כלומר דווקא לצמצם את ניצול העולם השלישי ולא להחריפו – גם כיוון שזה רלבנטי לנו עד מאוד.
ה"לנו" הזה הוא כמובן מטושטש – כי כמו שהתגלה גם בארה"ב בהוריקן קתרינה, יש מי שחי בעולם הראשון והוא באמת בעולם הראשון, ויש מי שחי שם והוא בעולם השלישי, והאינטרסים שלו למעשה שונים.
אתה לא עונה על השאלה מה הניצול כאן?
העובדה שהפנסיונרים לעתיד, שכפי שכתבתי באים מכל רחבי העולם, מעדיפים להגן על חיי הזקנה שלהם, או העובדה שהשקעות ההון שלהם גורמות למעבר של העולם השלישי לעולם הראשון, עד כדי מצב שבו העולם כולו יהפך לעולם ראשון?
בסופו של דבר, הנחת הניצול של מרקס הייתה תלויה בהנחה כי להון אין תפוקה משל עצמו וכדי להעלות את התפוקה שלו נדרש גזל של העובד. אולם הנחה זו איננה מחזיקה היום. ההון מקבל את חלקו בתפוקה, והעובד מקבל את חלקו בתפוקה, והתהליך מתמשך כך שככל שיותר עובדים בעולם מקבלים שכר גבוה יותר כמות ההון בעולם עולה כך שהשכר לעובדים בכל רחבי העולם עולה במקביל (מודל סולו בסיסי) והעולם כולו עובר למצב של עולם ראשון. לכן הטענה של ניצול איננה מובנית לי. אין כאן ניצול. יש כאן שיתוף פעולה בין פנסיונרים לעובדים להעלאת רווחתו של העולם כולו.
מעבר לדברים שאלמוג כותב בעניין הניצול של העובדים הזרים שכבר כתבתי בעצמי עליו מתוך החווייה האישית,(אני גרה ביפו)ומאחר שהבן שלי הוא בוגר ביה"ס ביאליק רוגוזין שהפך לבית ספרם של ילדי מהגרי העבודה(על חשבון האוכלוסייה המזרחית).
אני רוצה להתייחס גם לנושא "העבודה" עצמה, הטיעון של "הישראלים עצלנים" הישראלים לא אוהבים לעבוד וכי מוסר העבודה ותפוקת העבודה של העובדים הזרים (בעיקר בחקלאות) הוא גבוה לעין שיעור.
ובכן בקשר לכך שני דברים שהציבור הרחב בכלל לא מודע לו
לפני זה גילוי נאות,את מה שאכתוב כעת אני לא יודעת ממקור ראשון אלא ממה שסיפר לי מכר שראה את הדברים במו עיניו.
ובכן מסתבר ש-"תפוקת העבודה הגבוהה" של העובדים הזרים בעיקר בחקלאות אינה נובעת בשל זריזות כפיים , מוסר עבודה גבוה וחריצות, התפוקה הגבוהה נובעת מהלעטה של העובדים הזרים בסמי מרץ, אני שבה וכותבת סמי מרץ, מלעיטים את העובדים הזרים בסמים ממריצים על מנת שתפוקתם תוכפל וכך גם היכולת שלהם לעבוד שעות רבות,אינני סבורה שיש ישראלים רבים שהיו מוכנים לקבל כחלק משכרם סמי מרץ על מנת שתפוקתם תגבר וכי לוא היה קורה כדבר הזה הרי שארגוני עובדים היו משמיעים קול זעקה רמה ובצדק,אבל הנושא הזה מושתק,והתקשורת הישראלית אינני יודעת אם היא מודעת לכך או לא וגם אם הייתה מודעת הייתה מפרסמת או שמה על סדר היום הציבורי.
הסיבה השנייה למשל, לאי העסקתם של ישראלים בעבודות חקלאות למשל ,היא לא בשל אי רצונם של הישראלים לעבוד בחקלאות תמורת שכר הולם כמובן עם כל ההטבות הסוציאליות
הסיבה היא שהחקלאים לא מעוניינים בכך מהטעם הפשוט, על מנת לעבוד בחקלאות נדרשים העובדים להתגורר בלא מעט מקרים במקום היישוב בו הם עובדים , החוק הישראלי אומר כי כל אזרח שמתגורר בישוב מסויים יהיה זה מושב או ישוב עירוני זכאי לבחור למועצה המקומית, או לעירייה, החשש של החקלאים כי מי שאינו מגן על האינטרסים שלהם במועצות האזוריות יהיה זכאי להצביע ואולי יוכל גם להיבחר אם יתגורר מספיק זמן באותו יישוב,ועל ידי כך יערער את שיווי המשקל האינטרסנטי הוא זה שעומד בראש אי הרצון של החקלאים הישראלים להעסיק ישראלים.
אז כך שגם אלה שיקולים מעבר לשיקולים שכבר העלו לא מעט בתקשורת הישראלית אולם דברים אלה כאמור מושתקים ומוכחשים ודרושה חקירה מעמיקה בנושא
לי לצערי אין את הכלים לעשות תחקיר מקיף מעין זה אולם רציתי להניח אותו על השולחן,אולי מי מהקוראים שיש לו נגישות לעריכת תחקירים מעין אלה יחליט לבחון את הנושא ואז נדע מעט יותר מה באמת מסתתר מאחורי הכפשת העובד הישראלי והבאתם של מהגרי עבודה מעבר לסיבות כאמור שנמנו בתקשורת
מאמר מאוד מעניין, בעל תפיסה אחרת בעניין מהגרי העבודה – תפיסה שאין לה כל ביטוי באמצעי התקשורת.