על מסע יהודי אתיופיה דרך סודן לישראל

"הגענו, אבל לא הגענו" 

 

גדי בן עזר, המסע – סיפורי המסע של יהודי אתיופיה לישראל 1977-1985, הוצאת מודן, 2007, 331 עמ', מחיר מומלץ: 82 ש"ח.

 

א.

בראש ספרו כותב גדי בן עזר כי בעברית "אין חוקים של תרגום ורישום משפה לשפה לגבי אמהרית וטיגריניה" (5), ומתכוון אומנם רק להעיר הערה טכנית על מהות התעתיק העברי שבחר בו בספרו, במצב בו אין תעתיק מקובל, אך דומה שיש באמירה זאת גם כדי להעיד על מצב היחסים התרבותיים, הספרותיים והמחקריים שבין העברית החדשה ושפות אתיופיה, הנמצאים עדיין בחיתוליהם. אומנם בין היהדות והתרבות האתיופית קשרים עתיקים, וכבר לפני יותר מאלף חמש מאות שנים תורגם התנ"ך (אורית בפי יהודי אתיופיה) לשפת הגעז, שהיא שפתה השמית העתיקה של אתיופיה, אבל הכיוון ההפוך והחדש של הקשר, בו התרבות האתיופית, ובתוכה התרבות היהודית-אתיופית, מתורגמת אל העברית, מתנהל בקצב איטי ודומה כי אינו מצליח לעורר עניין רב מחוץ לגבולות הקהילה האתיופית.

גדי בן עזר פרסם את ספרו "כמו אור בכד" ב-1992, וספרו הנוכחי ממשיך אותו בכיוונים חדשים. לפני כארבע שנים יצא במסגרת האוניברסיטה הפתוחה ספר היסטורי מקיף בשם "אתיופיה – נצרות, אסלאם, יהדות" שכתבו חגי ארליך, הגר סלומון וסטיב קפלן. קדמו לספרים אלו, ולעלייה הגדולה, "ספר הפלשים" (1943) של אהרון זאב אשכולי, "מסע אל הפלשים" (1959) של יעקב פיטלוביץ, ו"אחים שחורים: חיים בקרב הפלשים" (1977) של יעל כהנא. רק תרגומים מעטים נעשו לעברית משפות אתיופיה, בעיקר של סיפורי עם יהודיים, למשל בספר המקסים "תרת תרת" (1996) שערכו תמר אלכסנדר ועמלה עינת, ובהקשר זה בולט הקובץ "הילד והגשר" (2000), שראה אור על-ידי האגודה למען עידוד יצירה, תרגום ותרבות של העדה האתיופית, והיווה ניסיון ראשוני של תרגום מבחר סיפורים מן הספרות האתיופית בת זמננו לעברית; מאוחר יותר ב-2006 הוציאה העמותה את הכרך הראשון "אהבה עד הקבר" של הסופר הדיס אלמיו, מחשובי סופרי אתיופיה במאה ה-20. מלשון געז העתיקה, שפת הקודש של נוצרים ויהודים באתיופיה, תרגם בשנת 2009 רן הכהן את "כבוד המלכים", האפוס הלאומי של אתיופיה. הכתיבה של יוצאי אתיופיה בעברית מתרבה עם השנים וכוללת ספרות אוטוביוגרפית, כגון "המסע אל החלום" (2000) של אברהם אדגה, רומן כגון "אתיופי בחצר שלך" (2001) של אשר אליאס ו"אסתרי" של אומרי טגאמלק אברה (2008), שירה כגון "מתחיל מהתחלה" (2003) של גדי יברקן וכן בתוך אנתולוגיית השירה השחורה "כושילאמאשלהם" שערכו ערן צלגוב ואפרת ירדאי, אוספים של כתיבת ילדים, למשל אודות קורות מסע משפחתם מאתיופיה דרך סודן לישראל ("הגדת יציאת אתיופיה", 2005), וכן ספר בישול ("המטבח האתיופי", צעירי טספצ'ין, 2007).

            ספרו של בן עזר מבוסס על ראיונות עם מתבגרים אשר הגיעו לארץ במהלך "מבצע משה" או מעט לפניו, ועוסק במסע של יהודי אתיופיה בין השנים 1977 ו-1985 לישראל, כפי שהוא משתקף באותם ראיונות  (ומתבסס על עבודת הדוקטורט שכתב ב-1995, ושהתפרסמה לראשונה כספר באנגלית ב-2002). הספר מוקדש להם ו"לאלו שלא הגיעו אך זכרם עימנו ב'זיכרון הדורות'" (3), ונפתח בתודה למרואיינים, המבטאת את יחסו הרגשי של החוקר אל מושאי מחקרו: "אני אסיר תודה להם על האמון שנתנו בי ועל נכונותם להרשות לי ללוות אותם בנתיב הכואב והמורכב של זיכרונות המסע שלהם. לא פעם הערצתי אותם על האומץ שהפגינו כאשר סיפרו את חוויותיהם" (7). בשונה מחוקרים רבים זוכר בן עזר את תרומתם של נחקריו לחייו וכן לקידומו המקצועי, וכותב על כך במבוא: "התחלתי לעבוד עם קהילת עולי אתיופיה בשנת 1982, ומאז אני עובד איתם כפסיכולוג קליני וארגוני וכיועץ במרכזי הקליטה, החינוך וההכשרה שלהם. לאור הכשרתי הנוספת כאנתרופולוג, הגעתם של יהודי אתיופיה הציבה בפני אתגר מקצועי: אתגר העבודה הפסיכולוגית הבין-תרבותית… היה זה עבורי תהליך של מפגש עם "האחר" במהלכו השתניתי לא רק מקצועית, אלא גם אישית. הגעתם לארץ של יהודי אתיופיה היתה עבורי "מתנה" שבזכותה צמחתי והתפתחתי מקצועית ואישית. מכאן, אני רואה את הגעתם כ"מתנה" לחברה הישראלית בכללה" (14).

בין 1977 ל-1985 עזבו כעשרים אלף מיהודי אתיופיה את בתיהם, ו"יצאו למסע חשאי, לא חוקי, וטראומטי מאוד לעבר ישראל" (13), אשר הונע על-ידי החלום העתיק אודות יְרוּסָלֶם (אשר נתפסה כארץ "שחיים בה רק צדיקים, אנשים שחורים, לובשי גלימות לבנות" (190), ועל-ידי התאפשרותו עם ההכרה של הרב עובדיה יוסף ביהדותם, ונכונות הממשלה להעלותם. בשל הנסיבות הפוליטיות באותו הזמן באתיופיה נאלצו היהודים, כאשר עזבו, לנטוש את בתיהם בחיפזון, ו"ללכת רגלית דרך ארוכה בחבלי ארץ לא מוכרים לעבר סודן, ולשהות בין שנה לשנתיים במחנות פליטים" (13). מעבר לקשיים ה"רגילים" של הדרך ושל השהייה במחנות הפליטים, שכללו הליכה ארוכה, רעב, צמא, מחלות, התקפות שודדים ומוות של בני משפחה, נוספו להם קשיים בשל הצורך להסתיר את יהדותם ואת כוונתם להגיע לישראל, והם נאלצו ללכת בלילות, בדרכים עוקפות ארוכות, וחלקם נאסרו ועונו, ובסופו של דבר "כחמישית מאותם מהגרים/פליטים – כ-4000 בני-אדם – לא שרדו את המסע", וזאת בין השאר בשל ההמתנה הארוכה והלא צפויה בסודן, חוסר הארגון שם, וחוסר הוודאות לגבי מועד היציאה משם לישראל; לדברי בן עזר יהודי אתיופיה לא ידעו מראש שיצטרכו לחיות בסודן זמן ארוך כפליטים: "יהודי אתיופיה הגיעו לסודן בציפייה שיועברו לישראל מייד עם הגיעם. בעיני רבים מהם, משמעות ההגעה לסודן היתה הגעה לישראל. הם לא שיעורו, ומובן שלא התכוננו לכך, שהשהייה בסודן תהיה ממושכת. תקוותיהם נכזבו" (136); אחת הנערות, טקלה, מספרת: "בסודן, זה כבר לא אתיופיה ועוד לא ישראל. אז זה משאיר אותך במין חלל ריק, בריקנות מוחלטת. אז למדתי מה זה לא להיות שייך, להתקיים במצב של חוסר שייכות. תחושה כואבת בהחלט" (210).

המחיר הכבד ששילמו העולים מאתיופיה, הן כיחידים והן כקולקטיב, בדרכם לארץ, וטראומת האובדן של בני-משפחה וחברים קרובים שחווה כמעט כל פרט במסע, הצטרפו עם ההגעה לארץ לטראומת הקליטה. לקשיים הטבעיים של הגירה, בשל המעבר מארץ לארץ, משפה לשפה, מתרבות לתרבות, ממבנה קהילתי וכלכלי אחד למשנהו, התחברה העובדה כי טראומת האובדן בדרך כלל לא הובנה בארץ, לא צויינה, ולא היתה כלפיה התייחסות ממסדית וטיפולית. לכך הצטרפו סדרת המשברים שפקדה את יהודי אתיופיה בארץ, ובתוכה ההפרדה בין חלק גדול מן הילדים והנוער, אשר הועבר לפנימיות, ובין משפחותיהם (בשנות השמונים רוב בני ה-12 עד ה-18 מן העדה האתיופית היו בפנימיות ובכפרי נוער, וכך הופרדו בפועל ההורים והילדים, וכן האחים; כמו כן מראשית שנות השמונים ועד סוף מבצע משה הגיעו לארץ כ-1500 ילדים אתיופים ללא הוריהם), ההמתנה המתארכת במרכזי קליטה בשולי הערים שהביאה לתחושות של חוסר אונים, חוויית ההפרדה בחינוך ובמגורים, מול בתי-ספר, ערים וקיבוצים, שביקשו לא לקלוט אתיופים, היחס התקשורתי והמשטרתי המשפיל, והיחס המתנשא של גורמי הממסד שביקשו לחנך מחדש בלי להכיר כלל את תרבותם של האתיופים. כמו כן הממסד הדתי לא הכיר בקלות ביהדותם של האתיופים, תבע מרבים מהם להתגייר (אחד מבני הקהילה הזקנים אמר: "אנחנו סבלנו כל כך בדרך, והם אומרים שאנחנו לא יהודים?" (234)), והתנגד להמשך המסורות הדתיות האתיופיות בארץ (ילדים אתיופים נשלחו לבתי-ספר דתיים בישראל, על-פי הסדר מפלגתי פנים-ישראלי, והתבקשו לקבל מסורות חיצוניות לקהילתם, על-פיהן, למשל, הם לא יכלו שוב לאכול מן השחיטה האתיופית שהפכה מנקודת מבט רבנית ללא-כשרה; הקסים לא הוכרו כפוסקי הלכה וכמנהיגים קהילתיים, והם כמעט ולא יכלו להקים בתי-כנסת אתיופיים בארץ).

לצד כל אלו ליוותה את יהודי אתיופיה, מאז הגעתם לארץ, גזענות חריפה של הלא-אתיופים, מצד ילדים ובוגרים, במפגשים אישיים, רשמיים ומקצועיים, ביומיום ובתקשורת, וכן סימון שלהם כ"שחורים" (באמהרית מצויות מילים מגוונות יותר לציון צבעיהם של בני-אדם, מעבר לדיכוטומיה שחור-לבן, ולאו דווקא מילת הצבע הופכת למסמן העיקרי של קבוצת בני-אדם). אחד הנערים המרואיינים, שאול, מספר: "המילה הזאת, כושי, כששמעתי אותה בפעם הראשונה, לא הבנתי; וכשהבנתי מה זה אומר, לא יכולתי להאמין. אני עבד של מישהו? נפגעתי" (230); אחר אומר: "כשהם אמרו את המילה כושי… איזה מעליב זה היה… וכשאנשים אמרו את המילה בצורה מסויימת, הייתי מתעצבן… רבים מאיתנו הרגישו 'בשביל זה באנו? זו קבלת הפנים שמגיעה לנו?' מה שעברנו ומה שסבלנו, ואף אחד לא שאל אותנו כמה מבני המשפחה שלנו איבדנו… ואנשים חושבים שבאנו בגלל הרעב… אחרי כל מה שסבלנו בדרך בגלל היהדות שלנו" (238).

היו גם, כמובן, רגעי התלהבות של המדינה, התקשורת והאזרחים מקליטת יהודי אתיופיה, כמו למשל בזמן נחיתת המטוסים במבצע שלמה, רגעים בהם לזמן מה היוו יהודי אתיופיה חלק משמעותי מן החברה ו"חובקו", וזמן קצר אחריהם נותרו שוב לבדם בשולי החברה. ברגעים בודדים אלו הישראלים ראו את עצמם, דרך הזדהותם עם הטייסים שהטיסו את האתיופים והממשלה שהחליטה על המעשה, כגיבורים אשר הצילו את האתיופים, והשכיחו את פעילותם של האתיופים עצמם (השכחה הדומה לכותרת שבחר אחד העיתונים לתת לכתבה על אירוע תרבות אתיופי: "בלט בהעדרו: עידן רייכל"). לדברי בן עזר: "במקום לזכות בתדמית של אנשים אמיצים ובעלי תושייה, ראו אותם הישראלים (ועדיין רואים) כאנשים חסרי ישע, תלויים באחרים ונטולי יכולת ליזום, שהישראלים הצילו מחרפת רעב. מורשת המסע שלהם, אם כן, לא זכתה לאישור או אפילו להכרה" (234); "הדימוי של יהודי אתיופיה כחסרי ישע, תלותיים ומורעבים שהתגבש בחברה הישראלית, עמד בניגוד חריף לתפישה של העולים את עצמם כאנשים חזקים ומוכשרים" (236).

אחד הנערים שראיין בן עזר ביטא את רגש העלבון באשר ליחס הישראלי לאתיופים: "הישראלים לא יודעים מה עברנו… הישראלים חושבים שבאנו ישר מהכפר שלנו, שפשוט עלינו על מטוס ובאנו. אם הם היו יודעים כמה סבלתי בשביל להגיע לכאן, איזה דברים עברו עלי בדרך, שהרבה אנשים נשארו באדמה… אם רק היו יודעים על זה, אני בטוח שלא היו מציקים לי כל כך!" (14). בדברי הנער בולטת הקבלה של התפיסה כי הזכות להיות אזרח (יהודי) שווה בישראל, אשר לא "מציקים" לו, נקנית בסבל שהשקיעו האדם וקהילתו בהגעה לישראל. לדברי בן עזר בשל המסע הרגישו המרואיינים "שרכשו את "הזכות" להיכנס לישראל" (222), וכך המסע הפך ל"מסגרת התייחסות לאירועים הנוכחיים בישראל" (15), כהצדקה מול היחס הממסדי בארץ, הרבנות והצקות בני הנוער הלא-אתיופי. אבל בדומה לכך האירועים בארץ הפכו למסגרת התייחסות למסע, וניכרת בתיאוריו השפעת החוויה הקשה של המפגש עם ישראל והשבר הקהילתי, וכן שימוש, הנובע מישראליזציה, באתוס הציוני של היהודי כקורבן, של סבלו הן בגלות והן בדרך לארץ ישראל.

הציונות מבנה את כל סיפור הגלות כרצף של סבל ופרעות ביהודים, אשר שיאו בשואת יהודי אירופה, ואת סיפורם של חלוצי הציונות כמסלול של הקרבה אישית; במובן זה, כדי להוות חלק מן הציונות, מתבקשים יהודי אתיופיה להוכיח את סבלם, ומבקשים לצרף את סיפור סבלם לסיפור הסבל הקולקטיבי; בכך הם דומים לקבוצות לא אשכנזיות אחרות, אשר ביקשו גם כן להוכיח את סבלם: כך למשל בחרו היסטוריונים ואנשי ציבור ציונים בקרב יהודי עיראק לאחר ההגעה לארץ, להפוך את הפרהוד של 1941, ה"פוגרום" היחיד שהתרחש ביהודים בכל ההיסטוריה של בגדאד, למרכז ההיסטוריה היהודית-עיראקית, כפי שהדבר מתבטא גם במרכז מורשת יהדות בבל באור יהודה, ולצרף אליו את סיפור העליה לארץ, ומול שני אלו נותר מקום מועט מאוד לסיפור אלפי שנות קיומה ויצירתה של הקהילה בעיראק, וכמעט נעלם מקומה של הערבית בתולדות הקהילה.

בן עזר מדגיש את "שאיפת בני הקהילה היהודית-אתיופית להביא את סיפור המסע לידיעת החברה הישראלית כולה" (67). שילוב סיפור המסע האתיופי בזיכרון הישראלי, דווקא מכיוון שהוא "מדבר" בשפת האתוסים הציוניים הכלליים, ומשלם את המחיר של דיבור בשפת הרוב ולא הקבוצה, יכול ליצור מרחב לקהילת יהודי אתיופי בתודעה הישראלית, אבל מחירו הכבד הוא ההתרכזות בדרך, הן של הישראלים והן של בני הדור הצעיר בקהילת יהודי אתיופיה, ולא בחיים, בהיסטוריה ובתרבות שהיו באתיופיה לפני היציאה למסע (וויתור על דיאלוג עם המוזיקה שם, עם השפה, עם המסורת הדתית וכו'). עם הזמן שחלף לא פחתה מרכזיותו של סיפור המסע בתוך הקהילה האתיופית, והוא הועבר ותוחזק על-ידי טקסי זיכרון רבים, ספרים, הצגות, והופץ גם בקרב בני הקהילה שלא חוו אותו באופן אישי. כך המסע הפך מחוויה אישית לקהילתית, ולאחר מאבק ארוך, ושנים בהן התקיים פער אדיר בין הזיכרון האתיופי והזיכרון הישראלי הלא-אתיופי, נקבע יום זיכרון ממלכתי שנתי לנופלים בדרך, בטקס בהר הרצל, ביום ירושלים, שמתקיים מאז 2006 (סביר כי אחת הסיבות לדחייה הארוכה של זיכרון זה, מעבר להתעלמות הכללית מסיפורם של יהודי אתיופיה, היא שהזיכרון פותח גם את שאלת האחריות למוות בסודן, המוטלת בין השאר על מדינת ישראל וסוכניה). מעניין כי גם חג הסיגד, החל חמישים יום לאחר יום-הכיפורים (כ"ט בחשוון), הופך בארץ למאורע קהילתי-אתיופי מרכזי, בו מתקבצים רבים בירושלים, אך אין תהליך דומה של קבלתו כאירוע כלל-יהודי.

ספרו של בן עזר, אם כן, עוסק במסע, ובהשפעתו על המפגש של האתיופים, כפרטים וכקהילה, עם החברה הישראלית, אבל דרך נקודת הזמן בו בוצעו הראיונות, בישראל, הוא עוסק למעשה במשבר שבין הזהות האתיופית והישראלית של הנוער האתיופי בישראל, והשפעתו על זיכרון המסע. המסע מופיע אצל המרואיינים הצעירים כתקופה קריטית בחייהם, של משבר אבל גם של עצמאות ושל התגברות על משבר. בשל בחירתו של בן עזר לראיין בני-נוער, אשר עזבו את אתיופיה בגיל צעיר יחסית ונמצאים בתהליך של קבלת חינוך ישראלי ציוני, מודגש זמן המסע על חשבון האפשרות של הדגשת זיכרון הזמן האתיופי של הקהילה. אבל הדגשה זאת אינה אופיינית רק לנוער, ובכך למעשה דומים יהודי אתיופיה לקבוצות יהודיות אחרות, אשר הגיעו לישראל ועברו בה תהליך של פירוק, והתרכזו בשימור סיפור הגעתן לארץ, ה"אקסודוס" שלהם. למה המסע, הדרך שבין לבין, הופך למעין נקודת אפס המוחקת את כל מה שקדם לה, ומשכיחה את מאות שנות התרבות היהודית-האתיופית (בדומה לדימוי הישראלי הכללי, בו "נולדו" האתיופים בצילומי המטוסים במבצע שלמה, או באתרי הקרוונים)? האם יש בכך מאפיין ישראלי-ציוני בלבד? או שיש לכך יסוד יהודי כללי (מעין שכחת עבדות מצרים אחרי יציאת מצרים ודור המדבר; אבל מנגד עומד הזיכרון היהודי הארוך של ארץ-ישראל, של בבל, של ספרד לאחר הגירוש)? או שתופעה זאת אופיינית לכל הגירה? בכל מקרה, במצב זה ההגעה לישראל נתפסת כבלתי-שלמה (ולדברי בן עזר: "הם חשו שמאבקם להגשים את זהותם ואת תפישתם העצמית נמשך גם לאחר הגיעם לישראל" (228)), כפי שניסח זאת אחד המרואיינים: "הגענו, אבל לא הגענו!" (237).

 

 

ב.

בתוכנית הלימודים להיסטוריה ותולדות עם ישראל בבתי-הספר היהודיים בארץ, אשר למדתי בתיכון, לפני כבר יותר מעשר שנים, הופיעה אתיופיה רק לרגע קט, לאור כיבושה הקצר על ידי איטליה הפאשיסטית, כחלק מתיאור התפשטות הפאשיזם ואחר-כך הנאציזם; מעבר לכך לא למדנו דבר על ההיסטוריה והתרבות של אתיופיה. את ייצור הבורות החינוכית המכוונת הזאת אפשר לראות כחלק מן הבורות שמייצר משרד החינוך בנוער היהודי בארץ באשר לכלל הקהילות היהודיות הלא-אשכנזיות; אבל הכללה זאת של האתיופים בין כל ה"לא-אשכנזים" מתעלמת מן הקיצוניות של המקרה האתיופי: אם במקרה המזרחי אפשר לדבר על "תשע מתוך ארבע-מאות" (כשם צילומו המפורסם של מאיר גל משנת 1997) דפים בספר ההיסטוריה, הרי שבמקרה האתיופי מדובר באפס מתוך ארבע מאות דפים בספר ההיסטוריה לתלמידי התיכון המוקדשים להם. וכך עד לעבודתי באגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה לפני מספר שנים, אז התחלתי לקרוא מעט על ההיסטוריה של הקהילה, ידעתי על יהודי אתיופיה בעיקר מן התקשורת, אשר סיפרה על המבצעים השונים בהם הם הגיעו לארץ, על מספר העולים, ועל הויכוחים באשר לפלאשמורה, וכמובן שבהבלטה על שיעורי התאבדויות ופשיעה בקרב הנוער בקהילה.

על הסיפור ה"מכונן" של הקהילה האתיופית בארץ, המסע הרגלי של אלפי יהודים בראשית שנות השמונים מאתיופיה לסודאן, ועל מותם של אלפים במהלכו, ידעתי עד להגעתי לאגודה רק באופן כללי מאוד. ידעתי כמובן על קיומו של "מבצע משה", ותפסתי אותו כראשית העליה האתיופית לארץ וכאחד מסיפורי ההצלחה של ישראל בהצלת קהילות יהודיות בארצות מצוקה. שמעתי כמובן על כך שהדרך בסודאן היתה קשה ורבו בה המתים, אבל לא היה לי מושג קלוש על הפרופורציות של מה שקרה שם, ולא על שאלת האחריות למצב זה; כאשר נתקלתי לראשונה במספרים אשר דיברו על יותר מארבעת אלפים נספים, אשר היוו כרבע מאלו שיצאו לדרך, הייתי המום. מדינת ישראל אומנם לא מצנזרת כל ספר היסטוריה שבו מופיעים הנתונים המדוייקים לגבי מספר המתים בדרך, ולא מכחישה כי אכן מתו אתיופים רבים בסודאן, אבל היא העדיפה עד לאחרונה שלא לאזכר את האירוע באופן רשמי, כיוון שהעלאתו יכולה לעודד דיון בשאלת האחריות. המדינה לא מעוניינת בהתפתחותו של דיון על שאלת הנספים ומספרם הגבוה, אשר יאלץ אותה להתמודד עם אחריותה, לפחות החלקית, לאירוע, ויקלקל את תדמית "מבצע משה" כהצלחה גדולה של ישראל החזקה הנחלצת לעזרת יהודים חסרי ישע.

הפער הגדול בין החברה היהודית הלא-אתיופית, אשר מדחיקה את הידיעה על מספר המתים בסודאן, לבין החברה האתיופית אשר לטראומה זו השפעה עצומה עליה ומקום חשוב בשיח הפנימי שלה, מוליד תחושה של דחיקה אל השוליים ואי-קבלה בקהילה האתיופית; תחושות אלו יוצרות דיסוננס חריף כאשר אותו אירוע עצמו, אשר זכה עד לאחרונה לחוסר התייחסות מצד המדינה והחברה הכללית, מהווה בשיח הפנים אתיופי מעין "שטר קניין", או מקור לזכות להשתלב בחברה היהודית-ישראלית. על רקע כל מה שאמרתי כאן אפשר להבין את העוצמה הרגשית של המאבק על האנדרטה לזכר הניספים בסודאן.

במאבק ארוך זה, להקמתה של אנדרטה ראויה להנצחת זכרם של יותר מארבעת אלפים מבני ביתא-ישראל, היהודים האתיופים, אשר מתו בַמסע מאתיופיה לישראל, בעיקר בסודן, בראשית שנות השמונים, נקשרו יחדיו מטענים סמליים כבדי משקל לבני הקהילה האתיופית בארץ, כאבי העבר וההווה, הזהות האתיופית והזהות הישראלית, ובסופו של דבר גם הצלחה, ומחירה. המאבק על האנדרטה התחיל על-ידי אנשים פרטיים וגופים קהילתיים אחרים שפעלו להנצחת הנופלים במסע; אלו, אשר ביקשו להקים אנדרטה בשטח ירושלים, המסמלת לדבריהם את חלומם של הנופלים, הגיעו בשנת 1985 להסדר עם קיבוץ רמת-רחל על הקמתה של אנדרטה בשטח אשר שייך לקיבוץ, אך נמצא מחוץ לו. במקום, בשטח עפר גדול, הוקם גל-עד זמני וקטן, וטקסים צנועים לזכר הנופלים התחילו להתקיים שם בכל יום ירושלים, כאשר בכל שנה מבטיח בטקס שר הקליטה, חבר-כנסת מזדמן או ראש-העיר, כי בשנה הבאה יערך הטקס באותו המקום, אך לאחר שהשטח יוסדר ותוקם בו אנדרטה גדולה וקבועה. וכך, לצד ההבטחות הגדולות, התקיים הטקס שנים ארוכות בתנאים לא תנאים, בשטח לא מסודר, בחום, ליד הגל-עד הזמני.

בשלב מסוים הבהיר הקיבוץ שלא יסכים לבנייתה של אנדרטה קבועה בשטחו, וגם לא להקמתו של בית מורשת שתוכנן להיבנות לצידה; ויום אחד הסתבר לנאבקים למען האנדרטה כי תחנת-דלק גדולה מוקמת על השטח שתוכנן להיות מקומה של האנדרטה. לאחר שלא קיבלו ארגונים אתיופיים שונים ממשרד הקליטה הצעות אלטרנטיביות לבניית האנדרטה בירושלים, הם עתרו לבג"צ ביולי 2002 כנגד הממשלה, השר לקליטת העלייה, עיריית ירושלים וקיבוץ רמת-רחל. בעתירה זו ביקשו הפונים את סעד השופטים בבקשה להגשים את ההבטחות השלטוניות החוזרות ונשנות שניתנו לראשי הקהילה האתיופית בישראל להקים אתר הנצחה לנספים בסודן בסמוך לקיבוץ רמת-רחל, שם נערכו הטקסים במשך 17 שנים ברציפות; בעתירה נכתב כי לכאב השכול האתיופי בסודן נוסף כאב ההשפלה בארץ, והוסבר: "עתירה זו עוסקת בזכותה של הקהילה האתיופית בישראל להגנת כבודה, ובזכותו החוקתית של כל אחד מאזרחי המדינה ממוצא אתיופי, אשר שכל מי מבני משפחתו בעלייתם ארצה, לשמירת כבודו וזכויותיו כפי שנגזרות מעקרונות היסוד ומחוקי היסוד של מדינת ישראל". בנוסף לטיעונים כלליים אלו, בהמשך העתירה מפרטים העותרים את הנימוקים היהודיים-ציוניים להקמת האנדרטה, ובין השאר את היותה: "עדות והוקרה למחיר הכבד ששילמה הקהילה היהודית באתיופיה למען העלייה ארצה".

            שופטי בג"צ בחרו לא להכריע, החליטו על דחייה בדיון בעתירה, וקבעו ששרת הקליטה תנסה לגשר בין הארגונים העותרים לבין המועצה המקומית רמת-רחל; כשלון השלב הראשוני, המשפטי, של המאבק, זירז את הרשויות בחיפוש אחר פתרון, והכניס בין השאר את האגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה לתמונת המאבק, בארגון הפגנות, וכן בהתדיינות עם הגורמים הממשלתיים. כמו ארגונים אתיופיים אחרים, תבעה האגודה שהאנדרטה תוקם במקום ראוי, בירושלים; אך בניגוד לחלק מן הארגונים האחרים לא עמדה האגודה על כך שהדבר יעשה דווקא בקיבוץ רמת-רחל. באופן ייחודי תבעה האגודה באופן נחרץ שהטיפול בעניין האנדרטה יוצא מידי גורמים וולונטריים ועסקני קהילה ויועבר לאחריות המדינה, אשר תכיר ביום הזיכרון לנופלים בסודן כיום זיכרון לאומי בחסותה של וועדת השרים לטקסים וסמלים; בנוסף לכך, וגם כן בשונה מן הארגונים האחרים, הציעה האגודה להפריד את יום הזיכרון מיום ירושלים, שהוא לדבריה יום שמחה לאומי. תביעות אלו של האגודה לקבלה ממלכתית של יום הזיכרון, אשר נראו בזמנו מרחיקות לכת, התקבלו בסופו של דבר על ידי ארגונים אתיופיים אחרים, ולבסוף התקבלה החלטה בוועדת הטקסים והסמלים של הכנסת על הקמתה של האנדרטה בהר הרצל, וקביעת יום הזיכרון לנספים בסודן כיום זיכרון לאומי. הצלחה גדולה זו לא הפכה מיד סיבה אמיתית לשמחה, כיוון שעבר זמן עד שמעשיים ננקטו בשטח, עד שהוקצה התקציב הדרוש על-ידי הממשלה, ועדיין לא הסתיימה האנדרטה.

מדינת ישראל היא אולי המדינה מרובת האנדרטאות ביותר בעולם (בה יש אנדרטה לכל אוניית מעפילים קטנה, כפי שאמר לי פעיל במאבק למען האנדרטה לזכר הנספים האתיופים בסודן), ובקשתם של יהודי אתיופיה לאנדרטה משלהם נובעת כמובן ממצב זה. המאבק למען הקמת אנדרטה ממלכתית ליהודי אתיופיה, הוא למעשה תביעה להשתייכות לאתוס היהודי-ציוני (שהוא האתוס המכונן של המדינה) בזכות הסבל שסבלה הקבוצה בדרך לארץ; מתוך כך גם תבעו קבוצות במאבק להפוך את סיפורה של הקבוצה לחלק מן הסיפור הכללי, של הרוב, מתוקף שייכותה לקבוצה האתנית המהווה רוב במדינה, היא הקבוצה היהודית, ומתוך תביעה לשיוויון בתוך הקבוצה היהודית הכללית, מול קבוצות יהודיות שהגיעו מארצות אחרות.

הצד השלילי הבולט של סיפור הצלחה זה, ושל ההכרה הממלכתית בזיכרון האתיופי ובהנצחה האתיופית כחלק מן ההיסטוריה והזיכרון הלאומיים, הוא אובדן העצמאות האתיופית בעיצוב הטקס; עתה הוא יהפוך להיות יותר ממלכתי, ויותר ישראלי. אחד הפעילים במאבק הביע שמחה באוזניי על כך שהציעו לאומן אתיופי לעצב את האנדרטה בהר הרצל, והביע תקווה שהטקס ימשיך להתקיים על-ידי הקייסים האתיופיים. אבל האם עריכת הטקס בהר הרצל לא תשליט מהר מאוד את העברית על פני האמהרית והטיגרית? האם הסיפור לא יהפוך להיות יותר ויותר ממלכתי? לתביעה של קהילות מיעוט לקבל את סיפורן לתוך הסיפור הכללי, מתלווה התוצאה שהן נדרשות לספר את סיפורן בשפת הרוב, בדרכו של הרוב, במקומות של הרוב, וכך "מתאימות" אט אט את סיפורן הייחודי לתרבות הרוב.

במהלך מחקר על מצב הקהילה האתיופית בתקשורת העברית הכתובה בישראל מצאתי כי מעט מאוד כתבות חוזרות אל ההיסטוריה של האתיופים לפני בואם לארץ, ואל האירוע הטראומטי מאוד מבחינת הקהילה, שהוא מותם של יותר מארבעת אלפים מבני הקהילה בזמן מבצע משה, אחרי יציאתם מאתיופיה, בדרכים בסודאן ובעיקר במחנות הפליטים שהוקמו שם, ובהמתנה הארוכה. וכך מבחינת הישראלי הממוצע ההיסטוריה של האתיופים מתחילה במגורים במרכזי קליטה ובקרוונים, או באוויר במטוסים של מבצע שלמה. השתקת ההיסטוריה האתיופית בתקשורת, וחוסר העניין של מרבית העיתונאים בנושא, מהווים כנראה שיקוף מדוייק לחוסר העניין הממסדי בנושא, אשר מביא לניכור גדול בין הקהילה האתיופית לבין הממסד בפרט, והחברה היהודית-ישראלית בכלל. למה אסונם, שואלים האתיופים, אינו אסון הכלל היהודי במדינה? למה איש אינו יודע דבר על ההיסטוריה שלהם, כאשר הם לומדים בבתי-הספר על ההיסטוריה של מדינת ישראל ושאר תפוצות העם היהודי מלבד אתיופיה? כמובן שהזהות התלושה עמה גדל ילד אתיופי אשר אינו לומד דבר ממורשתו בכל שנותיו במערכת החינוך, התקשורת אינה אחראית לה, וודאי שלא לבדה. אבל כניעתה של התקשורת לסדר היום האדיש הכללי יש לה השפעה עצומה.

מה יודע הציבור על ההיסטוריה האתיופית? על ההיסטוריה של יהודי אתיופיה? מה יודעים העיתונאים? על היסטוריה עתיקה הס מלדבר, ובין ביקורה של מלכת שבא אצל המלך שלמה ועד מבצע שלמה מפריד אוקיינוס של שכחה, כאילו לא קיימת כלל היסטוריה אתיופית שיש ללמוד. האירוע המכונן במעבר של הקהילה האתיופית מאתיופיה לישראל, ועל-כן אחד האירועים המכוננים של הקהילה האתיופית בישראל, הוא המסע בסודאן, ופרשת מותם של רבים מן היהודים האתיופים בסודאן, ברעב, במחלות ובשל מעשי שוד אלימים, במעבר לישראל. כמה יהודים אתיופים מתו בסודאן בשנת 1984, אחרי שיצאו את אתיופיה בעידוד ישראל והמתינו להעלאתם לארץ במה שכונה "מבצע משה"? מי זוכר את המספרים, ויותר מכך, את האנשים?

סיפור נורא וטראומטי זה, שהוא סיפור אישי לחלק גדול מאוד מן האתיופים בארץ, להם קרובי משפחה שמתו שם, סיפור שהוא מרכזי כל-כך לקהילה האתיופית וחלק מן הזיכרון הקולקטיבי שלה, ואשר מהווה בתפיסתה את "כרטיס הכניסה" שלה למדינת ישראל הציונית, או את "שטר הקניין" שלה על הזכות ליחס שווה במדינת היהודים, הוא סיפור מושתק בחברה הישראלית הלא-אתיופית, וכן גם בתקשורת הישראלית.

ורק מדי פעם "צף" הסיפור ועולה ככותרת משנה באחד העיתונים או מהדורות החדשות, או ככתבת צבע באחד המגזינים, אם על רקע המאבק על האנדרטה ויום הזיכרון לניספים, ואם בראיונות עם אתיופים המספרים על הטראומה. גם בראיונות אשר לא "נועדו" לספר את סיפורם של הנופלים בסודאן, הנושא עולה פעמים רבות, ככאב גדול בקרב האתיופים בארץ. אבל בציבור הישראלי היהודי הלא-אתיופי, מבצע משה נתפס כהצלחה של ממשלת ישראל, על גיבוריה האקטיביים, מבלי שמסופר סיפורם האקטיבי מאוד של העולים האתיופים אשר עזבו הכל כדי לבוא לציון; מבצע משה לא נתפס לרוב ככישלון של המערכת, אשר לא סיפקה אמצעי קיום מינימליים לאותם אנשים אשר הומרצו על-ידי המדינה לחצות את הגבול ולהגיע אל מחנות הפליטים.

בשתיקת התקשורת באשר למתים בסודאן מתחוללת בשנים האחרונות "התרופפות" קלה; הסיפור המושתק מתחיל לצאת החוצה, כאשר הצעירים האתיופים, שאז היו רק ילדים, מתראיינים בנוגע לנושאים אחרים, ומזכירים גם את נתיב הייסורים ההוא (כך למשל מתראיין הרקדן צביקה-צ'ולוט איזיקיאס למוסף של עיתון ירושלים, ומזכיר את אמו שנפטרה שם), או שמופיעים במפתיע סיפורים מרגשים, למשל על אב המוצא את בתו לאחר שנים, בסודאן, ושב עמה לארץ.

במוסף "7 ימים" של ידיעות מחודש יוני פורסמה כתבת צבע ותחקיר על המתים בסודאן, ובאותו חודש חל גם יום ירושלים, אשר הפך על-ידי הקהילה האתיופית ליום הזיכרון למתים בסודאן (מתוך הנימוק שהמתים מתו בדרכם לירושלים, ובכך יש לציין את הסמליות המיוחדת). במקומון של יבנה סופר על יום זיכרון שערך שבט "זיו" בתנועת הצופים בעיר, בשיתוף עם מחלקת הרווחה של העיר, לזכר הנופלים, וצוין שזהו טקס זיכרון מחוץ לירושלים, ולאנדרטה שליד קיבוץ רמת רחל, שם מתקיים הטקס הראשי. בעיתון הארץ באנגלית הוזכר טקס זיכרון מקומי שנערך בבית-שמש, בקרית גת, באוניברסיטת בר-אילן ובמכללת אשקלון; העיתון דיווח על התמעטות ההולכים לטקס הראשי בקיבוץ רמת רחל, בשל התנאים הלא נוחים שם, וריבוי הטקסים האלטרנטיביים. בעיתון הצופה, בטור פובליציסטי, תוארה המחאה האתיופית כנגד המשך זמניותה של האנדרטה לנופלים בקיבוץ רמת-רחל, והוזכרה הדרישה להפוך את יום הזיכרון לנופלים ליום זיכרון ממלכתי, ולא רק אתיופי. בנובמבר 2003 דיווח עיתון מעריב: "לאחר שסבלו מתנאים מבישים במשך 20 שנה, יוכלו עכשיו עולי אתיופיה להתאבל על יקיריהם, כ-4,000 מבני העדה שנספו במהלך מבצע משה, בהר הרצל. החלטה רשמית על כך תתקבל היום בוועדת השרים לענייני עלייה וקליטה". אך דיווח משמח זה על סוף המאבק, ועל הקמת אנדרטה קבועה לזכר הנספים, כמובן שהיה מוקדם מדי, ולא זכינו לראות המשך מעקב עיתונאי רציני אחר הסחבת שננקטת בעניין זה על-ידי הרשויות.

למחקר על ייצוג הקהילה היהודית-אתיופית בעיתונות הישראלית

אודות almog behar

"צִמְאוֹן בְּאֵרוֹת", "אנא מן אל-יהוד", "חוט מושך מן הלשון", "צ'חלה וחזקל".
פוסט זה פורסם בקטגוריה בקורת ספרות, מאמר, עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

4 תגובות על על מסע יהודי אתיופיה דרך סודן לישראל

  1. nachum הגיב:

    בין 1977 ל-1985 עזבו כעשרים אלף מיהודי אתיופיה את בתיהם, – כ-4000 בני-אדם – לא שרדו את המסע",–to make long short.

  2. YES הגיב:

    ספרו של גדי בן עזר הוא אחד ההמצאות המרתקות שיצרו חוקרים פרנג'ים, לפחות משתי סיבות: האחת, כדי להפוך האתיופים ציוניים והשניה, כדי שהאתיופים יהפכו עבור החוקרים פרנסה. https://youngethiopianstudents.wordpress.com/2011/06/22/%d7%94%d7%97%d7%95%d7%a7%d7%a8-%d7%94%d7%a4%d7%a8%d7%a0%d7%92%d7%99-%d7%aa%d7%a2%d7%95%d7%93%d7%aa-%d7%96%d7%94%d7%95%d7%aa/

  3. YES הגיב:

    אלמוג בהר, הטקסט הזה הוא אולי אחת הטעויות הגדולות שעשית במהלך חייך. אני יודע שאתה ביקורתי, מעניין איך נפלת לתוך פח כזה. אבל אולי זה לא הוגן, הרי מי יספר לך שהכול זה "אנתרופולוגיה פרנג'ית". אתה באמת מאמין שיהודי אתיופיה חשבו שבישראל חיים "אנשים שחורים" – רק אוריינטליזם, המבקש להציג האתיופים "חמודים ותמימים" יכול לכתוב דברי הבל כאלה.

  4. almog behar הגיב:

    שלום, קראתי באתר YES קצת לגבי כותב הספר, שאלת הניכוס וכו' – שלא הכרתי,
    אשמח אם תקרא את הרשימה הזאת ותגיד לי דעתך:
    https://almogbehar.wordpress.com/2012/01/22/%D7%A1%D7%A7%D7%99%D7%A8%D7%94-%D7%A2%D7%9C-%D7%94%D7%A9%D7%AA%D7%A7%D7%A4%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%A7%D7%94%D7%99%D7%9C%D7%94-%D7%94%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%AA-%D7%90%D7%AA%D7%99%D7%95%D7%A4/

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s