המקצב המשתנה של נגיב מחפוז

"מחצית היום – נגיב מחפוז: יצירה, מפגשים, תרגומים", ששון סומך, הוצאת כרמל, 2012.

            נַגִיבּ מַחְפוּז הוא כנראה הסופר הערבי המודרני המוכר ביותר לקורא העברי. אחת הסיבות לכך היא שלמרות הנתק הקשה שנוצר בין התרבות העברית החדשה והתרבות הערבית החדשה בדורות האחרונים, בניגוד גמור להיסטוריה של שתי התרבויות לאורך יותר מאלף השנים האחרונות, הרי שזכה מחפוז ומבחר מקיף למדי מיצירותיו תורגם לעברית ביותר מארבעים השנים האחרונות. למעשה מחפוז, יליד 1911, הוא יוצר הפרוזה הערבי המודרני המתורגם ביותר לעברי (בדומה למחמוד דרוויש שהוא המשורר הערבי המודרני המתורגם ביותר לעברית, ולאמיל חביבי, שעיקר יצירתו תורגמה לעברית).

            בסוף שנות השישים תורגם על-ידי יצחק שרייבר רומן מוקדם שלו, המייצג את שלב הכתיבה הקהירי ריאליסטי שלו, "סימטה בקהיר" (1947); מאוחר יותר, בשנות השמונים, תרגם הסופר סמי מיכאל את יצירת המופת של מחפוז, הטרילוגיה הקהירית, תחת השם "בית בקהיר" (1957-1956); יצירתו של מחפוז "ילדי שכונתנו" (1959), שסימלה את מעברו מהבקשה לטוות תמונה ריאליסטית של קהיר, והיתה ניסיון לאלגוריה על גלגוליהן של הדתות דרך היסטוריה של שכונה אחת, תורגמה בעברית ב-1990 על-ידי דוד שגיב; מלבד אלו תורגם מבחר מייצג למדי מן הרומנים המאוחרים יותר והקצרים יותר של מחפוז: "הגנב והכלבים" (1961) על-ידי מנחם קפליוק, "הקבצן" (1965) על-ידי חניתה ברנד, "פטפוטים על הנילוס" (1966) על-ידי מיכל סלע, "מיראמאר" (1967) על-ידי יצחק שניבוים, "אהבים וגשם" (1973) על-ידי יואב גבעתי ו"היום שבו נרצח המנהיג" (1985) על-ידי דוד שגיב. כן ראו אור סיפורים רבים של מחפוז בתרגום עברי באנתולוגיות וכתבי-עת ועיתונים שונים.

            ששון סומך, שספרו על יצירת נגיב מחפוז, "מחצית היום", מתפרסם בימים אלו, הפך לדברי פרופ' חנן חבר מאז שנות השישים "לדמות המרכזית המתווכת בין הספרות הערבית לספרות הישראלית", ואכן חלק גדול מן התרגומים לספרי מחפוז נעשו בעצה אחת עם סומך, ובעידודו, וזכו להקדמות מלומדות פרי עטו. סומך, שגדל בבגדאד וביקש בנעוריו להיות משורר ערבי (כפי שסיפר בכרך הראשון של זיכרונותיו, "בגדאד, אתמול", שראה אור ב-2004), "סטה" לאחר הגעתו ארצה ב-1950 מכתיבת שירה בערבית לתרגום שירה ערבית לעברית, ולאחר מכן גם למחקר אקדמי על הספרות הערבית החדשה.

            בנעוריו בבגדאד לא העריך סומך את יצירתו המוקדמת של מחפוז, אשר התמקד בראשית דרכו בכתיבת רומנים פרעוניים (שלא תורגמו לעברית) וברומנים ריאליסטיים על אודות קהיר החדשה; בשנות השישים, כשנסע סומך לבריטניה לכתוב דוקטורט על הספרות הערבית החדשה, אצל ד"ר מוחמד מוסטפא בַּדַוִוי יליד אלכסנדריה, הוא קרא את הטרילוגיה הקהירית ו"גילה" את יצירתו של מחפוז, וכתב עליו את מחקרו; ספרו של סומך על יצירת מחפוז, ובעיקר על הטרילוגיה, "המקצב המשתנה", שראה אור באנגלית ב-1974, עמד לפני וועדת פרס נובל כשהחליטה להעניק את פרס נובל לספרות בשנת 1988 למחפוז.

            בכותרת "המקצב המשתנה" אפיין סומך את התיזה שלו לגבי הטרילוגיה הקהירית של מחפוז, על-פיה העיקרון המנחה את מבנה היצירה הוא השתנות קצב ההתרחשויות, היוצר את אווירת הרומן הקושרת בין שינוי אופי הטקסט הספרותי ושינוי מקצב החיים: הטרילוגיה נעה מן הכרך הראשון והאיטי, המעניק רקע חברתי ופסיכולוגי מפורט לרוב הדמויות והמאורעות (והמתאר שנה וחצי בחיי הדמויות בסוף שנות העשרה של המאה ה-20 על-פני 579 עמודים), דרך הכרך השני שבו הסצנות הרמטיות פחות, המשפטים מתקצרים ודיאלוגים וזרם התודעה מתערבים זה בזה, ודוחקים את מקום התיאור החיצוני על-ידי המספר (בכרך זה מתוארות שלוש שנים באמצע שנות העשרים על-פני 464 עמודים), ועד הכרך השלישי שבו מואץ עד מאוד קצב ההתרחשויות, עם הגיעו לבני הדור השלישי במשפחה, והלשון הופכת חסכונית יותר (וכאן מתוארות תשע שנים, מ-1935 ועד 1944, על-פני 395 עמודים).

            לאחר טיסתו ההיסטורית של סאדאת לירושלים נוצר קשר ידידות ישיר והדוק בין החוקר, סומך, למושא מחקרו, גדול הסופרים המצריים במאה העשרים, נַגִיבּ מַחְפוּז, עד פטירתו של מחפוז ב-2006. סומך הגיע פעמים רבות לקהיר, וחי בה כשהיה ראש המרכז האקדמי הישראלי בקהיר במשך שלוש שנים. מחפוז כתב לסומך כבר במכתבו הראשון: "הבה נתפלל יחדיו, שהמאמצים הנעשים בימים אלה יכותרו בהצלחה, וכי שני עמינו ישובו לדרך פוריה של חיים יחדיו, כפי שאירע בעברם הארוך. כי על כן, שני עמינו ידעו שיתוף פעולה יוצר משך שנים רבות – בעת העתיקה, בימי הביניים ובעת החדשה, ואילו ימי הריב והמחלוקת היו קצרים ומעטים. אלא שאנו, למרבה הדאבה, הרבינו לתעד את רגעי הריב מאה מונים מכפי שתיעדנו דורות רבים של ידידות ושיתוף". בדבריו ביטא מחפוז הן את התחושה כי הקשר ההיסטורי הפורה וארוך השנים, היהודי-ערבי, מודחק בעולם הערבי ובישראל יחדיו, והן את האופטימיות הבסיסית שלו לגבי אפשרות התיקון של קשר זה בעתיד הקרוב.

            על ידידותו עם הסופר כתב סומך בכרך השני של זיכרונותיו, "ימים הזויים – קורות חיים 2000-1951" (שראה אור ב-2008), ואילו הספר החדש, "מחצית היום", מוקדש בשני שלישיו הראשונים למחקר ברומנים של מחפוז, בניסיון להציג את עיקרי אמנות הסיפור של הסופר הגדול, ובפרשנות אינטנסיבית ומאירת עיניים של היצירות ושל הקשרן. השליש האחרון של הספר מעמיד לפני הקוראים קונטרס תרגומים רחב, מקיף ומרתק, שתרגם סומך מתקופות שונות ביצירתו של מחפוז, וכמו כדי "לתקן" את הרושם של החלק הראשון של הספר, שמתרכז ברומנים של מחפוז, עומדים במרכז חלק זה סיפוריו הקצרים, שהיוו חלק חשוב ביצירתו ובהיפתחותו בכל עת לאפשרויות וצורות ספרותיות חדשות.

            הספר הנוכחי הוא אירוע מרגש וחשוב, המעמיד סוף סוף לפני הקורא העברי ספר מחקר מקיף ביצירתו של אחד מחשובי הספרות הערבית החדשה, הנגיש גם לקריאתם של מי שאינם חוקרי ספרות. למעשה אפשר לומר שספר זה הוא הכרחי ממש למדף הספרים שלנו, אך כפי שאולי מפתיע שהתמהמה עד עתה, גם הופעתו בזמן זה מפתיעה בתוך אווירת הסגירות התרבותית כלפי התרבות הערבית. אך יציאתו של הספר אינה מפתיעה בהקשר של מפעל חייו של ששון סומך, ששילב יצירה, תרגום ומחקר, ואשר מתוך התנועה שבין עיראק לישראל, ובין הערבית לעברית, קיבל על עצמו את תפקיד התיווך התרבותי, הן מתוך הקרע ההיסטורי בין יהודים לערבים, שהוליד צורך בתיווך זה, והן מתוך המשכיות להיסטוריה היהודית-ערבית, ולמקומם של יהודים בתוך שתי התרבויות, העברית והערבית, על תחומי ההשקה הרבים ביניהן; כך הוא נצר לַהיסטוריה הארוכה של היהודים-הערבים כמתרגמים בין השפות, מהתַפְסיר של סעדיה גאון, דרך משפחת התִיבּוֹנִים ו"מחברות איתיאל" של אַלְחַרִיזִי ועד "משלי ערב" של יצחק יחזקאל יהודה, הרב יוסף קאפח וסמי מיכאל.

            באחד מסיפוריו המרתקים של מחפוז, "זעבלאוי", שמתרגם סומך בקובץ זה (הסיפור ראה אור במקור בקובץ הסיפורים "עולמו של האל", 1963), מתואר המתח שבין הגילוי וההסתר של אפשרות הקשר המיסטי; הסיפור מדגים את כתיבתו של מחפוז מאז שנות השישים, לאחר כתיבת הרומנים הפרעוניים ההיסטוריים ולאחר הרומנים הריאליסטיים על קהיר החדשה, כתיבה שבה נטה אל זרם התודעה, אל האבסורד ואל המיסטיקה; גיבור הסיפור, המצוי בחולי שתרופתו אינה ידועה לאיש, מחליט לצאת ולחפש את השייח' זעבלאוי, ומצליח רק לאסוף עדויות על אודותיו, דרך גלריה של דמויות שהכירו אותו וחוו את קרבתו כמו גם את התרחקותו, בלי שיצליח לחזות את השייח' עצמו (בפעם היחידה שהגיע השייח' למקום שבו היה נוכח, נרדם הוא מרוב שכרות).

            כל אחת מהדמויות מספרת על הקדוש מפרספקטיבה אחרת: ראשית הוא נזכר בדברי אביו עליו בילדותו, שהולידו אצלו את הצורך בחיפוש: "תבוא עליך ברכתו. הוא צדיק של אמת, אחד מחסידי האל. הוא הנושא בכל צרה ויגיעה. לולא היה קיים, הייתי מת ביגוני" (241); לאחר מכן באים דברי שייח' הרובע: "לבטח הוא חי ועדיין לא מת. אלא שאין לו משכן, וזו הצרה. אפשר שתפגוש בו בצאתך מכאן פגישה של אקראי. אפשר שתחפשהו ימים וחודשים ללא הועיל… עשוי הוא להתערב בין הקבצנים, ויקשה להבדיל בינו ובינם. למען האמת לא ראיתי אותו זה שנים. טרדות היום-יום הסיחו דעתי ממנו. אבל כששאלת עליו, כאילו השבת אותי אל היפים שבימי נעורי…" (244); חסניין צייר השלטים: "יש שהוא נצמד אליך עד שחושבים הבריות שהוא בן-משפחתך. יש שהוא נעלם, וכמו לא היה מעולם. אלא שאין לבוא בטענות אל צדיקים" (245).

            לבסוף מסביר שייח' גאד המלחין את השתנות העולם (ואולי השתנות מקצבו של עולם), המרחיקה את אפשרות המפגש עם הקדוש: "ביקר אצלי לפני זמן-מה. אפשר שיגיע ברגע זה. אפשר שלא אראה אותו עד יום מותי… כך דרכם של צדיקים, שאם לא כן לא היו צדיקים… איש מפליא זה מוגיע את כל מחפשיו. בשכבר הימים, כשהיתה לו דירה של קבע, קל היה הדבר. היום השתנה העולם. ואם בעבר היה זוכה לכבוד שאף מושלים ונגידים לא זכו לו, הרי כיום המשטרה בעקבותיו והוא מואשם בנוכלות. עכשיו קשה להגיע אליו, אבל עליך להתאזר בסבלנות ולבטוח, שתגיע בסופו של דבר… הוא הרינה בכבודה ובעצמה. קולו יפה כדברו, וברגע שאתה שומעו אתה רוצה לזמר, והיצירה תוססת בתוכך" (246-248).

 התפרסם במקור במדור הספרות של "מקור ראשון", מוסף "שבת", יום שישי, 22.6.2012, עמ' 19.

קישורים:

דף הספר בהוצאת כרמל

סמי מיכאל על הספר

ששון סומך בתרגום הסיפור "מחצית היום"

ששון סומך על נגיב מחפוז לאחר פטירתו

האתר הרשמי של נגיב מחפוז

 

ציטטות מחפוזיות

הפתיח לרומן "בני שכונתנו":

"הייתי הראשון ברחובנו שעשה את מלאכת הכתיבה למקצוע, גם אם הדבר הביא לי בוז ולגלוג. עסקתי בכתיבת עצומות ותלונות בשם המקופחים ובעלי הטרוניות. וגם אם רבים היו הפונים אלי, לא היה בעיסוקי זה כדי להרים אותי מעל לרמה הכללית של הקבצנים ברחוב. זאת ועוד: בעבודתי התחוורו לי סודות הבריות ותוגותיהם, עד כי לבי נמלא עצבות. אך לאט לכם, אינני כותב עתה על עצמי ומצוקותיי, והלוא אלה קלים בהשוואה למצוקות הרחוב שלנו"

"בדאיה ונהאיה" (התחלה וסוף):

"למען האמת אנחנו מרחיקים לכת בהטילנו על אלוהים את האחריות לאסונותינו הרבים. האינך מבין שגם אם אחראי אללה למות אבינו, הרי כלל וכלל אינו אחראי לכך שהפנסיה שלו היא כה עלובה?"

– "תגיד לי איך נעשה הבכ הזה עשיר?"
עיני חסניין הערמוניות הבהיקו והוא אמר:
– "כולנו צריכים להיות עשירים…"
– "ואם זה לא יהיה כך?"
– "אז כולנו צריכים להיות עניים"
– "ואם זה לא יהיה כך?"
ענה חסניין בכעס:
– "אז עלינו למרוד, להרוג, לשדוד!"
חוסיין חייך ואמר:
– "אנחנו עושים בדיוק כך זה אלפי שנים"

"פטפוטים על הנילוס":

"מקור כל המצוקות היא זריזותו של קוף. הוא למד להלך על שתיים וכך שחרר את ידיו. הוא ירד מגן-העדן הקופי שמעל לענפי העצים אל אדמת היער. אמרו לו: "חזור שוב אל העצים, שאם לא כן יתנפלו עליך החיות הרעות". אז הוא אחז ענף של עץ בידו האחת ואבן בשנייה והתקדם במהירות, משגר את מבטו אל דרך שאין לה סוף"

מתוך פרק "הסופר הצעיר" בכרך השני של הטרילוגיה "בית בקהיר":

"ברוך המצמיח משכיל מגופו של בער"

"אלוהים עשוי להמתין לפני ביצוע העונש, ואילו אביו דרכו להעניש בלי שהיות"

"או שכל הקוראן אמת או שאינו קוראן כלל"

האב: "אני מכיר קופטים ויהודים בשוק התכשיטנים, וכולם מאמינים באדם הראשון. כל הדתות מאמינות באדם. ולאיזו דת שייך דרווין הלזה?"

האם: "קללת-אל על האנגלים כולם"

על הבן: "לאורך השנתיים האחרונות עמדה אמונתו איתן מול סערות הספקנות שמצא בשורות של אל-מערי ואל-ח'יאם, והנה היכה בו המדע ביד ברזל, וכך קרס"

"יהי אור, יהי אור! אבינו אדם? אין לנו אב. ובכן, שיהיה אבי קוף, אם כך קובעת האמת. הקוף עדיף על בני-אדם רבים"

האם לבן: "סבך היה מאוחזי ספרו של אללה ועליך להיות כמוהו"

האם על האנגלים: "הרגו אותו האנגלים. או שהם הורגים, או שהם מפיצים כפירה"

האב לבן: "התייחס למדע של האנגלים כפי שאנו מתייחסים לכיבוש שלהם: לא להכיר בחוקיותו גם אם ייכפה עלינו בכוח הזרוע"

הבן לעצמו: "עם השתחררותו מהדת יהיה יותר קרוב לאלוהים משהיה בעת שהאמין בה. הדת האמתית היא המדע"

בסיפור "זעבלאוי" (מתוך "עולמו של האל", 1963, מערבית: ששון סומך)

אנשים מספרים על השייח' זעבלאוי:

אביו של הגיבור סיפר עליו בילדותו: "תבוא עליך ברכתו. הוא צדיק של אמת, אחד מחסידי האל. הוא הנושא בכל צרה ויגיעה. לולא היה קיים, הייתי מת ביגוני"

שייח' הרובע: "לבטח הוא חי ועדיין לא מת. אלא שאין לו משכן, וזו הצרה. אפשר שתפגוש בו בצאתך מכאן פגישה של אקראי. אפשר שתחפשהו ימים וחודשים ללא הועיל… הוא אדם מתמיה ביותר. אבל הודה-נא לאלוהינו שעודנו חי… עשוי הוא להתערב בין הקבצנים, ויקשה להבדיל בינו ובינם. למען האמת לא ראיתי אותו זה שנים. טרדות היום-יום הסיחו דעתי ממנו. אבל כששאלת עליו, כאילו השבת אותי אל היפים שבימי נעורי…"

חסניין צייר השלטים:

"איזה איש, איזה חידה! יש שהוא נצמד אליך עד שחושבים הבריות שהוא בן-משפחתך. יש שהוא נעלם, וכמו לא היה מעולם. אלא שאין לבוא בטענות אל צדיקים… ימים רבים ישב לידי, עד שנדמה היה לי, שאני מצייר אותו בכל השלטים שלי. אבל היכן הוא היום?… הוא אדם כזה, שכל מה שאומרים עליו אינו מוגזם… יש בפניו יופי, שאי-אפשר לשכחו. אבל איפה הוא?"

שייח' גאד המלחין: "ביקר אצלי לפני זמן-מה. אפשר שיגיע ברגע זה. אפשר שלא אראה אותו עד יום מותי… כך דרכם של צדיקים, שאם לא כן לא היו צדיקים… איש מפליא זה מוגיע את כל מחפשיו. בשכבר הימים, כשהיתה לו דירה של קבע, קל היה הדבר. היום השתנה העולם. ואם בעבר היה זוכה לכבוד שאף מושלים ונגידים לא זכו לו, הרי כיום המשטרה בעקבותיו והוא מואשם בנוכלות. עכשיו קשה להגיע אליו, אבל עליך להתאזר בסבלנות ולבטוח, שתגיע בסופו של דבר… הוא הרינה בכבודה ובעצמה. קולו יפה כדברו, וברגע שאתה שומעו אתה רוצה לזמר, והיצירה תוססת בתוכך"

חאג ונס איש דמנהור: "בחברה כחברתי… לא ארשה שיחה ביני ובין איש אלא אם גם הוא שתוי. שאם לא כן יהיה בכך משום חוסר טעם, ותימנע הבנה הדדית… לא אקשיב עד שלא תשתכר… לא שמעת על שייח' זעבלאוי?… אינני יודע היכן הוא כרגע. היה כאן והלך לדרכו…הוא ירפא אותך אם תצליח לפגוש אותו"