מלחמת ישראל-עזה התשיעית

אתמול היה יום של אלימות נוראה, היום ה-13 למלחמת עזה-ישראל התשיעית (אין לה באמת מספר. מי יכול כבר לספור. אולי השביעית ואולי השבע-עשרה).

עשרות הרוגים לשני הצדדים שפירושם עשרות משפחות שכולות, עשרות יתומים ועשרות אלמנות ואלמנים, והלב מדמם.

לשני הצדדים אין יכולת להכריע צבאית את הצד השני. החמאס לא מסוגל לפלוש מעזה לישראל ולהרחיב את גבולותיו, הוא לא מסוגל לשבור את המצור היבשתי מצד ישראל ומצרים, או את המצור הימי והאווירי מצד ישראל, ונמצא בנחיתות ברורה מבחינת היקף הכוחות ורמת הטכנולוגיה והאימונים. על כן הוא מתמקד בטרור – בפגיעה ספורדית ביעדים בלתי מתוכננים, אם על-ידי טילים ופצמ"רים ואם על-ידי חוליות לוחמים. פגיעות שנועדו לפגוע בישראל, להזכיר את קיומו, ולאלץ, כפי שהיה בסבבים קודמים, להקלות במצור, וכן להביא לשחרור חלק מהאסירים הפלסטינים הרבים, כפי שהתקיים בתמורה לגלעד שליט שנחטף. אלו מציבים אותו, למרות נחיתותו בלחימה, והיקף הנפגעים הרב, מקרב אזרחים ולוחמים, שהוא סופג, בעליונות ביחס לתנועת הפתח, שאינה יכולה להצביע על הישגים שלה מול ישראל בעשור האחרון למען הציבור הפלסטיני בשטחים, כאשר המשא-ומתן בין אבו מאזן לביבי כשל, וגם כל המאמצים הדיפלומטיים של אבו מאזן הסתיימו ללא תוצאות בשטח, מעבר לסימבוליקה, והפלסטינים בגדה המערבית רואים את המשך הכיבוש, המשך בניית ההתנחלויות והמחסומים, המשך שליטת הצבא בדרכים, המשך המעצרים והמאסרים הנרחבים, ואינם רואים אפשרות של הקמת מדינה עצמאית בקרוב.

גם ישראל לא מסוגלת להכריע צבאית את החמאס. מבחינה טכנולוגית היא מסוגלת להיקף נרחב מאוד של התקפות מן האוויר, בעזרת טילים, פגזים ופצצות ממטוסים, שיכול להוביל להרס נרחב ברצועה ולריבוי נפגעים, הרוגים ופצועים. היא מסוגלת להתמיד בהיקף אש שכזאת לאורך שבועות באווירה העולמית הנוכחית (שמרוכזת ברוסיה, באוקראינה, בסוריה ובעיראק). היא מסוגלת להתמיד במצור על הרצועה לאורך שנים. לעומת זאת בלחימה קרקעית בתוך רצועת עזה היא מאבדת חלק גדול מיתרונותיה מול החמאס – וחשופה לפגיעות קשות כפי שהיו אתמול.
להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 2 תגובות

An open condolences letter to the family of Mohammad Abu Khdeir and the Palestinian people

(Translated from Hebrew by Idit Arad and Matan Kaminer, and published at Haokets english edition)

Our hands shed this blood, our hands set Mohammad Abu Khdeir on fire, our hands fanned the flames. We have been living here for too long to claim that we did not know, we did not understand, we were not able to foresee. We witnessed the actions of the vast machine of incitement to racism and revenge operated by the government, the politicians, the educational system and the media. We watched Israeli society become neglected and poor, till the call to violence in all its different forms became an outlet for many, fighting for their place in the margins of society, teenagers and adults alike. We saw how the meaning of being Jewish has been emptied and sharply reduced to be identified with nationalism, militarism, a struggle for land, hatred of Gentiles, shameful exploitation of the Holocaust trauma and the “Teaching of the King ". More than anything, witnessed how the State of Israel through its various governments, has passed racist policies, enacted discriminatory laws, laboured to enshrine the occupation regime, preferring ongoing violence and victims on both sides rather than reaching agreement.

Our hands shed this blood, and we wish to express our condolences and our pain before the family of the boy Mohammed Abu Khdeir, who are experiencing an unthinkable loss, and to the Palestinian people. We oppose the occupation policy of the government. We are against the violence, racism and incitement which exist in the Israeli society. And we refuse to identify our Jewishness with it, the Jewishness which includes the words of the rabbi of Tripoli and Aleppo, the wise Hezekiah Shabtai who said: "'Love thy neighbour as thy self' (Leviticus xviii). This love of one another does not only refer to the love of one Jew or Israeli to the other, but to loving our neighbours, those who are not Jews.  It instructs us to co-exist with them through love, and pursue their safety and welfare. That is not only what common sense tells us, but also the holy Torah, whose ways are pleasant ways, and she commands us to go about our life in such a way, despite and in the face of the acts of state and the words of our official representatives.

להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה english, מאמר | השארת תגובה

הפסקת האש שהיתה וקרסה (עזה-ישראל 2014)

עכשיו אחרי שכנראה הצוק האיתן מסתיים, והפסקת אש (כנראה) תיכנס לתוקף בין ישראל לחמאס בתיווך מצרים, צריך לחשוב על ההמשך שמעבר לספירה לאחור למלחמה הבאה, וזה הכרחי שיקרה בשני כיוונים: האחד הוא שינוי המדיניות הכלכלית-חינוכית-חברתית ביחס לדרום הארץ, כך שהחיבוק המילולי והקיטשי של הממשלה והתקשורת עם תושבי הדרום יתורגם גם לכסף; והשני הוא חתירה להסדר ישראלי-פלסטיני, מתוך הבנה שהמשך סבבי האלימות אינם פותרים את האלימות, אלא להפך, רק מחריפים את המצב, מרחיקים הסדר, וכמובן גורמים לפגיעה כבדה בחיי אדם ובתקווה לחיים.

להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה מאמר | עם התגים , , , , , | 2 תגובות

מכתב תנחומים פתוח לבני משפחת הילד מוחמד אבו ח'דיר ולעם הפלסטיני

ידינו שפכו את הדם הזה, ידינו הציתו את הילד מוחמד אבו ח'דיר, ידינו ליבו את הבערה. אנחנו חיים כאן כבר זמן ארוך מדי מכדי שנוכל לומר שלא ידענו, שלא הבנו, שלא ציפינו. ראינו את המערכת הענפה של הסתה לגזענות ולנקמה מצד הממשלה, הפוליטיקאים, מערכת החינוך והתקשורת. ראינו כיצד החברה הישראלית הופכת מוזנחת וענייה, עד שההיענות לאלימות בביטוייה השונים הופכת מוצא לרבים, נערים ומבוגרים, הנאבקים על מקומם בשולי החברה. ראינו איך יהדותנו מצומצמת ועוברת רדוקציה חריפה ללאומנות, למיליטריזם, למאבק על קרקע, לשנאת גויים, לניצול מבזה של טראומת השואה ול"תורת המלך". ובעיקר ראינו איך מדינת ישראל, על ממשלותיה השונות, מממשת מדיניות גזענית, מחוקקת חוקים מפלים, פועלת להנצחת משטר הכיבוש בשטחים ומעדיפה אלימות מתמשכת, וקורבנות בשני הצדדים, על הסדר.

ידינו שפכו את הדם הזה, ואנחנו מבקשים להביע את תנחומינו וכאבנו לפני משפחת הילד מוחמד אבו ח'דיר, החווה אובדן שלא יתואר, ולפני העם הפלסטיני. אנחנו מתנגדים למדיניות הכיבוש של הממשלה. אנחנו מתנגדים לאלימות, לגזענות ולהסתה בחברה הישראלית. ואנחנו מסרבים לזהות את יהדותנו, שבכללה דברי רבן של טריפולי וחַלבּ, חכם חזקיה שבתי, שאמר: "'וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ' (ויקרא י"ט, י"ח) – ודבר זה לאהוב איש את אחיו, ולבוא לעזרתו, לא נצרך בין ישראל לחברו, אלא גם עם שכננו – האינם יהודים, צריך להיות עמהם באהבה, ולרדוף שלומם וטובתם, ודבר זה מלבד שהשכל מחייבו, גם התורה הקדושה, אשר דרכיה דרכי נועם, היא מחייבת אותנו על זה", עם מעשי המדינה ודברי נציגיה הרשמיים.

  ידינו שפכו את הדם הזה, בניגוד לאיסור הרצח ביהדות ובאיסלאם, ועל כן אנחנו מתחייבים להמשיך במאבק שלנו בתוך החברה הישראלית, יהודים ופלסטינים, כדי לשנות את החברה מבפנים, להיאבק במיליטריזציה של החברה, בתודעת המיעוט והקורבן, בבחירה במלחמה ובאדישות כלפי זכויותיהם וחייהם של הפלסטינים ובהמשך זכויות היתר ליהודים בלבד, ולהציע חיבור אנושי-פוליטי-תרבותי-היסטורי ישראלי-פלסטיני ויהודי-ערבי, בין השאר דרך ההיסטוריה של רבים מאיתנו כיהודים בני העולם הערבי, ודרך מאבק על שיוויון אזרחי ועל שינוי כלכלי-חברתי במקומן של קבוצות מודרות ומדוכאות בחברה הישראלית, וביניהן ערבים, אתיופים, מזרחים, נשים, חרדים, להט״ב, מהגרי עבודה, פליטים ועוד. לצד החזק בסכסוך יש לכאורה את היכולת לפרק את משטר הגזענות ומעגל האלימות באופן לא אלים, ואנו מבקשים להוביל לשם, מול השאננות של רבים בציבור הישראלי שמעדיפים להותיר את משטר העוול וגלגל האלימות על כנם, ומצפים ל"פתרונות" במסגרת מעגל האלימות, כפי שקורה כרגע במלחמה נגד עזה, שרק תוביל ליותר הרוגים ובקשת נקמה בשני הצדדים, ולא להסדר.

ידינו שפכו את הדם הזה, ואנחנו מושיטים יד למאבק אזרחי משותף שלנו עם כל קבוצה פלסטינית שתרצה בכך כנגד הכיבוש, כנגד אלימות משטר הכיבוש, כנגד מניעת זכויות האדם מן הפלסטינים, ולמען סיום הכיבוש, אם בדרך של הקמת מדינת פלסטינית עצמאית בשטחים, ואם בדרך של הקמת מדינה אחת משותפת שבה נהיה כולנו אזרחים שווים.

*

  ידינו שפכו את הדם הזה, ובחברה שלנו מאשימה אותנו באופן קבוע הפרופוגנדה הלאומנית בחד-צדדיות ובגינוי רק של פשעי ישראל ולא של פשעים שמבצעים הפלסטינים. על כך אנו עונים ראשית כל: לדעתנו מי שתומך או מצדיק הרג פלסטינים תומך במשתמע ולמעשה מעודד הרג יהודים-ישראלים, ולהפך, מי שתומך או מצדיק הרג יהודים-ישראלים תומך במשתמע ולמעשה מעודד הרג פלסטינים. גלגל הנקמה הוא גדול ותנועתו מהירה, ואילו אנחנו מתנגדים לכל סוג של אלימות, ומבקשים פתרון לא אלים למצב האלים. התנגדות לנתניהו אין פירושה תמיכה בחמאס, המציאות אינה דיכוטומית, ויש אפשרויות נוספות על הציר שבין נתניהו לחמאס. נוסף לכך עלינו להדגיש: אנחנו אזרחים ישראלים ומרכז חיינו בישראל, ועל כן גם עיקר הביקורת שלנו הוא כלפי החברה הישראלית, אותה אנחנו מבקשים לתקן. מתוכנו יצאו הרוצחים. ודאי שיש נימוקים לביקורת גם על חברות אחרות, ואנחנו חושבים שכל אדם מחוייב לבחינה יסודית וביקורתית של החברה שהוא חי בה, ורק לאחר מכן של חברות אחרות. אם היינו פלסטינים יתכן בהחלט שהיינו מתרכזים בביקורת על החברה הפלסטינית, ואולי היינו מנסים לקדם אלטרנטיבה משמאל לשלטון הפלסטיני. אנחנו ערים לביקורת שאכן מתקיימת בתוך החברה הפלסטינית, ולא תמיד תמיכה שלנו, כאזרחי המדינה הכובשת, תסייע לצמיחתן של עמדות ביקורתיות בתוך החברה הפלסטינית. אנחנו גם מודעים להיעדר הסימטריה בין מדינת ישראל, כמעצמה צבאית וכלכלית אזורית, הכובשת מיליוני פלסטינים חסרי זכויות לאורך עשורים ארוכים, לבין החברה הפלסטינית שסובלת מפיצול, שרוב בניה גולים, שאין לה עצמאות ואשר מתנהלת תחת שליטה צבאית ישראלית, ומצב כיבוש ומלחמה.

ידינו שפכו את הדם הזה, ואנחנו יודעים שרוב הפלסטינים החפים מפשע שנרצחו בשישים ושש השנים האחרונות על-ידי יהודים-ישראלים רוצחיהם לא נעצרו, לא נשפטו ולא הוכנסו מעולם לכלא, בניגוד למעצר ששת החשודים היהודים ברציחתו של הילד מוחמד אבו ח'דיר. רוב ההרוגים הפלסטיניים החפים-מפשע נהרגו על-ידי לובשי מדים מטעם הממשלה, הצבא, המשטרה או השב"כ, והרג של חפים מפשע שהם ביצעו, בין ממטוסים, בין מתותחים ובין על הקרקע, הוגדר במקרים נדירים ביותר כ"טעות אנוש" או "תקלה טכנית" שכללה התנצלות רפה (והעדר חקירה או כתב אישום, או מסמוסם), ועל-פי רוב זכה להתעלמות מצד גורמי אכיפת החוק, הצבא והתקשורת. חד הפעמיות של תפיסת החשודים לרצח הפעם נובעת מהעובדה שכעת, כמו במקרה של המחתרת היהודית (ששותפיה קיבלו חנינה מהירה), עמי פופר, ברוך גולדשטיין וכו', הם פעלו ללא מדים. מלבד החיילים שנשפטו על הטבח בכפר קאסם ב-1956, ושהו בכלא לא יותר משנה, כמעט ולא נערך בישראל משפט כאשר המבצעים היו לובשי מדים, כולל במעשי הטבח הקשים ביותר.

ידינו שפכו את הדם הזה, ואפילו בעת כזאת, כאשר בנימין נתניהו מבקש להביע ניחומים וגינוי על רציחתו של הילד מוחמד אבו ח'דיר, הוא מבטא תוך כדי כך גם טענה גזענית ומסוכנת בדבר עליונות מוסרית של ישראל על שכניה: "מקומם של רוצחים כאלה איננו בחברה הישראלית. בכך אנחנו נבדלים משכנינו – שם הרוצחים מתקבלים כגיבורים ועל שמם נקראות כיכרות. זה איננו ההבדל היחיד בינינו. את המסיתים אצלנו אנחנו מעמידים לדין, בעוד ההסתה ברשות הפלסטינית מתבצעת בכלי תקשורת רשמיים ובמערכת החינוך, הסתה שעיקרה קריאה להשמדתה של ישראל". נתניהו שוכח שכמה חשודים בפשעי מלחמה כיהנו בממשלות ישראל, חלקם גם בממשלותיו, ושספירת ההרוגים החפים מפשע היהודים-ישראלים לעומת ההרוגים החפים מפשע הפלסטינים במהלך הסכסוך הישראלי-פלסטיני ב-66 השנים האחרונות תעיד על מספר הרוגים פלסטיני גבוה הרבה יותר. כמו כן הוא שוכח, או משכיח, את ההסתה הנרחבת שלו ושל ממשלתו בשבועות האחרונים, ואת דבריו שלו על נקמה: "נקמת דם ילד קטן עוד לא ברא השטן, וגם לא נקמת דם של נערים צעירים וטהורים", לאחר גילוי גופות הנערים גיל-עד שער, נפתלי פרנקל ואייל יפרח, שנרצחו שבועיים וחצי קודם לכן, כאשר היינו כולנו מזועזעים. היה מי שפירש את "נקמת הדם" במונחים של עין תחת עין וילד תחת ילד, שיותירו את כולנו עיוורים, שכולים ויתומים.

*

ידינו שפכו את הדם הזה, וכעת מחליטה הממשלה, במקום להכריז על ימי צום ואבל והכאה על חטא, על יציאה למבצע צבאי בעזה, אותו היא מכנה "צוק איתן", ואנו קוראים לה לחזור בה מכך ולחתור לרגיעה ולהסדר. עזה הפכה בשנים האחרונות ליריב העיקרי של ממשלות ישראל. עזה היא ההיסטוריה של כולנו, והיא שכחת ההיסטוריה של כולנו. היא המקום הכי כואב בפלסטין/ארץ-ישראל, ובבית-הקברות שלה קבור הפייטן ר' ישראל נג'ארה, שאולי אומר עכשיו דברי סנגוריה מפוייטים בשמיים, עלינו ועל הפלסטינים. עזה רובה פליטים, שגורשו ממישור החוף ב-48, ובני עזה בנו מאז 67 את רוב ערי ישראל שאותן הם עכשיו מפציצים. סביב לעזה בעיירות הפיתוח רוב של פליטים יהודים מן העולם הערבי וצאצאיהם, שנדחקו לצאת מארצותיהם לאחר המלחמה ב-48, ובארץ במבצע שכותרתו פסטורלית, "מן האונייה לכפר", נשלחו במשאיות בלילה שבו הגיעו לארץ מייד לעיירות הפיתוח, כדי שלא יעצרו בדרך במרכז הארץ ו"חס וחלילה" ישארו בו, ושם בדרום הם עיבדו את שדות הקיבוצים והמושבים שסביבם ועבדו במפעליהם. עזה היא אינסוף מלחמות ופלישות בשנים שאחרי 48: פעולות התגמול, 56, 67, פלישת אריק שרון לעזה ב-1970, 1987, 2000, 2009, 2012, 2014. עזה היא חוסר התקווה שלכם ושלנו, והמוצא שלנו ושלכם הולך ומתרחק: אחרי ארבעים שנה שבהן האפשרות של פשרה היסטורית כואבת בין שתי התנועות הלאומיות, הפלסטינית והציונית, היתה מונחת על השולחן, האפשרות הזאת הולכת ומתאדה, הסכסוך מפורש מחדש במונחים מיתולוגיים ותיאולוגיים, במונחים של נקמה ונקמה על נקמה, וכל שאנחנו מבטיחים לילדינו הוא עוד מלחמות רבות לשנות דור, שיהרגו בנו ובכם ללא מוצא ויביאו למיסודו של משטר אפרטהייד שיפול רק לאחר דורות רבים נוספים.

  ידינו שפכו את הדם הזה, ואנחנו חושבים שעלינו להתבונן יחד על ההיסטוריה שלנו, המשותפת, המדממת והטראגית, בת מאה השנים, ועל מקומה בעולם. בראשיתה של תקופה זאת הקולוניאליזם האירופי היה בשיאו, וכבש חלקים גדולים מאסיה ואפריקה, ניצל כלכלית וצבאית את עמיהן, התייחס לתרבויותיהן כפרימיטיביות וערך בהן מעשי טבח נרחבים. בהמשך רוב התנועות הלאומיות, גם בארצות שרק השתחררו מן הקולוניאליזם, אימצו את האלימות כעיקרון מארגן שלהן, וביקשו "לטהר" את המרחב הלאומי מזרים בנימוקים גזעיים/לאומיים/דתיים/אתניים/תרבותיים, והביאו למצב מתמשך של מלחמה. אנחנו מבקשים לפעול נגד כיוון זה של ההיסטוריה בעולם ובקהילות השונות שלנו, כיהודים וכפלסטינים, כערבים וכישראלים, כמזרחים וכאשכנזים, כמסורתיים, דתיים, חילונים וחרדים, ולהתנגד לחומות, להפרדה, לנישול, לגירוש, לגזענות ולקולוניזציה, ולהציע עתיד אלטרנטיבי משותף להווה המדכא, המדוכא והאלים של חברותינו, שאינו נכנע למעגל האלימות והנקמה, אלא מציע צדק, תיקון, שלום ושיוויון, הנשען על תרבויותינו, אנושיותינו ומסורותינו הדתיות המשותפות, כדי שידינו לא ישפכו עוד דם, ואף יזכו להיות מושטות זה לזה בברכת שלום בעזרת השם, אינשאללה.

חותמים (רשימה מתעדכנת):

אורלי נוי, יוסי דהאן, ענבל ג'משיד, יוסי גרנובסקי, אליענה אלמוג, אייל שגיא ביזאווי, ורדה חרש, הרצל כהן, סיון שטאנג, יוסי וזאנה, דורי מנור, ירדנה חמו, איתי קנדר, אברי הרלינג, מיכל חכם, מירית ארבל, יואב משה, אבי-רם צורף, סער גרשון, יותם קדוש, ציקי אייזנברג, נועם גל, עמית לביא, שרית אופק, חגי מטר, מתי שמואלוף, אנדרה לוי, שיקו בהר, נעמה קטיעי, רוני קרני, טל גלבוע, רבקה מונדלק, ארנון לוי, נעם בן חורין, אבתסאם ברכאת, אודי אלוני, דיאנה דניאל-שרם, יורם מלצר, רמי אדוט, חמוטל גורי, דוד צ'יינה וולף, טל ברגלס, מאיה ספקטור-בהר, דנה רוטשילד, מירב אלוש-לברון, יוסי קאדן, איזי וולף, יעל אהרונוב, יונתן מזרחי, נעמה ששון, עידן כהן, צבי בן-דור בנית, ענבל אשל-כהנסקי, מתן קמינר, יותם שווימר, חגית מרמלשטיין, אסף פיליפ, עליזה ווסטון, אלי בר, דפנה הירש, יעל בן יפת, שחר בן בשט, דבי אלון, ארז יוסף, יעל גולן, נועה אשל, אפרת שני-שטרית, סיגל פרימור, אביעד מרקוביץ, אילונה פינטו, תמר נוביק, דגנית אליקים-קסוטו, אלימי שרה, איתי שניר, דיאנה אחדות, לירון מור, יוני סילבר, אור שמש, גל לוי, דנה קפלן, דניאל שושן, זיו ימין, מיכל ניצן, אסף תמרי, רעות בנדריהם, יובל אילון, יולי כהן, אורן אגמון, אסף יעקובוביץ', יהונתן ודעי, מיכל גורן, אלי אושורוב, יובל דרייר-שילה, טל שפי, יהודה בן אל, מורן טל, נורית בן צבי, אייל סיון,אילה בנאי, אנה לוסקי, אלי שמואלי, דלית מצגר, מנשה ענזי, מאיר עמור, שושי שמיר, ערן קאלימי מישייקר, נעה היינה, סהר שלו, אלי אדלמן, רן שגב, אלברט סוויסה, סרחיו יחני, רועי חסן, חנה גינתון, דוד מוצפי-האלר, מאור הוימן, תמי ריקליס, צילה זאלט, מזל מויאל כהן, אביגיל ארן חוצן, אפרת יששכר, שלומית כרמלי, אורי בן-דב, תמר מוקדי, יהב זוהר, יפעל ביסטרי, יאיר מיוחס, רוני מזל, שוש רפפורט, עמית גילוץ, ארין דין, רועי לבנה, רייצ'ל לאה ג'ונס, מוטי גיגי, יואב קפשוק, דליה כץ, סשה קורבטוב, שרון כהן, נעמי קליימן, יוסי לוס, נתן שלוה, בני נוריאלי, רוזי בניון, אודליה גולדרט, עידית ארד, אלדד ציון, רני בלייר, אביב גרוס-אלון, יותם כהן, נועה מזור, מיכלי ברור, אור ברקת, עוז רוטברט, אסתר עטר, רונית בכר שחר, עדי קיסר, אור סופר, אלה גרינגאוז, נגה איתן, תמר שרף, הילה צ'יפמן, יגב בוכשטב, תומר לביא, רוני הניג, ורד קופיץ, שי שבתאי, יעל גבירץ, תמר אחירון, גיא אייל, חגית בכר מוריס, אמירה הס, אברהם עוז, יעל ברדה, מוטי פוגל, פנינה מוצפי-האלר, יובל עברי, אלמוג בהר.

תודה לאתר העוקץ ולאתר שיחה מקומית שהעלו יחד את המכתב (10.7.2014).

לתרגום לאנגלית.

לתרגום לאיטלקית

 

פורסם בקטגוריה מאמר | עם התגים , , , | 5 תגובות

עזה כלל אינה קיימת (2014)

עזה כלל אינה קיימת. אבל היא הופכת ליריב העיקרי של ישראל במלחמות עם שמות פיוטיים: עופרת יצוקה, עמוד ענן, צוק איתן. עזה היא ההיסטוריה של כולנו, והיא שכחת ההיסטוריה של כולנו. היא המקום הכי כואב בפלסטין/ארץ-ישראל. בבית-הקברות שלה קבור הפייטן ר' ישראל נג'ארה, ואולי הוא אומר עכשיו דברי סנגוריה מפוייטים בשמיים, עלינו ועליהם. עזה רובה פליטים, שגורשו ממישור החוף ב-48, ובני עזה בנו מאז 67 את רוב ערי ישראל שאותן הם עכשיו מפציצים (כפי שכתב במדוייק חררדו לייבנר, גם כן כבר ב"מבצע" קודם). וסביב לעזה בעיירות הפיתוח רוב של פליטים יהודים מן העולם הערבי וצאצאיהם, שנדחקו לצאת מארצותיהם לאחר המלחמה ב-48, ובארץ במבצע שכותרתו פסטורלית "מן האונייה לכפר" נשלחו במשאיות בלילה שבו הגיעו לארץ מיד לעיירות הפיתוח, כדי שלא יעצרו בדרך במרכז הארץ ו"חס וחלילה" ישארו בו, ושם בדרום הם עיבדו את שדות הקיבוצים והמושבים שסביבם ועבדו במפעליהם. עזה היא אינסוף מלחמות ופלישות בשנים שאחרי 48: פעולות התגמול, 56, 67, פלישת אריק שרון לעזה ב-1970, 1987, 2000, 2009, 2012, 2014. עזה היא חוסר התקווה שלהם ושלנו, והמוצא שלנו ושלהם הולך ומתרחק: אחרי ארבעים שנה שבהן האפשרות של פשרה היסטורית כואבת בין שתי התנועות הלאומיות, הפלסטינית והציונית, היתה מונחת על השולחן, האפשרות הזאת הולכת ומתאדה, הסכסוך מפורש מחדש במונחים מיתולוגיים ותיאולוגיים, במונחים של נקמה ונקמה על נקמה, וכל שאנחנו מבטיחים לילדינו הוא עוד מלחמות רבות לשנות דור, שיהרגו בנו ובהם ללא מוצא ויביאו למיסודו של משטר אפרטהייד שיפול רק לאחר דורות רבים נוספים.
בירושלים אין מקלטים לקראת הטילים שיבואו, ואנחנו שמים מבטחנו בכותל המערבי / במסגד אלאקצה / בכנסיית הקבר.

הרשימה הזאת נכתבה במקור ב-2009 ועודכנה שוב ב-2012, וגלגל סובב בעולם ואני שב ומעלה אותה:

א. אלוהים ישמור וירחם, עלינו ועליהם, בשדרות ובעזה, בחאן יונס ובנתיבות, בקרית מלאכי וברפיח.

ב. ההרג וההרס נמשכים, והדיבור והכתיבה קשים אל מולם, אך גם הכרחיים. בפוליטיקה ובתקשורת משתתקים רוב הקולות הביקורתיים, ועולים ומתייצבים לצד המלחמה (מבצע). באופן עצוב גם חלק גדול מן הביקורת ברחוב משתתקת, או מושתקת ממש מבפנים. בעת מלחמה, אומרים לעצמם אנשים, אין להרהר או לערער.
ג. התקשורת, הפוליטיקאים, וכן, כנראה גם רוב הרחוב הישראלי, שמחו עם הריגת הרמטכ"ל שלהם. ההתחלה פשוטה, ואף הצטלמה בתמונות הירואיות מבחינת התקשורת והפוליטיקה. האם מישהו מאיתנו באמת מאמין שאותם פוליטיקאים גם חשבו על ההמשך, המחירים האפשריים וההסתבכויות?
ד. עד למלחמה הזאת ביבי לא יצא למבצעים גדולים ומלחמות. רק לפני זמן קצר הוא קרא לשתי מלחמותיו של אולמרט מלחמות מיותרות. זה היה היתרון שלו עד כה, לעומת ברק, אולמרט, שרון ופרס בשנים האחרונות. ועכשיו יתרונו היחיד נמחק, אולי לקראת בחירות, אולי כהכנה למלחמה באיראן, אולי כפיצוי על כך שלא היתה מלחמה באיראן, אולי בהשראת ברק (וחזרתו האפשרית של אולמרט).
ה. עבור ברק המלחמה היא הסיכוי היחיד שלו לעבור את אחוז החסימה. האם אפשר באמת להניח שהוא לא מודע לכך ולא חושב על כך כשהוא מקבל את החלטותיו לגביה?

ו. אם לאחר המלחמה תהיה ביקורת על המלחמה שתקבל הד ציבורי, תהיה זאת רק ביקורת מיליטריסטית, על כך ש"ביבי לא נכנס בהם מספיק". לא יהיה כלל הד לשאלה האם סיבובי ההרג וההרס אכן מרחיקים את ההרג וההרס הבא, או שהם יוצרים את התשתית הרגשית והאידיאולוגית שלהם. לא יהיה כלל הד לשאלה איך אנחנו מעמיקים עוד ועוד את מעגל הדמים בלי להיות מודעים להיסטוריה ולתודעה של הצד השני, ובלי לחשוב על הסדר. לא יהיה הד לשאלה מה זאת הרתעה, איך אנחנו מצפים לשקט במצב של עוול היסטורי ומתמשך לצד השני (מהנכבה, שהרי רוב תושבי עזה אינם עזתים אלא פליטי יפו, תל-אביב, אשדוד ואשקלון, דרך הכיבוש ב-56 וב-67, ועד המצור המתמשך – וכך כאשר מפקד מחוז ירושלים לשעבר במשטרה ביקש להסביר בראיון טלוויזיה למה הם יורים עלינו הוא אמר כאחרון הילדים שאין להם זיכרון היסטורי, אבל יש להם גזענות קולוניאלית: "הם לא שוודים"), והאם איננו מביאים באופן מכוון למצב שלא תישאר אף אופציה פוליטית פתוחה לדיאלוג ולהסדר מן הצד השני (ואיני רומז לשאלה שעלתה האם רמטכ"ל החמאס בעצמו לא היה בדיאלוג קרוב עם ישראל).
ז. עכשיו כולם מזדהים עם הדרום המצוי תחת מטר טילים. אבל זה לא גרם לממשלה לשנות משהו ביחסה לדרום בשנים האחרונות: ממוצע מיטות האשפוז בדרום 1.384 לעומת 1.933 בכלל ישראל, העוני בערים הנמצאות תחת הפצצה בדרום גבוה מבשאר הארץ, וכך גם אפשרויות התעסוקה ושיעור הזכאים לבגרות, ושיעור הסטודנטים במוסדות אקדמיים. יתכן שבעיות מערכת הבריאות בדרום, והזיהום, הורגים יותר מן המלחמה, וכך גם העוני (הנגרם על-ידי מערכת החינוך) המביא לתוחלת חיים נמוכה יותר. אבל בכל אלו אין צורך לטפל, כי אין כסף (חוץ מלתחמושת).

ח. רוב האנשים רוצים לחיות, ורוצים חיים פשוטים יחסית. זה נכון בעזה ובשדרות, בתל-אביב ובחאן-יונס, בירושלים וברפיח. מנגד, יתכן מאוד שבמקביל לכך קיים כרגע רוב בכל המקומות הללו הרוצה בהמשך הלחימה עד שיגיע רגע שאותו הוא יוכל להגדיר כניצחון. ויתכן שרובנו הישראלים מעדיפים מלחמות קטנות עם הפלסטינים אחת לכמה שנים, כי הם ממילא חלשים, על-פני הסדר וחלוקה מחדש של משאבים.
להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה מאמר | עם התגים , , , , , , , | 5 תגובות

אפילו בדברי גינוי לרצח מוחמד אבו ח'דיר, ביבי מצליח לדבר על עליונות מוסרית יהודית

התזה בדבר העליונות המוסרית של ישראל על שכניה היא מוטיב קבוע בשיח הדומיננטי בישראל. מה שמדהים הוא שאפילו הרצח המזעזע של מוחמד אבו ח'דיר לא רק שלא מערער את התזה אלא הופך בהבל פה לראיה נוספת לעליונות זו. על הכוח של אמונה:

בערב שאחרי מעצר ששת החשודים היהודים-ישראלים ברצח הנער מוחמד אבו ח'דיר (6.7.2014), כותב ביבי סטטוס ארוך בפייסבוק, המוקדש לגינוי הרצח והבעת תנחומים, אך מתרכז בניסיון להוכיח איך רצח הנער מוחמד אבו ח'דיר מוכיח למעשה שישראלים מוסריים יותר מפלסטינים:
הוא מתחיל את דבריו שנכתבו לאחר ועל אודות מעצר החשודים היהודים-ישראלים ברצח מוחמד אבו ח'דיר בשמות שלושת הנרצחים היהודים, גיל-עד, נפתלי ואייל – כדי לתת קונטקסט ברור: "אני מבקר עכשיו בבתיהם של גיל-עד, נפתלי ואייל שנרצחו ע"י אנשי החמאס" [האם הוא העלה את הסטטוס בפועל ממש בעת הביקור בשבעה?]
הוא ממשיך ומעמיד את אזכור מעצר החשודים ברצח הנער מוחמד על-ידי משטרת ישראל והשב"כ מול אי-מעצרם עדיין של החשודים ברצח הנערים גיל-עד, נפתלי ואייל על-ידי המשטרה הפלסטינית והשב"כ הפלסטיני, הקטנים ממקביליהם הישראלים לאין שיעור: "אנחנו יודעים היטב מי עומד מאחורי החטיפה והרצח של גיל-עד, נפתלי ואייל ואנחנו נגיע אליהם. הרוצחים יצאו משטח בשליטת הרשות הפלסטינית והם חזרו לשם, ולכן על הרשות הפלסטינית מוטלת האחריות לעשות הכל כדי לאתרם. בדיוק כפי שעשינו אנו, בדיוק כפי שכוחות הביטחון של ישראל איתרו תוך ימים בודדים את החשודים ברצח של הנער מוחמד אבו חדיר"
[אגב, הוא לא מקפיד באיות שמו של הנער הפלסטיני, או שאוזנו לא קשובה אל הערבית, וכותב "אבו חדיר" בחי"ת גרונית במקום "אבו ח'דיר" בחי"ת רפה]
הוא מגיע גם לתנחומים וגינוי: "אני מבקש לשלוח תנחומים למשפחתו של הנער. אני גם מבטיח לכם שאנחנו נמצה את כל חומרת הדין עם מבצעי הפשע המזעזע הזה שראוי לכל גינוי והוקעה. מקומם של רוצחים כאלה איננו בחברה הישראלית"
ואז מסביר איך הגינוי שלו [המאוחר] מעיד על המוסריות הגבוהה של הישראלים לעומת מוסריותם הלקויה של הפלסטינים: "בכך אנחנו נבדלים משכנינו – שם הרוצחים מתקבלים כגיבורים ועל שמם נקראות כיכרות. זה איננו ההבדל היחיד בינינו. את המסיתים אצלנו אנחנו מעמידים לדין, בעוד ההסתה ברשות הפלסטינית מתבצעת בכלי תקשורת רשמיים ובמערכת החינוך, הסתה שעיקרה קריאה להשמדתה של ישראל"
[הוא שוכח שכמה חשודים בפשעי מלחמה כיהנו בממשלות ישראל, חלקם גם בממשלותיו, ושספירת ההרוגים החפים מפשע היהודים-ישראלים לעומת ההרוגים החפים מפשע הפלסטינים במהלך הסכסוך הישראלי-פלסטיני ב-66 השנים האחרונות מעיד על מספר הרוגים פלסטיני גבוה יותר, ושוכח את ההסתה הנרחבת שלו ושל ממשלתו בשבועות האחרונים - שהרכיב הרדיקלי ביותר שבה היה לקרוא למסע חיפושים אחר גופות שלושת הנערים מבצע "שובו בנים" - תוך כדי יצירת תודעה שקרית אצל אזרחי ישראל כאילו יש סיכוי למצוא אותם חיים, אף על פי שהוא ידע בפועל שהם נרצחו - תודעה שהביאה לגל הנקמה העכשווי, ובתוכו רציחתו של הנער מוחמד אבו ח'דיר, גל נקמה שנפתח בדבריו: "נקמת דם ילד קטן עוד לא ברא השטן, וגם לא נקמת דם של נערים צעירים וטהורים"]
הוא ממשיך בהתייחסות לכך שהמשטרה הודיעה היום על פיענוח שתי פרשיות (ומדלג על פרשת השחיתות במשטרה שנחשפה גם היא היום), ומחבר את רצח מוחמד אבו ח'דיר לרצח שלי דדון, אף על פי שמסקנות הפיענוח של המשטרה שהוא ראש ממשלתה לא קובעות האם הרקע לרצח של שלי דדון היה לאומני, אבל הוא זוכר להזכיר את שם עירו הערבית של החשוד: "אני מבקש לציין את המהירות שבה פוענח הרצח של מוחמד אבו חדיר. אני הנחיתי את המשטרה זמן קצר אחרי הרצח לתת עדיפות לאתר את הרוצחים והבטחתי שברגע שיהיו תוצאות לא נעכב את פרסומן. במקביל פענחו כוחות הביטחון גם את הרצח של שלי דדון הנערה מעפולה, והחשוד במעשה הוא תושב אעבלין בגליל. גם איתו נמצה את מלוא חומרת הדין" [שם עירם של החשודים היהודים עדיין לא פורסם, אבל ודאי בהמשך נתניהו יזכירה כדי שנבין שכל תושבי אותה העיר אשמים, ולו מעט, ברצח]
לסיום הוא מצהיר על חשיבותה של האחדות בזמן כזה [זאת כנראה לא עת לביקורת על ראש ממשלה מסית וממשלה מסיתה] ועל המקום בתוך מארג זה של הערכים היהודיים-דמוקרטיים [הוא כנראה קרא את השלט שהעלו שתי נערות השבוע לפייסבוק, שקבע שבקשה לנקמה בערבים זאת לא גזענות - אלו ערכים]: "חשוב ברגע זה לאחד את הכוחות, לנהוג לפי הערכים שלנו כמדינה יהודית ודמוקרטית"
הוא לא מסיים את דבריו בהצעה לבקר את משפחת אבו ח'דיר האבלה ולהביע את תנחומיו באופן אישי, ובשם הערכים היהודיים-דמוקרטיים.
להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה מאמר | עם התגים , , , | 3 תגובות

מן המקורות (ל"ד): שירים לאסירי בתי-הסוהר

שיר המוקדש לכל האסירים בעבר ובהווה ובעתיד, מעטו של המשורר ר' אברהם ברוך מני, שנולד בבגדאד ב-1854, ועלה עם אביו לחברון ב-1856, ונפטר בגיל צעיר, ממחלה קשה, בשנת 1882.
בעת ששהה אחיו הגדול, ר' סלימאן מני, במאסר בדמשק, מ-1880 עד 1883, הוא כתב לו את השיר הבא, "עורה אסיר כלא", בניסן תרמ"א (1881), ועליו השיב אחיו בשירו "כלֹה כלתה נפשי":

עורה אסיר כלא ושמע אמרֵי צִפור דרור
בפיו עלה תקוָה עומד על דלת וציר
עורה משנת יגון יבאיש גם מר דרור
ובטח באל והוא ישלח לך מלאך וציר
אסירך יפתח וכמוני תהיה דרור
יעל לך מרפא ונסו כאב וציר.

(מתוך "שירה ופיוט של יהודי בבל בדורות האחרונים, אוסף ומבחר, העתיקם ורשמם והקדים להם מבואות: אברהם בן-יעקב, ניקדום ופירשום: דוד צמח ויוסף טובי, ערך והתקין: מאיר בניהו, הוצאת מכון בן-צבי באוניברסיטה העברית, תש"ל, עמ' 215)

 

שירו של ר' סלימאן מני, שנולד בבגדאד ב-1850, ועלה עם אביו לחברון ב-1856, ושהה במאסר בדמשק מ-1880 עד 1883, ושב לחברון שם נפטר ב-1924, "כלֹה כלתה נפשי", שנכתב בחודש החופש והדרור, חודש ניסן, שנת תרמ"ב (1882), כלומר בעודו יושב בתא כלאו, בתשובה לשירו של אחיו "עורה אסיר כלא":

כלֹה כלתה נפשי ועודני בך כלוא
ימים נגֹזו ולילות חלפו עברו
ומדוע לא תשלחני חָפשי, לו
מותתני טוב כי פנַי לא שִחרו.

לילותַי בָּךְ ארכו כמו לא להם שחר
ותנומתי מדוע אִתי לא אסרת?
אזעק לאֵידִי הוי עד כי גרוני נִחר
אכן דלתֵי דמעותי בלִבי סגרת.

אהה, מעין דמעותַי, עזרני לבכי
אולי בך אכבה רשפֵי אש לבבי
פקֹד נא את עפעף עינַי בנשף חָשכי
ארוה צמאון נדודַי העצור בחֻבי.

הס, הס, מי זה מתנומותי יעירני
לא קול המְיַת נוגש ולא קול נחת
ואם קול דוד הוא מי זה עתה ישחרני
ויפקדני בבית כלאי, בור השחת.

האם זה צִפור דרור משורר לצורו
ויונתו גם היא בשיר זִמרה תענהו
ישמחו לקראת הילל בן שחר ואורו
המבשר על מאור יומם כי בא הִנֵהו.

כף תקעתי ושרתי לאור יום הזורח
אמרתי אין זאת רק סעִפֵּי חזיון לילה
עתה אקום לחזות נֹעם האורח
הנותן חֹפש לנפש סרה ואֻמללה.

אכן, אהה, אוי, מה זה תחזינה עינַי
איש בקנה רובה עומד על יד השער
אין זאת רק כי אסור פה תוך כלא הנני
אוי לי, זכרתי זאת ויֹאחזני שער.

הוי צִפור דרור, מדוע לפה עפת
הלא ידעת פה בית כלא ואסירים
ואם על יללת נפשי חסתָ
ותבוא להרנין לי בקול ושירים.

לך מעלי, פה אין שלום ופה אין נחת
פה דאגה תקנן ומלך בלהות
עוּף נא חושה והמלט מבור השחת
פן גם אתה תלכד ברשת התלאות.

אכן לא, עמֹד נא רגע, ושמע מִלתי
ולקול בכיִי ויללתי שעֵה והקשיבה
עופה מהר נא אל מקום בנַי ובנֵי ביתי
וספר להם שבר ויגון נפשי ועָצבה.

אמֹר להם כי הם חיי ונשמתי
ואיך יחיה אנוש בלי רוח?
הוי בא כולאי להקימני ממִטתי
ויעופו חזיונותי כמֹץ לפני רוח.

(מתוך "שירה ופיוט של יהודי בבל בדורות האחרונים, אוסף ומבחר, העתיקם ורשמם והקדים להם מבואות: אברהם בן-יעקב, ניקדום ופירשום: דוד צמח ויוסף טובי, ערך והתקין: מאיר בניהו, הוצאת מכון בן-צבי באוניברסיטה העברית, תש"ל, עמ' 170-169)

פורסם בקטגוריה מן המקורות | עם התגים , , , , | תגובה אחת