פולשים

א.
- זוכרת את שהתרחשו ניסים?
המים היו ליין, הלחם לבשר,
התרנגול קרא והקיסר הלך לביתו?
- לא זכרתי שהלך הקיסר לביתו,
כיצד ילך – כשכל הממלכה ביתו?
-
ב.
כולנו באנו מרחם, כולנו הולכים אלֵי קבר,
אבל בינתיים נתעכב בַּרחובות, נפלוש לְבתים,
נדע: הלילה ממתין לַיום ואנחנו לַמשטרה.

-

ג.
נבוא מן הסמטאות, מן הססמאות,
נעמוד ברחובות הנהר, במישור ההר,
נתקבץ בכיכרות, נחסום את הכרכרות,
את האוטובוסים, את הג'יפים והסוסים,
ולא נצהל במלחמות שעל הגבול.
-
ד.
נישן ברחובות, נקיא ברחובות,
נתחמם בחדרי מדרגות כשחושך הלילה מגן עלינו,
ובינתיים נחכה לחום היום.
נבוא רעבים-שבעים, נבוא אוהבים-זועמים,
נבוא אילמים עד כדי בולמוס של צעקות.
-
ה.
אמרו שאנחנו פולשים. אם כך נפלוש
רחוק יותר מכל מה שחשבנו לפלוש,
נפלוש אל תוך גופם של המפנים,
אל תוך מחשבותיהם, נפלוש
אל השירים, אל המילים,
נפלוש אל חדרי השירותים הרבים,
המרווחים, בביתו של הקיסר.
-
ו.
והשוטרים מורגלים בְּמגע גוף בְּגוף,
בְּאחיזת ידי מפגינים, בְּהרמת הבשר
מן האדמה לאוויר, בְּהשלכתו
אל פי ניידת פעורה.
ואנחנו מבקשים להתנגד ולומדים שיעורים
במגע הבשר, אוחזים ידיים בשורה מול ניידת
לעוצרה, ואחר כך נאחזים בכוח הכבידה
בישיבה על האספלט בלב הצומת, מחשבים
מי יכנע ראשון, נהג האוטובוס שמולנו, אנחנו
או כוח הכבידה.
-
ז.
- ואם נזמין את הקיסר שיגור עמנו
בשיכונים, שיעמוד עמנו מול השוטרים,
שימַתחו ידיו באחיזתם ויכאבו רגליו
כשיושלך אלֵי ניידת, אולי יבין?
- ותאמין שיבוא הקיסר? עדיין תאמין?
אולי כסאו בוער, אך יועציו אומרים לו
שכסאו זוהר, שלבו הוא שבוער.

-

פורסם בהעוקץ

מוקדש למגורשים מגבעת עמל ביום חמישי בשבוע שעבר, ה-27.3.2014.

פורסם בקטגוריה שירה | עם התגים | השארת תגובה

ואריאציות של אחרות – שמעון בלס, והוא אחר (1991)

גיליון חדש של כתב-העת "פעמים" של מכון בן-צבי לחקר קהילות ישראל במזרח ראה אור השבוע, ובתוכו מאמר שלי על שמעון בלס וספרו "והוא אחר" (1991):

אלמוג בהר, "וריאציות של אחרות – בחינה של "והוא אחר" לשמעון בלס על רקע מכלול יצירתו", בתוך פעמים, גיליון 137, תשע"ד, 2014, עמ' 35-9, מכון בן-צבי לחקר קהילות ישראל במזרח.

וכאן אפשר להוריד אותו מתוך הבלוג ישירות – פעמים גיליון 137 מאמר אלמוג בהר על שמעון בלס תשעד 2014.

 

 

פורסם בקטגוריה מאמרים מדעיים | עם התגים , , , | השארת תגובה

התכתבות עם אבו מאזן

בשבוע האחרון כתבו פעילים מזרחים מכתב לאבו מאזן, קיבלו ממנו מכתב תשובה והשיבו עליו.
כאן תקציר המכתבים:

1.

בשבוע שעבר שלחו פעילים מזרחים מכתב מרגש לאבו מאזן תחת הכותרת "רוח ג'דידה 2":

במכתב מבקשים הפעילים מן הנשיא הפלסטיני שידרוש מנתניהו הכרה בישראל כמדינה מזרחית כתנאי למשא ומתן לשלום, וכן שיתבע מנתניהו להכיר בעוול ההיסטורי של מדינת ישראל כלפי יהודי העולם הערבי והמוסלמי, בדיכויים ובהשלכותיו.
הפעילים טוענים במכתב לאבו מאזן כי דרישת נתניהו להכרה פלסטינית בישראל כמדינה יהודית היא למעשה דרישה מרומזת להכרה בה כמדינה אשכנזית-ציונית, וקוראים לנשיא הפלסטיני לסרב לכך כדי שלא יהיה שותף למחיקת זהותם ותרבותם.
כמו כן מבקשים הפעילים מן הנשיא הפלסטיני שיפעיל את השפעתו בארצות ערב כדי שהן תחוקקנה חוקים למען זכות השיבה של היהודים, השבת רכושם ושילוב מורשתם הרוחנית והתרבותית בתוך ההיסטוריה והתרבות של העולם הערבי.
בסוף המכתב מציעים הפעילים לנשיא הפלסטיני שיודיע כי המשך המשא ומתן יתנהל רק בערבית, ולא באנגלית, וקוראים לו להכריז שאינו מעוניין לחסות הקולוניאליזם המערבי-אמריקאי במשא ומתן, וכן שהוא מעדיף לנהל את המשא ומתן עם ראש ממשלה מזרחי בישראל.
את המכתב מסיימים הפעילים בקריאה: "אינשאללה נחזיר עטרה ליושנה ונחדש ימי אנדלוס ובגדאד כקדם בירושלים/אלקודס ובארץ-ישראל/פלסטין".

-

2.

הנשיא הפלסטיני אבו מאזן שלח לפני מספר ימים מכתב תשובה למכתב ששלחו אליו פעילים מזרחים לפני כשבוע תחת הכותרת "רוח ג'דידה 2":

לדברי אבו מאזן המשא ומתן עם נתניהו עומד על כרעי תרנגולת, והוא לא יוכל לדרוש ממנו כתנאי למשא ומתן להכיר בישראל כמדינה מזרחית, וכן אף על פי שהוא מבין את רוח הדרישה הוא חושב שמדובר בעניין ישראלי פנימי, שלא עליו להכריע בו. להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה Uncategorized | עם התגים , | 3 תגובות

מכתב פתוח לחברת הכנסת עדי קול

עדי שלום, אני לא מכיר אותך אישית, אבל מהויקיפדיה שלך עולה שאת אדם עם כוונות טובות שעשה לא מעט לפני שהגיע לכנסת – הקמת את "מרכז ברירה", את "אוניברסיטה בעם", יצרת תוכנית לימודים בשם "דיני רחוב", היית רכזת השדולה לשלום הילד בכנסת, ועזרת לחברת הכנסת תמר גוז'נסקי שהיתה יושב ראש השדולה,
את מספרת בסטטוס בפייסבוק לפני מספר שעות: "היום אצביע בעד חוק המשילות. למרות שאינני מסכימה איתו. ואני בטח לא חושבת שיוביל ליותר משילות".
ביושר את מספרת את הסיבה שתצביעי בעד החוק: "חשוב לי לומר אם כן כי הבעד שלי לא יהיה בעד החוק אלא בעד יאיר לפיד. וזו למעשה תהיה הפעם השלישית שאני עושה כן".
את וודאי מבינה שאין לרובנו האזרחים ציפיות גבוהות מחברי-הכנסת, ובגדול רובנו חושבים שרוב חברי-הכנסת משקרים לציבור, דואגים לעצמם, מתמחים בעסקנות קטנה, מלאים באגו – וחלק לא קטן שלהם גם מושחת ממש ופועל בשירות בעלי-הון, ובדרך מרוויח הרבה כסף.
דווקא בשל כך ממך יש לאנשים לכאורה ציפיות – את לא היית עסקנית פוליטית במפלגה לאורך שנים שנשחקה מן הצורך לעשות קומבינות קטנות וגדולות, החיים הפוליטיים לא השחיתו אותך בהדרגה לאורך עשרות שנים של התחככות בכוח ובעושר, לא היית צריכה לגייס מיליונרים שיתרמו לפריימריס שלך – את אישה ישרה שיום אחד יאיר לפיד, או איש מטעמו, פנה אליך והציע לך להיות מועמדת ברשימת "יש עתיד", ואת מעידה על כך ביושר: "יאיר ״הצביע״ בעדי בלי שנכיר. לא היתי בין חבריו, מקורביו, או שותפיו לאימוני הכושר (לצערי הרב). אלא סתם אחת עם חלום אמיתי לשנות את העולם".
ואת מוסיפה ומעידה שליאיר לפיד היו רק שתי בקשות ממך כאשר הוא בחר אותך לרשימתו: "נאמנות, ולהיות חברת הכנסת הכי טובה שאוכל". החלק השני של הבקשה הוא יפה – שתהיי חברת כנסת הכי טובה שתוכלי, ותיאבקי בשאלות של זכויות שונות שודאי הטרידו אותך עוד קודם לכן כפעילה חברתית וכדוקטורט למשפטים.
אבל מה היא הנאמנות שהוא ביקש? מה פירושה הפוליטי, המוסרי והאישי?
היום את מתרגמת את הנאמנות הזאת להצבעה בעד חוק שאת לא מסכימה איתו.
אבל אין זה חוק צנוע ופשוט שאת לא מסכימה איתו – את היום חברה בקואליציה יהודית שמעבירה חוק שימחק את הייצוג הפוליטי המפלגתי של המיעוט הפלסטיני בישראל בבית הנבחרים.
החוק הזה יעבור בזכותך ובזכות כמה אנשים טובים, שחושבים שנאמנות לאדם (ולבריתות הפוליטיות שהוא יצר) חשובה יותר מאשר נאמנות להגיונם ולמוסר ולציבור.
החוק הזה יעבור למרות שאין לו רוב בכנסת או בציבור – אבל הוא נכרך בעוד שני חוקים שגם להם אין רוב כל אחד בנפרד, על גיוס חרדים ועל משאל עם במקרה של הסדר שלום. כך יאיר לפיד יוכל לספר שהוא הביא שיוויון בנטל, וליברמן יספר שהביא משילות, ובנט יספר שהוא יכריח כל ממשלה לערוך משאל עם על הסדרים מדיניים.
ומה את תספרי?
תספרי שהיית נאמנה ליאיר לפיד, וגם עשית הרבה דברים טובים בכנסת, בהרבה וועדות, עם הרבה מקרים אישיים, והרבה חוקים טובים שקידמת?
או שתספרי שאת, ועוד כמה אנשים טובים, מהווים את עלה התאנה המכסה על האנטי-דמוקרטיות של החוק הזה ועל הקואליציה הזאת והממשלה הזאת?
כמה חוקים טובים תצטרכי להעביר כדי לפצות על כך שהעברת את החוק לייהוד הכנסת?
את רומזת שאם לא תצביעי עם יאיר לפיד היום בעד חוק המשילות תסולקי מסיעת יש עתיד וכותבת, "היום היא מחייבת, למעשה אם לא נלך יחד היום, לא נלך בכלל".
יכול להיות שיש מי שמאמין שכבר כשהקמת את "מרכז ברירה" ואת ה"אוניברסיטה בעם" היית צינית וחיפשת מקום בפוליטיקה ובכוח, וכך גם עם תוכנית "דיני רחוב" וריכוז השדולה לשלום הילד בכנסת.
אני לא חושב שהיית צינית, אני מאמין לך כשאת כותבת "באמת לא קל לי", אבל אני גם נבוך כשאת כותבת "אצביע היום בעד. בעד יאיר לפיד. לא ״שר האוצר״, לא ״המנהיג״, האיש. אם הייתם מכירים אותו, הייתם עושים כמוני. שיהיה לכולנו בהצלחה". נבוך כי זה מוזר שמי שעשתה דוקטורט במשפטים בסוף היום מצביעה לאדם, גם אם לא ל"מנהיג" אלא ל"איש".

הבחירה שלך, עדי, ושל עוד מספר "אנשים טובים", לרשימת יש עתיד, הציגה את יאיר לפיד כרודן נאור, כזה שאומנם אינו נועץ בציבור, אבל בוחר בחירות טובות מן הציבור, שאם רק ינתן לו יבחר אותן בשבילנו, את אותן בחירות שלא יכולנו לבחור. אבל הטרגדיה שלך ושל שאר האנשים הטובים, שנכנסתם לכנסת מתוך טוב לבו של לפיד, ועם הבטחה שלכם לנאמנות, ללא בסיס כוח פוליטי עצמאי משלכם, היא שלמרות שהייתם אנשים מעורבים ולעיתים ביקורתיים מחוץ לכנסת, בתוכה אין לכם מקום לעמוד ממנו ולערער על סמכותו של המנהיג ועמדותיו. מצבכם, במובן הזה, גרוע ועצוב ממצבו של אחרון העסקנים.

אני חושב שהמקרה שלך, ושל עוד כמה "אנשים טובים", הוא עצוב לדור שלנו, אבל אולי גם סמלי – מרוב דה-פוליטיזציה שעברנו, מרוב רצון להיות "טובים", מרוב רצון לספר שאנחנו גם כבר בוגרים ו"מפוכחים" ומכירים את דרך העולם, אנחנו נעביר את החוקים הרעים ונספר לעצמנו איך זה עוד צעד בדרך אל הטוב, אל הרבה הצעות חוק אחרות שתקדמי שיועילו ללא מעט אנשים נגד לא מעט עוולות, איך זה קשור לערך הנאמנות הנעלה לאיש שבחר באנו והביא אותנו לכנסת והבין שיש לנו "חלום אמיתי לשנות את העולם", וכנראה הבין שאם הוא "יביא" לכנסת מספיק אנשים עם "חלומות אמיתיים" כאלו, הם יוכלו להסתיר את ערוותו.
אבל הערווה גלויה היום.

שלך, אלמוג

 התפרסם בהעוקץ

פורסם בקטגוריה מאמר | עם התגים , , , , | 4 תגובות

מכתב תמיכה בחברה החרדית ובמאבקה בגיוס כפוי לצבא

2.3.2014, א' באדר ב' ה'תשע"ד

מכתב תמיכה בחברה החרדית ובמאבקה בגיוס כפוי לצבא

אנו, אזרחים ואזרחיות, פעילים ופעילות – דתיים, מסורתיים וחילונים – מביעים בזאת את תמיכתנו במאבקה של החברה החרדית כנגד גיוסה בכפייה לצבא.

יש לשים קץ לדיבורי ההבל של ממשלת ישראל והמפלגות החברות בה על "שוויון בנטל" שמתעתעים בציבור. דיבורים אשר נועדו להסית את תשומת הלב הציבורית מאי-השוויון האמיתי במדינת ישראל:
במעמד הכלכלי של קבוצות שונות (לרבות הקבוצה החרדית, שחבריה סובלים מעוני קשה);
באופציות החינוך והתעסוקה בחברה הישראלית;
בפיזור של קבוצות מסויימות אל הפריפריה לעומת ריכוזן של אחרות במרכז הגיאוגרפי שהוא גם המרכז הכלכלי-תרבותי בישראל;
בתקצוב התרבות המערבית בתל-אביב, לעומת תת-התקצוב של התרבות הערבית, המזרחית והאתיופית, ותת-התקצוב של תרבות בכלל מחוץ לתל-אביב.
בשיעור העודף של גברים-יהודים-אשכנזים-חילונים בממשלה, באקדמיה, בבתי המשפט ובעשירון העליון, ובשיעור העודף של מזרחים, ערבים, אתיופים ורוסים בפנימיות לנוער בסיכון, בבתי-כלא, במקומות עבודה המעסיקים אותם כעובדי קבלן ובמעמדות הנמוכים.

נדמה כי כל תחום שנבחן נגוע באי-שוויון הזועק לשמיים.
מיקודו של הדיון בנושא השוויון בסוגיית השירות בצבא הוא בבחינת הגחכה של המילה שוויון, ותהליך זה הוא כמסך עשן אשר מסתיר את האמת של אי-שוויון חריף בכלכלה, בחינוך, בבריאות, בתעסוקה, בתקצוב תרבות ועוד, שממנו דווקא לא סובלים חברי הכנסת שהובילו את נושא "השוויון בנטל".

ברור לנו שגיוס כפוי לצבא של החרדים בישראל יפגע אנושות ביכולתם לשמור על ערכי עולמם הדתי, ובה בעת יכפה עליהם לאומיות ציונית מיליטריסטית שהם מתנגדים לה. עצוב שהמקום היחיד שבו דיון בנושא שוויון הופך פופולרי הוא בהקשר לאומני-מיליטריסטי, תוך ניסיון לכפות על קהילה מתבדלת השתלבות בסדר זה.

קשה שלא לחוש שמי שמבקש להוביל לגיוס חרדים לצבא מונע במידה רבה מהשתלשלות של אותה תשוקה אנטישמית באירופה "לתקן" את היהודי, לבטל את שונותו המרתיעה ו"לנצרו". כאן רצון זה חוזר תוך ביטוי עמוק של שנאה ופחד כלפי החרדים ושונותם, המזכירים לרבים יהודים מן הקריקטורות האנטישמיות, והם מבקשים לתקנם באמצעות הפיכתם לישראלים חדשים, לחלק מן הלאום המוגדר בישראל על ידי הצבא.

אבל, כפי שטען רבי סעדיה גאון, "אין אומתנו אומה אלא בתורותיה", תורה שבכתב ותורה שבעל-פה. יש לזכור כי הגדרות הלאומיות היהודית-ציונית, המושתתות על רעיונות לאומיות חילוניים-אירופיים מן הדורות האחרונים, זרות לחלק גדול מן המסורת היהודית ולעולם התורה.

גיוס כפוי של החרדים לצבא יהיה שבר רוחני עמוק (שמד בלשונם) ממש בדיוק כפי שגיוס של פלסטינים אזרחי ישראל (כפי שעלה לאחרונה בהצעת חוק לגייס נוצרים אזרחי ישראל) יהיה שבר רב מימדים של זהותם הלאומית והעמדתם מול אחיהם כאוייבים בנשק, דבר שכבר מתרחש מזה עשורים רבים עם גיוס הבדווים והדרוזים, גיוס שהוכיח שעצם השילוב בצבא לא מועיל לקבלתם כאזרחים שווים בישראל, למיתון הגזענות כלפיהם, להכרה בכפריהם הבלתי-מוכרים של הבדווים או בתת-התקצוב של היישובים הדרוזיים והיעדר אופציות מגוונות בחינוך ותעסוקה.

יש להזכיר שגם גיוס מזרחים היה משבר עמוק, בהצבתם בתפקידים בעלי סטטוס נמוך המחזקים את הסללתם למעמד הנמוך עם צאתם לאזרחות, ובהעמדתם כבשר תותחים במלחמות האחרונות. על פי מחקרים על נתוני השנים האחרונות מתברר שעיקר ההרוגים בצבא באים מן הפריפריה החברתית, הכלכלית והגיאוגרפית של המדינה.

במובן זה יש תחושה שהחיבור בין התפיסה הניאו-ליברלית של מפלגת "יש עתיד" לבין הרעיון של גיוס חרדים כ"שיבת הציונות", נועד על מנת להסליל את החרדים שיתגייסו לאחר השחרור מהצבא לאותם מקומות בשוק התעסוקה שאליהם הוסללו חלק גדול מהמזרחים: כעובדי קבלן ועובדים בשכר מינימום, שעבודתם מותירה אותם מתחת לקו העוני.

יש לומר זאת באופן ברור: צריך לשחרר את החרדים משירות בצבא, ודווקא זה יאפשר למי שרוצה לעבוד, לעבוד, ולא כפי שהיה המצב עד כה, שדחיית הגיוס של חרדים מהצבא הותירה אותם בוואקום שבין הישיבה לעבודה הלא-חוקית, ולא הותר להם לעבוד באופן רשמי.

כמו כן, יש להזכיר לכל התועמלנים והפוליטיקאים של "יש עתיד" שרבים מן החרדים עובדים, רבים מהם בעבודות דחק בשכר עוני. מי שלא רואה אותם עובדים כנראה שלא חי בשכנות להם, אלא נוסע בג'יפ בין רמת אביב לבין קריית הממשלה בירושלים. ברור לעין כי ההתנכלות הנוכחית לחרדים, ההסתה לגביהם והשנאתם מהוות חלק מפעולות של הפרד ומשול בין קהילות שונות במדינה, תושבי הפריפריה, ערבים, חרדים, מזרחים, אתיופים, עניים ועוד, כדי שלא יאבקו יחד במי שמנצל אותם כלכלית. תעמולה זאת, על שירות צבאי, גם משמשת דחייה של דיון בשאלות ייסוד כגון: מה מקומו של הצבא כיום בחברה הישראלית, ומה עושה המדינה כדי להגיע להסדר ולצמצם את הצורך בצבא.

תמיכת המדינה בלימודים גבוהים היא אות כבוד למדינה, ויש להסדירה כך שתעשה באופן שיוויוני: יש ליצור קריטריונים שיוויוניים באמת של לימודים דתיים גבוהים לבני דתות שונות תחת מלגה למוסדות או ללומדים, ליהודים, מוסלמים, נוצרים, דרוזים ובהאיים, וגם להפעיל קריטריונים דומים לגבי לימודים אוניברסיטאיים, לימודים גבוהים למוזיקה ועוד – כאשר דואגים לכך שלימודים אלו לא יוגבלו לקבוצה אתנית, גיאוגרפית או כלכלית אחת, אלא יתאפשרו לבני מגוון קבוצות ומיקומים חברתיים שונים.

רובנו, החותמים על מכתב זה, לא חרדים באורחות חיינו היומיומיים, אם כי חלק מבני משפחותינו הם מקהילות חרדיות שונות, וכן גם חלק משכנינו ומשותפינו לעבודה ובני השיח שלנו. אנחנו יכולים פעמים רבות להעלות שאלות ותהיות לגבי האתוס החרדי, למשל מהכיוון המסורתי של חלקנו, וכן מתוך תפיסת עולם פמניסטית-יהודית של חלקנו, וכך היו כאלו מאתנו שהשתתפו במאבק נגד הפרדת הבנות המזרחיות בעמנואל, כפי שאנחנו שותפים למאבקים פמניסטיים ומזרחיים ואחרים בחלקיה האחרים של החברה הישראלית, וכפי שיש לנו ביקורת לגבי כל החלקים השונים בחברה הישראלית, הדורשים תיקון רב. אבל אנחנו מאמינים שיש להושיט יד סולידרית בעת הזאת במאבקה של החברה החרדית כנגד הניסיונות לדכא אותה מתוך גישה מיליטריסטית, שנאה וניסיון להשתיק סדר יום כלכלי-מעמדי או מדיני אלטרנטיבי לזה של הממשלה. אנו חשים כי התנגדות החברה החרדית לגיוס כפוי לצבא, והעמדתה במרכז את אידיאל הלימוד, אינם זרים לעמדה יהודית מסורתית ארוכת שנים והיסטוריה.

הננו מביעים בזאת את תמיכתנו במאבקה של החברה החרדית כנגד גיוס כפוי לצבא ודורשים מממשלת ישראל שוויון אמיתי בנטל:

בנטל העוני,

בנטל הפריפריה וחלוקת הקרקעות הלא-שווה בין עיירות פיתוח, ערים ערביות ומועצות אזוריות,

בנטל אפשרויות החינוך והתעסוקה המוגבלים והמגבילים,

ובנטל החיים תחת גזענות וסטריאוטיפים.

על החתום:

יונית נעמן, יובל עברי, נעמה קטיעי, תומר גרדי, ראג'אא נאטור, מאיר עמור, רחל גץ-סלומון, חררדו לייבנר, שירה אוחיון, נפתלי שם-טוב, יעל אהרונוב, מזל מויאל כהן, רפרם חדד, איריס חפץ-אמסלם, אשר עידן, יעל בן-יפת, צבי בן-דור, יאלי השש, רמי אדוט, יעל גידניאן, תום פוגל, אפרת שני-שטרית, גדי אלגזי, יפעל ביסטרי, רון כחלילי, מריאנה חנין, שיקו בהר, לירון מור, ישראל דדון, זהבה גרינפלד, רפאל בלולו, אבי שביט, תמי ריקליס, יוסי לוס, חנה וזאנה-גרינוולד, אבי בלכרמן, איה מיכלין, רועי חסן, ליטל בר, שלומי חתוכה, זהר אלמקייס, דיאנה אחדות, הגר שיזף, ספיר סלוצקר עמראן, אורטל בן-דיין, איתם טובול, חן אלמליח, אברהם הרן מוטהדה, אורלי נוי, אייל שגיא ביזאוי, יוסף כהן, צפי סער, שולה קשת, ברק כהן, אור סיונוב, כרמן אלמקייס-עמוס, יורם בלומנקרנץ, עודד ארז, עמוס נוי, עידן רינג, מרב ליבנה-דיל, זהבה גולדשטיין, מתי שמואלוף, דניאל פלנקר, זהורית עדני, נעמית מור חיים, עמית חי כהן, יורם שורק, פזית עדני, יוסי דוד, רן שגב, יעל שיבר, תומר פוקס, איתמר שפירא, חגי מטר, אליעזר באומגרטן, אסף תמרי, תמר הופמן, רחל-שלומית ברזיס, ינאי ישראלי, שושי שמיר, טלי אוחיון, עדי לבני, יובל כהן, גל לוי, יותם קדוש, שושי שמיר, אלי משולם, שאול סלע, בטי בנבנישתי, אייל שחר, ארגמן חיה, יעקב ידגר, איתי שניר, הילי רזינסקי, מירית בראשי, אופיר טובול, סהר עדס, רונית חכם, אלמוג בהר

"לֹא-יִשָּׂא גוֹי אֶל-גּוֹי חֶרֶב וְלֹא-יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה" (ישעיהו ב', ד')

in English translation at 972:

We, civilians and activists – religious, masorti (tradition-committed) and secular – wish to express our support for the struggle of the ultra-Orthodox community against forced military enlistment.

There must be an end to the empty rhetoric employed by the Israeli government and its constituent parties that are calling for the “sharing of the burden” of military service, by which they are deceiving the public. Such rhetoric is designed to divert public attention from real inequality in Israel:

Inequality among various segments of the population (including the ultra-Orthodox, whose members suffer from dire poverty);

Inequality in educational and employment opportunities in Israel;

Inequality in the moving of certain groups to the country’s periphery as opposed to the concentration of other segments of the population in the geographic center (the economic and cultural center of Israel);

Inequality in the budget allocation for Western cultural activity in Tel Aviv, as opposed to the lack of allocation for Arab, Mizrahi and Ethiopian cultural activity or for cultural activity outside of Tel Aviv in general;

Inequality in the surplus of Jewish Ashkenazi secular men in government, academia, the justice system, and in the economic elite, and in the surplus of Mizrahis, Arabs, Ethiopians and Russians in boarding schools for youth at risk and prisons, in the employment of independent contractors, and in the lower economic classes.

It appears that there is glaring inequality in every area. However, centering the debate on “equality” around the question of military service makes a mockery of the very concept of equality. This process is smokescreen to conceal the truth about severe inequality in economic opportunity, education, employment, funding for arts and culture, and other areas – inequality that does not affect the members of Knesset who spearheaded the very issue of “sharing the burden.”

It is clear to us that conscripting the ultra-Orthodox in Israel would severely compromise their ability to uphold their religious values, while forcing upon them a militaristic Zionist nationalism, which they oppose. It is lamentable that the only context in which the debate on inequality becomes popular is in a nationalist-militaristic one, in an attempt to coerce an insular community to integrate.

It is hard to avoid the feeling that those who are pushing for Haredi conscription are motivated to a large extent by the evolution of that same anti-Semitic desire in Europe to correct the Jew – to erase his repellent strangeness and “Christianize” him. In Israel, this intention returns out of deep hatred for and fear of Haredim and their strangeness – one that reminds many people of the Jews depicted in anti-Semitic cartoons. They seek to correct the Haredim by turning them into new Israelis and making them part of the nation through the military.

However, as Rabbi Saadia Gaon argued, “Our nation is only a nation by virtue of its Torahs,” the Written Torah and the Oral Torah. It must be noted that Jewish-Zionist definitions of nationalism, which are based on secular-European ideas of nationalism from past generations, are foreign to a large portion of the Jewish tradition and to the world of the Torah.

Conscription of Haredim would constitute a profound spiritual crisis (forced conversion from Judaism, in their words) in the same way that drafting Palestinian citizens of Israel would constitute a crisis of their national identity and would pit them against their brothers. This situation has already existed for many decades with the drafting of Bedouin and Druze citizens, whose enlistment proves that integration into the military, in and of itself, does not further their acceptance as equal citizens in Israel. Enlistment does not curb the racism experienced by these communities, help obtain recognition for the unrecognized villages of the Bedouin, fix the underfunding of the Druze towns, or help with the lack of opportunities in education and employment.

It should also be noted that the drafting of Mizrahis caused a deep crisis when they were assigned to low-status positions (which helped push them into the lower classes upon completing military service), and when they were used as cannon fodder in the recent wars. According to recent statistics, it turns out that most of those who die during military service come from the social, economic, and geographic periphery of the country.

In this context, it appears that the connection between the neoliberalism of the Yesh Atid party and the notion of drafting Haredim as a “return of Zionism” is designed to push Haredim (after their release from the army) into the same job market that has largely been reserved for Mizrahis. This would mean working for independent contractors and making minimum wage, which would keep them below the poverty line.

It must be clearly stated: Haredim must be absolved from military service, which would allow those who wish to work to do so. Until now, the deferral of enlistment has left the ultra-Orthodox in a void between yeshiva studies and working illegally, keeping them stuck in the informal economy.

The propagandists and politicians of Yesh Atid should be reminded that many of the ultra-Orthodox do indeed work (many of whom work difficult jobs for poverty wages). Those who fail to see their work must not live in their neighborhoods, but rather drive SUVs between the Ramat Aviv neighborhood of north Tel Aviv and the government halls in Jerusalem. It is obvious that the current scheming against Haredim, the incitement and demonization, are part of a strategy of divide and conquer vis-a-vis various communities in the country – residents of the periphery, Arabs, ultra-Orthodox, Mizrahis, Ethiopians, Russians, poor people, and others – so that they do not engage in joint struggle against those who exploit them economically. The propaganda around military service also defers public debate on fundamental questions such as the role of the military in Israeli society, or what the government is doing to settle the conflict and diminish the need for a military.

Government support for higher education is a badge of honor for a state, and reform is necessary to reach an equitable policy. The government must create truly equitable criteria for higher religious education for members of various faiths – with scholarships for students or institutions – for Jews, Muslims, Christians, Druze, and Bahais. Similar criteria should be applied to universities, conservatories, and other institutions of education and training, while ensuring admission is not restricted to one ethnic, geographic or economic group but is instead open to a diverse set of students.

Most of the undersigned are not ultra-Orthodox in our daily way of life, but some of our relatives belong to various Haredi communities, as do some of our neighbors, coworkers, and allies. We may often raise questions about the Haredi ethos, for example from the masorti, or tradition-committed, point of view that some of us share, or from the Jewish-feminist worldview some of us hold. Some of us participated in the struggle against the separation of Mizrahi girls in Emmanuel, since we are partners in feminist and Mizrahi struggles as well as in struggles in other segments of Israeli society. We have critiques of all the different segments of Israeli society – they all require positive change. But we believe that we must offer our hand in solidarity in the ultra-Orthodox community’s struggle. Haredim are fighting government attempts to oppress their community through militarism, hatred and the silencing of an alternative economic/political agenda than that of the government. We feel that Haredi resistance to conscription, as well as the community’s prioritizing the value of learning, is not foreign to the traditional Jewish stance with a long-standing history.

We express our support for the struggle of the Haredi community against conscription and demand of the government a real equal share of the burden:

The burden of poverty;

The burden on the periphery, and the burden of unequal distribution of land among development towns, Arab cities, and regional councils;

The burden of limited and limiting educational and economic opportunities;

And the burden of racism, of hatred of the other, and of stereotypes.

Yonit Naaman, Yuval Ivry, Naama Katiee, Tomer Gardi, Rajaa Natour, Meir Amor, Rachel Getz-Salomon, Gerardo Leibner, Shira Ohayon, Naftali Shem-Tov, Yael Aharonov, Mazal Moyal Cohen, Rafram Chaddad, Iris Hefets Amsalaem, Asher Idan, Yael Ben-Yefet, Zvi Ben-Dor, Yali Hashash, Rami Adut, Yael Gidanyan, Tom Fogel, Efrat Shani-Shitrit, Gadi Algazi, Yifal Bistry, Ron Cahlili, Mariana Janin, Shiko Bahar, Liron Mor, Israel Dadon, Zehava Greenfeld, Rafael Balulu, Avi Shavit, Tammy Riklis, Yossi Loss, Hana Vazana Grunwald, Avi Blecherman, Aya Michlin, Roy Hasan, Lital Bar, Shlomi Hatuka, Zohar Elmakias, Diana Ahdout, Hagar Shezaf, Sapir Sluzker-amran, Ortal Ben Dayan, Eitam Tubul, Khen Elmaleh, Avi H Mottahedèh, Orly Noy, Eyal Sagui Bizawe, Yosef Cohen, Tsafi Saar, Shula Keshet, Barak Cohen, Or Sujunov, Carmen Elmakiyes Amos, Yoram Blumenkrantz, Mirit Barashi, Ophir Toubul, Sahar Ades, Almog Behar, Oded Erez, Amos Noy, Edan Ring, Merav Livneh-dill, Zehava Goldstien, Assaf Tamari.

פורסם לראשונה בקפה גיברלטר ובאתר העוקץ

פורסם בקטגוריה english, מאמר | עם התגים , , , , , , , | 4 תגובות

קנו ספרים דיגיטליים!

א.

ההדרדרות בשוק הספרים הישראלי, שהיתה קשורה מאוד בשנים האחרונות לכוח המונופוליסטי של שתי רשתות השיווק הגדולות, סטימצקי וצומת ספרים, תימשך גם אחרי כניסתו לתוקף, בשבוע שעבר, של חוק הספרים החדש, ואולי אף תחמיר.
אולי המחוקקים לא יכלו לצפות זאת, ואולי פשוט הגענו כבר לנקודת אל-חזור: הכוח של רשתות השיווק מול הוצאות הספרים עדיין גדול מאוד, והן מכופפות אותן בימים אלו למבצעים ותנאים שימשיכו בהרבה מובנים את אותו המצב.

אבל יותר מכך – חלק מהאשמה בהדרדרות המצב היתה ועודנה של הוצאות הספרים הגדולות עצמן, שקבעו מחירים גבוהים במכוון, ולא ריאליים למכירה, של הספרים שלא בתוך המבצעים, וכך רק החמירו את החלוקה הדיכוטומית בין הספרים במבצע שנמכרים, והספרים שלא במבצע שנועדו רק לקשט את קטלוג ההוצאות, מדפי החנויות ואחר-כך את המחסנים.
יותר מכך, הוצאות הספרים הגדולות, ועתה זה מקצין גם לחלק מן ההוצאות הקטנות, הפכו לכל כך זהירות, שלא בטוח שנשאר מה להציל בשוק הספרות המודפס: כבר מזמן אין מקום לספרי מסות, גם המקום של ספרי שירה שהלך והדרדר עם השנים נדחק עוד יותר (אפילו עם עובד מתחילה בימים אלו לגבות מכותביה השתתפות עצמית, ונותרה רק סדרת ריתמוס של הקיבוץ המאוחד שלא גובה תשלום מכותבים בשל המימון שלה מקרן רבינוביץ' (אותה קרן שהפסיקה לתמוך בספרי שירה של משוררים לא תל-אביבים)), ועכשיו עם הזהירות שלקראת החוק החדש נזהרים בצורה קיצונית גם עם קובצי סיפורים קצרים וכמובן שעם סופרים מתחילים.

הסתיים המקום של ספרות ניסיונית ברוב ההוצאות הקיימות. כל מה שנשאר לכותבים ולעורכים זה להסתגר במסגרת הרומן, המשעמם כבר את עצמם, כי זה לכאורה מה שהציבור רוצה. במצב הזה ישרדו עשרים או חמישים או מאה סופרים שכותבים רומנים שנמכרים היטב ושיש להם גב של הוצאות המרוצות מהם, ועוד עשרה סופרים שיש להם עורכים המשמשים להם "פטרונים" וימשיכו להוציא אותם.
כל שאר הכותבים יתקשו למצוא את עצמם בתוך המערכת הזאת. ונדמה לי שגם חלק גדול מן הקוראים.

-

לפני כשנתיים כתב אלכס אפשטיין קול קורא שלא לקנות ברשתות הספרים הגדולות, סטימצקי וצומת ספרים, ובצדק רב, וזה עדיין נכון – אבל חנויות ספרים קטנות וחנויות ספרים משומשים (ששם אפשר למצוא ספרים טובים במחירים נמוכים) יש בעיקר בתל-אביב, ירושלים, חיפה ובאר-שבע. ברוב הארץ כבר אין חנויות כאלו.

נדמה לי שהקול הקורא העכשווי לקוראים שרוצים שימשיך להיות מקום לספרות ניסיונית בעברית, לספרי מסות, לספרי שירה, לסיפורים קצרים, וגם לרומנים של סופרים מתחילים, צריך לומר: קנו ספרים דיגיטליים, גם כמתנה לאנשים אחרים, קנו בחנויות ספרים אינטרנטיות, קנו בחנויות קטנות, קנו ספרים משומשים, קנו ספרים מהוצאות קטנות, לכו לספריה.

ולכותבים יש לקרוא: פרסמו בדיגיטלי; ואם אתם חותמים עכשיו על חוזה עם הוצאת ספרים בדפוס – השאירו את הזכויות הדיגיטליות בידכם, אחרת ההוצאה לא תעשה כלום למען דיגיטציה של ספריכם; ואם כבר הוצאתם ספרים, בררו בידי מי הזכויות הדיגיטליות – אם אצל ההוצאה, תבעו ממנה שתוציא את הספר גם בפורמט דיגיטלי, אם אצלכם – העבירו היום את הספר לפורמט דיגיטלי. להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה Uncategorized, מאמר | עם התגים , , , | 6 תגובות

מתוך בניינים נטושים

נִכְנַסְתִּי דֶּרֶך שֶׁבֶר בַּרִצְפָּה

יֵשׁ מִי שֶׁיּוֹדְעִים לִשְׁבּור

וְלֹא רָאִיתִי.

עָבַרְתִּי דֶּרֶך עֲרֵמוֹת אַשְׁפָּה

יֵשׁ מִי שֶׁיּוֹדְעִים לִבְעֹר

וְלֹא גִּלִּיתִי.

נִשְׁאַרְתִּי בִּגְלַל עֲיֵפוֹת הַקִּירוֹת

וְלֹא עָזַבְתִּי אֵת הַבַּיִת כְּבָר עֶשְׂרִים דּוֹרוֹת.

יֵשׁ מִי שֶׁיּוֹדְעִים רַק בְּכִוּוּן אֶחָד לַעֲבֹר

וְלֹא חִכִּיתִי.

חָלַמְתִּי שֶׁאַבִּיט עַל הָעוֹלָם מֵאֲחוֹרָיו

אֶאֱסֹף אוֹתוֹ וְיַאַסְפֵנִי אַל שׁבְריו

הָיִיתִי רַק אַחַת מִנְּשָׁמוֹת דַּיָּרָיו

קַמְתִּי בְּאַשְׁמֹרֶת לְטַיֵּל בֵּין חֲצריו.

מֶלֶךְ גָּר בְּתוֹךְ בִּנְיָן נָטוּשׁ

וּבִנְיָנִים נְטוּשִים מִתְגוֹרְרִים בְּתוֹךְ כֻּלָּנוּ

מְשׁוֹרֵר שַׂר מִתּוֹךְ בִּנְיָן נָטוּשׁ

וּבִנְיָנִים נְטוּשִים שָׁרִים מִתּוֹךְ כֻּלָּנוּ.

בָּאתִי כִּי שָׁמַעְתִּי הִתְלַחֲשוּיוֹת

קוֹלוֹת זְהִירִים הִזְמִינוּ פְּנִימָה

וְאֵיךְ אֵצֵא – מִתּוֹךְ שְׁבָרִים בְּלֵב?

אָדָם מְבַלֶּה אֶת שְׁאֵרִית חַיָּיו בְּשִּׁפּוּצִים וְתִקּוּנִים.

בְּכִיסֵי מִכְנסַי הִנַּחְתִּי פְּתָקִים שֶׁיָּגֵנּוּ עָלַי

מִפְּנֵי כָּל מָה שֶׁעָלוּל אֲנִי לִשְׁכֹּחַ

בְּכִיסֵי מְעִילִי הִכְנַסְתִּי כּוֹבַע וּכְפָפוֹת

קַר בְּבִנְיָנִים הנטושים בְּלֵילוֹת.

בָּאוּ מִשְּׁטָרוֹת

הֵאִירוּ פָּנָסִים

עַל אֲנָשִׁים מִתְחַמֵּמִים סָבִיב מְדוּרָה

עַל אֲנָשִׁים שָׁרִים מִתּוֹךְ תְּפִלָּה.

עַכְשָׁו הֵם מַפְנִים אֵת הַפּוֹלְשִׁים

עַכְשָׁו הֵם מַשְׁלִיכִים מֵחַלּוֹנוֹת מִזְרָנִים

בִּנְיָן שָׁלֵם מֵקִיא אֲנָשִׁים

וְהַקִּיא מְמַלֵּא אֶת הָרְחוֹבוֹת.

לִפְעָמִים בְּכַמָּה לֵילוֹת חוֹלְפִים עֶשְׂרִים דּוֹרוֹת

לִפְעָמִים דּוֹר אֶחָד נִמְשַׁךְ מֵאוֹת שָׁנִים

וְכוֹכָבִים נִּשְׂרָפִים וּבְנֵי-אָדָם נִּשְׂרָפִים

וַאֲנַחְנוּ קוֹפְאִים בִּמְעִילִים.

בָּאוּ מִשְּׁטָרוֹת

הֵאִירוּ פָּנָסִים

צָעֲקוּ בַּקּוֹל שֶׁנֵּצֵא

בִּנְיָן שָׁלֵם מִקִּיא אֲנָשִׁים

הוּא מְבַקֵּשׁ לָשׁוּב וּלְהִתְרוֹקֵן

מֵאֲנָשִׁים – מַשִּׁירִים – מִמִשְטרוֹת –

כְּמוֹ לֹא הַיְנוּ.

עַכְשָׁו הֵם מַפְנִים אֵת הַפּוֹלְשִׁים

נִפְלֹשׁ

נִפְלֹשׁ רָחוֹק יוֹתֵר

נִפְלֹשׁ אַל תּוֹךְ נַפְשָׁם שֶׁל הַמַּפְנִים

אֲבָל מִתּוֹךְ בִּנְיָנִים נְטוּשִים נָשִׁיר שִׁירָה

זוֹעֲמִים כִּמְעַט כְּמוֹ שֶׁאֲנַחְנוּ אוֹהֲבִים

מְיֹאָשִׁים כִּמְעַט כְּמוֹ שֶׁאֲנַחְנוּ מַאֲמִינִים

רְעֵבִים כִּמְעַט כְּמוֹ שֶׁאֲנַחְנוּ שְׂבֵעִים מִן הַמִּלִּים.

נִישַׁן בֵּין אוֹתִיּוֹת

נָגוּר בְּבַיִת שֶׁל שִׁיר

אוּלַי רְחוֹבוֹת יְרוּשָׁלַיִם יַאַסְפוּ אֲלֵיהֶם אֲנָשִׁים

מֵהַגָּרִי שֶׁפֶּה וּפְלֵיטֵי עֲבוֹדָה

וּמֵחָפְשִׁי בַּמָּה וּמְלַמְּדֵי תִּינוֹקוֹת שֶׁנִּשְׁכְּחוּ

וּבְעָלֵי גַּגּוֹת שֶׁקָּרְסוּ

אוּלַי אֶת כֻּלָּם יְקַבְּלוּ הָרְחוֹבוֹת.

הֵם שׁוֹמְעִים עַכְשָׁו אֶת צְעָקוֹת הַמֻּשְׁלָכִים אֶל הָרְחוֹב

אֶת צְעָקוֹת הַהוֹלְכִים אֶל הָרְחוֹב

אֶת בֶּכִי הַתִּינוֹקוֹת הַמִּתְעוֹרְרִים אֶל הָרְחוֹב

יֵשׁ מִי שֶׁיּוֹדְעִים לְשׁבור

יֵשׁ מִי שֶׁיּוֹדְעִים לִבְעֹר

יֵשׁ מִי שֶׁיּוֹדְעִים רַק בְּכִוּוּן אַחֵד לַעֲבֹר.

-
פורסם בוויינט שירה

פורסם בקטגוריה שירה | השארת תגובה