קינות המעברה של ר' שלום רדאעי

בשנות ה-50 של המאה ה-20 נכתבו על-ידי הפייטן ר' שלום רדאעי, שעלה מתימן לישראל, קינות המעברה שלו, במתכונת קינות ט' באב, אשר מהפכות לחלוטין את נקודת הראות היהודית המסורתית בפיוט: תימן מופיעה בקינה כמקום שבו התקיימו חיים יהודיים מלאים, כמעין ירושלים של ימות המקרא או ימות המשיח במסורת היהודית, ואילו ציון מופיעה כמקום שבו מתפרקים אותם חיים יהודיים, כלומר כגלות. קריאה זאת של ציון כגלות ותימן כמולדת אבודה מתרחשת על רקע הקמת מדינת ישראל וההגירה של רוב יהודי תימן לישראל בין 1948 ל-1949, שגבתה קורבנות רבים בנפש במחנה המעבר "גאולה" בעדן, ואשר במהלכה נלקחו חלק גדול מספרי הקודש, כתבי היד והתכשיטים מן העולים, ומעולם לא הוחזרו; בישראל שוכנו העולים מתימן במעברות בתנאים כלכליים קשים, אף תוך עימותים אלימים, שעוררו את זיכרון אי קבלתם של עולי תימן בירושלים ב-1882, והניצול הכלכלי של העולים מתימן בתקופת היישוב וגירושם מן המושבה כנרת; כמו כן בשנות החמישים התפתחו שתי טראומות חדשות ביחסים שבין העולים מתימן לממסד של מדינת ישראל: חטיפת ילדי תימן, והטענות לגבי חילון כפוי של ילדי העולים בבתי-הספר במעברות, שהביאו למשבר ממשלתי ולהקמת וועדת חקירה ממלכתית. בפברואר 1950 התרחשה התקוממות של העולים מתימן במעברת עין-שמר, בשל טענה שילדי המעברה שם, וכן במעברת בית-ליד, נשלחים לבתי-ספר שאין בהם לימודי קודש; על רקע הטענות המפלגות הדתיות בקואליציה הכריזו על משבר, ושריהן החרימו את ישיבות הממשלה. בתגובה הקים ראש הממשלה דוד בן-גוריון וועדת חקירה לבדיקת החינוך במחנות העולים, ובעקבותיה הוסכם, שבניגוד למצב הקודם שבו כל ילדי העולים ל"חינוך אחיד", כלומר חינוך חילוני-ציוני-סוציאליסטי, יוקמו במעברות שני זרמי חינוך, דתי ולא-דתי; במעברות העולים מתימן, כך הוחלט, יוקמו רק כיתות דתיות.

ר' שלום רדאעי (אלרדאעי) נולד בתימן ב-1912, בעיר מנאכֵ'ה, עלה לארץ במבצע "על כנפי נשרים" ב-1949 ונפטר בישראל ב-1984. קינותיו נכתבו בשנות החמישים, וחיבוריו ראו אור לאחר מותו בקובץ "רבי שלום רדאעי וחיבוריו תאניה ואניה, האסיף ומערכי-לב", וכן בתוך "ספר השירים השלם ליהודי תימן", שהתפרסם כדיוואן במהדורה מצולמת [לקריאה נוספת על ר' שלום רדאעי: אילת אטינגר ופלטיאל גיאת, "מקינות החורבן של משוררי ימי הביניים לקינות עולי תימן בארץ ישראל", תהודה 27, תשע"א, עמ' 158-148]. קינתו "אש תוקד בקרבי" בנויה על-פי קינת ר' אברהם אבן עזרא לט' באב הנפתחת במילים אלו. זאת קינתו של ר' שלום רדאעי:

אש תוקד בקרבי, בהעלותי על לבבי,        בהיותי בתימנה.

נפשי תהימה, ותשתומם כמה,                 בבואי ציונה.

יהודים לסגולה ולשם ולתהִלה,                בהיותי בתימנה.

שולמית מכל סיג, גבולים תשיג,               בבואי ציונה.

לאל נורא ואיום, תפִלה בכל יום,                         בהיותי בתימנה.

ולמלאכתם שוקדים, ולא לאל עובדים,     בבואי ציונה.

מדי יום ולילה, עִתים לַתורה,                  בהיותי בתימנה.

רק תורת הגוף, עלֵי הכל תצוף,                בבואי ציונה.

דת משה ויהודית, לכל אִשה עברית,         בהיותי בתימנה.

את ראשן פְרוּעוֹת, וּמָתנים וזרועות,         בבואי ציונה.

עטרת בעלה בפנים, ולא תתראה פָּנִים,     בהיותי בתימנה.

יחד נשים ואנשים, מתהלכים ולא בושים,            בבואי ציונה.

בלבוש נהדר וטוטפות, וארבעה ציציות,   בהיותי בתימנה.

נקיים מכל אלה, וסות זר וראש מגולה,    בבואי ציונה.

יהודים בשבע פיאות, לְכָבוד נקבעות,       בהיותי בתימנה.

חוק גדל בלורית, ושבע פיאות להכרית,    בבואי ציונה.

ימי שבת ומועדים, לתענוג מיוחדים,        בהיותי בתימנה.

אוי על חילול שבתות, ומועדי האותות,     בבואי ציונה.

עִלזו נפשות נְכֵאוֹת, בסדרי משתאות,        בהיותי בתימנה.

צמאה נפשנו, כקדם מי עוד יִרְאֵנוּ,           בבואי ציונה.

בתי ספר למורה, כדת משה יורה,                        בהיותי בתימנה.

שמחו הילדים באפס לימודים,                בבואי ציונה.

מאין סוף לספור, כמה יש עלַי מחסור,      כמאז בתימנה.

חי וקיים ישיבנו, ובצדק ינחנו                 כקדם בציונה.

להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה בקורת שירה | עם התגים , , | השארת תגובה

"אמר רבי שמעון" לט"ו באב

אני הקטן עבדאללה בן גורג'יה כינסתי כאן אמירות רבי שמעון שבכל הדורות, כי כל המתקרא שמעון רבי שמעון הוא, ואין ראשון ואחרון אלא כולם אחד, משמעון בן לאה שקראה אותו ואמרה: "כִּי-שָׁמַע יְהוָה כִּי-שְׂנוּאָה אָנֹכִי וַיִּתֶּן-לִי גַּם-אֶת-זֶה" (בראשית כ"ט, ל"ג), ועד שמעון בן פרידה, שהיה אחד ממלמדי סבי, הוא עבדאללה אבי גורג'יה, במדרש בית זִלְכָה בבגדאד.

יג.

אמר רִבִּי שמעון: בריאה ראשונה היתה זכר ונקבה באחד, שנאמר "זכר ונקבה ברא אֹתם". וכך הכניסם לגן-עדנו כמי שמכניס חתן וכלה לחופה והם כבר מחוברים, קדם ואחור זכר ונקבה. כדי שיוכל לחברם נִתחם והפרידם והפיל עליהם תרדמה והקים מהם שניים, חוה ואדם, וסגר הבשר תחת מקום שהיו מחוברים. כיוון שלא ראו אותו מקום נסתר שבו היו בעבר מחוברים היו הם מבקשים לשוב זה על זה שנאמר "והיו לבשר אחד". על כך נאמר "כי-עזה כמוות אהבה", שכשהם מופרדים הם נחשבים כמתים, וכאשר הם מחוברים בבשר רק אז יקראו חיים.

יט.

אמר רבי שמעון: יש המקבלים פני חבריהם בנשיקה, כמעשה יעקב עם רחל, ויש הנופלים על כתפיהם לחבק, כמעשה עשו עם יעקב. ואני בוכה. ובוכה אני עד שגם הנפש האהובה שפגשתיהָ תבכה גם היא, ודמעותינו יזדווגו על הקרקע. וגם כשבאתי לישא אישה, לא נפלתי לחבקה ולא קמתי לנשקה, אלא הייתי בוכה עד שבכתה אף היא והיו דמעותינו כותבות אותיות ומילים ופסוקים של אהבה, והיו העיניים מעיינות היורדים מים, והיו המים עזים מן האש, שאת האש ניתן לכבות במים, ואילו את המים לא ניתן לכבות באש.

לג.
אמר רבי שמעון: מהו "וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה" (בראשית כ"ח, י')? "ויצא יעקב מבאר" – מלמדך שעשיו יצא ראשון מבטן רבקה אמו אחר שהתגושש עם יעקב ברחמה, ואילו יעקב נותר בתוך רחמה עוד שנים רבות נוספות, שכיוון שממילא איבד בכורתו אמר, טוב לי שבת ברחם אמי ונוח שם, וישב שם עד שיצא לחפש לו רחם אחרת לשאת אותה לאישה. שיעקב אבינו הוא משורש רחם אישה, שהרחם היא באר שובע, מקום מוצל משמש ומלא במים שהכל תמיד שבעים בו ולא נאלצים לחפש לחמם, ורק כשהיה יעקב בדרך בין באר-שבע לחרן היה משולל רחם. ולמה עזב יעקב רחם שובע אחד והלך לחפש רחם שובע שני בחרן שהיא מקום חרון? שבשל כעסו שהכעיס עליו את עשיו אחיו ואת יצחק אביו נאלץ לעזוב הרחם הראשון, והלך והרגיז עליו את לבן דודו ואת לאה אשתו הראשונה כדי למצוא רחם שובע ברחל בת-דודתו תחת רחם רבקה אמו. ואלמלא הרגיז עליו את העולם לא היה יוצא כלל מרחם ראשון. מכאן אתה למד שהכעס והרוגז הם מאפשרים לצאת מן הרחם הראשון, אבל הם גם מאפשרים למצוא את הרחם השני, שהכעס פותח מקום גם לרחמים ולאהבה, ועל כן נקראת האהבה בארמית רחמים, שהיא מעשה הרחם.
מ.
אמר רבי שמעון: מהו שנאמר "שְׁתֵה-מַיִם מִבּוֹרֶךָ" (משלי ה', ט"ו)? לכאורה מוזר הדבר, למה מצא שלמה החכם מכל אדם להזכיר לו לאדם שישתה מים מבורו שלו, וכי אין הדבר ברור? ועוד, למה ולא יצא וילמד וישתה מבורות אחרים, שתתרחב דעתו ותִרחב נפשו של אדם? אבל הסבר לדבר בכך שמים הם תורה, ומבקש הכתוב להזכיר למי ששוכח שגם הוא ירש התורה, וגם לו חלק בה, שישתה מים מזה הבור, ולא רק זאת אף זאת שבור, שהוא בלשוננו גם באר, כאשר הוא הופך שלך, כפי שכתוב "מבורך", הרי שגם ברכה מצויה בו, ואינו כאותם בורות נשברים. אבל עוד דעה בדבר, שבאמת נאמר כאן שתה מים מבורך שלך, לא מן התורה הקדושה אלא מבור מים שלך ממש המצוי אצלך, ומבקש כאן המלך שלמה להזכיר לאדם שישתה ממש מבורו שלו, ויזכור וישים לב למים מבורו שלו. כי פעמים רבות שוכח אדם כי העולם ניצב על מים אדירים, וכל אחד ואחד מצוי בתוכו חלק מאותם מים אדירים העוברים בעולם וזורמים בו, והוא חלק מאותה זרימה ואותו מעבר, ועל כן מים אלו שלו חלק מזה העולם, וכשמכיר אותם מכיר גם את העולם. ועל אותו עניין ממש נאמר לאדם שכאשר הוא שוקע בביצה ימשוך עצמו ממש בציצית שערותיו, שאף על פי שאין הדבר אפשרי ממש, שאדם בידיו שלו ימשוך עצמו בשערו החוצה מן הביצה, הרי שלעיתים רק כך אפשר לו לאדם לעשות ואכן הקדוש ברוך הוא מצליח בידו, ומעניק לו כוח מן החוץ אחר שזה מצא כוח מן הפנים, כדרך שאמרו שמשעה שהתעוררו בתחתונים, יתעוררו גם בעליונים. ועוד דעה בדבר, בסייעתא דשמייא, שהמים כאן מתפרשים על-פי דברי שלמה המלך במקום אחר, "מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת-הָאַהֲבָה וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ" (שיר השירים ח', ז'), שכאשר משתוקק אדם "בְזָרָה וּתְחַבֵּק חֵק נָכְרִיָּה" (משלי ה', כ'), יש לצנן אהבה זאת המתעוררת בו דווקא במי באר שלו, שנאמר "וּשְׂמַח מֵאֵשֶׁת נְעוּרֶךָ : אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת-חֵן" (משלי ה', י"ח-י"ט), ודווקא אז "יָפוּצוּ מַעְיְנֹתֶיךָ חוּצָה בָּרְחֹבוֹת פַּלְגֵי-מָיִם" (משלי ה', ט"ז), ואז יהיה חלב הדדים נמשל כמים מרוב שפע הימצאותו ופשטות התגלותו: "דַּדֶּיהָ יְרַוֻּךָ בְכָל-עֵת בְּאַהֲבָתָהּ תִּשְׁגֶּה תָמִיד" (משלי ה', י"ט), ויוודע לאדם שדווקא כך, בהולכו לבורו שלו ולא לבורות רחוקים, שאולי הם עמוקים יותר או משופעים יותר בנוזל המבורך, דווקא אז "יְהִי-מְקוֹרְךָ בָרוּךְ" (משלי ה', י"ח).
אמר חכם עבדאללה

אני הקטן חֶזְקֵל בן אַמַל כינסתי כאן אמירות מורי ורבי חכם עובדיה בן גוּרְגִ'יָה, והשם ירחם אם חללתי שבתות מעט פה מעט שם כדי להעלות הדברים על הכתב, שלא נותר לי תמיד זמן בשאר השבוע מרוב טורח הפרנסה והימים, וחששתי לשכוח הדברים.

יט.

אמר חכם עבדאללה: מספרים באותו אדם פשוט שהלך אצל נסיכה יפה שלא היתה אישה יפה ממנה בעולם, שהיו פניה זוהרות באור החמה וצורתן כלבנה ושערותיה מקיפות אותן כַּלילה, וכל גופה אָצוּל מזוהר האינסוף שנשמר עוד קודם לשבירת הכלים והגופים בבריאה הראשונה, וכשעמד מולה כמשתזף לפני יופייה וכנמשך אל זה השורש שממנו נולד העולם העז פנים לבקש בוא חדריה, וענתה לו הנסיכה מיד ופניה עזות לפניו, לך אל בית הקברות, רק שם תפגוש אותי. והלך אותו אדם והמתין לה בין הקברים לילה ועוד לילה ועוד יום, כי חשב שאמרה לו כי אין נסיכה במעמדה יכולה להתייחד עמו בארמונה, ועל כן הציעה כי תגיע בהסתר לבית הקברות שאין האנשים רואים ותתייחד עמו. כשלא הגיעה ימים רבים ולילות ארוכים, עד שצימח זקנו וכחש בשרו, חשב שאמרה לו כי אין נסיכה במעמדה יכולה לפגוש בחייה אדם פשוט כמותו, אך מוכנה היא כי כאשר יובא גופה לבית הקברות יימצא הוא בסמוך אליה, חי ואחר כך מת, והתחיל לאהוב אותה באמת. לבסוף, לאחר ארבעים שנה, באה שיירת האבל מן הארמון ונשאה את גופת הנסיכה המתה, והיה בשרה קורן מן התכריכים וכל העם בוכים ואנשי הדת מתפללים והזקנות מקוננות, והוא עמד ונסתר וחש כי אינו יכול לבכות ואינו יכול להתפלל ואינו יכול לקונן, אלא רק להימשך אל האור הקורן מן התכריכים באהבה, והמוות לא היה לפניו פרידה אלא ההפך ממנה, היה הוא האיחוד. כאשר הלכה שיירת המלווים ונשארו פועלים להקים סביב לקברה הרך אחוזת קבר בנויה אבני שיש, נשכב בהסתר על האדמה מעליה, ואחוזת הקבר האטומה היתה מוקמת סביבו וסביבה וחוסמת ממנו את אור השמש. לאחר שנים שלא אכל היה אוכל מן העשבים שצמחו מקברה, לאחר שנים שלא שתה היה שותה ממעיין מים שעשה אלוהים שישטוף מקברה, לאחר שנים שראה רק חושך היה מתבונן בה ובאורה שהיה מאיר את המערה כיום, והיה מתבונן באהבתו אותה. לא חלפו שנים ארוכות עד שהתחיל מתפלל, וגילה כי תפילתו נמשכת מעלה מן הבשר שראה ושעתה בלה תחתיו ונמלא בתולעים אל העולמות העליונים, אל אהבת האהבה ולא רק אל האהבה עצמה. אחוזת הקבר נתפרסמה כעושת נפלאות והיו באים המון עם להתפלל בה, נשים וגברים היו מבקשים על זיווגם הארצי ונפקדים בבני זוג, ובני המסדרים הצוּפִיִים היו מבקשים על זיווגם השמימי ושומעים על המעלה הגדולה שאפשר להעלות את הזיווג הארצי לזיווג שמימי ולמשוך ממנו חוטי אהבת האל, והיו בוחרים להם אהובות ארציות שאחרי אהבתן ומותן יוכלו למשוך את אהבת אלוהיהם.

לד.
אמר חכם עבדאללה: כתב הגאון מנחם די לונזאנו בספרו שתי ידות בזו הלשון: "ולפי שהשיר והשבח להשם יתברך ראוי שיהיה בתכלית השלמות, שכך נאמר בנבל עשור זמרו לו, כלומר, בכל מאמצי הכח, זאת היתה לי לחבר רוב השירים שלי על פי ניגוני הערבים, לפי שהם מגביהים קולם ומנעימים את שירתם יותר מזולתם. ואמנם ראיתי קצת חכמים שמתאוננים רע על המחברים שירות ותשבחות לה' יתברך על פי ניגונים אשר לא מבני ישראל המה, אולם אין הדין עמם, כי אין בכך כלום". עד כאן. ובאמת שמעשה רב בכמה גאוני ישראל שחיברו שירות ותשבחות על פי הלחן של מנגינות שירי עגבים, ומהם שירי הבקשות הנאמרים כיום בכל ליל שבת ברוב קבל ועדה בבתי הכנסת של הספרדים ועדות המזרח בארץ ובתפוצות הגולה אשר יסודתם בהררי קודש, וחוברו על ידי הגאונים רבי שלמה לניאדו, מחבר שו"ת בית דינו של שלמה, ורבי אברהם ענתבי, מחבר יושב אהלים ועוד, ורבי מרדכי לבטון, מחבר ספר נוכח השלחן ועוד, ורבי מרדכי עבאדי, מחבר ספר מעין גנים. וכהנה וכהנה רבנים גאונים גדולים ועצומים בתורה, לקדושים אשר באר"ץ המה. והבקשות והפיוטים האלו חוברו על פי הלחן של שירי עגבים. וכן בדורותינו אלה זכינו לשמוע מפה קדשם של שליחי צבור תלמידי חכמים צדיקים וישרים בעלי קול נעים שהתפללו בנעימה מזרחית, ובהרכבת מנגינות של שירי עגבים בקטעים מסויימים שבתפלה ובקדיש ובקדושה, ולקחו מזמרת הארץ בידם, לשורר לה' יתברך הבוחר בשירי זמרה, בנועם שיח סוד שרפי קודש. ולב הקהל נמשך אחריהם בדחילו ורחימו בשמחה וטוב לבב בתודה ובקול זמרה, אשרי העם שככה לו. וכתב רבי יהודה החסיד בספר חסידים: "כשאתה מתפלל אמור ברכות התפלה בניגון הנעים והמתוק שבעיניך, ובזה ימשך לבך אחר מוצא פיך, ובבקשה ותחנה בניגון המושך את הלב, ולשבח ולהודות בניגון המשמח את הלב למען ימלא לבך אהבה ושמחה בעבודת השם יתברך". וידוע מה שכתב רבינו הגדול הרמב"ם, שהשמחה בעבודת השם יתברך ובאהבתו בעשיית מצותיו, עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחת מצוה זאת ראוי ליפרע ממנו, שנאמר בפרשת התוכחה, "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא-עָבַדְתָּ אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב–מֵרֹב כֹּל : וְעָבַדְתָּ אֶת-אֹיְבֶיךָ אֲשֶׁר יְשַׁלְּחֶנּוּ יְהוָה בָּךְ בְּרָעָב וּבְצָמָא וּבְעֵירֹם וּבְחֹסֶר כֹּל" (דברים כ"ח, מ"ז-מ"ח). ועל זה סמכו גדולי הדורות של עדות המזרח לחבר שירים ופזמונים בלחן של שירי ערבים לשורר ולזמר להשם יתברך במסיבות של חתן ובר מצוה ובמילה, ובשבתות וימים טובים, בשירים המיוסדים על פי לחן של שירים ערביים. ויש להמליץ על זה: "עַל-עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ– תָּלִינוּ כִּנֹּרוֹתֵינוּ" (תהלים קל"ז, ב').

קיט.

אמר חכם עבדאללה: קראנו בספר "דברי חזקיהו" שראה אור בארם צובא בשנת תרצ"ה, את דברי חכם חזקיה שבתי, רבן של טריפולי וחַלבּ, שאמר: ""וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא י"ט, י"ח) – ודבר זה לאהוב איש את אחיו, ולבוא לעזרתו, לא נצרך בין ישראל לחברו, אלא גם עם שכנינו האינם יהודים. צריך להיות עמהם באהבה, ולרדוף שלומם וטובתם, ודבר זה מלבד שהשכל מחייבו, גם התורה הקדושה, אשר דרכיה דרכי נועם, היא מחייבת אותנו על זה. הלא המצרים הרעים, בני חם עובדי עבודה זרה, אשר עינונו למרבה, ולא הניחו עבודת פרך אשר לא העבידו את אומתנו כידוע, על כן זה צוותה התורה שתתעלה שלא לשנוא אותם יען מה, יען כי גרים היינו בארצם. על אחת כמה וכמה על האומות שבזמנינו, שלא עובדי עבודה זרה, ויושבים בארצותם כגרים ותושבים באין מכלים. דבר שוודאי חייבים אנו להיות איתם באהבה וחיבה. ואם חלילה הם בצרה, מחוייבים אנו גם כן להשתתף בצרתם ולהצטער עליהם, באופן שאדרבא לכל האומות זאת חובתנו לאהבם, כאהבת איש לאחיו, ובזה יכירו וידעו, שיש לנו תורה תמימה, המדריכנו בדרך אמת, וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עלינו".
אמר חזקל

אין חכם ניכר אלא בתלמידיו, ואין התלמידים ניכרים אלא ברבם, כפי שהמעיין והמים קשורים ביניהם וכפי שהדבר, הדיבור והדובר אחוזים, ועליהם נוספת האוזן. ועל כן אני הקטן אלמוג בן סמירה כינסתי כאן אמירות חזקל בן אמל, תלמידו של חכם עבדאללה בן גורג'יה, למען ירוץ בהן הקורא וילמד מן הפרי על העץ ומן הבן על האב ומן התלמיד על מורהו. ואם נמצאתי מוסיף או מחסיר דבר מדברי המקור, ימצא בי הקורא את האשם, ואל ימצא בחזקל, ותבוא הברכה על כולנו.

א.

אמר חזקל: למה בא שיר אשת חיל בסוף משלי ובא איוב אחריו? לספר גורלו של מי שלא מצא לו אשת חיל לביתו אלא מוצא הוא אישה כנגדו שאין בה עזר האומרת רק בָּרֵךְ אלוהים וָמוּת. ולמה בא שיר השירים אחר איוב? לספר לך שאין אתה נואש מן האהבה, ואין אתה נואש מן החיים, ואין אתה נואש ממצוא אלוהים.

ט.

אמר חזקל: פעם שמעתי מרבי חכם עבדאללה שאמר שישתדל כל אדם לזכור כל תאריכי הפטירה של קרוביו וישמור אותם בדף בסידורו קרוב אליו שלא ישתכחו ממנו, ואילו את ימי הלידה אין לנו לטרוח בהם הרבה לזכור, שאם יעלה או יוריד מספר שבועות או חודשים בהם אין בכך דבר. והכעיסו הדברים את צ'חלה אשתי שלא ציינתי הולדתה, לא על פי תאריכינו ולא על פי תאריכי הנוכרים, והלכתי אל החכם וסיפרתי לו סיפור המעשה והתיר לי להקפיד על ימי ההולדה כפי שאני מקפיד על ימי הפטירה, שגדול שלום בית מכל סוגי השלום, שאין הוא רק העדר המלחמה אלא הוא האהבה והרעות ממש.

יט.

אמר חזקל: עד שהגיעה בתי לגיל שלוש לא סיפרתי לה על אלוהים, שלא תפחד. ומשנעשתה בת שלוש ערכתי ביניהם היכרות. זה אלוהי, אמרתי לבתי. זאת בתי, אמרתי לאלוהי. שאלו כל אחד שאלות זה על זאת. בתי שאלה: האם אלוהיך זה הוא אחד מקרובינו, כמו סב, כמו דוד? לא בדיוק, עניתי לה. אלוהי שאל: למה תפחד כי יתמלאו פני בתך יראה? ליטפתי את פני בתי ואמרתי, אשאל כי יתמלאו פניה אהבה.

מז.
אמר חזקל: קודם שעמדתי עם צ'חלה תחת החופה אמרתי לחכם עבדאללה: למה יודיעו גבר ואישה כי עומדים הם לנסות להיות פרים ורבים, נִגלים מן הבגדים, בין אנשים רבים, ולמה נערכת החופה קבל עם ועדה, בנוכחות משפחה וחברים, ולא ביחידות של גבר ואישה, כחתונת אדם וחוה? אין זאת אלא כדי ללמד הקהל פרק בהלכות אהבה, וכדי להלל את הקדוש ברוך הוא המצוי בין אישה ובעל, וכדי לקשור הזוג בעבותות של ידיעת הציבור, שלא יהיו קלים להפר אותן, וכדי שיהיו חולקים את השמחה עם אחרים כפי שחולקים הם את העצב והאבל בשאר ימים, וכדי להודות להורים וחברים שהיו חלק מן הזכייה באושר זה, ואולי גם כדי להודיע כי רגע החתונה הוא גם רגע התחלפותה של אהבת הגבר והאישה השרויים בזוג למשפחה, שאהבתם אינה דבר השייך רק לשניהם, אלא גם לילדיהם ולכל צאצאיהם לפניהם. וסיפרה לי צ'חלה כי קודם שעמדה עמי תחת החופה שנתה לה החכמה מזל פרקים בהלכות הנישואין ובטקס החופה והקידושין, והזכירה כי המתחתנת בשלושים הימים שקודם יום הכיפורים מותר לה לרחוץ פניה ביום הקדוש שלא תהיה מִתגנָה לפני בעלה. וביקשה צ'חלה באותו הרגע מהחכמה ממזל שידחו החתונה עד שלושים ימים קודם יום הכיפורים ותזכה לקיים מצווה זאת פעם אחת בימי חייה, ולא דחינו.

אמר רבי שמעון

אמר חכם עבדאללה

אמר חזקל

מתוך:

אמר רִבִּי שמעון

קיבץ, בחר, תרגם מארמית ומערבית לעברית וסידר:
חכם עבדאללה בן גוּרְגִ'יָה, רבו של חֶזְקֵל

הוציא הקובץ ממסתור לאור, וצירף הקטעים בחלק "אמר חכם עבדאללה":
חֶזְקֵל בן אַמַל, תלמידו של עבדאללה

הביא לדפוס, וצירף הקטעים בחלק "אמר חזקל":
אלמוג בן סמירה, כותב קורותיו של חֶזְקֵל

-

האסופה "אמר רִבִּי שמעון" מורכבת משלושה חלקים: "אמר רִבִּי שמעון", "אמר חכם עבדאללה" ו"אמר חֶזְקֵל".
"אמר רִבִּי שמעון" מחבר יחדיו דברי רבנים מכל הדורות שנקראו שמעון, אך כמעט מחציתו מוקדשת למפורסם בשמעונים, בר יוחאי. ל"אמר חכם עבדאללה" ארבעה "אבות חכמה" המהווים גם הם כמחציתו – חכם עבדאללה סומך, בן המאה ה-19 בבגדאד, "הבן איש חי", רבנו יוסף חיים, גם הוא בן המאה ה-19 בבגדאד, הרב יוסף משאש, שעבר בין מרוקו וישראל במאה ה-20, והרב עובדיה יוסף. אליהם מצטרפים ובהם מתערבבים רבנים אחרים, רובם מן הדורות האחרונים במזרח-התיכון וצפון אפריקה, אך חלקם מוקדמים יותר או ממקומות אחרים, וכן עוד מקורות שבעל-פה מִדרשות בבתי כנסת עיראקיים, תורכיים, ספרדיים וסוריים בירושלים בתריסר השנים האחרונות. לעיתים "אמר רִבִּי שמעון" ו"אמר חכם עבדאללה" מאחדים שניים או שלושה מקורות שונים לגרסא אחת חדשה. החלק השלישי, "אמר חזקל", בניגוד לשני החלקים הראשונים, הוא בדוי.
כל העניינים אשר בשני החלקים הראשונים הזכרתי, כולם משל אחרים, אלא אם התגלגל אליהם רעיון אחד או שניים משפטים משלי, חדשים מקרוב באו, ולא שמתי לבי כי ממני יצאו. ובכל החלק השלישי דבר מדברי הספרים המצויים לא לקחתי, אלא אם שכחתי, או נפלה בתוכם מילה או שתים מן המקורות ואנוכי לא ידעתי, רק כל עניני החלק הזה מלבבי נבראו, חפרתי בורות והם נמלאו. לבד אם נשרו כמה פתקים של חזקל בין עמודי שמעון ועבדאללה ולא השגחתי, או נשרו פתקים מעבדאללה ושמעון אצל חזקל ולא חשתי.
-

 

 

 

 

פורסם בקטגוריה אמר רבי שמעון | עם התגים , , | השארת תגובה

"אמר חכם עבדאללה" לתשעה באב

ל"אמר חכם עבדאללה" ארבעה "אבות חכמה" המהווים כמחציתו – חכם עבדאללה סומך, בן המאה ה-19 בבגדאד, "הבן איש חי", רבנו יוסף חיים, גם הוא בן המאה ה-19 בבגדאד, הרב יוסף משאש, שעבר בין מרוקו וישראל במאה ה-20, והרב עובדיה יוסף. אליהם מצטרפים ובהם מתערבבים רבנים אחרים, רובם מן הדורות האחרונים במזרח-התיכון וצפון אפריקה, אך חלקם מוקדמים יותר או ממקומות אחרים, וכן עוד מקורות שבעל-פה מִדרשות בבתי כנסת עיראקיים, תורכיים, ספרדיים וסוריים בירושלים בתריסר השנים האחרונות. "אמר רִבִּי שמעון" מחבר יחדיו דברי רבנים מכל הדורות שנקראו שמעון, אך כמעט מחציתו מוקדשת למפורסם בשמעונים, בר יוחאי. לעיתים "אמר רִבִּי שמעון" ו"אמר חכם עבדאללה" מאחדים שניים או שלושה מקורות שונים לגרסא אחת חדשה. החלק השלישי, "אמר חזקל", בניגוד לשני החלקים הראשונים, הוא בדוי.

כל העניינים אשר בשני החלקים הראשונים הזכרתי, כולם משל אחרים, אלא אם התגלגל אליהם רעיון אחד או שניים משפטים משלי, חדשים מקרוב באו, ולא שמתי לבי כי ממני יצאו. ובכל החלק השלישי דבר מדברי הספרים המצויים לא לקחתי, אלא אם שכחתי, או נפלה בתוכם מילה או שתים מן המקורות ואנוכי לא ידעתי, רק כל עניני החלק הזה מלבבי נבראו, חפרתי בורות והם נמלאו. לבד אם נשרו כמה פתקים של חזקל בין עמודי שמעון ועבדאללה ולא השגחתי, או נשרו פתקים מעבדאללה ושמעון אצל חזקל ולא חשתי.

א.

אמר חכם עבדאללה: כשבא ר' שלום אלרדאעי מתימן ציונה, בשנת ה'תש"ט, וראה אשר נעשה כאן במעברות ובערים אשר במדינה, התיישב על הארץ לכתוב קינות על גורל תורת הקודש בפי עם הקודש אשר בתוך ארץ הקודש, והשאירן אחריו שנקונן אותן בט' באב יחד עם הקינות על שריפת בית-המקדש, וכך לשונו: "אש תוקד בקרבי, בהעלותי על לבבי, בהיותי בתימנה. נפשי תהימה, ותשתומם כמה, בבואי ציונה. יהודים לסגולה ולשם ולתהִלה, בהיותי בתימנה. שולמית מכל סיג, גבולים תשיג, בבואי ציונה. לאל נורא ואיום, תפִלה בכל יום, בהיותי בתימנה. ולמלאכתם שוקדים, ולא לאל עובדים, בבואי ציונה. מדי יום ולילה, עִתים לַתורה, בהיותי בתימנה. רק תורת הגוף, עלֵי הכל תצוף, בבואי ציונה. דת משה ויהודית, לכל אִשה עברית, בהיותי בתימנה. את ראשן פְרוּעוֹת, וּמָתנים וזרועות, בבואי ציונה. עטרת בעלה בפנים, ולא תתראה פָּנִים, בהיותי בתימנה. יחד נשים ואנשים, מתהלכים ולא בושים, בבואי ציונה. בלבוש נהדר וטוטפות, וארבעה ציציות, בהיותי בתימנה. נקיים מכל אלה, וסות זר וראש מגולה, בבואי ציונה. יהודים בשבע פיאות, לְכָבוד נקבעות, בהיותי בתימנה. חוק גדל בלורית, ושבע פיאות להכרית, בבואי ציונה. ימי שבת ומועדים, לתענוג מיוחדים, בהיותי בתימנה. אוי על חילול שבתות, ומועדי האותות, בבואי ציונה. עִלזו נפשות נְכֵאוֹת, בסדרי משתאות, בהיותי בתימנה. צמאה נפשנו, כקדם מי עוד יִרְאֵנוּ, בבואי ציונה. בתי ספר למורה, כדת משה יורה, בהיותי בתימנה. שמחו הילדים באפס לימודים, בבואי ציונה. מאין סוף לספור, כמה יש עלַי מחסור, כמאז בתימנה. חי וקיים ישיבנו, ובצדק ינחנו, כקדם בציונה".

ב.
אמר חכם עבדאללה: ניו-יורק היא רומי היא בבל, וארץ-ישראל נמצאת בכל מקום ובאף מקום, אף לא בארץ ישראל עצמה.

להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה אמר רבי שמעון | עם התגים , , , | 2 תגובות

رسالة تعزية مفتوحة لعائلة الطفل محمد أبو خضير

رسالة تعزية مفتوحة لعائلة الطفل محمد أبو خضير وللشعب الفلسطيني

أيدينا هي التي أراقت هذا الدم، أيدينا أحرقت الطفل محمد أبو خضير، أيدينا أشعلت الفتيل. نحن نعيش هنا ما يكفي من الزمن حتى لا نقول أننا لم نعرف، ولم نفهم، ولم نتوقع. شاهدنا تلك المنظومة الواسعة من التحريض على العنصرية والانتقام من قبل الحكومة، والسياسيين، وجهاز التعليم والاعلام. شاهدنا كيف يتحول المجتمع الإسرائيلي إلى مهمل وفقير، حتى اصبحت الاستجابة للعنف على أشكاله المختلفة مخرجًا للكثيرين، للشبان وللبالغين، الذين يصارعون على مكان لهم على هامش المجتمع. شاهدنا كيف تتقلص يهوديتنا وتُختزل بالقومجية، والعسكراتية، والصراع على الأرض، وكره غير اليهود، والاستغلال المخزي لمأساة المحرقة و"شريعة الملك" (وهو كتاب صدر عام 2009 كتبه الحاخامات يتسحاق شبيرا ويوسف اليتسور ويشرعن قتل غير اليهود أوقات السلم وأوقات الحرب). وشاهدنا في الأساس كيف تقوم دولة إسرائيل، على مختلف حكوماتها، بتطبيق سياسة عنصرية، وتقونن التمييز، وتعمل على تكريس الاحتلال، وتفضل العنف المتواصل والضحايا من كلا الطرفين على التسوية.

أيدينا هي التي أراقت هذا الدم، ونحن نعبر هنا عن تعازينا وألمنا أمام عائلة الطفل محمد أبو خضير التي تعيش فقدان لا يمكن وصفه، وأمام الشعب الفلسطيني. نحن نعارض سياسة الاحتلال الحكومية, نحن نعارض العنف، والعنصرية والتحريض في المجتمع الإسرائيلي. ونحن نرفض أن تتمثل يهوديتنا، بما فيها أقوال حاخام طرابلس وحلب، الحاخام حزقيا شبتاي، الذي قال: "بل تحب قريبك كنفسك (لاوين، الاصحاح التاسع عشر، 18)" – أن نحب الواحد قريبه ونهب لمساعدته، ليس فقط بين الإسرائيلي وصديقه، بل أيضا مع جيراننا غير اليهود. علينا أن نكون معهم في الحب، وأن نسعى لسلامتهم ومصلحتهم، فهذا ما يمليه العقل علينا، بل وما تمليه التوارة المقدسة علينا، التي تنص على السلوك الدمث، إنها تملي علينا هذا"، نحن نرفض مماثلة اليهودية مع أعمال الدولة والمتحدثين الرسميين باسمها.

أيدينا هي التي أراقت هذا الدم، خلافا للتحريم القائم في اليهودية والإسلام، وعليه نحن ملتزمون بمواصلة نضالنا داخل المجتمع الإسرائيلي، يهودا وفلسطينيين، بهدف تغيير المجتمع من الداخل، والنضال ضد عسكرة المجتمع، وضد وعي الأقلية والضحية، وضد خيار الحرب واللامبالاة تجاه حقوق وحياة الفلسطينيين، وضد الامتيازات في الحقوق لليهود فقط، ومن أجل اقتراح التواصل الإسرائيلي الفلسطيني واليهودي العربي الإنساني والسياسي والثقافي والتاريخي، بما في ذلك على طريق العديد منا اليهود أبناء العالم العربي، وعلى طريق النضال من أجل المساواة المدنية، ومن أجل تغيير المكانة الاقتصادية الاجتماعية للمجموعات المقصية والمضطهدة في المجتمع الإسرائيلي، بما فيهم العرب، والأثيوبيين، والشرقيين، والنساء، والحريديم، ومجتمعات ال جي.بي.تي، ومهاجري العمل، واللاجئين وغيرهم. الجانب الأقوي في هذا الصراع لديه القدرة على تفكيك نظام العنصرية ودوامة العنف بشكل غير عنيف. نحن نطالب بقيادة المجتمع في هذا الاتجاه، مقابل عدم اكتراث العديد في المجتمع الإسرائيلي الذين يفضلون الابقاء على نظام الظلم ودائرة العنف، ويتوقعون "الحلول" في إطار دائرة العنف هذه، كما يحدث الان في الحرب على غزة، والتي لن تقود إلا إلى المزيد من القتلى والمطالبة بالانتقام لدى الطرفين، وليس إلى التسوية.

أيدينا هي التي أراقت هذا الدم، ونحن نمد يدًا للنضال المدني المشترك مع كل مجموعة فلسطينية ترغب بذلك، النضال ضد الاحتلال، وضد عنف نظام الاحتلال، وضد سلب حقوق الانسان من الفلسطينيين، ومن أجل إنهاء الاحتلال، إما عن طريق إقامة دولة فلسطينية مستقلة في الضفة وقطاع غزة، أو عن طريق إقامة دولة واحدة مشتركة نكون فيها جميعا مواطنين متساوين.

***
أيدينا هي التي أراقت هذا الدم، وفي مجتمعنا تتهمنا الدعاية القومجية بشكل دائم بالانحياز وبإدانة جرائم إسرائيل فقط وليس الجرائم التي يرتكبها الفلسطينيون. ونحن نرد على ذلك: برأينا، من يؤيد أو يبرر قتل فلسطينيين فإنه ضمنا وعمليا يؤيد ويشجع قتل يهود إسرائيليين. وبالعكس، من يؤيد أو يبرر قتل يهود إسرائيليين فإنه ضمنا وعمليا يؤيد ويشجع قتل فلسطينيين. فعجلة الانتقام كبيرة ودورانها سريع. إما نحن، فنعارض جميع أنواع العنف، ونطالب بحل غير عنيف لهذا الوضع العنيف. معارضة نتنياهو لا تعني تأييد حماس، فالواقع ليس بهذه الثنائية، وثمة إمكانيات أخرى على المحور بين نتنياهو وحماس. زيادة على ذلك يجب التأكيد: أننا مواطنون إسرائيليون ومركز حياتنا في إسرائيل، ولذلك فإن جل انتقاداتنا هي تجاه المجتمع الإسرائيلي الذي نبغي إصلاحه. فمن بيننا خرج القتلة. بالطبع هنالك حجج لانتقاد المجتمعات الأخرى أيضا، ونحن على اعتقاد أن كل انسان ملزم بإجراء فحص دقيق ونقدي للمجتمع الذي يعيش فيه، وفقط بعد ذلك للمجتمعات الأخرى. فلو كنا فلسطينيين فلا بد أننا كنا سنركز انتقادنا على المجتمع الفلسطيني، وربما كنا سنحاول تعزيز بديل يساري للنظام الفلسطيني. ونحن على بينة من الانتقادات التي تدور فعلا داخل المجتمع الفلسطيني، لكن تأييدنا – كمواطني دولة الاحتلال – لا يساعد دائما على نمو مواقف نقدية داخل المجتمع الفلسطيني. ونحن نعي أيضًا عدم التناظر بين دولة إسرائيل، كدولة عظمى عسكريا واقتصاديا واقليميا، والتي تحتل ملايين الفلسطينيين مسلوبي الحقوق خلال عقود عديدة، وبين المجتمع الفلسطيني الذي يعني الانقسام، والذي يعيش غالبية أبناؤه في الشتات، والذي لا يتمتع بالاستقلال، والخاضع للاحتلال والسيطرة العسكرية الإسرائيلية، والذي يعيش واقع الاحتلال والحرب.

أيدينا هي التي أراقت هذا الدم، ونحن نعلم أن معظم الفلسطينيين الأبرياء الذين قتلوا خلال السنوات الست وستين الماضية بيد يهود إسرائيليين لم يتم القبض على قاتليهم، ولم تتم محاكمتهم ولم يوضعوا أبدا في السجن، وذلك على خلاف اعتقال اليهود الستة المتهمين بقتل الطفل محمد أبو خضير. غالبية القتلى الفلسطينين الأبرياء قتلوا بيد لابسي الزي العسكري من قبل الحكومة، والجيش، والشرطة أو الشاباك، وعمليات القتل التي تم تنفيذها إما بالطائرات، أو بالمدافع أو عن الأرض، تم تعريفها في حالة نادرة أنها "خطأ إنساني" أو "خطأ فني" وتضمن اعتذارا ضعيفا (ولم يتبع ذلك أي تحقيق، أو لائحة اتهام أو تم تمييع ذلك). وغالبا ما حظيت هذه الجرائم بالتجاهل من قبل القائمين على تطبيق القانون والجيش والاعلام. أما في هذه المرة الوحيدة التي تم فيها القاء القبض على المتهمين بالقتل، كما في حالة الحركة اليهودية السرية (الذي حصل أعضاؤها على العفو السريع)، والوضع مع عامي بوبير وباروخ غولدشتيان، فإن ذلك بسبب الحقيقة أنهم قاموا بذلك بدون لبس الزي العسكري. وباستثناء الجنود الذين تمت محاكمتهم على مجزرة كفر قاسم في عام 1956، والذين مكثوا في السجن أقل من عام واحد، فإنه لم تجري في إسرائيل محاكمة عندما كان المنفذين من لبسة الزي العسكري، وحتى في حالات ارتكاب مجازر فظيعة.

أيدينا هي التي أراقت هذا الدم، وحتى في هذه الأوقات، عندما يقدم بنيامين نتنياهو التعازي والاستنكار على قتل الطفل محمد أبو خضير، فإنه يعبر خلال ذلك عن إدعاء عنصري خطير حول التفوق الأخلاقي لإسرائيل على جيرانها: "مكان هؤلاء القتلة ليس في المجتمع الإسرائيلي. فهذا ما يميزنا عن جيرانا: هناك يستقبلون القتلة كأبطال ويطلقون اسماء الساحات على أسمائهم. وهذا ليس الفرق الوحيد بيننا. فنحن نحاكم المحرضين، بينما يتم التحريض في السلطة الفلسطينية عبر وسائل الاعلام الرسمية وعبر جهاز التعليم، ذلك التحريض الذي يدعو أساسا إلى القضاء على إسرائيل". يتناسى نتنياهو بعض المتهمين بارتكاب جرائم الحرب كانوا أعضاء في حكومات إسرائيل، وبعضهم في حكوماته هو، وأن مقارنة عدد القتلى الأبرياء من اليهود الإسرائيلين مقابل عدد القتلى الأبرياء من الفلسطينيين خلال الصراع الإسرائيلي الفلسطيني في الأعوام الستة وستين الأخيرة تشهد على أعداد قتلى فلسطينيين أكثير بكثير. كما يتناسى، أو يريد أن ينسينا، تحريضه وتحريض حكومته الواسع خلال الاسابيع الأخيرة، وما قاله هو عن الانتقام: "الانتقام لدم طفل صغير لم يخلقه الشيطان بعد، ولا حتى انتقام لدماء الشبان الصغار الطاهرين"، وذلك بعد العثور على جثث الشبان جيل-عاد شعر، نفتالي فنرانك وأيال يفراح، الذين قتلوا قبل ذلك بنحو أسبوعين ونصف، في الوقت الذي كان الجميع فيه مصدومين. وكان من فسر "الانتقام لدم" بمفهوم العين بالعين والطفل بالطفل، ذلك المفهوم الذي سيتركنا جميعا أعمياء، ثكلى وأيتام.

***
أيدينا هي التي أراقت هذا الدم، لكن بدلا من الاعلان عن أيام صوم وحداد وتوبة، تقرر الحكومة الخروج بحملة عسكرية في غزة، تسميها "الصخرة الصامدة"، ونحن ننادي الحكومة بالتراجع عن ذلك والسعي من أجل التهدئة والتسوية. تحولت غزة في السنوات الأخيرة إلى المنافس الرئيسي لحكومات إسرائيل. غزة هي تاريخنا جميعا، وهي نسيان تاريخنا كلنا. هي المكان الأكثر إيلاما في فلسطين/أرض إسرائيل، وفي مقبرتها يرقد الشاعر الحاخام إسرائيل بن موسى النجارة، الذي يقوم الان ربما ينظم أشعار دفاعا عنا وعن الفلسطينيين أمام السماء. غالبية سكان غزة من اللاجئين الذين طُردوا من منطقة الساحل عام 1948. وأبناء غزة هم من بنوا منذ العام 1967 معظم المدن الإسرائيلية التي يقصفونها الان. وقريبا من غزة، في مدن التطوير، تعيش غالبية من اللاجئين اليهود من العالم العربي هم وذريتهم، الذين دُفعوا إلى مغادرة بلادهم بعد حرب 1948، وهنا في البلاد ومن خلال حملة يكاد عنوانها أن يكون ريفيًا "من السفينة إلى القرية"، تم إرسالهم في شاحنة في نفس ليلة وصولهم إلى مدن التطوير، حتى لا يتوقفوا في مركز البلاد ويقرروا البقاء هناك "لا سمح الله". وهناك في الجنوب عملوا على فلاحة حقول الكيبوتسات والتجمعات المحيطة، وعملوا في مصانعها. غزة اللا نهائة من الحروب والغزوات منذ 1948: الاعمال الانتقامية في الأعوام 56، 67، وفي عام 1970 شارون يغزو غزة، وكذلك 1987، 2000، 2009، 2012، 2014. غزة هي فقدان الأمل لديكم ولدينا، ومخرجنا ومخرجكم آخذ بالابتعاد. فبعد أربعين عاما حيث كانت إمكانية التسوية التاريخية المؤلمة بين الحركتين القوميتين، الفلسطينية والصهيونية، موضوعة على الطاولة، فإن هذه الامكانية آخذة بالتلاشي، ويتم تفسير الصراع من جديد بمفاهيم اسطورية ولاهوتية، وبمفاهيم الانتقام والانتقام للانتقام، وكل ما نعد أولادنا هو المزيد من الحروب لسنوات عديدة أخرى، وأن يواصلوا تقتلينا وتقتيلكم ولا من مخرج، وليعملوا على تأسيس نظام الفصل العنصري والذي سينهار فقط بعد أجيال عديدة أخرى.

أيدينا هي التي أراقت هذا الدم، ونحن نعتقد أن علينا التمعن سويّة في تاريخنا المشترك، الدامي والمأساوي، التاريخ بن مائة عام، ومكانته في العالم. في بداية تلك الفترة كانت الكولونيالية الأوروبية في أوجها، وأحتلت أجزاء واسعة من أسيا وافريقيا، واستغلت شعوبها اقتصاديا وعسكريا، وتعاملت مع ثقافاتها على أنها متخلفة، وأرتكبت مجازر كثيرة. بأعقاب ذلك تبنت غالبية الحركات الوطنية، بما في ذلك في البلدان التي تحررت لتوها من الاستعمار، العنف كمبدأ منظم لها، وطالبت "بتطهير" حيزها القومي من الغرباء بحجج عنصرية/قومية/دينية/إثنية/ثقافية، وتسببت بحالة متواصلة من الحروب. نحن نطالب بالعمل ضد هذا التوجه للتاريخ في العالم وفي مجتمعاتنا المختلفة، وذلك كيهود وكفلسطينين، وعرب وإسرائيليين، شرقيين وإشكنازيين، ومحافظين، ومتدينين، وعلمانيين وحريديم، والعمل على معارضة الأسوار، والفصل، والسلب، والتهجير، والعنصرية والكولونيالية، واقتراح مستقبلا وبديلا مشتركا لواقع الاضطهاد والمُضطًهدين والعنف ضد مجتمعاتنا، وعدم الخضوع لدائرة العنف والانتقام، بل اقتراح العدل، والتصحيح، والسلام والمساواة، استنادا إلى ثقافاتنا، وإنسانيتنا، وتقاليدنا الدينية المشتركة، وذلك كي لا تستمر أيدينا بإراقة الدماء، وكي نمدها الواحد للآخر بتحية السلام ان شاء الله.

الموقعون والموقعات:
أورلي نوي، يوسي دهان، عنبال جمشيد، يوسب غرونبسكي، اليعانة الموج، أيال سغي بيزاوي، وردة حرش، هرتسل كهان، سيفان شطانج، يوسي فزانه، دوري منور، يردينه حامو، إيتي قندر، أفري هرلينج، ميخال حخام، ميريت أربل، يوأف موشيه، ابي-رام تسورف، ساعر جرشون، يوتام قدوش، تسيكي ايزنبرغ، نوعام جال، عميت لافي، سريت أوفك، حجاي مطر، ماطي شموئيلوف، أندرا ليفي، شيكو بهار، نعمه قطيعي، روني قرني، طال جلبوع، ريفكا موندلق، ارنون ليفي، نعوم بن حورين، ابتسام بركات، أودي ألوني، ديانا دانيال – شارم، يورام ميلتسر، رامي ادوط، حموطال غوري، ديفيد تشاينا ولف، ايزي ولف، ياعل أهرونوب، يونتان مزراحي، نعمة ساسون، عيدان كوهين، تسفي بن-دور بنيت، عنبال ايشل-كهانسكي، ماتان كامينر، يوتام شويمر، حاجيت مرملشطاين، أساف فيليب، عليزة وستون، ايلي بار، دفنة هيرش، ياعيل بن يافت، إيرز يوسف، ياعل جولان، نوعه ايشيل، افرات شني- شطريت، سيجال فريمور، أفيعاد ماركوفيتش، ايلونا بينتو، تمار نوفيك، دجانيت اليكيم-كسوتو، اليمي ساره، ايتي شنير، ديانا أحدوت، ليرون مور، يوني سيلفر، أور شمش، جال ليفي، دانا كابلان، دانيال شوشان، زيف يمين، رعوت بندريهم، يوفال ايلون، يلوي كوهن، أورن اجمون، اسف يعقوبوفتش، يهونتان ودعي، ميخال جورن، إلي أوشوروف، يوفال دريير-شيله، طال شفي، يهودا بن أل، موران طال، نوريت بن تسفي، إلى شموئيلي، دليت متسغر، منشه عنزي، مائير عمير، شوشي شمير، عران قاليمي ميشييقر، نوعه هيينه، ساهرشلف، إلى أدلمان، ران سغف، البرت سويسه، سرحيو يحني، روعي حسن، حنه جينتون، دافيد موتسفي-هالر، مائور هويمان، تامي ريكليس، تسيله زالط، مزال مويال كوهن، ابيجايل أرن حوتسون، أفرات يسسخار، شلوميت كرملي، مايا سبيكتور-بيهار, أوري ين-دوف، تمار موقدي، يهاف زوهر، يفعال بيستري، يائير ميوحاس، روني مازل، شوشي رببورت، عميت جيلوتس، أرين ديان، روعي لفانه، ريتشيل لئه جونس، موطي جيجي، يوآف كفشوك، داليا كاتس، ساشا كورمبتوف، شارون كوهن، نعمي كلايمان، يوسي لوس، نتان شلفه، بيني نوريالي، روزي بنيون، أودليا جولدرط، عيديت أراد، الداد تسيون، روني بليير، افيف جروس-ألون، يوتام كوهن، نوعه مزور، ميخالي برور، أوري بريكت، عوز روطبرت، استر عطار، شارون أورشليمي، نفتلي أور-نر، ريعوت جلبلوم، كرمله تايخمان، عنات مطر، ميري فيكسمان، يريف ابيشور، شوشانه جباي، نوجه عنبر، جيورا برجل، أورنه دونت، يوسي أميتاي، دودو روتمان، أورنه لافي، تاهل فيروش، رونيت بخار شاحر، عدي قيصر، أور سوفر، أله جرينجاوز، نوجه ايتان، تمار شيرف، هليه تشيفمان، يغيف بوخشتاب، تومر لافي، روني هنيغ، فرد كوفيتش، شاي شبتاي، ياعل جبريتس، تمار أحيرون، جاي أيال، حجيت بخار موريس، أميره هس، ابراهام عوز، ياعل برده، موطي فوغل، بنينه موتسفي-هالر، يوفال عبري، الموج بيهار.

מכתב תנחומים פתוח לבני משפחת הילד מוחמד אבו ח'דיר ולעם הפלסטיני

להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה מאמר | עם התגים | 2 תגובות

מלחמת ישראל-עזה התשיעית

אתמול היה יום של אלימות נוראה, היום ה-13 למלחמת עזה-ישראל התשיעית (אין לה באמת מספר. מי יכול כבר לספור. אולי השביעית ואולי השבע-עשרה).

עשרות הרוגים לשני הצדדים שפירושם עשרות משפחות שכולות, עשרות יתומים ועשרות אלמנות ואלמנים, והלב מדמם.

לשני הצדדים אין יכולת להכריע צבאית את הצד השני. החמאס לא מסוגל לפלוש מעזה לישראל ולהרחיב את גבולותיו, הוא לא מסוגל לשבור את המצור היבשתי מצד ישראל ומצרים, או את המצור הימי והאווירי מצד ישראל, ונמצא בנחיתות ברורה מבחינת היקף הכוחות ורמת הטכנולוגיה והאימונים. על כן הוא מתמקד בטרור – בפגיעה ספורדית ביעדים בלתי מתוכננים, אם על-ידי טילים ופצמ"רים ואם על-ידי חוליות לוחמים. פגיעות שנועדו לפגוע בישראל, להזכיר את קיומו, ולאלץ, כפי שהיה בסבבים קודמים, להקלות במצור, וכן להביא לשחרור חלק מהאסירים הפלסטינים הרבים, כפי שהתקיים בתמורה לגלעד שליט שנחטף. אלו מציבים אותו, למרות נחיתותו בלחימה, והיקף הנפגעים הרב, מקרב אזרחים ולוחמים, שהוא סופג, בעליונות ביחס לתנועת הפתח, שאינה יכולה להצביע על הישגים שלה מול ישראל בעשור האחרון למען הציבור הפלסטיני בשטחים, כאשר המשא-ומתן בין אבו מאזן לביבי כשל, וגם כל המאמצים הדיפלומטיים של אבו מאזן הסתיימו ללא תוצאות בשטח, מעבר לסימבוליקה, והפלסטינים בגדה המערבית רואים את המשך הכיבוש, המשך בניית ההתנחלויות והמחסומים, המשך שליטת הצבא בדרכים, המשך המעצרים והמאסרים הנרחבים, ואינם רואים אפשרות של הקמת מדינה עצמאית בקרוב.

גם ישראל לא מסוגלת להכריע צבאית את החמאס. מבחינה טכנולוגית היא מסוגלת להיקף נרחב מאוד של התקפות מן האוויר, בעזרת טילים, פגזים ופצצות ממטוסים, שיכול להוביל להרס נרחב ברצועה ולריבוי נפגעים, הרוגים ופצועים. היא מסוגלת להתמיד בהיקף אש שכזאת לאורך שבועות באווירה העולמית הנוכחית (שמרוכזת ברוסיה, באוקראינה, בסוריה ובעיראק). היא מסוגלת להתמיד במצור על הרצועה לאורך שנים. לעומת זאת בלחימה קרקעית בתוך רצועת עזה היא מאבדת חלק גדול מיתרונותיה מול החמאס – וחשופה לפגיעות קשות כפי שהיו אתמול.
להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 2 תגובות

An open condolences letter to the family of Mohammad Abu Khdeir and the Palestinian people

(Translated from Hebrew by Idit Arad and Matan Kaminer, and published at Haokets english edition)

Our hands shed this blood, our hands set Mohammad Abu Khdeir on fire, our hands fanned the flames. We have been living here for too long to claim that we did not know, we did not understand, we were not able to foresee. We witnessed the actions of the vast machine of incitement to racism and revenge operated by the government, the politicians, the educational system and the media. We watched Israeli society become neglected and poor, till the call to violence in all its different forms became an outlet for many, fighting for their place in the margins of society, teenagers and adults alike. We saw how the meaning of being Jewish has been emptied and sharply reduced to be identified with nationalism, militarism, a struggle for land, hatred of Gentiles, shameful exploitation of the Holocaust trauma and the “Teaching of the King ". More than anything, witnessed how the State of Israel through its various governments, has passed racist policies, enacted discriminatory laws, laboured to enshrine the occupation regime, preferring ongoing violence and victims on both sides rather than reaching agreement.

Our hands shed this blood, and we wish to express our condolences and our pain before the family of the boy Mohammed Abu Khdeir, who are experiencing an unthinkable loss, and to the Palestinian people. We oppose the occupation policy of the government. We are against the violence, racism and incitement which exist in the Israeli society. And we refuse to identify our Jewishness with it, the Jewishness which includes the words of the rabbi of Tripoli and Aleppo, the wise Hezekiah Shabtai who said: "'Love thy neighbour as thy self' (Leviticus xviii). This love of one another does not only refer to the love of one Jew or Israeli to the other, but to loving our neighbours, those who are not Jews.  It instructs us to co-exist with them through love, and pursue their safety and welfare. That is not only what common sense tells us, but also the holy Torah, whose ways are pleasant ways, and she commands us to go about our life in such a way, despite and in the face of the acts of state and the words of our official representatives.

להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה english, מאמר | השארת תגובה

הפסקת האש שהיתה וקרסה (עזה-ישראל 2014)

עכשיו אחרי שכנראה הצוק האיתן מסתיים, והפסקת אש (כנראה) תיכנס לתוקף בין ישראל לחמאס בתיווך מצרים, צריך לחשוב על ההמשך שמעבר לספירה לאחור למלחמה הבאה, וזה הכרחי שיקרה בשני כיוונים: האחד הוא שינוי המדיניות הכלכלית-חינוכית-חברתית ביחס לדרום הארץ, כך שהחיבוק המילולי והקיטשי של הממשלה והתקשורת עם תושבי הדרום יתורגם גם לכסף; והשני הוא חתירה להסדר ישראלי-פלסטיני, מתוך הבנה שהמשך סבבי האלימות אינם פותרים את האלימות, אלא להפך, רק מחריפים את המצב, מרחיקים הסדר, וכמובן גורמים לפגיעה כבדה בחיי אדם ובתקווה לחיים.

להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה מאמר | עם התגים , , , , , | 2 תגובות