בשערי עמידר

בשערי עמידר

לעובדיה בן-אברהם

רְחוֹב יָפוֹ עָיֵף. אֲפִלּוּ מְשָׁט רַכָּבוֹת בְּלִבּוֹ

לֹא יָסִיר מֵעָלָיו אֶת יְגִיעַת הַשָּׁנִים. וַאֲנָשִׁים

מַמְתִּינִים לְאָרְכּוֹ בַּתַחֲנוֹת מִבְּלִי לְהִתְגּוֹדֵד, כָּל אֶחָד

וַחֲפָצָיו בְּיָדָיו. וְאֶחָד שׁוֹכֵב עַל הַמִּדְרָכָה, מוּל

שַׁעֲרִי עמידר, רְחוֹב יָפוֹ 17, בּוֹאֲכָה מִגְדַל

דָּוִד, רָחוֹק מְהַשִּכּוּנִים. מִי שֶׁחוֹלְפִים חוֹלְפִים, מִי

שֶׁעוֹצְרִים עוֹצְרִים, וְעוֹבַדְיָה בֵּן אַבְרָהָם אוֹחֵז בְּיָדוֹ

אֶת צַו הַפִּנּוּי מִבֵּיתוֹ, מֻגְדָּל בְּצִלּוּם דָּהוּי,

וּמוּל עֵינָיו חוֹלְפוֹת הָרַכָּבוֹת.

מִי יַזְכִּיר אֶת עַמִידָּר בַּשִּׁירִים? בְּכָל זֹאת

אֵינָהּ פָּרַח, אֵינָהּ כּוֹכָב, אֵינָהּ צִפּוֹר, אֵינָהּ

נַחַל. וְהַאִם לֹא יִכְאַב לְמַנְכָּ"ל עַמִידָּר קִפּוּחַ

מָקוֹם חֶבְרָתוֹ בַּשִּׁירִים?

בָּאנוּ לְעַמּוּד בִּשְׁעַרֵי עַמִידָּר, סְבִיב עוֹבַדְיָה בֵּן

אַבְרָהָם, רְחוֹב יָפוֹ 17, בּוֹאֲכָה מְגַדֵּל דָּוִד,

רָחוֹק מְהַשִּכּוּנִים. מִי שֶׁחוֹלְפִים חוֹלְפִים, מִי שֶׁעוֹצְרִים

עוֹצְרִים, וַאֲנַחְנוּ מְדַבְּרִים בְּלָשׁוֹן שֶׁל הַפְגָּנוֹת, וַאֲנַחְנוּ

צוֹעֲקִים בִּלְשׁוֹנוֹת זוֹעֲמוֹת. וְאַנְשֵׁי עַמִידָּר מַבִּיטִים בָּנוּ

מִן הַחַלּוֹנוֹת, חֶלְקָם מִצַּלָּמִים, חֶלְקָם תְּמֵהִים, חֶלְקָם

מְמַהֲרִים לְהִסְתַּתֵּר בְּתוֹךְ הַמִּשְׂרָדִים.

אֵיךְ לֹא תִּזָּכֵר עַמִידָּר בַּשִּׁירִים? גַּם אִם

אֵינָהּ פָּרַח, אֵינָהּ כּוֹכָב, אֵינָהּ צִפּוֹר, אֵינָהּ

נַחַל, הַאִם לֹא רָאוּי שֶׁתִּזְכֶּה לִפְחֹת בְּשִׁיר

אֶחָד?

עָמַדְנוּ בִּשְׁעַרֵי עַמִידָּר וְאֵין מַכְנִיס אוֹתָנוּ בִּשְׁעַת

בֹּקֶר מֻקְדֶּמֶת. רַק מַצְלֵמוֹת חֲכָמוֹת מִתְבּוֹנְנוֹת בָּנוּ,

וְעֵינֵי מְאַבְטְחִים וְשׁוֹטְרִים עֲיֵפִים. וְעוֹבַדְיָה בֵּן אַבְרָהָם

שׁוֹכֵב בְּשַׂק שֵׁנָה, רְחוֹב יָפוֹ 17, בּוֹאֲכָה

מְגַדֵּל דָּוִד, רָחוֹק מְהַשִּכּוּנִים. מִי שֶׁחוֹלְפִים חוֹלְפִים,

מִי שֶׁעוֹצְרִים עוֹצְרִים, וַאֲנַחְנוּ הָיִינוּ מְדַמְינִים אֶת

שִׁמְשׁוֹן אוֹחֵז בִּשְׁעַרֵי עַמִידָּר הַכְּבֵדִים, וְהָיִינוּ מַזְכִּירִים

לוֹ שְעָרוֹתיו הַגְזוּזוֹת, וְהָיִינוּ לוֹחֲשִׁים לוֹ אַל

נָקַם, וְהַיְנוּ אוֹמְרִים לוֹ כִּי כָּל סַרְנֵי

עַמִידָּר עַל הַגַּג רוֹאִים בִּשְׂחוֹק עוֹבַדְיָה.

-
פורסם בוויינט ובג'יי14

לשיר "שנתיים לפני הרעש" המוקרא גם הוא בהפגנה במוצאי שבת ה-11.5.2013 בכיכר פריז בירושלים

על מסע יהודי אתיופיה דרך סודן לישראל

"הגענו, אבל לא הגענו" 

 

גדי בן עזר, המסע – סיפורי המסע של יהודי אתיופיה לישראל 1977-1985, הוצאת מודן, 2007, 331 עמ', מחיר מומלץ: 82 ש"ח.

 

א.

בראש ספרו כותב גדי בן עזר כי בעברית "אין חוקים של תרגום ורישום משפה לשפה לגבי אמהרית וטיגריניה" (5), ומתכוון אומנם רק להעיר הערה טכנית על מהות התעתיק העברי שבחר בו בספרו, במצב בו אין תעתיק מקובל, אך דומה שיש באמירה זאת גם כדי להעיד על מצב היחסים התרבותיים, הספרותיים והמחקריים שבין העברית החדשה ושפות אתיופיה, הנמצאים עדיין בחיתוליהם. אומנם בין היהדות והתרבות האתיופית קשרים עתיקים, וכבר לפני יותר מאלף חמש מאות שנים תורגם התנ"ך (אורית בפי יהודי אתיופיה) לשפת הגעז, שהיא שפתה השמית העתיקה של אתיופיה, אבל הכיוון ההפוך והחדש של הקשר, בו התרבות האתיופית, ובתוכה התרבות היהודית-אתיופית, מתורגמת אל העברית, מתנהל בקצב איטי ודומה כי אינו מצליח לעורר עניין רב מחוץ לגבולות הקהילה האתיופית.

גדי בן עזר פרסם את ספרו "כמו אור בכד" ב-1992, וספרו הנוכחי ממשיך אותו בכיוונים חדשים. לפני כארבע שנים יצא במסגרת האוניברסיטה הפתוחה ספר היסטורי מקיף בשם "אתיופיה – נצרות, אסלאם, יהדות" שכתבו חגי ארליך, הגר סלומון וסטיב קפלן. קדמו לספרים אלו, ולעלייה הגדולה, "ספר הפלשים" (1943) של אהרון זאב אשכולי, "מסע אל הפלשים" (1959) של יעקב פיטלוביץ, ו"אחים שחורים: חיים בקרב הפלשים" (1977) של יעל כהנא. רק תרגומים מעטים נעשו לעברית משפות אתיופיה, בעיקר של סיפורי עם יהודיים, למשל בספר המקסים "תרת תרת" (1996) שערכו תמר אלכסנדר ועמלה עינת, ובהקשר זה בולט הקובץ "הילד והגשר" (2000), שראה אור על-ידי האגודה למען עידוד יצירה, תרגום ותרבות של העדה האתיופית, והיווה ניסיון ראשוני של תרגום מבחר סיפורים מן הספרות האתיופית בת זמננו לעברית; מאוחר יותר ב-2006 הוציאה העמותה את הכרך הראשון "אהבה עד הקבר" של הסופר הדיס אלמיו, מחשובי סופרי אתיופיה במאה ה-20. מלשון געז העתיקה, שפת הקודש של נוצרים ויהודים באתיופיה, תרגם בשנת 2009 רן הכהן את "כבוד המלכים", האפוס הלאומי של אתיופיה. הכתיבה של יוצאי אתיופיה בעברית מתרבה עם השנים וכוללת ספרות אוטוביוגרפית, כגון "המסע אל החלום" (2000) של אברהם אדגה, רומן כגון "אתיופי בחצר שלך" (2001) של אשר אליאס ו"אסתרי" של אומרי טגאמלק אברה (2008), שירה כגון "מתחיל מהתחלה" (2003) של גדי יברקן וכן בתוך אנתולוגיית השירה השחורה "כושילאמאשלהם" שערכו ערן צלגוב ואפרת ירדאי, אוספים של כתיבת ילדים, למשל אודות קורות מסע משפחתם מאתיופיה דרך סודן לישראל ("הגדת יציאת אתיופיה", 2005), וכן ספר בישול ("המטבח האתיופי", צעירי טספצ'ין, 2007).

            ספרו של בן עזר מבוסס על ראיונות עם מתבגרים אשר הגיעו לארץ במהלך "מבצע משה" או מעט לפניו, ועוסק במסע של יהודי אתיופיה בין השנים 1977 ו-1985 לישראל, כפי שהוא משתקף באותם ראיונות  (ומתבסס על עבודת הדוקטורט שכתב ב-1995, ושהתפרסמה לראשונה כספר באנגלית ב-2002). הספר מוקדש להם ו"לאלו שלא הגיעו אך זכרם עימנו ב'זיכרון הדורות'" (3), ונפתח בתודה למרואיינים, המבטאת את יחסו הרגשי של החוקר אל מושאי מחקרו: "אני אסיר תודה להם על האמון שנתנו בי ועל נכונותם להרשות לי ללוות אותם בנתיב הכואב והמורכב של זיכרונות המסע שלהם. לא פעם הערצתי אותם על האומץ שהפגינו כאשר סיפרו את חוויותיהם" (7). בשונה מחוקרים רבים זוכר בן עזר את תרומתם של נחקריו לחייו וכן לקידומו המקצועי, וכותב על כך במבוא: "התחלתי לעבוד עם קהילת עולי אתיופיה בשנת 1982, ומאז אני עובד איתם כפסיכולוג קליני וארגוני וכיועץ במרכזי הקליטה, החינוך וההכשרה שלהם. לאור הכשרתי הנוספת כאנתרופולוג, הגעתם של יהודי אתיופיה הציבה בפני אתגר מקצועי: אתגר העבודה הפסיכולוגית הבין-תרבותית… היה זה עבורי תהליך של מפגש עם "האחר" במהלכו השתניתי לא רק מקצועית, אלא גם אישית. הגעתם לארץ של יהודי אתיופיה היתה עבורי "מתנה" שבזכותה צמחתי והתפתחתי מקצועית ואישית. מכאן, אני רואה את הגעתם כ"מתנה" לחברה הישראלית בכללה" (14).

לרבי דוד בוזגלו

*

                                                לרבי דוד בוזגלו  (1903-1975),

גדול פייטני יהדות מרוקו במאה ה-20

 

מכיוון שהיה עיוור

לא שם לב לַלועגים לתרבושו

והמשיך חובש אותו בארץ קודשו

בוקר בוקר על ראשו.

 

והאנשים מביטים

לא רואים את עיוורונו

נס קרה בארץ הקודש

לא ראה את עיוורונם.

 

לשירים נוספים מתוך "צמאון בארות"

 

"אין העניות מן העבירות"

מהי עניוּת? מהי עשירוּת? האם מוצדקת חלוקת בני-האדם בעולם הזה לעשירים ועניים? האם היא ניתנת לשינוי? רבי יהודה בן מוייאל, האדמו"ר הגאון נר המערב, אשר נולד במוֹגַאדוֹר (כיום אֶצוּוַירַא) שבמרוקו במאה ה-19, ונפטר בירושלים בשנת תרע"א, ביטא בספרו "שבט יהודה" אשר היה גנוז וספון במשך כמאה שנים עד אשר יצא לאור בירושלים בשנת תשנ"ד על-ידי נכדיו, עמדה יהודית חריפה באשר לשאלות הללו, וכתב מה אין בהן בעשירות ובעניות: "אֵין העַנִיוּת מִן הַעַבֵירוֹת וְאֵין הַעַשִירוּת מִן הַזכיוֹת"; מידת עושרו או עניותו של אדם אינה מעידה על מידותיו המוסריות, מסביר רבי יהודה, "כי כמה עשירים רשעים וכמה עניים צדיקים".

בדבריו אלו, המופיעים במאמר כ"ה הדן במידת הצדקה, מנסה רבי יהודה לנתק את הקשר אותו קשרו אנשים רבים בין העניוּת לבין ניוול מוסרי. מדבריו של רבי יהודה ברור כי גם במרוקו של המאה התשע-עשרה היה מי שחשב אחרת ממנו, ועל כן הוא מקפיד לומר: "באמת גם צדיק גדול המיוחד שבאחיך יכול להיות אביון כי כן נגזר עליו משעת לידתו להיות במזל אביון". אין כאן השקפה רומנטית על העוני, כאילו זה מזכך את הנשמה ומאפשר צדיקות, אבל יש בדברי רבי יהודה אמירה ברורה שהעניות אינה עבירה דתית, ואף לא עונש מן הקדוש ברוך הוא, וכי העשירות אינה זכות דתית, או פרס מן הקדוש ברוך הוא, אלא שתיהן סוג של מזל. אין הוא אומר שכל העניים צדיקים וכל העשירים רשעים, או שעשיר אינו יכול להיות צדיק, ועני אינו יכול להיות רשע, אבל הקישור בין המאפיינים השונים אינו נכון.

אמר רבי שמעון

אמר רִבִּי שמעון

 

קיבץ, בחר, תרגם מארמית ומערבית לעברית וסידר:

חכם עבדאללה בן גוּרְגִ'יָה, רבו של חזקל

 

הוציא הקובץ ממסתור לאור:

חזקל בן אַמַל, תלמידו של עבדאללה

 

הביא לדפוס:

אלמוג בן סמירה, כותב קורותיו של חזקל

אמר רִבִּי שמעון

 

            אני הקטן עבדאללה בן גורג'יה כינסתי כאן אמירות רבי שמעון שבכל הדורות, כי כל המתקרא שמעון רבי שמעון הוא, ואין ראשון ואחרון אלא כולם אחד, משמעון בן לאה שקראה אותו ואמרה: "כִּי-שָׁמַע יְהוָה כִּי-שְׂנוּאָה אָנֹכִי וַיִּתֶּן-לִי גַּם-אֶת-זֶה", ועד שמעון בן פרידה, שהיה אחד ממלמדי סבי, הוא עבדאללה אבי גורג'יה, במדרש בית זִלְכָה בבגדאד.

-

א.

אמר רבי שמעון: הוא עומד וספרים נושרים מחיקו וחסידיו רצים לאחוז בספרים לפני שיפלו לקרקע ויפגמו. והוא צוחק, אומר להם: אחרי אלו אתם רצים, את אלו גנזתי משום טעויות שנפלו בהם, ויש לי אצלי בתוך מטמון רבבות ספרים אחרים של חוכמות נסתרות שעוד לא גיליתי לאיש ואין בהם אף לא טעות אחת. והם ממשיכים לרוץ ולפתוח ידיהם מעלה לאסוף, צוחקים ואומרים לו: גם טעויותיך תורה הן בשבילנו, ומוכנים אנחנו מהיום ועד סוף הימים לקרוא ספר פגום אחד שלך מרבבות ספרים שלמים שלנו שבהעתקתם לא נפלה אף לא טעות אחת.

 -

ב.

אמר רבי שמעון: שתי מצוות פריה ורביה מוטלות על כל איש: פריה ורביה באישה להוליד לו בנות ובנים ולעשות זרע בעולם שירבו לומדי תורתנו הקדושה, ופריה ורביה בתורה הקדושה, שהיא האישה הרוחנית, ולהוליד לה חידושים אמיתיים יפים כתפוחי הזהב. וכיצד? כשם שקורא לאישה הגופנית שבמיטתו איילת אהבים ולוחש דברי חיזור והתפנקות על אוזנה, כך קורא לאישה הרוחנית שבספרו יעלת חן ולוחש לה דברי הלכות ומדרשים מדבש מתוקים ומניחם כחלב תחת לשונה ומשעשע אותה במילים ובחיבובים ואז יודע אותה בכל דרכיה. ואם אינו עושה תורתו קבע, וקורא ומחדש בדברים אחרים של חול ויומיום, נמצא הוא כמי שמונע עונתה של אשת חיקו, וקוראים לו מן השמיים בבחינת נואף ומתרים בו: אם באהבתה תשגה תמיד יומם ולילה טוב, ואם לאו כל מה שזכית כבר לחדש העולם שוכח ואתה כמי שהטיל זרעו על קרקע חרבה, וכל מה שהיית עתיד לחדש יהיה עתה כפוף וקמל ואין בו כוח לקום.

 -

ג.

אמר רִבִּי שמעון: שלושה סוגי בכיות יש בעולם. אחד שבא ממך והולך אל העולם, שני

הערות על השטרות

הממשלה אישרה אתמול ארבעה שטרות חדשים לשקלים החדשים, אחרי שוועדה בראשות השופט טירקל ישבה על המדוכה כך וכך זמן, והחליטה שעל השטרות יופיעו שאול טשרניחובסקי, רחל בלובשטיין, נתן אלתרמן ולאה גולדברג. נדמה לי שההחלטה הזאת היתה תיקון אחרי שבהחלטה הקודמת של וועדה זאת או אחרת לא היו נשים על השטרות, והוחלט לתקן זאת [רחל שהוכנסה לשטרות היא דוגמא מעניינת - אם היו מבקשים להדפיס אותה על שטר לפני שלושים שנה היתה קמה מקהלת חוקרים שטוענת ששירתה פשוטה ופשטנית ואינה ראויה לקאנון הספרותי - כלומר היא דוגמא דווקא להשתנותו של קאנון גברי מסויים וראייתו את השירה הנשית לאחר עבודה מאומצת, עד כדי כך שכיום אין זה מורגש כלל].

בשטרות החדשים יש אומנם נשים, אבל אין בהם מזרחים, ערבים, אתיופים, דתיים וחרדים (ואולי גם מסורתיים, אבל זה כבר עניין של הגדרה דקה). ומה רע בכך?

א. קודם כל, אולי באמת עדיף שהם לא יהיו על הכסף, כי הכסף הממלכתי כנראה מבקש לסמל משהו אחר [כפי שהציע עמוס נוי: דיוקנאות של מזרחים יוטבעו על מכתבי ההוצאה לפועל], וכי ממילא מה יועילו מאבקים סימבוליים על מי יודפס על איזה שטר – כשעוד צריך להיאבק על "איפה הכסף" ועל "או שהכסף לכולם או שלא יהיה כסף".

ב. בסך הכל אי נוכחותם של אלו מייצגת היטב את הממשלה, שהיא ללא ערבים, חרדים ואתיופים, ועם שלושה וחצי מזרחים וארבעה דתיים.

ג. כמובן שיש הרבה אפשרויות למי יכול היה לעלות על השטרות, למשל בהקשר המזרחי שאף הגיע לדיון בשולחן הממשלה, אבל בגלל שכמעט ולא התרחש תהליך קאנוניזציה לגבי יוצרים מזרחים מהדורות האחרונים בתרבות הישראלית, כל אפשרות שתעלה תוגחך כלא מספיק חשובה כמו המשוררים שנבחרו, או תגרום לחזור 900 שנה אחורה, ולשים את יהודה הלוי על שטר, כפי שהציע ביבי (שכנראה יודע גם כיצד למצוא תמונה שלו כדי לשים על השטר, וכנראה חושב שלא קם משורר מזרחי חשוב לאחריו שגם הספיק להצטלם, או לפחות הוא לא מכיר…). לכלול משורר מתור הזהב בספרד מלפני 900 שנה – יהודה הלוי, הנגיד, אבן גבירול, משה אבן עזרא – שכבר התקבל לקאנון, תוך כדי כך שטושטשה העובדה שמדובר בשירה יהודית-ערבית – לא יצור את האפקט המתאים.

ד. צריך אולי לערער באופן כללי ועקרוני לגבי הבחירה שעל השטרות יהיו רק משוררים שפעלו בעברית, במאה ה-20, גם בארץ ישראל ובהקשר ציוני – איפה אברהם סוצקובר? איפה טאהא מוחמד עלי? ואיפה – אם מכלילים כותבי פרוזה – אידה פינק? איפה אמיל חביבי?

ה. שרי רז, שמסתבר שהיתה בוועדה, הסבירה: "יכול להיות שזו ועדה בורה, אבל אני ממש לא מכירה משוררים מזרחים בולטים במאה ה-20. משוררים שמלמדים אותם בבתי ספר, שצעירים וצעירות כותבים אותם ומלחינים נעימות לפי המילים שלהם. אם אתה מכיר תציע… כל מי שהתראיין היום אמר 'יהודה הלוי', אף אחד לא הציע שם נוסף. לו היו הייתי חושבת שטעיתי".
הסברה הוא בדיוק הסבר מעגלי על קאנוניזציה – תראו לי משורר שכבר נכנס לקאנון, שכבר מלמדים אותו בתוכניות הלימודים בבתי-הספר, שצעירים מלחינים אותו (חס וחלילה לא לחנים בבתי-הכנסת) – ואותו היינו בוחרים – מה שכמובן לא יאפשר הכנסה של משורר מזרחי מן המאה העשרים.

ו. אם בכל זאת היה עלינו להציע משוררים שפעלו בעברית בארץ במאה ה-20, אפשר היה לחשוב על משוררים כמו הפייטן ר' דוד בוזגלו, רצון הלוי, ויקי שירן וברכה סרי שנפטרה ביום חמישי האחרון, לשם הדוגמא.

[עיצוב השטר האלטרנטיבי, ביוזמת קפה גיברלטר: עיצוב גרפי: איתם טובול מסטודיו Grotesca Design]

איכה ישבה בגדאד / كيف جلست بغداد

אֵיכָה יָשְֹבָה בַּגְדַּאד

 

בּגְדאד, משוֹש תבל, הַיפָה שֶבְקריוֹת הַעוֹלָם, מאטָה אֶת קצב זרִימת הַמיִם בַּשלִישִי בְּנהרוֹת גַן-הַעֵדֶן. נערוֹת ונערִים עוֹברִים עַל הַגשרִים הַמצפִּים לְהפצצָה וּמִתעטפִים בּצעִיפֵי אוֹבךְ אבק מִדבּר מפחד הַאש הַמוֹנְגוֹלִית וְטִילֵי הַשִיוּט הַחכמִים הַמתוּכנתִים אנגלִית (וּמִתכסִים בְּשמוֹת עתִיקִים בּנֵי עוֹלמוֹת אחרִים, כּטוֹמהוֹק). בְּבָּבֶל הַחדשָה חרבוּ הַמגדלִים שֶראשם בַּשמיִם, הַרקִיעַ זרוּעַ מטוֹסִים חמקנִים הַמבּלבּלִים אֶת מכשִירֵי הַמכ"ם, וּבַשווקִים אזלוּ זֶה מִכּבר הַתרוּפוֹת לַילדִים. עַל נהרוֹת ארם-נהריִם מִתקבּצִים הַבּוֹכִים, ונשִיאִים זרִים מגשִימִים נבוּאוֹת זעם עתִיקוֹת, לא לַהם, וּמנפּצִים עוֹללִים אֶל-הַסלעִים. שוּב מַהְפֵּכַת אללה יוֹרדת משמֵי הַמטוֹסִים, תִזכּוֹרת לְעצב סדוֹם ועמוֹרָה, וְאבק-שריפָה מוֹחק שקִיעוֹת וּמעצִים שקִיעוֹת. שִיכּוֹר מכּוֹחַ שלִיטתוֹ עַל בּנֵי-הַאדם הוּא מבקש להיוֹת רִיבּוֹן גָם לַכּוֹכבִים ולמזלוֹת. אוּר-כַּשְֹדִים כּבר ראתָה אֶת כּל הַקרַבוֹת וְכּל הַמלחמוֹת הַקרֵבוֹת, ונבִיאֵי נחמָה עִירָקִיִים חדשִים הוֹלכִים יחפִים בְּרחוֹבוֹת בִּקעת אֶרֶץ שִנְעָר הַבּוֹערִים וְיוֹדעִים לְשנן: "בַּנצח אֵין נִיצחוֹנוֹת". הַנִיצחוֹנוֹת ניתנוּ לְכל מִי שֶחוֹלף, לְכל מִי שֶזמנוֹ בַּהִיסטוֹריָה קצר כְּגוֹרל כּל הַממלכוֹת הַיהִירוֹת. עַל עפר הַארץ יוֹשבת בּתוּלת בַּת-בָּבֶל, וּמתחִילָה לְזמר בְּערבִית שֶל קֻרְאַן, לצלִילֵי עוּד וְקַאנוּן הַמנוּסִים בְּנִיגוּנִים שֶל שְמחוֹת הַחיים בְּאצבעוֹת נגנִים סוּמִים: "אֵיכָה יָשְבָה בַּגְדַאד הָעִיר רַבָּתִי עָם הָיְתָה כְּאַלְמָנָה רַבָּתִי בַּגוֹיִם".

 

                        ירושלים, בנפול הפצצות האמריקאיות

                                על בגדאד, י"ז באדר ב' ה'תשס"ג,

                                הלילה שבין ה-20.3.2003 ל-21.3.2003.

 

كَيْفَ جَلَسَتْ بَغْدَادُ / أَلْمُوجْ بِيهَارْ

عن العبريّة: ألطَّيِّب غنايم

بغدادُ، بَهْجَةُ الكون، أَجْمَلُ مُدُنِ العالم، تُبَطِّئُ من إيقاعِ وتيرة الماء في ثالثِ أنهار جَنَّةِ عَدَن. فتياتٌ وفتيةٌ يعبرون جُسُورًا، تَتَوَقَّعُ تَفْجِيرًا، ويتلفعّون بِخِمَارٍ سَدِيمِيٍّ مِنْ غُبَارِ الصَّحْرَاء، خَوْفًا من النّار المغوليّة والصّواريخَ الجَوَّالَةِ الذَّكِيَّةِ المُبَرْمَجَةِ بالإِنْجلِيزِيَّةِ (والمستَتِرَةِ تحتَ أَسْمَاءٍ عَتِيقَةٍ سَلِيلَةَ عَوَالِمَ أُخْرَى، مِثْلَ التّوماهوك). في بَابِلَ الجديدةِ تَقَوَّضَتِ الأَبْرَاجُ التي رأسها في السَّمَاءِ، مزروعة بالطّائرات المُتَمَلِّصَةِ المُبَلْبِلَةِ لأجهزة الرّادَارَات، وَفي الأَسْواقِ قَدْ أَزَلَتْ أَدْوِيَةُ الأَطْفَالُ مُنْذُ زَمَنٍ. عَلَى أَنْهُرِ آرامَ – اَلرَّافِدَانِ يَتَضَافَرَانِ بَاكِيَيْنِ، ورُؤَسَاء غرباء يحقِّقُون نُبُوءَاتِ الغَضَبِ العَتِيقَةِ، لَيْسَت لَهُم، ويقصفون أَطْفَالاًنَحْوَ الصُّخُور. ثانيةً، تنزِلُ ثورةُ اللهِ منْ سَمَاءِ الطَّائِرَاتِ، تِذْكَارًا لِحُزْنِ سْدُوم وَعَمُوراه، وَرَمَادُ حريقٍ يمحُو غُرُوبًا وَيُعَزِّزُ غُرُوبًا. سَكْرَانُ مِنْ فَتْكِ سُلْطَتِهِ بالبَشَرِ، يُطَالِبُ بسيادته أَيْضًا عَلى الكَوَاكِبِ وَعَلى الأبراج. مدينة أُورْ-كِشِدِيم قَدْ رَأَتْ كُلَّ المعارك وَكُلَّ الحُرُوبِ القَادِمَةِ، وَأنبياءُ السّلوانِ العراقيُّونَ الجُدُد يَمْشُونَ حُفَاةً في شَوَارِعِ غور أَرْض الرّافدينالمُحْتَرِقَةِ، والتي تجيد تكرار جملتها: "لا انتصارات في الأبد". مُنِحَت الانتصاراتُ لكلّ العابِرينَ، لكلّ من حقبتُهُ قَصِيرةٌ في التّاريخ، كَمَصِير كُلّ المَمَالِك المُتَبَجِّحَةِ. على غُبَارِ البِلادِ تَجْلِسُ عَذْراءُ بنتُ-بابلَ، وتُبَاشِرُ الغِنَاءَ بِعَرَبِيَّةِ القُرْآنِ، على أَنْغَامِ العُودِ والقَانُونِ المُتَمَرِّسَةِ بِعَزْفِ بَهَجَات الحَيَاةِ بِأَصَابِعِ العَازِفِينَ العميَان: "كيفَ جَلَسَتْ بَغْدَاُد المدينةُ الكثيرةُ الشَّعْبِ كَيْفَ صَارَتْ كَأَرْمَلَة العَظِيمَةِ في الأُمَمِ".

 

القدس، حين وقوع القنابل الأمريكيّة على بغداد، ليلة 20.03.2003 – 21.03.2003

תרגם לערבית: אלטייב גנאים

לשירים נוספים מתוך "צמאון בארות"