חכם עבדאללה מסיר את מועמדותו למשרת הרב הראשי לירושלים

בעקבות פנייתו הרשמית של אהוד עוזיאל לחכם עבדאללה שיציג את מועמדותו בבחירות לרב העיר ירושלים המתקיימות היום, הלכתי לביתו של חכם עבדאללה ומסרתי לו את הצעתו של עוזיאל בעזרת צילום מסך, שכן אין לחכם פייסבוק משל עצמו.

הוא סיפר לי שכבר הגיעה משלחת מיוחדת מכל קצווי העולם היהודי לפני חודש לבקש שיציג את מועמדותו לחכם באשי לכל קהילות הספרדים בעיר הקודש תבנה ותכונן. הגיעו בני סטמבול ובני טהראן ובני צנעא ובני פס, ושטחו את בקשותיהם שיהיה נציג לכל קהילות הגולה, ואף באו רבני החלבים אשר בברוקלין, ורבני בבל אשר בלונדון (לנדן בלשונם), ורבני משהד ואספהאן אשר בלוס אנג'לס, ורבני אלג'יר ותוניס אשר בפאריז (פרי בלשונם).
ישב ימים ארוכים ושקל את בקשתם, כך סיפר לי, ובאמת גדלה בלבו גאווה על בקשה זאת, שהנה סוף סוף יש מי שמכיר בו, אחר שנים ארוכות שהיה כל צאן מרעיתו קהל בית-כנסת קטן אחד ברחוב קטן אחד בשכונה קטנה בירושלים, ואף הם אינם נשמעים לכל הוראותיו.
לבסוף הלך לבתי-כנסת האחרים שברחובו, וסיפר להם על משלחת מכובדת זאת של חכמים ופרנסים שבאה לביתו, ראה שהם מנידים בעיניהם כמי שאינם מאמינים. הלך לבתי-כנסת האחרים שבשכונתו, וסיפר להם שבאו רבני סטמבול וחכמי צנעא ודרשו במעשיו, ראה הם מנידים בשפתיהם כמי שלועגים לו. הלך לבתי-כנסת האחרים שבעירו, וסיפר להם שמוכן הוא אולי, אם יקבל ברכתם, להיות חכם באשי לכל קהילות הספרדים בעיר הקודש תבנה ותכונן, ראה שהם מושכים בזקניהם כמי שמחפשים מילת צחוק להטיח בו לפני שילכו.
חזר לביתו, סיפר לי, וגילה שכל אותה גאווה שגדלה בלבו הלכה והתכווצה, עד שבבית-הכנסת האחרון שבו ביקר נעלמה. שמח שמחה גדולה, ושלח מכתבים מהירים לנציגי סטמבול וטהראן וצנעא ופס ובני חלב בברוקלין ובני בבל בלונדון ובני משהד ואספהאן בלוס אנג'לס ובני אלג'יר ותוניס בפאריז, והודיעם שלא יוכל ליטול המשרה.
מאז, אמר, לא השיבו לו על מכתבו, והוא יושב ותוהה אם חלום חלם. עד שבאתי אליו עם מכתבו של אהוד עוזיאל, ועתה ידע שלא חלום חלם.

חכם עבדאללה

פורסם בקטגוריה אמר רבי שמעון | עם התגים , , | תגובה אחת

בּוֹא מִן הַפִּנָּה אֶל בָּמַת הַבָּמוֹת

העברית של דיזנגוף, העברית של הפרברים, הערבית היהודית המרוקאית וההיברידיות של "מִסּוֹת קְטַנּוֹת שֶל בַּךְ / בִּיהוּדִית / מָרוֹקָאִית", אינן ממצות את סוגי השפות שארז ביטון פונה אליהן כדי לייצג או לפתור את הקונפליקט שבו הוא מצוי, וקיימת לפחות עוד עברית אחת; אם העברית של הפרברים המזרחיים נתפסה על-פי רוב על-ידי המרכז ההגמוני כעברית נמוכה של שפת רחוב, עברית שבורה של מהגרים, הרי שבאה עברית חמישית שגם היא מזרחית, בעלת רצף ארוך של קיום, המכילה את לשון החכמים, התפילה, המדרש, ההלכה והפיוט, שבתוכה הוא חש בעלות על השפה, בניגוד ללשון של רחוב דיזנגוף; אחד השירים המסמלים עברית זאת, "לְדַבֵּר בְּעֶצֶם הַנְהָרָה", מצוי בספר שיריו השלישי של ארז ביטון, ציפור בין יבשות, שראה אור ב-1990; השיר מכריז על עצמו שהוא "שחרית לרבי דוד בוזגלו, מגדולי פייטני יהדות מרוקו", והוא אולי שירו האופטימי ביותר של ביטון, ובו נפגשים שני המשוררים היהודים-מרוקאים הגדולים במאה העשרים, והם שני עיוורים הנפגשים בנְהָרָה, באור גדול:

לְדַבֵּר בְּעֶצֶם הַנְהָרָה / ארז ביטון

שחרית לרבי דוד בוזגלו, מגדולי פייטני יהדות מרוקו

נוסח א'
אַרְשֶה לְעַצְמִי לוֹמַר
מַשֶּהוּ בִּי נִתָּר לִשְמֹעַ אֶת שְמֶךָ
אַרְשֶה לְעַצְמִי לוֹמַר
עֲסִיס אַהֲבָתִי נִגָּר עַל סַף דְּלָתֶיךָ
בּוֹא מִן הַפִּנָּה
אֶל בָּמַת הַבָּמוֹת
ר' דָּוִד בּוּזַגְלוֹ
מַשֶּהוּ בִּי נִתָּר אֶל הֵד צְלִילֶיךָ
כִּי בְּלֶכְתִּי אַחֲרַי הִגַּעְתִּי אַחֲרֶיךָ
ר' דָּוִד בּוּזַגְלוֹ.

נוסח ב'
בּוֹא מִן הַפִּנָּה
אֶל בָּמַת הַבָּמוֹת
ר' דָּוִד בּוּזַגְלוֹ
בְּזָכְרִי אוֹתְךָ
לִבִּי עֵץ שָתוּל עַל פַּלְגֵי מַיִם
בְּלֶכְתִּי אַחֲרַי הִגַּעְתִּי אַחֲרֶיךָ
אָז מָצָאתִי מִפָּנַי בְּפָנֶיךָ
שֵם כָּל חֲלוֹמוֹתַי עָלֶיךָ
אַתָּה וַאֲנִי מִמַּצֶּקֶת הַדְּבַש
אִתְּךָ נִפְגַּשְתִּי בְּעֶצֶם הַנְּהָרָה.

ההליכה של ארז ביטון אחר עצמו, למצוא לו זהות משוררית חדשה, ישראלית, מודרנית, הביאה אותו בחזרה אל הפייטן רבי בוזגלו, וגילתה לו כי הוא ופניו כבר מצויים אצל רבי בוזגלו, ושניהם מוצאם מאותה מצקת דבש; מילים אלו של השלמה ומנוחה נדירות יחסית אצל ביטון המבטא על-פי רוב בשירתו את טלטלת ההגירה, ויוצרות מסלול חדש בתוך שירתו, של מלאות ורצף, לצד מסלול החוסר, ההתנגשות והקטיעה עליו הצביע בשירים רבים אחרים; בשונה משירים רבים משלו המבטאים תנועת שבר (וכפי שראינו כבר, ריצה ונפילה), בשיר זה מבטא ביטון רגע של מנוחה.
ארז ביטון פונה לבוזגלו ומזמינו (פעמיים): "בּוֹא מִן הַפִּנָּה / אֶל בָּמַת הַבָּמוֹת / ר' דָּוִד בּוּזַגְלוֹ". על איזו במה מדבר ביטון? במת המוסף הספרותי בעיתון? במת קפה רוול בדיזנגוף אותה הזכיר בשירים האחרים? במת בית-הכנסת המרוקאי? ומה היא הפינה? ביטון המבקש להשיב את בוזגלו למרכז התודעה הספרותית העברית החדשה יודע כי זימונו את בוזגלו הוא לכל הפחות כפול, וכי לא רק את בוזגלו הוא רוצה להביא מפינת בית-הכנסת הדחוי אל במת המוסף הספרותי, אלא גם את עצמו הוא משתוקק לזמן מן הפינה של מוספי הספרות אל הבמה השוקקת של בית-הכנסת.

צילום דודו בכר, 2011

צילום דודו בכר, 2011

השיר הזה הוא, בעיני, לא רק רגע דרמטי בשירתו של ארז ביטון, אלא רגע של מפנה היסטורי בתולדות השירה העברית, בו השירה העברית החדשה, שבתחילה ביקשה להיבנות מתוך קרע במסורת השירה העברית, ונבנתה מהבחנות בין גולה לישראל, בין עברית חדשה לעברית ישנה ושפות היהודים, בין קודש וחול, שניסתה לטעון "כִּי מַה-שִּיר יִשְרָאֵל בַּגּוֹלָה – צִיץ יָבֵש" (ביאליק), באמת פוגשת מחדש את מסורת הפיוט הוותיקה, משתוקקת אליה ומגלה בתוכה את מה שחסר בה: "בְּזָכְרִי אוֹתְךָ / לִבִּי עֵץ שָתוּל עַל פַּלְגֵי מַיִם / בְּלֶכְתִּי אַחֲרַי הִגַּעְתִּי אַחֲרֶיךָ / אָז מָצָאתִי מִפָּנַי בְּפָנֶיךָ / שֵם כָּל חֲלוֹמוֹתַי עָלֶיךָ / אַתָּה וַאֲנִי מִמַּצֶּקֶת הַדְּבַש".

להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה בקורת שירה | עם התגים , , , | השארת תגובה

אנתולוגיה עברית-ערבית חדשה: "שתיים / اثنان" – 2 / ٢

"שתיים / اثنان" – 2 / ٢
אנתולוגיה ליצירה עברית וערבית צעירה ועכשווית / انطولوجيا ثنائية اللغة لأدب عربي وعبري شاب ومعاصر
עורכים: תאמר מסאלחה, תמר וייס-גבאי, אלמוג בהר
تحرير: تامر مصالحة، تمار فايس -غباي، ألموج بيهار

הוצאת כתר

בדיוק לפני שש שנים, באוקטובר 2008, התחלנו לעבוד על האנתולוגיה הזאת, והאמת שלאורך רוב שש השנים האלו כבר לא האמנתי שהיא תצא לאור. רק תמר וייס האופטימית שמרה על תקווה.
חשבנו שהגיע הזמן לאנתולוגיה דו-לשונית, עברית-ערבית, לספרות צעירה ועכשווית, שירה ופרוזה יחד, כדי לחבר את הקהילות הספרותיות היהודית-ישראלית והפלסטינית-ישראלית שכמעט ולא מכירות זו את זו. חשבנו שהגיע הזמן שלא רק מחמוד דרוויש יתורגם לעברית וביאליק לערבית, אלא גם דבר-מה עכשווי וחדש.
היו הרבה עליות ומורדות – הקושי לתאם פרוייקט רחב כל כך, עם הרבה מתרגמים והרבה יוצרים; הקושי לשכנע הוצאת ספרים שהפרוייקט לא רק חשוב, אלא יש סיכוי שיהיה לו גם קהל (כי הוצאות ספרים מפחדות מערבית – ועוד ספר שמכיל לא רק תרגומים מערבית, אלא גם את המקור הערבי ותרגומים לערבית, וזה עוד לפני שאמרתי שהן מפחדות גם מסיפורים קצרים ומשירה, ובכלל מאנתולוגיות); וגם כמה יוצרים שפרשו לאורך הדרך (אם מתוך מחשבה שהצטרפות לאנתולוגיה היא מעין העמדת פנים של דו-קיום, אם מתוך התנגדות לנורמליזציה תרבותית במצב כה לא-נורמלי, אם מתוך תביעה שהספר יפורסם בגרסא אלקטרונית ולא בדפוס).

והנה הספר כבר הודפס, והוא מוצע למכירה באתר כתר

באתר יעלו יצירות חדשות בכל חודש, חלקן מן הספר וחלקן שלא נכללו בספר, ותמיד בנוסח דו-לשוני שלם, ותמיד בצירוף דבר-מה נוסף, שאיננו בספר.

ממרחק הזמן שחלף, כמובן שהייתי מוסיף עוד יצירות שירה ופרוזה לאנתולוגיה, שהכרתי כשהאנתולוגיה היתה כבר "מלאה", ולא היה זמן לתרגם אותן ולערוך אותן לקראת הפרסום.
במקביל לעבודה על האנתולוגיה עצמה, בשש השנים האחרונות, הייתי מעורב בעוד שני פרוייקטים של עריכה, ובמובן כלשהו אני רואה את שלושת הדברים כמחוברים יחדיו, והייתי מעדיף שהם ישפטו יחדיו:
ערכתי את התרגום לשיריו של מרואן מח'ול מעברית לערבית, "ארץ הפסיפלורה העצובה", שהתפרסם בספר בהוצאת קשב ב-2012, תרגום שבו תמר וייס עזרה לי עד מאוד:

וערכתי יחד עם תאמר מסאלחה, וגם עם נעמה גרשי ומתי שמואלוף, את כתב העת "לרוחב", של גרילה תרבות, שראה אור גם הוא ב-2012 וזמין להורדה חינם ברשת

ובינתיים המון תודה, מקרב לב, לתאמר מסאלחה ותמר וייס על עבודת העריכה המשמעותית יחד איתם,

בשבועות הקרובים אשתדל בכל יום או כמה ימים להעלות קטע קצר משיר או מסיפור לכל אחד מהיוצרים הכלולים באנתולוגיה – אפרסם בעברית את היצירות שנכתבו במקור בערבית, ובערבית את היצירות שנכתבו במקור בעברית:

הדברים שכתבנו על גב הכריכה:

האם בזמן של סכסוך יש אוזניים הפנויות לשמוע שירה וסיפורת בלשון השנייה? והאם אנחנו מבקשים שהיצירות המתפרסמות כאן ייקראו כיצירות ספרות ותו לא, ללא קשר לסכסוך? או שהספרות יכולה לומר לנו דבר מה על הסכסוך, ויש לקרוא אותה דווקא מתוך הסכסוך והמפגש האמביוולנטי בין השפות?
הלוואי שיכולנו לטעון כי אנתולוגיה משותפת שכזאת, עברית-ערבית, מקור-תרגום, פלסטינית-יהודית, היא אלטרנטיבה של "ידידות ושיתוף", או המשך לעבר ארוך של "חיים יחדיו". הלוואי שיכולנו לטעון כמו מחמוד דרוויש, כי הכרת השירה תקרב את הפיכת הלב ואת סוף הסכסוך.
כל שביכולתנו לומר הוא שביקשנו שהאנתולוגיה הזאת תהיה רגע של עתיד מדומיין, דו-לשוני, עברי-ערבי, אינשאללה. אך זאת בלי לשכוח את תלת-הלשוניות של ההווה: "והכול בשלוש שפות: עברית ערבית ומוות" (יהודה עמיחי).

هل في هذا الوقت الرّاهن من النّزاع والصّراع أُذُن مُتَفَرِّغة لِسَماع الشّعر والقصّة بالغة الأخرى؟ وهل نطلب أن تتمّ قراءة هذه الأعمال المنشورة هنا كنصوص أدبيّة بحتة، بمعزل عن الصّراع القائم؟ أم أنّ الأدب يمكنه أن يعبّر عن شيء من هذا النّزاع والصّراع القائم، وعليه ينبغي أن تتمّ قراءة هذا الأدب من داخل هذا الصّراع واللّقاء المتخبّط بين اللّغتين؟!
ليتنا نستطيع الادّعاء بأنّ هذه الأنطولوجيا المشتركة، عبرية- عربيّة، نص أصليّ- ترجمة، فلسطينيّة- يهوديّة، هي بديل "للصّداقة والشّراكة"، أو استمرار مباشر للماضي الطّويل نفسه من "الحياة والعيش معًا". ليتنا نستطيع القول، مثل درويش، إنّ معرفة الشّعر ستقرِّب تقلُّب القلوب للإيجاب وستُقرب نهاية الصراع.
كل ما يمكننا قوله هو أنّنا أردنا أن تكون الأنطولوجيا عبارة عن لحظة مِنَ المستقبل المتخيَّل، مستقبل ثنائيّ اللّغة، عبريّ- عربيّ إنْ شاء الله. لكنْ علينا ألّا ننسى ثلاثية لسان الحاضر: "وكلّ شيء بثلاث لغات: العبريّة، العربيّة والموت"(يهودا عميحاي.)

 "שתיים / اثنان" - 2 / ٢

"שתיים / اثنان" – 2 / ٢

לרכישת הספר באתר כתר

לאתר פרוייקט 2

ראיון עם תאמר מסאלחה ידיעות אחרונות 10102014-page-001ראיון עם תאמר מסאלחה במוסף 7 לילות של ידיעות אחרונות ב-10.10.2014:

ראיין עפרי אילני:

תאמר מסאלחה עדיין זוכר מה קרה כשהיה בן שש. זה היה בזמן האינתיפאדה הראשונה, וכמה נערים מהכפר שלו, דבורייה שלרגלי הר תבור, טיפסו על עמוד חשמל ותלו עליו את דגל פלסטין. זמן קצר לאחר מכן הם נעצרו. אביו, שהיה עורך דין, ייצג אותם. "כמה שהסיפור הזה מגוחך – לעצור ילדים שתלו דגל – הוא מבליט את העובדה שעצם הנראות שלנו, הפלסטינים, היא דבר שמתריס בפני החברה הישראלית", הוא אומר. "הארץ הזאת היא בדמותי, אבל היא לא שלי. אני מוקצה בתוכה, אני בשוליים של השוליים. זה גורם לך לרצות לעשות מעשה. כמו לתלות דגל. וזה מה שאני עושה בשירים שלי".

תאמר מסאלחה | צילום: רייצ'ל לומלי

30 שנה אחרי, בחלוף שתי אינתיפאדות ואינספור מלחמות, כתב מסאלחה את השיר 'תפילת המואזין', שמסתיים במילים: "וכשכל משוררי השפה העברית ישנים… אני מלקט משירתם את חוטי הלשון היפים ביותר, אורג מהם את דגל מולדתי ותולה אותו כל לילה מחדש גבוה… גבוה… על עמוד חשמל".

הדימוי הזה, של דגל פלסטין שנארג מאותיות עבריות, מייצג היטב את השירה של מסאלחה. זה כעשור שהוא כותב בעיקר בעברית, ומתרגם שירה ערבית לעברית. אבל אם תשאלו אותו, הוא לא כותב שירה עברית. "אני כותב שירה ערבית בלשון עברית".

אז למה לכתוב בעברית?

"מעשה הכתיבה הוא מבחינתי מעשה מחאה פוליטי, מעשה חתרני נגד השימוש של השפה העברית נגדי. אני מנסה לפרק את השפה העברית שבאה להגדיר אותי ולתחום אותי. הבנתי שהנוכחות שלי חייבת להיות בכל מקום – כולל לתפוס נתח מהשפה העברית. אני רוצה להיות נוכח בתוך השפה העברית. יכול להיות שאני אורח לא רצוי, אבל השפה העברית היא חלק מהזהות שלי, אם ארצה או לא. חלק שאני מסוכסך איתו. אבל אני לא כותב לציבור היהודי. אני כותב ערבי. עולם המושגים שלי הוא ערבי־פלסטיני. העולם האסתטי שלי הוא פלסטיני. אבל אני כותב בעברית".

'תפילת המואזין' הוא אחד השירים המופיעים בספר החדש 'שתיים – יצירה עברית וערבית צעירה ועכשווית' (הוצאת כתר). מסאלחה הוא אחד מעורכי האסופה, יחד עם הכותבים תמר וייס־גבאי ואלמוג בהר, שיזם את הפרויקט לפני כמה שנים. היא כוללת סיפורים ושירים של כמה עשרות כותבים ערבים ויהודים, רובם צעירים, ביניהם איאד ברגותי, עינת יקיר, ראג'י בטחיש, דרור בורשטיין, מרוואן מח'ול, ענת עינהר, ח'יר פודי, עדי קיסר, תמרה נאסר, מתי שמואלוף ואחרים. כל היצירות – עניין יוצא דופן – מובאות בשפת המקור ובתרגום לשפה השנייה.

מסאלחה ובהר הכירו באירוע של קבוצת 'גרילה תרבות' נגד חומת ההפרדה, לפני חמש שנים. מאז אירגנו ביחד כמה פרויקטים של שירה דו־לשונית, ביניהם כתב העת 'לרוחב', ומשם התפתח הרעיון לערוך ספר דו־לשוני – עניין שלקח לא מעט זמן. "היה קשה לגייס לזה כסף, כי ההוצאות נרתעות מלפרסם ספרים עם טקסט בערבית. העבודה עם המתרגמים ועם הכותבים גם היא לקחה הרבה זמן, והיו גם כאלה שהשתתפו בהתחלה ואז נסוגו, או כאלה שמראש לא רצו להשתתף".

מטעמים פוליטיים?

"כן, הייתה שאלה אם לשתף פעולה או להחרים. הרבה משוררים שאני מעריך התנצלו ולא רצו להשתתף. אני לגמרי מבין את ההתלבטות הזאת: האם באמת צריך לשתף פעולה? האם זה עוזר? האם זה לא שם אותנו במשבצת של 'דו־קיום'?"

הוא מדגיש את ההבדל בין הפרויקט הנוכחי לבין יוזמות מהעבר, שנועדו לבטא "דו־קיום יהודי־ערבי", מה שהוא מכנה בלעג "דוקי". "אני מתנגד לפוליטיקה הצבועה של הדו־קיום שבאה להסתיר ולייפות ולא לדבר על המציאות. להתייפות בערבי כדי להדגיש כמה שהיהודי ליברלי ונאור. אנחנו לא באים להתחבב. מה שחשוב באסופה הזאת, ושמבדיל אותה מאסופות אחרות, זה שהיא מדברת על פוליטיקה. הרבה מהסיפורים והשירים עוסקים ביחסים בין העמים ובין השפות. יצירות אחרות עוסקות בחוויות יומיומיות שלא קשורות באופן ישיר למצב הפוליטי, אבל מכיוון שאנחנו חיים כל יום את הנכבה ואת הקטסטרופה ואת האלימות מצד הממסד הישראלי – גם היומיומי הופך לפוליטי. לענות לאמא שלי בטלפון, בערבית, כשאני נוסע בקו אגד, הופך להיות התרסה פוליטית".

אז למי בעצם הספר מיועד? מי הקהל שלו?

"הכוונה היא שהוא ישרת את שני הצדדים וישמיע את קולם, אבל הצורך קיים יותר אצל הצד היהודי, כי הקורא הישראלי לא מכיר את השפה הערבית ולא מתעניין בתרבות הערבית. זה נובע מהתפישה שאין תרבות אצל הצד האחר. מבחינת הצד הפלסטיני המפגש הזה כמובן פחות הכרחי, כי הוא ממילא מכיר את השפה ואת התרבות היהודית, שהיא התרבות השלטת.

"יחד עם זה, בדרך כלל פגשנו את הספרות העברית הקאנונית דרך בית הספר, אבל בשנים האחרונות יש מפגשים עם סופרים ומשוררים מזן אחר, שמחוץ לקאנון, וזה משפיע ומפרה. החל מארז ביטון וכלה במשוררים יהודים־ערבים שמשתתפים באסופה. גם במובן הזה היא שונה מאסופות אחרות: היא מדברת גם על קורבנות בתוך הקבוצה היהודית; היא מפלחת את הקבוצה היהודית".

מה זאת אומרת?

"אנחנו מקיימים שיח חשוב עם הכותב היהודי־ערבי, המזרחי. למשל עדי קיסר, שמתארת איך היא התנתקה מהשפה, מהיכולת לתקשר עם סבתא שלה בתימנית. או אלמוג בהר, שהונע לפרויקט הזה מתוך הדואליות של יהודי־ערבי בתוך הזהות המזרחית שלו, וכותב שירה שמערבבת עברית וערבית.

"גם בין הכותבים הפלסטינים אתה יכול לקרוא כאן ערבי מסוג אחר, לא הערבי 'הקלאסי' שיהודים רגילים להכיר. למשל השירה ההומו־אירוטית של ראג'י בטחיש. או הסיפור של ראפת אמנה ג'מאל, על חוויה מינית בין שני בחורים בחיפה. אבל חשוב להדגיש שלא בחרנו בכותבים האלה כדי לגרום לציבור היהודי למחוא לנו כפיים. זה לא נועד למצוא חן בעיני הציבור היהודי שמחשיב את עצמו לפטרון ההומוסקסואלים. האסופה הזו היא צוהר למאבקים ולסתירות שיש בתוך החברה הערבית. עדות. יכול להיות שיאהבו אותה ויכול להיות שלא – אבל היא שם".

לא מצאתי באסופה את סייד קשוע, למשל.

"יש לי הרבה הערכה למה שסייד קשוע כותב, אבל יש לי בעיה עם הזהות שמתפתחת אצלו. זאת כתיבה שהרבה פעמים מחמיאה מדי לציבור היהודי, ואפשר לראות את זה לפי הלייקים והאהדה שהיא מקבלת. ככל שהציבור היהודי אוהב אותך – זה סימן שכתבת בצורה שלא מהווה ביקורת אמיתית, אלא יש בה פשרה. אני מקווה שזה ישתנה. הוא כתב לא מזמן שהוא רוצה לעבור מעברית לאנגלית. חשבתי לעצמי שיש שפה שלישית שנמצאת בדרך, ערבית, והיא תמיד שם, וחבל שהוא לא כותב גם בשפה שלו".

מסאלחה, בן 36, הוא עורך דין במקצועו שעוסק בזכויות אדם. מגיל צעיר חי בין השפות. "את העברית שלי קיבלתי כבר בגן חובה – הלכתי לגן יהודי בעפולה, כי לא היה ממש גן טוב בדבורייה. בשבילנו עפולה, על כל עליבותה, הייתה המרכז. זה עדיין מקום שאני אוהב, אבל היום עצוב לי להיות שם, כי כמו ערים אחרות בפריפריה, היא השתנתה. תמיד היו שנאה וגזענות – כבר בתור ילד בן ארבע הבנתי ששונאים אותי – אבל היום אתה רואה את הייאוש של האנשים, תחושת אין מוצא, והשנאה הופכת לאפיק שאליו מתעלים את זה".

בתיכון הוא למד בבית הספר הפרטי סן ג'וזף בנצרת. בית ספר נוצרי, שלומדים בו גם נוצרים וגם מוסלמים. "אחת השאלות המעצבנות שאפשר להפנות לאדם ערבי היא: 'אתה מוסלמי או נוצרי?'" הוא מבהיר, עוד בטרם נשאלה השאלה. "זאת שאלה חצופה שהמטרה מאחוריה די ברורה: הפרד ומשול. זה הניסיון הישראלי לקבע קטגוריות ולפורר את הזהות הפלסטינית והערבית – זהות משותפת של בני אדם שחיים כבר מאות שנים במרחב אחד וחולקים שפה, תרבות, אוכל, מנטליות וקשרי דם. כשלמדתי בתיכון, היו תלמידים שעד י"ב לא ידעתי אם הם נוצרים או מוסלמים. זה לא היה חשוב. לכן כשמישהו חושב שיש לו זכות לשאול שאלה כזאת – זה מעשה בריוני".

אבל נראה שנוצרים, ומיעוטים אחרים במזרח התיכון, מודאגים מאוד מהאיסלאם הרדיקלי ומדאעש.

"זה מגוחך שפתאום כל המדינה הפכה מוטרדת מגורל היזידים. אני חשדן מאוד כלפי הסקרנות הישראלית לגבי מה שקורה בעולם הערבי – בעיקר כשמדובר באסונות ומלחמות. הרי ישראלים לא מתעניינים בזה כדי להשכיל ולהבין את המרחב שהם חיים בו, אלא בשביל למצוא לעצמם צידוק, צידוק מוסרי שמלווה בדה־הומניזציה של הערבים. לכן אני גם סולד מעיתונאים ערבים שכותבים כדי לרצות את האוזניים היהודיות. יהודים יגידו שאתה 'אמיץ'. אבל זה מעשה פחדני. אם תכתוב על הערבים שהם מפלצות תקבל מחיאות כפיים, זה ברור".

מאז 2010 הוא חי בארה"ב, מתכוון לעשות דוקטורט במשפט בינלאומי. כשהגיע לשם, הוא עבד בחברת שיפוצים גדולה ששייכת לדודים שלו. "רוב הדודים שלי מצד אמא הם אנשי עסקים מצליחים שגרים בארה"ב. הוותיק ביניהם היגר לפני כמעט 40 שנה. יש להם כבר נכדים פה והם די מבוססים באטלנטה, ג'ורג'יה. יש להם חברה לשיפוץ בתי מלון ועבדתי אצלם כמנהל פרויקטים. חרשתי את ארה"ב, הכרתי אותה מלמטה – ארה"ב של המהגרים, עובדי המינימום, המקסיקנים בלי הניירת. זה היה מפגש די מדהים. גם התפישה העצמית שלי מתבלבלת פה, למשל בגלל המפגש עם השחורים".

באיזה מובן?

"הייתי צריך למלא טופס, ויש שם רובריקה של גזע: לבן, שחור, היספאני או אסייתי. בתודעה שלי אני לא נופל לשום קטגוריה. שאלתי את אשתו של דוד שלי, שהיא אמריקאית לבנה, מה לסמן. היא צחקה ואמרה: יש פסיקה בארה"ב שערבים הם לבנים. זה שיעשע אותי, כי מבחינתי אני שחור. בארץ תופסים אותי כשחור. כאן השחורים תופסים אותי כלבן. זאת תחושה שלא הכרתי ואני לא אוהב".

את המלחמה האחרונה בעזה, מסאלחה חווה ממרחק. "בנאדם שפוי יחשוב, טוב שאני רחוק. אבל בעל כורחך אתה חושב: אני לא בסדר שאני לא שם. הפצצות האלה צריכות ליפול גם לי על הראש. לפלסטינים בישראל יש ממילא תחושות אשמה, כשאנחנו נמצאים בנצרת, קרוב לג'נין, חיים את החיים שלנו, הולכים לעבודה – וידינו קצרה מלהושיע את מי שחי כמה קילומטרים מאיתנו. הכאב והבושה הם תחושות עיקשות וקבועות בפסיכולוגיה שלנו".

החיים באמריקה מעצימים את זה?

"כן. אתה מגיע למקום שפוי ומבין שאתה לא שפוי. אתה מבין שסף האדרנלין שלך לא יכול להתמודד עם הרוגע והבנאליות של היומיום שם. אתה תמיד דרוך. אתה אחר. אתה מסתכל על החיים של בני גילך, על סדרי העדיפויות שלהם – גם חוסר המודעות הפוליטית והבורות המוחלטת. אתה חי בהיפר ריאליטי, מנסה להשיג כמה שיותר כי עוד רגע הקטסטרופה תבוא – והיא לא באה. אין מלחמה. ואתה לא מסוגל ליהנות מהשלווה הזאת. רק אז אתה מבין כמה אנחנו, יהודים וערבים, חיים במצב לא נורמלי".

אנחנו מדברים בשיחת סקייפ – המראיין בברלין והמרואיין בלייק טאהו, קליפורניה, שם הוא נמצא כרגע לצורך ניהול פרויקט שיפוץ. מסאלחה מודע לעיסוק המתגבר בהגירה ובהוצאת דרכון זר, בקרב האליטה הליברלית המיואשת בישראל. "מצד אחד, זה דיבור שזר לי. כנראה שסף הסיבולת שלנו הפלסטינים בתור מיעוט הוא גדול יותר משל הישראלים. זאת לא חוכמה, כי אנחנו נושאים יותר על גבנו. אנחנו סובלים מאז 48'. חווינו את הנורא ביותר, את הריסוק של החברה הפלסטינית, טרנספר, נישול, השפלה יומיומית. ברור לנו שהחיים הם מאבק. ואחד הדברים שהציבור והפוליטיקאים הישראלים לא מבינים, הוא שהאינסטינקט הפלסטיני החזק הוא: אני לא אעזוב עוד. אני לא אהגר. אבל אני מבין גם את הדיבור הישראלי על הגירה. זה סימן פוליטי די חזק – הייאוש. והדופי הוא לא במי שבוחרים לעזוב, אלא באלו שמעזיבים אותם".

אתה מתכוון לחזור לישראל?

"כן. אני רוצה לרכוש ניסיון במשפט בינלאומי, כי אני מאמין שמה שצריך לקרות בארץ הוא בינאום המאבק הפלסטיני. הפלסטינים בישראל צריכים לפרוץ לתודעה הבינלאומית, לערב מוסדות בינלאומיים, ולא להמשיך לשחק במשחק הדמוקרטי של ריצה לפרלמנט הישראלי".

אתה לא מצביע בבחירות?

"בבחירות האחרונות לא הצבעתי, וגם בקודמות קראתי להחרמה. הגיע הזמן לצאת מהפוליטיקה הישראלית בצורתה הנוכחית ולהגיד – אנחנו לא משחקים את המשחק הזה. ממילא אנחנו לא משפיעים, אלא ממלאים תפקיד של שק חבטות".

ושוב, איך היציאה מהמשחק הפוליטי הישראלי מתיישבת עם הכתיבה בעברית?

"גם ההחלטה לא לשחק בזירה הישראלית היא מעשה פוליטי בזירה הישראלית. אני לא חייב להיות הערבי שמראש נקבע מה התפקיד שלו, מה המבטא שלו, ואיך הוא אמור להתבטא. להיות הערבי שפועל לפי ההגדרות של התפישה היהודית עליי. נכון, אני מכיל סתירות, אבל גם לחשוף את הסתירות זו פעולה שמאתגרת את החד־ממדיות, את ההשטחה שדרכה אוהבים להסתכל עלינו".

בהקדמה לספר אתם מביעים ייאוש די גדול וספקנות לגבי היכולת שלו להשפיע על המציאות.

"במהלך העבודה על הספר הזה היו שתי מלחמות על עזה. ההקדמה נכתבה בימים הנוראים של ההרג והשנאה ששררו בארץ אחרי המלחמה האחרונה. זה לא שאנחנו פסימיים – זאת המציאות שמיום ליום הופכת ליותר נוראית, רוויית אלימות, דה־הומניזציה ושנאה. לא רצינו לכתוב הקדמה אופטימית וזחוחה, לא רצינו להיות 'מרכז פרס לשלום' שהדו־קיום שלו הוא הלבנה ואשרור והמשך הכיבוש. רצינו להגיד: אנחנו יודעים שאין שלום, שאלו שפות מסוכסכות, מדממות, שיש שפה ששולטת על המרחב ומשתיקה את השפה השנייה. אבל אנחנו גם מצביעים על כך שזאת לא חזות הכל. שהמצב מכיל ניגודים. זאת צורת ההתנגדות שבחרנו לנו. אנחנו בספק אם היא תשפיע, אנחנו בספק אם היא תקרב לבבות או תפקח עיניים עיוורות, אבל אנחנו מאמינים שזה הכרח מוסרי. שזאת עדות למה שאנחנו עתידים לאבד ולרסק אם נמשיך בדרך שבה אנחנו הולכים".

פורסם בקטגוריה العربية | עם התגים , , , , | 3 תגובות

"ואני הוא המעורר שירת קֶדֶם"

ר' יחזקאל חי בן עזרא אל-ביג נולד בשנת תר"ע (1910) בבגדאד. בילדותו התחנך בתלמוד-תורה בבית-הכנסת צלאת מנדלי, ובגיל שמונה החל ללמוד במדרש תלמוד-תורה הגדול. בשנת תר"ף (1920) החל ללמוד בבית המדרש בית זלכה. כשהיה בן חמש עשרה, בשנת תרפ"ה (1925), עלה יחד עם הוריו לארץ-ישראל והם התיישבו בירושלים, שם למד בישיבת פורת יוסף והוסמך לרבנות, וכן למד באותו הזמן שחיטה ומילה. בשנת תרצ"ז (1937) עזב את הארץ, שהה מספר חודשים באלכסנדריה שבמצרים, ואז המשיך לעיר ניו-יורק שבארצות-הברית. בניו-יורק שימש בהתחלה במשך שבע שנים כמגיה בהוצאת הספרים "היברו פאבלישינג קאמפני", ואחר כך שימש בשכונת ברוקלין חזן קבוע בבתי-כנסת של יוצאי סוריה.
פרסם לאורך חייו מספר ספרי שירה ופרוזה חרוזה בצורת המקאמה: "רינת יחזקאל" (ירושלים, תרפ"ז), "כנף הארץ – שירים" (ירושלים, תרצ"ו), "כנף רננים – חרוזים, שירים ופזמונים" (ניו-יורק, תש"ב), "מזמור שיר – שירים ופזמונים" (ניו-יורק, תש"ך), "מארם נהרים עד ירושלים – חרוזים" (ניו-יורק, תשכ"ג), "משא נינוה – חרוזים" (ניו-יורק, תש"מ), "עיר ומגדל" (ניו-יורק, תש"מ), "מגילת ספר" (לוס-אנג'לס, תשמ"ג), "דיואן" (לוס אנג'לס, תשמ"ג), "עשרה ראשונים – חרוז ושירה" (לוס אנג'לס, תשמ"ז); הקובץ "דיואן" למעשה מקבץ את כל קובצי שירתו הקודמים, והוא השם הניתן בערבית למכלול שירתו של יוצר. בארצות הברית גם ערך ופרסם מחזורים וסידורים, שבתוכם כלל כמה מפיוטיו. מאוחר יותר עבר ללוס אנג'לס, ושם נפטר בתחילת שנות התשעים.
ביצירתו שילב שירי חול, גם במשקל הספרדי, ושירי קודש, אשר רבים מהם הורכבו למנגינות של שירים ערביים מוכרים. במובן זה חלק משירתו ביטאה מגמות שהושפעו מן ההשכלה העברית והנהצ'ה (النهضة) הערבית, של ניסיון ניאו-קלאסי לשוב וליצור בז'אנרים של ספרות החול הספרדית, בשירת החול ובמקאמה; חלק נוסף בשירתו ביטא את החיבור ההדוק שבין הפיוט לבין העולם המוזיקלי, הן בפעילותו כחזן והן בעובדה שכתב פיוטים חדשים למנגינות של המוזיקה הערבית, בעיקר של הקלאסיקה של המוזיקה המצרית מסוף המאה ה-19 ועד אמצע המאה ה-20; בכך הוא המשיך את דרכו של ר' ישראל נג'ארה, בן המאה ה-16, שהשפיע על הפיוט בכל העולם הערבי והמוסלמי, ובאופן ספציפי, בחיבור למוזיקה המצרית, המשיך את מסורת יהודי חלב, שעמדה אחר-כך גם בבסיס המסורת הספרדית-ירושלמית; במובן זה פעילותו כיליד בגדאד, שחי גם בירושלים והמשיך את פעילותו בברוקלין בקהילה הסורית, מבטאת את עירוב הקהילות שנוצר בעולם הפיוט במאה ה-20. כמה מפזמוניו נכללו בספרי פיוטים, כגון "שיר חדש", וכן בתוך "ספר שירה חדשה השלם".
בדברי הקדמה אוטוביוגרפיים לספרו "מארם נהרים עד ירושלים" (תשכ"ג) סיפר את סיפור היכרותו עם שירת החול הספרדית: "עד שנת התרפ"ט הכרתי את רבי יהודה הלוי ושלמה בן-גבירול רק מתוך המחזור. הפיוטים "יה שמך", "ידי רשים", "שנאנים" ועוד אחרים שהושרו מתוך המחזור היה בהם די כֹח לקשור את נפשי בעבותות בל ינתקו לסגנון ולקצב… בשנת התרפ"ט התודעתי אל "מגילות לבתי הספר" אשר בהן הובאו חלקים משירי הקֹדש והחול למשוררי ספרד. בהן מצאתי את שאהבה נפשי – אחזתים ולא ארפם. הם הם שהטביעו את חותמם עלי והם הם שקבעו את דפוס מחשבותי לרדוף אחרי סגנון שהכל בו: תנ"ך, פיטנות וקצב שקול הדומה לדפקי הלב"; כך אנו רואים כיצד דווקא התיווך של מערכת החינוך העברית הארץ-ישראלית, שבה יצאו סדרת ה"מגילות לבתי הספר" עם כתבים יהודיים שונים, הביאה את ר' יחזקאל חי אל-ביג להכיר את שירת גדולי ספרד באופן נרחב, ובפרט את שירת החול שלהם. את ספרות המקאמות העברית, מתאר ר' יחזקאל חי אל-ביג, הוא פגש לראשונה במצרים: "שם באלכסנדריה קרה דבר חשוב ומשמח בחיי כי בפעם הראשונה ראיתי וקניתי מאחד המורים את ספר "תחכמוני" לאלחריזי והוא היה לי למשיב נפש. גם ספר "עמנואל הרומי" הושאל לי מאותו מורה. בצד המזרח שבלבי קבעתי מקום ל"אלחריזי" ול"רומי" וחרוזיהם. בקיאותם העצומה בתנ"ך, בתלמוד ובמדרשים אשר בה עלו על כל החרזנים סחררתני". ניסיונותיו בכתיבת המקאמה מקבילים מצד אחד לרצף כתיבת המקאמה במאות האחרונות, בעיקר ביהדות תימן, ומצד שני לניסיונות החדשים, הניאו-קלאסיים, להכניס את המקאמה לספרות הערבית המודרנית.
בנימה אפולוגטית כתב ר' יחזקאל חי אל-ביג על לשונו ויחסה לעברית החדשה: "ידעתי ביני ידעתי כי עודני סגור בפנים מחיצת התנ"ך, התלמוד ושפת ימי-הביניים ולא הרהבתי בנפשי להציץ החוצה. לשמחתי אני מכריז כי אשאר בפנים חומה זו עד אחרון ימי חלדי. שפת התנ"ך אפילו במקום שלא לוטשה כל צרכה, אפילו במקומות שהדקדוק לא נשמר כהוגן, עדיין היא השפה היוצאת מן הלב ונכנסת ללב". בספרו "כנף רננים" (תש"ב) כלל הפייטן ר' יחזקאל חי אל-ביג מספר שירים על נדודיו במצרים, בדרך מארץ ישראל לארצות הברית; באחד השירים אימץ את דמותו של קין, שאחרי רציחתו את הבל קולל על-ידי האלוהים: "נָע וָנָד תִּהְיֶה בָאָרֶץ" (בראשית ד', י"ב):

קָיִן / יחזקאל חי אל-ביג

ולכל-בני תבל חלק וחֶבֶל
ורק לי אָיִן
וממדינה למדינה אמשך בחֶבֶל
ולא אדע לאָיִן
ואנוד בארץ נֵכָר כמצִיר וחֶבֶל
וכמתרונן מיָיִן
וכל רעַי ויודעי נחו כהֶבֶל
ורק אני קָיִן

להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה בקורת שירה | עם התגים , , | 2 תגובות

אל תשב בדין היום

ריבון איש תם

רִיבּוֹן אִיש תָם
יוֹשב אוהלים יושב בַדין
אל תשב בַדין היום
ריבון אם תיכנס בְדין
לא נצא זכאים
עד אחרון
אב בית דין אֵם
בית דין כולנו דיינים
כולנו נידונים עד אחרון
עד נשוב לְיום הראשון
איש תם ריבון
יושב אוהלים יושב נידון
המביאֵנוּ לידי ניסיון
בין צֶלֶם אמת לצֶלֶם דמיון
אל תשב בדין היום.

ריבון איש תם צמאון בארות אלמוג בהרלשירים נוספים מתוך "צמאון בארות", וגם כאן

צמאון בארות, עם עובד, אלמוג בהר, 2008

 

 

פורסם בקטגוריה צמאון בארות | עם התגים , | השארת תגובה

תפילה היא קיר נטוי

עצוֹת לְמִתפללִים

תפִילָה הִיא קִיר-נטוּי: לִפעמִים הִיא מחתרת-נגד-הַצער,
לְעִיתִים הִיא הַצער-עצמוֹ. אִם חוֹבת תפִילה עליךָ
בְבוֹאךָ בְקהל אנשִים תן לְקוֹל הַקהל לִגבור עַל קוֹלךָ
וְחמוֹק מֵעינה-שֶל-רשוּת. פֵן תהא הִיא רוֹאָה בְכאבךָ
פֵן תחזֶה אתָה בְשמחתָה. אִם את לבדךְ וְאֵין תפִילות רגִילות לִשפתייךְ
וּלְפניךְ מוּנח הַלילה, פרוֹזדוֹר-ארוֹך, רֵיק-מֵאוֹר, כמוֹ-טוֹב
אַל תסכִימִי לַחמוֹק בְשקט אל תוֹכוֹ: הִתחזי לְתִינוקת וזעקִי צעקָה-גדולָה
אשר כמוהָ לא נהיתָה וְכמוהָ לא תִיווסף, עַד שֶתחרש אוֹזנָה-שֶל-רשוּת.
פן תחזִי באביונָה, פֵן תהא הִיא רואָה אוֹשרךְ.
פנֶה אֶל הַרשות בִלשון-זכר, עַד שֶהיא תשנֶה את מִינָה
עַד שֶהִיא תִפנה אליךָ בִלשון-נקבָה. אִם נפשךְ הִיא מִדבר
חִתמִי שפתייךְ הַיבשות עַד שֶהַרשות תַסכִין לְדבר
נענעִי גוּפךְ עַד שֶגם גוּפָה יתנוֹדד, וְאז עִצרִי,
עִמדִי שותקת. הִיא תמשִיך לְהִתנדנד.
בַחורף הִתפַלל לְגשם: עוֹד שנָה אחת שחוּנָה וְיִסתמוּ כל מעיינוֹת-הַתפילה.
אוּלי זאת הַתפילה: לִשאוֹב מים מן הַעַיִן. עצָה אחרוֹנָה:
הַרוֹאָה תפילה בְחלוֹמָה תעִיר בְלִיבָה געגוּעִים-עזִים
וְתִתפלל בְתחנוּנִים-רבִים. עַד שֶתעשֶה תפילתָה קבַע
עַד שֶיעשוּ חלומותיהָ ארעיים.

עצות למתפללים

עצות למתפללים

לשירים מתוך "צמאון בארות", וגם כאן

על השיר כאן, וגם כאן

צמאון בארות, עם עובד, אלמוג בהר, 2008

פורסם בקטגוריה צמאון בארות | עם התגים , | 3 תגובות

מגדר וזהות בשירתה של אמירה הס

א.
את שירתה של אמירה הס פגשתי לפני כעשר שנים; בתחילה ניגשתי לספרה הראשון ולספרה החמישי, שהיה האחרון באותו הזמן (ובאופן אישי הם עדיין האהובים עלי ביותר מבין ספריה), ובדבר תורה שאמרתי בסוף לימודי ב"חברותא" (בית-מדרש לא אקדמי באוניברסיטה העברית), על מסכת מגילה, קשרתי בין רעיון מן המסכת, דבריו של רבי אֶלְעָזָר הַקַפָּר כי "עתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל שיקבעו בארץ ישראל" (תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף כ"ט, עמוד א'), ובין שני שירים שלה המתייחסים באופן מובהק למתח שבין בבל וארץ-ישראל: השיר הראשון בספרה הראשון, הנפתח בשורות "אנִי אמִירָה / בַּת סָלִימָה" (וירח, עמ' 7), ושירה "סלימה" בספרה החמישי.
לאחר מכן המשיכה שירתה של אמירה הס להעסיק אותי באופן שנגע בשורש נשמתי, אולי בחבל הטבור של נשמתי; קראתי לילה לילה בחמשת ספריה הראשונים, עד שהמילים שלה הפכו למילים שלי, וכתבתי "דרכה" מחזור סיפורים אשר הכתרתי בשם "אמירה בת סלימה", ואשר היה בנוי כמעט כולו משברי שירים מכל ספריה. הרגשתי שאני מצליח לכתוב (ולהבין ולהרגיש) דרכה דברים שלא הייתי מצליח לכתוב בדרך אחרת; הפרק הראשון במחזור הסיפורים התפרסם באתר "קדמה", ולאחר מכן בכתב-העת "הכיוון מזרח", ולפני פרסומו הוא נשלח אל אמירה הס; היא אישרה את פרסומו וכתבה תגובה שהתפרסמה גם היא בכתב-העת, ואנחנו נפגשנו לראשונה (מחזור הסיפורים כולו התפרסם בתוך "אנא מן אל-יהוד", הוצאת בבל, תל-אביב, תשס"ט, 2008).
שירתה של אמירה הס היא אולי האהובה עלי ביותר מבין משוררי הדור הזה; יש בשירתה, המזמינה את הקורא להישאב אל תוכה, להיטמע בשפתה ולחיות אותה, התמודדות עם שבר גדול במציאות, שבר הקשור להגירה מן העולם הערבי לארץ, אך גם למשחק הדימויים הרחב יותר שבין מזרח ומערב (בתוך העם היהודי אך גם מחוץ לו), ובין גבריות ונשיות; התמודדות זאת, שהיא הכרחית לצורך בניה מחדש, בספרות וביום-יום, היא כל-כך ייחודית בשל כך שהיא נבנית, אם להשתמש כדימוי בשם ספרה האחרון, בעזרת הבולימיה של הנשמה, וכך היא נותנת שם לתחושות הנסתרות ביותר ולתהליכים המוצפנים ביותר, בלי לפחד מלבטא דבר והיפוכו. מלבד זאת יש בשירתה רגעים של יופי צרוף, לצד ספונטניות פרוזאית, ילדותיות והומור, עצבות ותחושת חוסר לצד התעלות והתכווננות מיסטית, קול אישי ומינורי ומתלבט לצד קול קולקטיבי ומז'ורי ונבואי, התפזרות גדולה לצד תשוקה אחת גדולה ומדויקת, לַשפה, אשר גם היא מתפזרת שוב בין צליליה ובין שכבותיה השונות, ובין השפות השכנות לה.

אלמוג בהר מאמר על שירת אמירה הס בכתב העת פעמים שנת 2011

אלמוג בהר מאמר על שירת אמירה הס באנגלית

להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה מאמרים מדעיים | עם התגים , | 2 תגובות