מגדר וזהות בשירתה של אמירה הס

א.
את שירתה של אמירה הס פגשתי לפני כעשר שנים; בתחילה ניגשתי לספרה הראשון ולספרה החמישי, שהיה האחרון באותו הזמן (ובאופן אישי הם עדיין האהובים עלי ביותר מבין ספריה), ובדבר תורה שאמרתי בסוף לימודי ב"חברותא" (בית-מדרש לא אקדמי באוניברסיטה העברית), על מסכת מגילה, קשרתי בין רעיון מן המסכת, דבריו של רבי אֶלְעָזָר הַקַפָּר כי "עתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל שיקבעו בארץ ישראל" (תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף כ"ט, עמוד א'), ובין שני שירים שלה המתייחסים באופן מובהק למתח שבין בבל וארץ-ישראל: השיר הראשון בספרה הראשון, הנפתח בשורות "אנִי אמִירָה / בַּת סָלִימָה" (וירח, עמ' 7), ושירה "סלימה" בספרה החמישי.
לאחר מכן המשיכה שירתה של אמירה הס להעסיק אותי באופן שנגע בשורש נשמתי, אולי בחבל הטבור של נשמתי; קראתי לילה לילה בחמשת ספריה הראשונים, עד שהמילים שלה הפכו למילים שלי, וכתבתי "דרכה" מחזור סיפורים אשר הכתרתי בשם "אמירה בת סלימה", ואשר היה בנוי כמעט כולו משברי שירים מכל ספריה. הרגשתי שאני מצליח לכתוב (ולהבין ולהרגיש) דרכה דברים שלא הייתי מצליח לכתוב בדרך אחרת; הפרק הראשון במחזור הסיפורים התפרסם באתר "קדמה", ולאחר מכן בכתב-העת "הכיוון מזרח", ולפני פרסומו הוא נשלח אל אמירה הס; היא אישרה את פרסומו וכתבה תגובה שהתפרסמה גם היא בכתב-העת, ואנחנו נפגשנו לראשונה (מחזור הסיפורים כולו התפרסם בתוך "אנא מן אל-יהוד", הוצאת בבל, תל-אביב, תשס"ט, 2008).
שירתה של אמירה הס היא אולי האהובה עלי ביותר מבין משוררי הדור הזה; יש בשירתה, המזמינה את הקורא להישאב אל תוכה, להיטמע בשפתה ולחיות אותה, התמודדות עם שבר גדול במציאות, שבר הקשור להגירה מן העולם הערבי לארץ, אך גם למשחק הדימויים הרחב יותר שבין מזרח ומערב (בתוך העם היהודי אך גם מחוץ לו), ובין גבריות ונשיות; התמודדות זאת, שהיא הכרחית לצורך בניה מחדש, בספרות וביום-יום, היא כל-כך ייחודית בשל כך שהיא נבנית, אם להשתמש כדימוי בשם ספרה האחרון, בעזרת הבולימיה של הנשמה, וכך היא נותנת שם לתחושות הנסתרות ביותר ולתהליכים המוצפנים ביותר, בלי לפחד מלבטא דבר והיפוכו. מלבד זאת יש בשירתה רגעים של יופי צרוף, לצד ספונטניות פרוזאית, ילדותיות והומור, עצבות ותחושת חוסר לצד התעלות והתכווננות מיסטית, קול אישי ומינורי ומתלבט לצד קול קולקטיבי ומז'ורי ונבואי, התפזרות גדולה לצד תשוקה אחת גדולה ומדויקת, לַשפה, אשר גם היא מתפזרת שוב בין צליליה ובין שכבותיה השונות, ובין השפות השכנות לה.

אלמוג בהר מאמר על שירת אמירה הס בכתב העת פעמים שנת 2011

אלמוג בהר מאמר על שירת אמירה הס באנגלית

להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה מאמרים מדעיים | עם התגים , | 2 תגובות

אמירה בת סלימה – פרק חמישי: לילה שלישי

ובלילה השלישי לצד מיטת חוליו של אבי אשר עברה לדור בביתנו, מול פניו האילמות ואוזניו הקשובות קשב נצח, מגלה אני את לבי לפני אמי ואומר לה, אמא, לילה נוסף רוצה אני לספר, לדבר, אחרי שנים ארוכות של שתיקה, על ימים שלא ידעתי שציפור שיר גולה היא ערש המוצא. עדיין תורי בסיפור הסיפורים, אמא, תורי להאריך, את כבר כתבת ספרים רבים, ואני עדיין קולי כמעט שלא נשמע. אתמול נרדמת, אמא, איך נרדמת לפני סוף הסיפור? כמה ממנו לא שמעת? לא אחזור עליו, לא אשמע ממך תשובה אפילו לשאלתי הראשונה אם תסכימי להבריח אותי. התקרב סיפורי אמש להווה עד קצה הסכנה, אמנם עדיין לא אל אהובת לילותי אלו, אבל אל הקודמת הגיע, ואיך אפשר לספר את שהווה כשאין מרחק? צריך לחזור עוד אחורה, לספר את שקדם ללילות הללו.
אולי צריכים אנחנו לחזור דורות רבים אחורה, לחזור מאות שנים ולדובב שפתי מתים וישנים, ניתן להם רשות לדבר מפינו, נרכוש גם אהבתם גם שנאתם הרבה רגש הרבה זיכרון, עד שהם ידובבו אותנו דרך עיניהם. אבותינו נדדו במטוסים, קרועים מרכושם ומעברם, עד שהגיעו אל זמן נטול שירה, נושאים רק את סוף שלוותם במזוודותיהם, ועתה אולי נחזור אנחנו אל התלמוד לכפר בַּגְדַת שעל שפת נהר דִגְלַת, הוא בַּגַא-דַטַא מתת-האל הפרסית, אולי נעבור עם בנימין מטודילא בדרכים מספרד לבגדאד לפני יותר משמונה מאות שנים, אולי נקרא במַקַאמָה שכתב אַלְחַרִיזִי בגנות תושבי בגדאד וקמצנותם, אולי נעיין בדוד סלימאן ששון שכתב אנגלית מסעו מבומביי עיר הולדתו אל עיר מוצא משפחתו בגדאד בשנת 1910. כבר הרבה שנים אנו לומדים על עירנו בעיקר מפי זרים, כפי שאמרת לי, אמא, ועם שחשקה נפשי לאחרונה במספרים מבני ארצי ועירי שיספרו לי את עברי, ועם שרציתי להקשיב לך אמא, לשמוע אותךָ אבא, אמרתי לעצמי אצא אלמד על בגדאד מפי זרים, כי כבר זר אני לעירי, מכיר שפות הזרים ומחשבותיהם ולא הערבית שלנו. אביט בבגדאד, העיר החלוּמה, ממרחק, דרך עיני אחרים, אביט בה דרך אלף עיניים ורק לא דרך העיניים שלי, שתישאר דמות ספרותית שהיא חצי אשליה, לפני שמתעוררים בי כל הגעגועים, לפני שהיא הופכת להיות עיר ממש, בשר ודם, רחובות ובתים, כשאני עוד רחוק ממנה כמרחק כל הגעגועים.
נלך אמא לבקש תהילת בגדאד אצל הזרים, לשמוע האם היתה עירנו מעטירה על יושביה ומבקריה כפי שסיפרו בניה וכתבו סופריה, או שהפלגנו בשבחי עצמנו חינם, כפי שכתבו עלינו מבקרים מאוחרים, והעלינו על גדותיהם את נהרות הדמיון כשאמרנו עליה נסים ונפלאות. נצא לילה לילה, אמא, למסע עד בגדאד, בגדאד שאסורה לנו יובל שנים בהליכה ברחובותיה הגשמיים ובביקור בבתיה, בתינו. מעתה, אמא, נקדיש את הלילות לבגדאד ולא לנו, ואת הימים נמלא באותם דברים רבים הנזקקים להיעשות, אנקה כל פינות הבית, אכין לנו ארוחות, אצא ללמוד ולעבוד, אתכתב עם כל הפקידים והפקידות של הממשלות, אהיה זר לעצמי בימים, מרחיק את לבי מעצמי, עד שנבנה בלילות את עירנו מחדש מן הספרים שסביבנו, מן הזיכרונות והסיפורים של אנשים שמתו, עד שנאזור כוח ללכת אל האנשים החיים ולשמוע, עד שנאזור כוח להקשיב שוב לעצמנו. ואולי לא נשוב לבגדאד עצמה, נעדיף את דפי הספרים, את קולות המוזיקה ברדיו, את הצילומים הדהויים, את הזיכרונות השאולים, את צלילי זרימת החידקל בדמיוננו, לא נחוש שוב את פיח המכוניות ברחוב הַארוּן אֶל-רַשִׁיד, לא נעלה על הגשרים הצפופים הנושאים את ריח הפצצות. להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה אמירה בת סלימה, אנא מן אל-יהוד | עם התגים , | השארת תגובה

תפילין טבעוני

הנה דוגמא לכך ששו"ת (שאלות ותשובות) בהלכה באמצעות ס.מ.ס יכול להיות מתכון לגסות רוח:

הרב שלמה אבינר נשאל האם יש "תפילין טבעוני":

ש: אני טבעוני. האם יש תחליף לתפילין מעור על מנת שאוכל לקיים את המצווה?
ת: לא.
ש: אז איך אוכל לקיים את המצוה?
ת: לפעמים בחיים יש צורך בהכרעות. עליך להכריע אם אתה רוצה דבקות בד' או דבקות בהמצאות בני אדם.

זהו. פה מסתיימת התשובה. ב"עליך להכריע", וב"המצאות בני אדם". ברור שהפונה מבקש לקיים מצווה ולדבוק בריבון העולמים, אבל הוא גם מוטרד מעניין צער בעלי חיים שהתורה מתריעה עליו.
מיד הרב אבינר מגיע לנקודת הקצה של "לפעמים בחיים יש צורך בהכרעות". למה, האם הפונה ביקש לקיים עבודה זרה, שפיכות דמים או גילוי עריות?
והקלף המנצח בדברי הרב אבינר הוא לקרוא לדברים "המצאות בני אדם", כלומר טבעונות זה עניין רחוק, זר, "המצאות בני אדם", לא כמו דברי הרב אבינר, ועל כן אין טעם לדון עמו בכלל.

מה עם להזכיר לשואל שביום הקדוש, יום הכיפורים, אנחנו מצווים, על דרך הדרש, לרחק מכל דבר העשוי מעור? מה עם להזכיר לשואל שאולי גם בגן-עדן היו בני-האדם צמחונים או טבעונים, ואולי שוב יהיו כך באחרית הימים, על פי "ספר העיקרים" לר' יוסף אלבו והרב קוק?
מה עם להציע לשואל שישתמש בתפילין שעבר במשפחה, כך שלא יעשה תפילין חדש במיוחד בשבילו?
מה עם להציע שישתמש ביומיום בתפילין של אב/אח/חבר/שכן, ולא יוסיף על העולם עוד תפילין שיצריכו לעוד עורות?
שאולי כבר מספיקים התפילין הקיימים בעולם לעוד שנים ארוכות ללא חדש?

מה עם לדבר עם השואל?

אבל האם מספיק מבחינה יהודית לטעון שטבעונות היא "המצאה של בני אדם", ואילו על התפילין הצטוונו מן התורה שבכתב ובעל-פה? האם הדיון נעצר בסימן קריאה, ללא שום מורכבות? האם באמת התקיימו כאן דברי אליהו הנביא: "עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים"? ועל השואל לבחור בין יהדות לטבעונות ואין שום מקום לדיאלוג ביניהם, אלא רק מקום להכרעה, כפי שטען הרב אבינר, בין מצוות אלוה לבין רעיונות אנוש.

והרי עם הרבה "המצאות של בני אדם" אנחנו מתמודדים ומנסים להכיל אותן בתוך ההלכה היהודית, וראו מכוני המדע והלכה למיניהם, ומוצרים כגון שעון שבת ומעלית של שבת שנוצרו למרות שחשמל, שעון ומעלית הם בסך הכל "המצאות של בני אדם" (וראו פסיקתו של הרב יוסף משאש שהתיר להדליק חנוכיה בחשמל, ושהתיר לנשים ללכת ללא כיסוי ראש בשל הזמן המשתנה והמשמעות המשתנה של גילוי שער).
הזמן המשתנה הוא חלק מעולמו של כל פוסק ודיין, וחלק מעולמו של כל יהודי, והוא צריך לתת עליהם את הדין. תורה שהיא תורת חיים משתנה ומתרחבת כל הזמן עם החיים עצמם.

להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה מאמר | עם התגים , , | 9 תגובות

אמירה בת סלימה – פרק רביעי: לילה שני

למחמוד דרוויש זיכרונו לברכה

ובלילה השני לצד מיטת חוליו של אבי אשר עברה לדור בביתנו אני אומר לה, אמא, זקוקה נוסחת פתיחה, סיפורנו זקוק לנוסחת פתיחה וגם אנחנו זקוקים לה, כמו קסם קבוע או לחש. אמא, אנחנו חייבים להתחיל כל לילה באותה דרך, כמה שורות קבועות שידע הקורא הנה מתחיל סיפור חדש, שידעו קוראינו לנוע קלוֹת בין הקולות והלילות, לומר בשמחה הלילה מתחיל, לומר בעצב לילה הסתיים. וקוראינו לא יהיו מוכרחים לקרוא כל לילה, אני אומר לה אמא, אם יהיו לנו קוראים לסיפור הזה שאנחנו כותבים יחד. נכתוב הרבה לילות והם כבר יעשו מבחר, אולי יעשו הרבה ספרים של מבחר, אולי כל קורא יעשה מבחר משלו, אולי יוציאו לילה אחד מכל המבחרים, אולי לילה אחד יחזור בכל האוספים, אולי ינסו להפריד בין לילותייךְ ולילותַי.
אבל אנחנו נקשה זאת עליהם, נערבב, נתערבב. והם ינסו, כאן אסופה של סיפורים, שם אגודה של מחשבות. יהיו לנו הרבה עורכים, אינשאללה אמא, ואנחנו לא נתנגד לעריכתם, לא נתנגד לאף עורך ועריכתו. נכתוב הרבה לילות, הרבה מעשיות, נאמר מלך בשר ודם טובע מטבעות זהב וכולם שווים, ואילו מלך מלכי המלכים טובע צלמו באדם וכל בני-האדם שונים, ואנחנו כל פתיחות הסיפורים יהיו מוטבעות באותה פתיחה, אבל אחריהן יבואו סיפורים שונים. לא כי היינו כאלוהים, אמא, אבל חלקנו באלוהים אם נהיה בוראי סיפורים, כי אין סיפור שראשיתו אינה באלוהים. תורתו פרשנות לעולמו, ועולמו פרשנות לתורתו, ואנחנו מבקשים להיסגר בתוך סיפורינו, בתוך תורתנו, די עולם, ידענו די עולם, חיינו די עולם, עתה רק התורה.
אמא, עתה תורי בסיפור הסיפורים, את כבר סיפרת הרבה אתמול, סיפרת הרבה כל חייך וזמני אוזל ואין עוד השהיה. וגם אם לא יתחברו בי כל חלקֵי הסיפורים הפרומים, וגם אם לא יתעוררו כל סיפורַי הנרדמים, עתה קולי יאיץ באבא להתעורר, עתה אפזר אני את השברים של הדומייה, עתה אגלה אני לבי לפנייךְ על ימים קודם שידעתי כי ציפור שיר גולה היא ערש המוצא. וגם מחר בְּלילה שלישי לצד מיטת חוליו של אבא שגנבנו מבתי-החולים, מול פניו האילמות ואוזניו הקשובות קשב נצח, אבקש ממך אמא לילה נוסף לספר, לדבר, אחרי שנים ארוכות של שתיקה, לא להתחלף בפשטות לילה את לילה אני. ואספר גם את סיפורייך גם את סיפורי, זוכרת את אמא שסיפרת לי על בני-זוג שבאו להיות שכנים לכם בירושלים, גם הם פליטים ממציאות אחרת, נכנסו לדירה מולך ומול הורייך, כבר באירופה הלבין שערם, ובערב הראשון בביתם החדש בארצם החדשה ראית אותם נצמדים למקלט הרדיו, אחר-כך ראית אותם כך כל ערב, מעבירים תחנות באצבעות חסרות שקט, שומעים הרבה ערבית של מדינות זרות, לא מוצאים דיבור אירופי בין כל הדיבור המדברי, עוד לא מבינים עברית, אומרים זה לזה שוב ושוב בייאוש: "אנחנו באמת מוקפים ערבים, איפה באנו לחיות?"
תראי, אמא, צריך להבין אותם, הם באו לכאן ממזרח-אירופה כדי להקים מדינה ליהודים ולא ידעו בכלל שיש יהודים שלא מדברים יידיש, וגם אנחנו, עד שבאנו למעברות שהם הכינו לנו, לא האמנו שמי שלא יודע את הערבית-היהודית-הבגדאדית הוא באמת יהודי. ואז, רגע אחרי שהם ניצחו במלחמה וגירשו מאות אלפי פלסטינים, אחרי שהצליחו להעלים את הערבים שכל-כך הפחידו אותם, והגשימו את החלום שלהם והיתה להם מדינה, הם היו זקוקים לנו שנמלא את הבתים הריקים שהותירו הפליטים. והיינו בשבילם סטטיסטיקה, בלי שפגשו בנו מעולם, היינו יהודים למלא את החלל שהותירו הפלסטינים, היינו עסקה טובה שבן-גוריון חתם עם נוּרִי סַעִיד, ופתאום, שלוש שנים אחרי שהם הקימו את המדינה, כל יהודי שמיני כאן הוא עיראקי. ותחשבי מה הם הרגישו כשהם ראו אותנו יורדים מהמטוסים והבינו שאנחנו ערבים, רק לפני רגע הם ניקו את הארץ מהערבים הפלסטינים, ומה הם מקבלים בתמורה, ערבים עיראקים, עם אותם שפמים, אותה מוזיקה, אותה שפה ודיבור ומבטא? הם אפילו לא ידעו להבחין בינינו, להבדיל מבטא עיראקי מפלסטיני, וצחוק הגורל התפוצץ להם בפרצוף. אז אנחנו גם יהודים, ויש לנו בתי-כנסת ולפעמים מתפללים, ובעברית, אבל כל-כך ערבים, והם התמלאו תדהמה, לא ידעו מה לעשות עם הערבים האלה, אולי נצטרף לערבים שמעבר לגבולות וניקח מהם את המדינה, אז החליטו להציל את הילדים שלנו, שלא יהיו ערבים כמונו, שיהיו יהודים כמותם, ואז יסכימו לקבל אותם.

להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה אמירה בת סלימה, אנא מן אל-יהוד, العربية | עם התגים , , , , | תגובה אחת

אמר חכם עבדאללה לזכר הבן איש חי

רבנו יוסף חיים, הבן איש חי

רבנו יוסף חיים, הבן איש חי

צילום הרב הקדוש רבנו יוסף חיים זצוק"ל, ריש גלותא דבבל, רבן של כל בני הגולה, הבן איש חי, נולד בבגדאד בכ"ז אב שנת ה'תקצ"ד, עלה השמימה היום לפני 105 שנים, י"ג אלול ה'תרס"ט, זכותו יגן עלינו אמן.

אמר חכם עבדאללה

אני הקטן חֶזְקֵל בן אַמַל כינסתי כאן אמירות מורי ורבי חכם עובדיה בן גוּרְגִ'יָה, והשם ירחם אם חללתי שבתות מעט פה מעט שם כדי להעלות הדברים על הכתב, שלא נותר לי תמיד זמן בשאר השבוע מרוב טורח הפרנסה והימים, וחששתי לשכוח הדברים.

לג.

אמר חכם עבדאללה: והנה בחלומי בלילה ההוא ראיתי את הגאון רבנו יוסף חיים זצ"ל מבבל אשר בא לבקרני בביתי ופניו מאירות כזוהר החמה. נכנס לחדר הספריה והתיישב ליד השולחן. ראה לפניו אחד מחיבורי, כמדומני ספר שאלות ותשובות, והתחיל לעיין בו אחת הנה ואחת הנה, וכשסיים אמר טוב מאוד, ועוד שאל אותי האם אני ממשיך להופיע ולדרוש ברבים דברי תורה ומוסר כאשר היתה באמנה איתי? עניתי ואמרתי כי עדיין אני ממשיך גם בימים אלה להופיע ברבים, אך התאוננתי לפניו שדבר זה מפריע לי בהמשך הכנת עריכת חיבורי להוציאם לאור, שמוני נוטרה את הכרמים כרמי שלי לא נטרתי. ענה דודי ואמר לי בסבר פנים יפות טוב אשר תאחוז בזה וגם מזה לא תנח ידיך, כי יש נחת רוח מאוד לפני השם יתברך בזיכוי הרבים כששומעים דברי תורה ומוסר וחוזרים בתשובה, וכל אחד שחוזר בתשובה הוא עולם מלא, ואין לנו תורה שבכתב ללא תורה שבעל-פה, כך בתורת משה וכך אצל כל חכם וחכם. ואיקץ והנה חלום.

להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה אמר רבי שמעון | עם התגים , , | השארת תגובה

אמירה בת סלימה – פרק שלישי, לילה ראשון

ליוסף שם-טוב (יוּסוּף אל-עַוַואד) ואִבְּרַאהִים עובדיה זיכרונם לברכה

הערה לפני ראשית הסיפור:
הפרק הראשון ל"אמירה בת סלימה" היה מפתח. השני – חור המנעול. ועתה בפרק השלישי נפתחים הלילות בהם מסופרים הסיפורים, שהם החיים שמאחורי המנעולים.
פרק זה ראשיתו בשיקולי עריכה פשוטים אשר קדמו לפרסומו של הפרק הראשון בכתב העת "הכיוון מזרח", אז ביקשה ממני המפיקה לקצץ מעט באורכו. הפרק השני כבר היה בשלבי כתיבה ראשוניים, ורוב הקיצוצים נדדו לכאן, והולידו פרק שלישי. בינתיים התפרסם הסיפור הראשון בגיליון של הכיוון מזרח 9, וגם קראה אמירה הס בפרק השני (שפורסם בגיליון 12) והתאכזבה, שוב מצאה עצמה נגנבת בדפי אחר. כבר היתה מבקשת אולי נכתוב יחדיו דבר מה אחר ונפרסם אותו, דבר חדש, שאין בו את פעולת העיכול החוזרת ונשנית שאני עושה בדבריה אחריה.
קיוויתי בכל זאת שתהיה אמירה מוכנה ללכת עמי עוד מעט את המרחק אל בבל שער האל. סגור השער וסגורות האצבעות בדפיקתן עליו, ואם יהיה הוא נפתח תהיינה הן נפקחות, אך המבט לבטח יישאר עצום. נתתי לה לקרוא מעט ממילותי שלי, מן הימים לפני שהפכתי גנב מילותיה, התרככה מעט, והסכימה לפרסומו של הפרק השני. אולי תסכין עתה עם פרסומו של השלישי.
אבל הפרק השלישי הפך בינתיים לפרק אחרון (ואחר כך נצטרפו עליו עוד שני פרקים), אף-על-גב שהוא לכאורה נפתח להיות נמשך בלילות שיחה רבים. בראשית תכננתי שיהיה הפרק הראשון נמשך ל"החיפוש אחר הרומן העיראקי הגדול", רומן שכל פרק מפרקיו ישלב בין כתיבתם של יוצרים עיראקיים יהודים ולא-יהודים בני זמנים שונים ובין כתיבתי, בניסיון לבנות רומן "משותף". אחר-כך תכננתי שהפרק השני ימשך להיות אוטוביוגרפיה בדיונית של אמירה הס, דרך שירתה (ושירַי גם כן). ועתה אני יכול להודיע, כפי שהבנתי לקראת סוף כתיבת פרק זה, או לאחריו, כי הפרק השלישי הוא פרק אחרון, העוזב את דמויותיו בלילה, או לקראת בוקר, בציפייה ללילות הבאים (שכל קורא מוזמן להביאם בדמיונו).
לסיום הערה ביוגרפית/ספרותית, על המקום של מחזור סיפורי "אמירה בת סלימה", הבא כאן על סיומו, בחיי: המפגש בין בגדאד שלי וירושלים שלי החל בסיפור פלקטי של ימי מלחמה (חיצונית ופנימית), מלחמת אמריקה-עיראק השניה, שנקרא "איכה ישבה בגדאד" (פורסם ב"עיתון 77"), וציטט מעט אחר מילותיו של המשורר הסורי-לבנוני נִיזַאר קַבַּאנִי; אותו מפגש נמשך בשאילה המתמשכת-סימביוטית מהיוצרת הבגדאדית-ירושלמית אמירה הס, שאילה המגיעה כאן למיצויה; אחר כך הגיעה ההתעמתות עם נקודת החוסר, והפוליטיזציה שלה, ב"אנא מן אל-יהוד" (פורסם ב"הארץ"); ועתה נמשך המפגש הבגדאדי-ירושלמי בסיפור "הלכה למשה מסיני", אשר עדיין לא פורסם, ואשר מתעתד להפוך להיות נובלה; בנובלה זאת אני מבקש לחצות את מקומות החוסר והשתיקה, כדי להגיע אל מקום הדיבור, לשוב אל מקום סיפור הסיפורים.

 

ובלילה הראשון לצד מיטת חוליו של אבי אשר עברה אל ביתנו אני אומר לה, אמא, תתחילי אַת אֶת סיפור הסיפורים, אני זקוק לזמן, להשהיה, עד שיתחברו בי כל חלקי הסיפורים הפרומים, עד שיהיו הסיפורים הרדומים מתעוררים בי, מבעבעים, בינתיים ספרי את, תתחילי אַת אֶת הלילה, את הלילות, אולי קולך יאיץ בְּאבא להתעורר טוב מקולי. ואמי מסכימה, ולילה ראשון היא מגלה את לבה, ומספרת לי על ימים שהיו בחייה בְּצריף של מעברה כשהיתה ילדה והרגישה שהיא דבר חולה חשוך עזוב. נבלעת בתוך סיפוריה לחש קולה את חשכת הלילה אשר המתין מחוץ לחלון ונבלע באוזנַי ובאוזנֵי אבי, כמעט לא נשמע, כמעט כמו היה רק מלמול של תפילה, הנשמעת רק בלב ובשמים, ולא בין בני-האדם. ואני כמעט שואל אותה, מה הדיבור הזה לך, אמא, ואל מי אנחנו מדברים, אני ואת? אל אבא? אל הזמן? אל הלילה? אל האלוהים?
ואמי מספרת לי על ימים שהיו בחייה בין שני אהובים, ראשון ושני, אֶלְקָה ואבי, אז היתה רֶבֶּקָה, אישה של רב, מזמינה אותה לביתה, ובלילה ההוא כשבאה אליה אל הסלון המרווח שבעיר הקרובה היתה רבקה הרה חודש חמישי בגופה מעוגל, והיא נשקה לְשֵׁם אמי וליטפה את כל גופה עד שנפלה עליה מאוד והיא שוקקת מאוד, רוצה לבכות מראות ולנשום גוף אישה בא מן המזרח, ללמוד איך טעמו שונה חריף מתוק ולא חמוץ מלוח, ומה אחר בתנועותיו. רוצה לחוש את חום הצבע הדרומי של עורה, לצייר את נועזות תווי פניה המזרחיים, להריח את חוסר הבושה של שערה השחור בהרבה מקומות, לומר לה בתאווה גלויה: "במזרח אין פחד בַּתשוקה, הכול מקצב סוער כמו ריקודים של בטן, אין שעונים חוֹפְזִים, הזמן עומד מלכת כמו פירמידות מצרים וכמוהן אין הוא משתנה, קדמון ומדברי".

להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה אמירה בת סלימה, אנא מן אל-יהוד | עם התגים , , | 3 תגובות

אמירה בת סלימה – פרק שני

מוקדש לסַמִיר נַקַאש זיכרונו לברכה

הערה לפני ראשית הסיפור:

סיפור זה מהווה המשך, מעין פרק שני, לסיפור "אמירה בת סלימה".אם נמשיל את
"אמירה בת סלימה" למפתח, הרי שסיפור זה הוא חור המנעול. לפרק
הראשון צירפתי הערה בה ציינתי כי לא רק שאיני קרוב משפחה
לאמירה הס, אלא גם איני מכיר אותה מחוץ לספרי השירה שלה. בינתיים השתנו מעט הדברים.
כאשר הסיפור ההוא עמד להתפרסם בכתב העת "הכיוון מזרח", ביקשתי
כי לפני פרסומו הוא יועבר לעיונה של אמירה הס, כדי שלא אפתיע
אותה והיא תהיה מוצאת את פניה בעיתון בלי הכנה, ותיפגע מן
השימוש שעשיתי בשיריה בלי ידיעתה. כמו כן רציתי לקבל רמז
לתחושותיה לגבי הסיפור ההוא, לגבי הדרך בה אימצתי אותה להיות
לי אם ספרותית.
באותו יום בו הועבר אליה הסיפור, לאחר שקראה בו, היא התקשרה
אלי והשאירה לי בתא הקולי הודעה אשר נפתחה במילים: "שלום אלמוג
ב., מדברת אמירה בת סלימה…". לא ידעתי אם היא מכנה עצמה כך,
כשם הסיפור, מתוך כעס על הערבוב שעשיתי בין מציאות חייה לבין
בדיון כתיבתי, או שיש בקולה הזדהות.
אחר כך, כאשר דיברנו, שמעתי ממנה כי בתחילה כעסה כשנודע לה מפי
המפיקה של כתב העת שאיזה כותב צעיר לקח את מילותיה ועשה בהן
כראות עיניו, וניצל אותן, שהן שלה, לצורך בניית עולמו שלו.
אבל, הבהירה לי אמירה, כאשר סיימה את קריאת הסיפור הכעס התפוגג
והיא החליטה לאשר את פרסומו. באותה שיחה היא אף הציעה שניפגש
כדי לדבר וליצור, וכך אומנם עשינו.
כאשר נפגשנו חצי מן ההמשך ל"אמירה בת סלימה" (ולאו דווקא חציו
הראשון) כבר נכתב, ואני חוויתי מעצור כתיבה בהתפתחותו של
הסיפור לכדי סיפור שלם.
בפגישה בינינו, בביתה של אמירה, סיפרתי לה קצת על עצמי, שאלתי
אותה על עברה ועל חייה ומחשבותיה, וניסינו מעט כתיבה
אינטואיטיבית משותפת. העליתי בפני אמירה את הרעיון שאולי אכתוב
ביוגרפיה בדיונית אודותיה, מזווית ראיה של בן שהוא חצי אמיתי
חצי שקרי. לרגע עצם הרעיון החמיא לה במידה כזאת שהיא שקלה
להסכים, ואז סירבה.
ולאחר הפגישה פתאום יכולתי להמשיך את הסיפור זה, ודברים
משיחתנו, ומן הכתיבה האינטואיטיבית המשותפת, התגלגלו אל תוך
פרק הזה (שבתחילה, לפני שנפגשנו, אמור היה להיות מעין הכרזת
עצמאות שלי, וניסיון שלי לקחת חזרה את המילים, לתת למילים שלי
מקום, לפני שהחיפוש שלי נודד אל מילותיהם של עוד כותבים רבים
אחרים מבני בגדאד). אין כאן, אם כן, ביוגרפיה, לא בדויה ולא
אמיתית, של אמירה הס, אבל גם כאן אמת ושקר מתערבבים מתוך יחסים
סימביוטיים, כמו בחיים.
בפגישתנו הקריאה לי אמירה שיר חדש אשר הרגשתי כי מילותיו יוכלו
להוות מעין הקדמה או סימן דרך:
"טרם נשים פרגוד על הזכרונות, כמו פושי [רעלה] על הפנים,
נתערטל מעט להראות איך זנינו מאוד מכל חלון, השתלשלנו כל כך
רחב, כל כך מיצר הלב על כך שלאורך ורוחב החופים, הגוף רצה את
נפשו כמו שתי וערב".

 

***

אני בן אֲמִירָה בת סַלִימָה בת סַמְרָה, אמי איימה לשכוח בית הוריה ולשנות את שמה, ואחר החלה משננת בַּשירים שמות ואילנות של שמות ודורות על דורות. וגם אני אחריה, פתאום ממרחק כל השנים, לומד לשנן שמות, לומד לכתוב את שמי ושם אמי ושם אבי ושמות הוריהם והורי הוריהם. אני כותב את השמות כולם על הנייר שלא יימחק, שלא יימחקו, כותב על קלף ובמגילות, יוצר אילנות יוחסין ארוכים מאלו שבספרי הנביאים, רוצה עד אברהם, עד נוח, רוצה עד אדם הראשון וחווה הראשונה, רוצה לדעת מאין באתי ואיך עברו שנותי במחילות הדורות, רוצה לתלות האילנות על כל לוחות המודעות, רוצה לכתוב בכל השפות בהן דיברנו, בערבית ובעברית ובארמית, וגם בשׁוּמֵרִית ואַכַּדִית וכנענית. רוצה להיאבק בזיכרוני ובהתרופפותו, לראות את הפנים מאחורי הרעלות.
רוצה לכתוב שירים, לומר לעצמי לחָשים מרגיעים והשבעות כמו: "לא לפחד לומר את המילה נוסטלגיה, לא לפחד ללחוש געגועים, לא לפחד לומר: יש לי עבר מונח בתוך קופסא של זיכרון נעול. לא לפחד לקנות לי מפתחות, לתור אחר קרובים ורחוקים, לא לפחד להצמיד עיניים לחורי המנעולים, עד שהכול ייפתח, עד שאוכל להגניב מבט אל פנימי. לא לפחד לומר: אני אדם שוכח, אבל יש לי זיכרון שלא מוכן לשכוח אותי". לא שוכח איך לשון אמי חגה חגה במסלול כואבים, הרבה הרבה לשונות, ואני משנן, לא מולה, מול המראה במקלחת, בשפתיים מדממות: "אני יליד ירושלים מוכן להישבע כי יליד בגדאד אני", וחוזר שוב ושוב על מילים מן ההתחלה, לא שוכח את פני הינשוף של אבי מביטים בי בשנתי, בשנתו, עכשיו בחדר בית-החולים, לא שוכח את סיפורי אמי על אהובה הראשון, ועל נצנוץ בדלי הסיגריות שלו במטבח הוריה, לא שוכח את סמְרה וסלימה, לא שוכח את חַיִּים יִצְחָק יְהוּדָה ואת יֶחֱזָק-אֵל עליו השלום, לא שוכח את סַבִּיחָה ווַנְיָה ואֶלְקָה, את עליזה ועזרא וסניורה ולוֹרָה הזכה, לא שוכח את יעקב דהוד רובן ברזאני, לא שוכח את שאול בן מרסל וששון עינצ'י וכרים ואילֶן, לא שוכח את חכם הרוּן בַּרַזַאנִי והמשוררת אוסנת.
אמי אחרי שנים של חילופים אִי-נראים בתוך עצמה התייאשה מן השירה הפזורה, אמרה אם לא אקיא לבי כמו לווייתן מעמקים או כמו היפופוטם נהרות ענק לא יתחולל בי השינוי האמיתי, לא אהיה אחרת, אקלל בשפות נִשתקות, אסחף אל חופים בלי אַגִיעַ, אתאים עצמי לַזרמים, אוותר ויתורים בלתי-אפשריים, בלי לנגוע בַּקצוות, בַּחצרות. וכאשר ראתה כי בנותיה נוטשות את שירתה בלי לקרוא בה, בלי לגעת, ושמעה אותן אומרות לה לעזוב את היצירה הממיתה נפשה בטרם תשתגע, ולקנות לה מקצוע אמיתי עם סדר יום קבוע, ציירה אותן במכחולה בגוונים של כחול בלי לומר להן כמה אי-אפשרות יש בַּמילים, גם שלהן, כמה היא רוצה ולא יכולה שהן תכֵּרנה את אִמן שטרם המילים, שהיא ערש המוצא. וכך שנים היא צִמצמה את העולם סביבה, תפחה תפחה בתוך עצמה, עד שחשבה להתפקע, עד שהתחילה מדברת אל עצמה, אומרת: "כל הזמן התחבאתי בַּעולם בלי לדעת מה תווי פנַי, עכשיו אם רק אחביא את העולם אראה סוף- סוף את כל תווי פני בלי לנפץ את המראה".
שנים חיפשה ילדים שיצאו מרחמֵי אחרות לאמץ אל לבה, בכל מקום, חושבת אולי תהיה בשבילם אם אחרת, אולי תהיה גם עזה גם עדינה, תלביש אותם לאט במלמלת מילותיה ותסיר מהם את הצורך בשירים, עד יתנתק לו חבל הטבור של השירה, חבל הטבור הקושר גם בינינו, חבל הטבור הארור המשקר לה סחור סחור כל הזמן לא נותן לה מנוח, משאיר אותה בת-ערובה של הבטחות כזב להיקרע, והיא מפחדת משליחותו האיומה, לא יודעת לאיזה צד של חבל הטבור תתנקז השירה.

להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה אמירה בת סלימה, אנא מן אל-יהוד | עם התגים , , | 3 תגובות